טומאת כלי חרס / חיים נבון

א. פתיחה

  לכלי חרס מעמד ייחודי במכלול דיני טומאת כלים. וכך מצהיר הרמב"ם בהקדמתו לסדר טהרות:

"וכלי חרס לא יכניסוהו בכלל כלים ברוב המקרים, אבל ייחדו בו דינים מיוחדים כמו שנזכר".

בהלכות שונות מתבטא אופיים השונה של כלי חרס, אך דומה שהבולטת בהן היא זו שנביא להלן, בלשונו של הרמב"ם:

"אין כלי חרס מתטמא אלא מאוירו... ושאר כל הכלים שנגעה בהן הטומאה נטמאו, ואם נכנסה טומאה לאוירן ולא נגעה בהן הרי הם טהורין. נמצא הטמא בכלי חרס טהור בכלים, והטמא בכל הכלים טהור בכלי חרס" (הלכות כלים י"ג, א).

מה טיבה של אותה הלכה ייחודית, "כלי חרס נטמא מאוירו"? יש הגורסים שטומאת אוויר בכלי חרס היא סניף של טומאת מגע, כאשר נוספה לגביו הלכה מיוחדת - שמציאות בתוך חלל הכלי הרי היא כנגיעה. אך דומה שתפישה זו אינה מספקת, ובהמשך נביא הלכות רבות שלא יוסברו על פיה.

נראה שאפשר להציג תפישה חליפית, על פיה טומאת כלי חרס מאווירו אינה טומאת מגע ביסודה, אלא טומאה חדשה וייחודית. כלי חרס, מצד אחד, הוא כלי ככל הכלים, אך מצד שני הוא נתפש כחלל המיועד לשימוש. גוף הכלי, על פי גישה זו, משמש רק כגבול לחללו הפנימי. כאשר כלי חרס נטמא מאווירו, יסוד הטומאה הוא בחלל עצמו, ואין צורך להסביר שפעולת ההיטמאות מתייחסת לכלי-המעטפת (כמובן, הטומאה חלה בסופו של דבר על המערכת כולה: הכלי וחללו).

ההבנה שהצגנו מבוססת, בין השאר, על הקביעה שכלי חרס נטמא רק אם יש לו תוך: "את שיש לו תוך - טמא, ואת שאין לו תוך - טהור" (תורת כהנים, שמיני, פרשתא ז', אות ד). כלי חרס הוא חלל מוקף בחרס, וכאשר אין בו חלל, אינו כלל "כלי חרס". התוספות (ביצה לב.) מרחיבים הלכה זו גם לגבי טומאה שלכאורה אינה כרוכה כלל בקיומו של "תוך" - טומאת היסט (אמנם, רש"י חולק על תפישה זו). וכן משתמע גם ברמב"ם, הפוסק שפשוטי כלי חרס "אין מקבלין טומאה מן הטומאות" (כלים א', ח). יתר על כן: הגמרא בבכורות לח. קובעת שכלי חרס אינו נטמא מדרס; הרמב"ם מצמצם את הכלל הזה, ופוסק שהדברים אמורים רק ביחס לכלי חרס שאין להם תוך (שם).

מדוע שאלת קיומו של תוך רלוונטית גם ביחס לטומאות שדרך יצירתן אינה תלויה בתוך כלל? מכאן משתמע שקיומו של תוך הוא חלק חיוני מהגדרתו של כלי חרס, ללא קשר ישיר ומחוייב לדרך יצירת הטומאה. המשנה בכלים (פ"ב מ"א) קובעת שכל הכלים מלבד כלי חרס "מקבליהם טמאים". הגר"א שם מסביר: "ואינן צריכין תוך ככלי חרס, אלא שיהא עשוי לקבלה, כמו שולחן וכיוצא בו. אבל כלי חרס צריך תוך". מהותו של כלי חרס כוללת קיומו של חלל, ובלעדיו לא רק שהכלי אינו נטמא - אלא שאינו מוגדר כלל ככלי חרס.

