המן וקרבן פסח [1] / יונתן גרוסמן

א. הקדמה - חומשי התורה וחלוקה גיאוגרפית

בתודעתו של לומד תורה נחלק המקרא לחמש חטיבות מרכזיות - חמשת חומשי התורה. תפישה זו מתעצבת בתודעתנו החל מגיל צעיר, עת אנו מבקרים בבית הכנסת ונפגשים עם קריאת התורה הציבורית המושתתת על החלוקה לפרשות ולספרים ("חזק חזק ונתחזק"), ומקבלת עיגון נוסף בתוכניות הלימודים, שם מוקדשת שנת לימוד לכל אחד מהספרים.

חלוקה זו - כמובן - אינה שרירותית, והיא נשענת על פרספקטיבות שונות של הכתוב, הבאות לידי ביטוי בחומשים השונים. לעיתים הפרספקטיבה משתנה מחומש לחומש ב של שינוי במציאות הריאלית (דוגמה מובהקת לכך הוא המעבר מספר בראשית, שהוא בעל פרספקטיבה משפחתית, לספר שמות, שהוא בעל פרספקטיבה לאומית), ולעיתים שני חומשים ילבנו ויתארו את אותו המאורע משתי נקודות מבט שונות (דוגמה מובהקת לכך הוא תיאור המשכן בספר שמות, שעיקרו השראת השכינה, מול תיאור המשכן בספר ויקרא, שם מתמקד הכתוב בעבודת הכהנים [2] ).

אולם, במקביל לחלוקה בסיסית זו, ניתן לחלק את רצף סיפורי התורה על פי קריטריונים נוספים. כרקע למאמרי אבקש להעלות על פני השטח את ההיבט הגיאוגרפי: היכן מצוי בכל שלב הגיבור המרכזי של התורה (מבלעדי ה' כמובן), הל א הוא - עם ישראל.

בהקשר זה אני מתעלם מהיחידה הראשונה בתורה - בראשית א'-י"א, שזוקקת ליבון מיוחד. החל מבחירת אברהם אבינו, ניתן לחלק את הספרים על פי מקום ההתרחשות העיקרי:

א. ארץ כנען - חלק זה כולל כמעט את כל ספר בראשית. (אני מתעלם מיחידות משניות בהן המאורע מתרחש בארץ אחרת, כדוגמת ירידת אברהם ושרה למצרים (בראשית י"ב), או הליכתו של יעקב חרנה. במקרים אלו ברור מתוך תיאור הכתוב כי המוקד המרכזי של הסיפור הוא עדיין ארץ כנען, ויש לראות בחריגות אלו ירידה זמנית למען עלייה מחודשת [3]).

ב. מצרים - מבראשית מ"ו, שם יורדת משפחת יעקב למצרים, ועד לשמות י"ג, שם יוצא עם ישראל ממצרים.

ג. הדרך ממצרים להר סיני - חלק זה מובא כולו בפרשת בשלח. בנוגע אליו ברצוני להרחיב את הדיבור בהמשך.

ד. הר סיני - חלק זה כולל את חציו השני של ספר שמות (החל בפרק י"ט [4]), את כל ספר ויקרא, ואת ספר במדבר עד פרק י', שם נקרא על עזיבת ישראל את הר סיני:

"ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים, וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים, לתור להם מנוחה" (במדבר י', לג).

ה. הדרך מהר סיני לערבות מואב - חלק זה כולל כמחצית מספר במדבר: י' - כ"ב, א.

ו. ערבות מואב - החל מפרשת בלק (במדבר כ"ב) ועד לסוף ספר דברים.

כך, אם כן, נחלקת התורה לשישה חלקים עיקריים. ישנם מספר יתרונות בחלוקה זו של הכתוב, הן יתרונות מתודיים והן יתרונות תוכניים.

היתרון המתודי העיקרי העולה מתוך הפנמה של חלוקה זו היא ההתמצאות במרחב הכולל של הסיפור. דומה הדבר לאדם המטייל בין הרים ומדברות, ויודע היכן הצפון והדרום, מה המרחק לעיר זו או אחרת וכד'.

היתרונות התוכניים משמעותיים למלאכת הפרשנות: מתוך חלוקה זו מתחדדת למשל העובדה כי בני ישראל מצויים "בדרך" פעמיים. בדרך להר סיני, ובדרך לערבות מואב. עובדה זו מזמינה השוואה בין שתי דרכים אלו, והמעיין בדבר ימצא אמנם השוואות מרתקות (די להזכיר בהקשר זה את שתי הכאות משה בסלע להוציא מים, כשבדרך להר סיני ההכאה מוצגת כמעשה ראוי וכנס גדול, ואילו בדרך לערבות מואב היא מוצגת כחטא גדול של משה ואהרן).

מאמר זה מבקש להתמקד בתלונה המרכזית אותה עוררו ישראל בדרך להר סיני. כאמור, כל מאורעות הדרך ממצרים להר סיני מובאים בפרשת בשלח: בסיום הפרשה הקודמת, פרשת בא, יצאו ישראל ממצרים, ובתחילת הפרשה הבאה, פרשת יתרו, יגיעו ישראל להר סיני: "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות י"ט, א). כך שפרשת בשלח כונסת בתוכה את מסלול ההליכה כולו: תחילתו ביציאה ממצרים, וסופו בהגעה להר סיני. עובדה זו מקלה על בחינת תבנית יחידה זו, ועל אפיון המבנה הספרותי שלה.

ב. מבנה פרשת הדרך להר סיני

לפרשה המציגה את אירועי הדרך ישנו מבנה ספרותי מובהק:

1. אויב חיצוני - היחידה הראשונה עוסקת בשחרור הסופי של ישראל מהעם המצרי, עת הוא טובע בים סוף. בסיפור קריעת ים סוף ישנם מוטיבים רבים המהווים המשך ישיר לסיפור המכות, ובמובן מסויים ניתן להתייחס לטביעת המצרים בים כאל המכה האחרונה והניצחת. מעניין הדבר שמכה אחרונה זו נעשית, בדווקא כמדומני, מחוץ לגבולות ארץ מצרים, כשישראל כבר בדרכם לארץ כנען.

2. תלונה על מים - היחידה השנייה עוסקת בתלונת ישראל במרה. שם מתלוננים ישראל על כי אין להם מים לשתות (משום שהמים אליהם הגיעו הם מרים). הבעיה נפתרת, ובסיכום חנייה זו אומר הכתוב: "שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו" (ט"ו, כה) [5].

3. תלונה על לחם ובשר - היחידה השלישית עוסקת בחנייה במדבר סין. שם מתלוננים ישראל על האוכל שהיה להם במצרים, שעתה במדבר אין ביכולתם להשיגו. לאחר תלונה זו נצטוו ישראל על השבת, וניתנו להם המן והשלו; וחשוב מכל, זו הפעם הראשונה בה כבוד ה' מתגלה לעיני כל ישראל: "ויפנו אל המדבר והנה כבוד ה' נראה בענן" (ט"ז, י). כסיבה נלווית למן יאמר הכתוב: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (ט"ז, ד).

2א. תלונה על מים - היחידה הרביעית מחזירה אותנו במובן מסויים ליחידה השנייה, שהרי כאן, ברפידים, שוב מתלוננים ישראל על שאין להם מים לשתות. כאן משה מכה בצור ויצאו ממנו מים. בסיום תלונה זו יֵאמר: "ויקרא שם המקום מסה ומריבה... ועל נסֹתם את ה' " (י"ז, ז).

1א. אויב חיצוני - התמונה האחרונה המתוארת בכתוב במסע ישראל להר סיני היא תמונת המלחמה עם עמלק. כאן יהושע יצא בראש הנלחמים וגבר על עמלק.

כך אם כן מתואר מסע ישראל באופן כיאסטי: במסגרת התיאור (1-1א) ישנה בעייה של אויב חיצוני המאיים על ישראל (מצרים ועמלק). במעגל הפנימי יותר (2-2א) ישנן שתי תלונות על מים (מרה ורפידים). הציר המרכזי (3), שהוא גם הארוך ביותר מבחינת תיאור הכתוב והשתלשלות התלונה, הוא התלונה במדבר סין על הבשר. כפי שכבר כתבתי, בתלונה זו ישנם מאפיינים מיוחדים המבדילים אותה משתי התלונות האחרות, כשבראש כולם ניצבת התגלות השכינה לעיני כל ישראל [6].