ייתכן שזו גם הסיבה לכך שלכלי חרס אין טהרה במקווה (עירובין קד:). המקווה מטהר את הכלי עצמו; הוא לא יכול לטהר את חללו. כאשר מוקד העניין הוא בחלל הכלוא בכלי, אין לו תקנה אלא שבירה.

ב.

נראה שאפשר למצוא סיוע לתפישה שהצענו בכמה הלכות הנוגעות לכלי חרס.

א. עימות מובהק בין שתי התפישות בטומאת כלי חרס מאווירו אפשר למצוא בגמרא בזבחים ג:. הגמרא שם קובעת שאוכלין שגיבלן בטיט והכניסן לאוויר התנור מיטמאים, למרות ש"סלקא דעתך אמינא - הואיל ובנגיעה לא מִטמא, באוירו נמי לא מטמו". מגמרא זו משתמע, שההווה-אמינא היתה שטומאת כלי חרס מאווירו היא טומאת מגע ביסודה, ועל כן אוכלין שאינם מיטמאים במגע, בגלל הטיט החוצץ, לא ייטמאו אף בכלי חרס. למסקנה, כך נראה, הכריעה הגמרא שלטומאת כלי חרס אופי ייחודי, שאפשר להסבירו בכיוון שהצענו: עצם מציאות האוכלין בחלל הכלי מטמאת, אף אם אין ביכולתם להיטמא במגע.

ב. ישנה הלכה ברמב"ם, שנראה שמתבארת על פי הצעתנו. הרמב"ם פוסק:

"כל הכלים שנפסדו ונשברה צורתן, אין שבריהן מקבלין טומאה, אע"פ שאותן השברים ראויין לתשמיש. חוץ משברי כלי חרס, שאם היה בהן חרס הראוי לקבל, הרי הוא מקבל טומאה... במה דברים אמורים - כשהיה לחרס זה תוך לקבל בו המשקין כשהיה החרס יושב ולא סמוך"   (הלכות כלים י"ח, י).

הראב"ד שם חולק, וטוען שההיפך הוא הנכון - דווקא בכלי חרס היה צריך לדין זה ריבוי מיוחד, אבל ודאי הוא הדין בשאר הכלים.

דומה שמתבקש לבאר את הרמב"ם כאן על פי דרכנו. כלי שנשבר, אף אם הוא ראוי לתשמיש, אבד לו שם כלי. כאשר המוקד הוא בחלל שבתוך הכלי ולא בצורת הכלי עצמו, אין הבדל עקרוני בין כלי שלם ומעוצב לבין שבר כלי: בזה חלל גדול, ובזה חלל קטן. ועל כן כלי חרס - גם שבריו מקבלים טומאה. כאן הצורך בחלל אינו מוסיף דרישות, אלא ממעיט בהן: גם מה שאינו מוגדר ככלי במקום אחר, יהיה טמא בכלי חרס.

ג. המשנה קובעת:

"חרס שניקב ועשאו בזפת, אף על פי שהוא מחזיק רביעית - טהור"   (כלים פ"ג מ"ג).

ומנמקת התוספתא:

"שכלי חרס שטהור שעה אחת, אין לו טומאה לעולם"   (כלים פ"ב ה"י) [1].

ייתכן שגם דין זה נובע מאופיו הייחודי של כלי חרס, כפי שהסברנו אותו. אפשר לצרף שברי כלי ולהרכיב מהם כלי חדש; אך שבריו של כלי חרס שאינם ראויים לשימוש (בניגוד לשברים הראויים לשימוש, שבנוגע להם הסברנו לעיל שעדיין מקבלים טומאה) אינם מכילים "שברי חלל", אלא אין בהם חלל כלל, ועל כן צירופם לא ייצור חלל, שהוא המרכיב המרכזי בכלי (כמובן, אפשר לחלוק ולומר שעל ידי הדבקת שברי החרס נוצר חלל חדש; אך ודאי לא כך הבינה התוספתא).

ד. בשני מקומות משתמע שייתכן שישנו שיעור מינימלי לנפחו של כלי חרס, שיעור שאינו קיים בכלים אחרים. המשנה בכלים קובעת:

"הדקין שבכלי חרס וקרקרותיהן ודפנותיהן יושבים שלא מסומכין - שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג"   (פ"ב מ"ב).

המשנה מתמקדת בהמשך בשיעורם של שברי כלי חרס, ואחדים מהפרשנים קובעים שזוהי גם הכוונה בפתיחה: השבר הקטן ביותר שמקבל טומאה, שיעורו כדי סיכת קטן. להבנה זו אין כאן התייחסות לשיעורו של כלי חרס שלם (וכך מבין הגר"א שם). אך יש שהבינו שהמשנה קובעת גם שיעור מינימלי לכלי השלם, וכלי חרס ששיעורו פחות מכדי סיכת קטן אינו מקבל טומאה מראשיתו (וכך גורס הר"ש) [2].

אם אכן נקבע שיעור מינימלי לכלי חרס, בניגוד לשאר הכלים, נוכל להסביר שהדבר נובע מהבנתנו העקרונית באופיו של כלי חרס: כלי רגיל הוא יחידה שלמה, בלא קשר לגודלו; לגבי חלל, ייתכן בהחלט לקבוע שיעור מינימלי, שמתחת לו אין כאן חלל חשוב לעניין קבלת טומאה.

אמנם, אף אם נדייק במשנה שישנו שיעור מינימלי לכלי חרס, מדובר כאן בשיעור פונקציונלי-תפקודי בלבד, ואפשר בהחלט לגרוס ששיעור זה לא בא להגדיר נפח מינימלי, אלא לקבוע מהו הכלי הקטן ביותר שניתן למצוא לו שימוש, ולנסות לבאר בדרך אחרת מדוע רק בכלי חרס נקבע שיעור כזה.

אך ייתכן שאפשר ללמוד על שיעור נפח מינימלי בכלי חרס ממקום אחר. המשנה במקוואות דנה בכלי המגדיר את המים שבו כשאובים, וקובעת:

"החוטט בצינור לקבל צרורות - בשל עץ כלשהו, ובשל חרס רביעית"   (פ"ד מ"ב).

וכך גם פוסק הרמב"ם (מקוואות ו', ו). התוספות (חולין נד:) מקשים משם שלכאורה יש כאן שיעור מינימלי לכלי חרס, ומתרצים ששיעור זה נאמר דווקא כשחוטט לקבל צרורות, וכן שר' יוסי שם חולק. לתירוץ השני של תוספות, תנא קמא, שכמותו פסק הרמב"ם, סובר שיש שיעור מינימלי בכלי חרס, כשהפעם מדובר בשיעור מובהק של נפח. אמנם, אפשר להשיב ולומר שיש לחלק בין הגדרת כלי לעניין מים שאובים לבין הגדרת כלי לעניין טומאה.

ה. הגמרא מביאה בכמה מקומות לימוד הנוגע לכלי חרס: " 'תוכו' - ולא תוך תוכו" (חולין כה.). פירוש ההלכה הזו הוא, שאם בתוך כלי חרס נמצא כלי אחר, ושפתו של הפנימי מחוץ לכלי החרס החיצוני, הרי שחפץ שבאותו כלי אינו נטמא מטומאה שבכלי החרס, וגם אינו יכול לטמא אותו. החפץ שבכלי הפנימי מוגדר כ'תוך תוכו' של הכלי החיצוני, ומבחינה הלכתית אין מתייחסים אליו כחפץ הנמצא ב'תוכו' של כלי החרס. כשהרמב"ם מביא דין זה הוא מוסיף, שאם בכלי הפנימי יש נקב, הרי שבטל דין 'תוך תוכו', והחפץ שבכלי זה מטמא את כלי החרס ומיטמא ממנו. ומוסיף הרמב"ם:

"וכמה יהיה בנקב? אם היה בכלי שטף (=כלי שאינו כלי חרס) - במוציא זיתים; ואם היה בכלי חרס - העשוי לאוכלין שיעורו כזיתים, והעשוי למשקין שיעורו בכונס משקה"   (הלכות כלים י"ד, ט).