ג. בין המן לקרבן פסח

כפי שהוכחנו, הציר המרכזי בכל הפרשה הוא תלונת מדבר סין, ועלינו להבין מדוע נותן הכתוב לתלונה זו משקל כה רב. לפני הדיון בשאלה זו, ברצוני להסב את תשומת הלב להשוואה ספרותית מעניינת שעורך הכתוב בין תלונה זו, או באופן ספציפי יותר - בין נתינת המן לישראל, ובין קרבן פסח [7]. ההשוואה שעורך הכתוב נעשית על ידי אֶרמֵזים, כלומר, על ידי שיבוץ ביטויים דומים בשתי הפרשיות [8]. נפרט את עיקרי ההשוואה:

א. "ויבאו כל עדת בני ישראל... בחמשה עשר יום לחדש השני" (ט"ז, א). ישנם שני דגשים מעניינים בפסוק זה: ראשית, המונח "עדת בני ישראל" לא נזכר בשאר התלונות אלא דווקא בתלונה זו. מונח זה ("עדה") מחזיר אותנו לפעם הקודמת (והיחידה בינתיים) שבה הופיעה הגדרה זו לעם - בקרבן פסח: "דברו אל כל עדת ישראל" (י"ב, ג). מינוח זה חוזר שוב ושוב בסיפור תלונה זו: "אמֹר אל כל עדת בני ישראל" (ט"ז, ט); "ויהי כדבר אהרן אל כל עדת בני ישראל" (ט"ז, י). חזרה זו מחדדת את המודעות לייחודיותו של הביטוי.

שנית, בניגוד לכל שאר החניות בדרך להר סיני, מופיע כאן ציון תאריך, וגם עובדה זו ודאי רומזת משהו. לא ניתן להתעלם מתאריך מיוחד זה - "חמשה עשר יום לחדש השני", כלומר בדיוק חודש אחרי אותו לילה מופלא בו עשו ישראל את קרבן הפסח ויצאו ממצרים.

ב. "דבר אליהם לאמר: בין הערבים תאכלו בשר" (ט"ז, יב). תיאור הזמן - 'בין הערבים' - מזכיר לנו שוב את תיאור הזמן המופיע בקרבן פסח: "ושחטו אֹתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" (י"ב, ו).

ג. "זה הדבר אשר צוה ה': לקטו ממנו איש לפי אכלו עמר לגלגלת מספר נפשתיכם, איש לאשר באהלו תקחו" (ט"ז, טז). ציווי זה - לבל ייקח איש מן המן יותר מהנחוץ לו ולבני משפחתו ("מספר נפשתיכם... לאשר באהלו"), מזכיר מאוד ציווי זהה שנאמר לגבי קרבן פסח. גם שם יש לקחת כבש שיספיק לבני הבית, ולא יותר ("שה לבית אבֹת שה לבית... במכסת נפשות" (י"ב, ג)). גם הביטויים המופיעים בשני איסורים אלו מזכירים מאוד זה את זה, שהרי בקרבן פסח קראנו:

"ויקחו להם איש שה לבית אבֹת שה לבית. ואם ימעט הבית מהיות משה, ולקח הוא ושכנו הקרב אל ביתו במכסת נפשֹת, איש לפי אכלו תכסו על השה" (י"ב, ג-ד) [9].

ד. "ויאמר משה אליהם: איש אל יותר ממנו עד בקר" (ט"ז, יט). איסור זה מזכיר מאוד את איסור הנותר שנאמר לישראל בקשר לקרבן הפסח: "ולא תותירו ממנו עד בקר" (י"ב, י). הנותר במן יימס או יבאש, והנותר בקרבן פסח יישרף.

ה. רק ביום שישי מותר להותיר מן המן: "ואת כל העֹדף הניחו לכם למשמרת" (ט"ז, כג). לשון זו מזכירה את ההוראה המפרטת מה יש לעשות בקרבן הפסח לאחר לקיחתו: "והיה לכם למשמרת" (י"ב, ו) [10].

ו. גם האיסור המופיע בתלונה זו בקשר לשבת: "אל יצא איש ממקֹמו ביום השביעי" (ט"ז, כט), מזכיר את שאמר משה לעם בציווי על הקרבן: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" (י"ב, כב).