הראב"ד שם תמה על הרמב"ם:

"זה ההפרש לא נמצא בשום מקום... לענין הצלה מאויר הטומאה כולן שוין".

מו"ר הרא"ל הסביר, שלדעת הרמב"ם כלי חרס הנמצא בתוך כלי חרס אחר מפקיע את חללו הפנימי מגדר 'תוך' לכלי החיצון, וקובע שזהו 'תוך' שלו בלבד; בעוד כלי שטף רק מוסיף ל'תוך' של הכלי החיצון שם של 'תוך' לכלי הפנימי, כאשר לחלל זה יש כעת מעמד כפול - 'תוך' לחיצוני ולפנימי גם יחד. לפיכך כשהכלי הפנימי הוא כלי חרס, גם נקב של כונס משקה יפקיע ממנו דין 'תוך תוכו', כיוון שכבר אין ביכולת הכלי הנקוב להפקיע לחלוטין מחללו הפנימי כל שייכות לכלי החיצון. לעומת זאת, כלי שטף עדיין יכול במצב כזה לייחס לעצמו את חללו הפנימי, כיוון שאין הוא בא להפקיע לחלוטין את זיקת אותו חלל לכלי החיצוני, אלא רק ליצור לחלל זה מעמד כפול [3].

אמנם, הרב עצמו העלה קושייה על מהלך זה: הרי כלי חרס שיש בו נקב ככונס משקה, אך פחות מכמוציא זית, אף אם אינו יכול להפקיע לחלוטין את זיקתו של חללו לכלי החיצוני, יכול הוא לכל הפחות לתפקד ככלי שטף, וליצור לחלל זה מעמד כפול! ומדוע ייגרע כלי חרס שיש בו נקב הקטן מכמוציא זית, מכלי שטף שיש בו נקב כזה?

לשיטתנו נוכל להשיב על קושייה זו: גם כלי חרס וגם כלי שטף יכולים לבודד חלל הסגור לעצמו בתוך כלי חרס חיצוני. אמנם, יש הבדל ביניהם: כאשר הכלי הפנימי הוא כלי חרס, מדובר בהלכה מתבקשת, שהרי גם לכלי הפנימי חלל משלו. כאשר הכלי הפנימי הוא כלי שטף, מדובר בחידוש מגזירת הכתוב [4], שמוגבל בהיקפו: אין כאן הגדרה של החלל כחללו של הכלי הפנימי, שהרי לכלי שטף אין 'חלל' משלהם. יש כאן רק פגיעה מסויימת בזיקת החלל לכלי החיצוני. ממילא מובן מדוע שיעור הנקב המבטל את כוחו של הכלי הפנימי להפקיע את זיקת חללו לכלי החיצוני, הוא קטן מהשיעור המקביל בכלי שטף. כלי חרס פנימי שניקב ככונס משקה אינו יכול לפגוע בהגדרת החלל כתוכו של הכלי החיצוני, כיוון שבסיטואציה כזו בטל ממנו שם כלי לחלוטין. אף שכלי חרס בדרך כלל אינו בטל בנקב בשיעור זה, כאשר הוא נמצא בהתנגשות עם כלי חרס אחר המתחרה איתו על אותו חלל, די בפגיעה קלה בו כדי להפקיע ממנו את החלל ולשייכו לכלי החיצוני. וממילא, כלי חרס בלא חלל אינו כלי חרס כלל, וּודאי שלא שייך בו דין 'תוך תוכו'.

ו. הלכה נוספת המרמזת על הכיוון שאנו מציעים, מצויה בדיני אוהל המת. המשנה בכלים פוסקת שישנם סוגים שונים של כלים, המצילים מטומאה את המצוי בתוכם כשהם סגורים בצמיד פתיל (פ"י מי"א). ניתן לחלק את הכלים הללו לשני סוגים: כלים שאינם מקבלים טומאה כלל, ועל כן ברור מדוע הם מצילים את מה בתוכם (כלי גללים, כלי אבנים, כלי אדמה וכו') - וכלי חרס. מתבקש להציע שכלי חרס מצילים בצמיד פתיל משום שהם מבודדים חלל המוגבל לעצמו, חלל אקס-טריטוריאלי בתוך האוהל, המוציא את הנמצא בתוכו מתוך האוהל וטומאתו [5].

וכהערת אגב, השתא דאתינן להכי נראה שיש להסביר באופן דומה גם את תפקודם כצמיד פתיל של כלים שאינם מקבלים טומאה כלל; אם נבין, כפי שהצענו קודם, שהם חוצצים בעד הטומאה - לא יובן מדוע מת הנמצא בהם יטמא את כל הנמצא באוהל (הלכות טומאת מת כ', א). אם נדבר במושגים של חציצה, הרי חציצה היא לשני הצדדים - בין הפנים לחוץ ובין החוץ לפנים; אם נדבר במובנים של חלל סגור, שאינו בכלל האוהל, אפשר להבין מצב בו ישנה זיקה חלקית בין החלל הפנימי לחלל המקיף אותו, והחלל החיצוני אינו מובדל מהפנימי כדרך שהפנימי מובדל מהחיצוני. מצב זה מתבטא ביכולת הטומאה 'לפרוץ החוצה' [6].

ג.

הר"ש (כלים פ"ב מ"א) גורס בנוגע לכלי חרס שיש לו כלי קיבול מאחוריו, כדרך שיש לכוסות כסף, שאם נוגעת טומאה באותו כלי קיבול - טמא כל הכלי, אך אם נתלית באווירו - אין הכלי נטמא. כאן יש מקום להסתפק: אם אותו כלי קיבול שמאחוריו מוגדר ככלי חרס ממש - מדוע אינו מיטמא מאווירו? ואם לא - הרי הוא בסך הכל גבו של כלי החרס, שאינו מיטמא מגבו גם במגע?

נראה שמכאן אפשר להסיק שלר"ש אין בכלי חרס רק דין של טומאה מאווירו, אלא גם דין של טומאת מגע מתוכו. דין זה בדרך כלל לא בא לידי ביטוי, כיוון שהכלי נטמא ברגע שהטומאה באווירו, עוד לפני שנוגעת בו. גם טומאת מגע זו מותנית בקיומו של "כלי חרס" על פי הגדרתו ההלכתית, ולכן קיימת רק בכלי שיש לו תוך [7]. אך על פי הר"ש, הגדרת תוך לעניין זה שונה במקצת מהגדרתו לעניין טומאה מאווירו, ועל כן יכול להיווצר המקרה המיוחד בו אנו דנים, ובו תהיה בכלי חרס טומאת מגע בלבד. כלי-הקיבול שיש לכלי חרס מאחוריו מוגדר כתוך לעניין טומאת מגע, אך אינו מוגדר כתוך לעניין טומאת כלי חרס מאווירו [8].

גם ברמב"ם אפשר לראות את שני המסלולים בטומאת כלי חרס. המשנה בכלים קובעת:

"תנור שנתן בו עפר עד חציו - מעפר ולמטן מטמא במגע, מעפר ולמעלן מטמא באוויר"   (פ"ה מ"ו).

הפרשנים נחלקים במשמעות דברי המשנה. הר"ש מסביר שכשהתנור מלא עפר עד חציו, אם השרץ בחציו התחתון של התנור - מטמא במגע ולא באוויר, ואם השרץ בחציו העליון - מטמא כך או כך. להבנה זו, העפר בסך הכל מונע את האפשרות לטמא טומאת-אוויר, הבנה שסבירה בייחוד לתפישה שמדובר בסניף של טומאת מגע: כאן אי אפשר לראות את השרץ כנוגע בתנור, משום שהעפר חוצץ ביניהם.