ז. ה' מצווה לשמור מן לדורות, על מנת שיזכרו הדורות הבאים את הנס שנעשה לאבותיהם במדבר: "מלֹא העמר ממנו למשמרת לדרתיכם" (ט"ז, לב). ציווי דומה שמענו בקשר לפסח: "ושמרתם את היום הזה לדרתיכם חֻקת עולם" (י"ב, יז) [11].

ח. כתוספת נלווית להשוואות אלו ראוי לציין כי גיבור נוסף מופיע על הבמה בתלונה זו, גיבור שכמעט ונשכח מליבנו - אהרן. לאורך סיפור קריעת ים סוף ובתלונה במרה אהרן אינו נזכר [12], ורק כעת נזכר אהרן בצמוד למשה. הפעם הקודמת בה היה לאהרן תפקיד מנהיגותי היתה בציווי על קרבן הפסח.

ד. השגחת ה' במדבר

על מנת להבין את פשר ההשוואה שעורכת התורה בין תלונה זו (וירידת המן) ובין קרבן פסח, ברצוני לנסות ולקרוא בדקדקנות את עצם תלונת העם על משה ועל אהרן [13]:

"וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר. ויאמרו אליהם בני ישראל: מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשֹבע, כי הוצאתם אֹתנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב" (ט"ז, ב-ג).

בתיאור ישראל את ארץ מצרים - אליה הם מתגעגעים - ישנם שני מוקדים שונים, המהווים שני מאפיינים שונים שלה. ראשית, מצרים מתוארת כמקום בו מתים "ביד ה' ", ושנית, היא מתוארת כארץ שיש בה אוכל לרוב ("סיר הבשר", "לחם לשֹבע").

האפיון השני הוא ברור, שהרי התלונה היא על חסרון האוכל. אולם מה פשר תיאור ארץ מצרים כארץ בה מתים ביד ה'? אדרבה, המתלוננים היו צריכים להדגיש את האפשרות לחיות במצרים, בניגוד למוות המאיים במדבר.

יתרה מזו: ניתן לקרוא את המשך תלונת המתלוננים כמתבססת על שני האפיונים השונים שניתנו זה עתה לארץ מצרים: ראשית - "כי הוצאתם אֹתנו אל המדבר הזה". כאן ניצב "המדבר הזה" בניגוד לארץ מצרים שתוארה קודם לכן. וממילא, "כי הוצאתם" - אתם משה ואהרן, בניגוד ליד ה' המצויה במצרים. ושנית - "להמית את כל הקהל הזה ברעב". כאן ניצב הרעב המאיים על "הקהל הזה", בניגוד לשפע המזון המצוי במצרים.

בבואו להסביר את אפיון מצרים כמקום בו המוות "ביד ה' ", כותב הרשב"ם:

"ביד ה' - מיתת הבאים בכלח אלי קבר, ולא ברעב" (ט"ז, ג).

הרשב"ם רומז לדברי אליפז, במענהו הראשון לאיוב: "תבוא בכלח אלי קבר, כעלות גדיש בעתו" (איוב ה', כו). כלומר, הביטוי מתאר מוות הבא בעיתו, בניגוד למוות המתרגש ובא על האדם טרם זמנו. הרשב"ם, אם כן, מבין את דברי המתלוננים כערגה למוות טבעי בגיל מופלג, במקום מיתה מרעב [14]. אולם, כפי שהזכרתי, נראה כי המתלוננים מעמתים בין "יד ה' " ובין "כי הוצאתם אותנו", כלומר - טוענים לניגוד בין ה' אשר פעל במצרים, למשה ואהרן שהוציאו את ישראל אל המדבר. ברצוני להציע אפשרות פירוש שונה לביטוי "יד ה' " המופיע כאן, וכך להסביר תלונה מיוחדת זו. אולם לפני כן, ברצוני להדגיש פרט נוסף המובא בכתובים כרקע לתלונה, פרט שחסר בשתי התלונות האחרות.

בתלונת מרה הניסוח הוא:

"וילֹנו העם על משה לאמר: מה נשתה" (ט"ו, כד).