אך הרמב"ם מסביר אחרת. הרמב"ם בפירוש המשניות על אתר גורס, שהמשנה מתייחסת רק למקרה שהשרץ בחציו העליון של התנור. אם השרץ נמצא באוויר - נטמא רק החצי העליון; אם הוא נוגע בתנור - נטמא גם החצי התחתון. שיטתו של הרמב"ם קשה מאוד: מדוע ייטמא החצי התחתון של התנור רק משום טומאת מגע, ולא משום טומאת אוויר? בעל ה"משנה אחרונה" מסביר שמדאורייתא אין חציו התחתון של התנור נטמא כלל, ותיקנו לו טומאת מגע מדרבנן בלבד. אך לפירוש זה אין רמז ברמב"ם (ועיין בחזון-איש, כלים, סימן ז', אות כ', המקשה עליו).

על כן נראה להסביר ברמב"ם, שלכל כלי חרס יש הגדרה כפולה: כלי לעניין טומאת מגע, וכלי לעניין טומאה מאווירו. בדרך כלל גם טומאת המגע תלויה בקיומו של תוך המאפשר גם טומאה מאווירו, ועל כן הפן הכפול לא בא לידי ביטוי. תנור שחציו מלא עפר הוא מקרה נדיר, בו חציו התחתון של התנור מופקע מגדר חלל, ועל כן אינו חלק מהכלי לעניין טומאה מאווירו, אך לעניין טומאת מגע עדיין הינו חלק מהכלי, משום שהגדרת תוך לעניין מגע חמורה פחות [9].

הרמב"ם פוסק:

"זב שהכניס ידו או רגלו לאוויר כלי חרס, הואיל ולא נגע בו ולא הנידו, הרי זה טהור, שאין הנידה וכיוצא בה מטמאין לאיברים"   (מטמאי משכב ומושב ח', ד).

הראב"ד חולק עליו וטוען: "מאחר שאוויר מטמא במגע, למה אין התנור טמא?". את מחלוקתם נסביר על פי הבנתנו בשיטותיהם בעניין שברי כלי חרס: מדברי הראב"ד משתמע בבירור שהוא רואה את טומאת כלי חרס מאווירו כסניף של טומאת מגע, ואם כך - אכן לא ברור מדוע נחוצה מציאותו של המטמא כולו בתוך הכלי. הרמב"ם, אף הוא לשיטתו, גורס שמדובר בטומאת חלל ייחודית, שדורשת שכל המטמא יהיה בתוך החלל כדי שתיווצר טומאה בכלי [10].

אך יש לדייק ברמב"ם: הוא קובע שהכלי טהור - "הואיל ולא נגע בו ולא הנידו". ומכאן שאם נגע בו - טמא! מכאן שוב הוכחה לשיטתנו, שאף בכלי חרס ישנה טומאת מגע מתוכו, שלעיתים גדריה שונים מאלו של טומאת האוויר. כדי לטמא כלי במגע, ודאי אין צריך בנוכחות הזב כולו בתוך הכלי, ובכלל - אין שום משמעות למיקומו [11].

ד. סיכום

בפתיחת המאמר הבאנו את ההבנה המקובלת, הרואה בטומאת כלי חרס מאווירו סניף של טומאת מגע, ובהמשך תלינו בה את דברי הראב"ד בכמה מקומות. אנו הצענו הבנה מחודשת, הגורסת שכלי חרס עיקרו החלל הפנימי שבו, והטומאה מאווירו אינה רק דרך ייחודית לטמא את גוף הכלי, אלא הגדרה ייחודית של הכלי, המתמקדת במימד שונה לחלוטין - בחלל עצמו. ביארנו על פי שיטה זו הלכות שונות, וניסינו להוכיח שהיא עומדת במוקד שיטתו של הרמב"ם בדיני כלי חרס.

בהמשך המאמר הוספנו וגרסנו שבכלי חרס ישנם שני ערוצי טומאה, כאשר מחוץ לטומאת החלל הייחודית הוא מיטמא במגע ממש, מתוכו בלבד. תפישה זו בדבר אופיו הכפול של כלי חרס עזרה לנו לתרץ מספר תמיהות בדברי הרמב"ם.

---