בתלונת רפידים הניסוח הוא:

"וירב העם עם משה ויאמרו: תנו לנו מים ונשתה" (י"ז, ב).

ואילו בתלונה שלנו הניסוח הוא:

"וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר. ויאמרו אליהם בני ישראל: מי יתן מותנו..." (ט"ז, ב).

בשתי התלונות המקיפות את התלונה המרכזית, הכתוב מביא את תוכן התלונה בסמוך לכותרת: "וילֹנו העם על משה", "וירב העם עם משה". אין תיאור מקום מיוחד לאחר הכותרת, שהרי כבר קודם לכן סיפר לנו הכתוב היכן נמצאים בני ישראל. לעומת זאת, בתלונת מדבר סין, בה אנו עוסקים, ישנו באופן מפתיע אזכור מיוחד של המקום בו נמצאים המתלוננים. זאת למרות שגם כאן ישנו תיאור מקדים של המקום אליו הגיעו בני ישראל: "ויסעו מאילים ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילִם ובין סיני" (ט"ז, א). למרות תיאור מדוקדק זה חוזר הכתוב ומדגיש את מיקום המתלוננים. זאת ועוד: תיאור המקום הינו כללי ביותר, ואינו מוסיף מאומה: "במדבר". וכי לא ידענו שישראל מצויים במדבר? הפסוק הקודם סיפק לקורא תיאור מקום מדוייק הרבה יותר, ותמוהה החזרה על תיאור מקום, שאינו מוסיף מאומה ונראה כחסר כל חשיבות.

ככל הנראה, הכתוב מבקש לרמוז שעצם היות העם במדבר ממלא תפקיד משמעותי בתלונה זו. תיאור המקום כאן הוא חלק מהותי בתלונה, ועל כן, כשם שבתלונות האחרות מופיע מיד לאחר הכותרת תוכן התלונה, כך בתלונתנו מופיע התיאור "במדבר", שהוא חלק מהותי מהתלונה הנוכחית [15].

כעת לא נותר אלא לצרף את הדברים שראינו עד כאן. למדבר ישנו תפקיד מרכזי בתלונה משום שהעם מעמת את המדבר עם ארץ מצרים. הניגוד הוא לא רק ברובד הגסטרונומי, אלא גם - וכמדומני בעיקר - ברובד הרוחני, ושמא נאמר: ברובד התיאולוגי. בדברי המתלוננים "יד ה' " מופיעה בארץ מצרים, ובניגוד לזה מתוארים משה ואהרן כמי שהוציאו את ישראל אל "המדבר הזה". האם יד ה' נמצאת גם במדבר, או שמא ה' שולט רק במקום יישוב, כמצרים? העם מקשר את בעיית הרעב לתפישה דתית. לטעמם של המתלוננים, מאחר שמשה ואהרן הם אלו שהוציאו את ישראל אל המדבר (שהרי ה' אינו שולט במקום זה), ממילא אין ביכולתם לתת אוכל לכל העם. ועל כן, "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים", ולא בידכם - משה ואהרן.

יש לזכור את הרקע הדתי של תקופה זו. האמונה שישנו אל אשר שולט במקומות מסויימים (או בעמים מסויימים) ושאיננו שולט במקומות (או בעמים) אחרים, הינה תפישה מקובלת במרחב התרבות של העמים המסופוטמיים, ובהחלט ייתכן שעם ישראל נשבה בתפישה מוטעית זו. המדבר נתפש בתרבויות קדם כמקום בו נמצאים שדים ושאר מזיקים [16]. ההולך למדבר יוצא מתחת ידו של האל הטוב המגן עליו, ונכנס לתחום אחר הקשור לשאול האפל והמפחיד [17]. זיהוי זה, בין המדבר ובין השאול והאופל, בא לידי ביטוי מובהק בשפות שמיות עתיקות. כך למשל בשומרית: EDIN הינו מדבר, ובמקביל גם העולם התחתון. כך גם באכדית: seru רומז לשני דברים אלו גם יחד [18]. זהו, כנראה, הרקע לתלונה בה אנו עוסקים.

ה. פיתרון כפול לבעיה כפולה

פתרון תלונת ישראל אינו יכול להתמקד רק בנתינת אוכל, כשם שנעשה למשל בתלונה הקודמת - הפיכת המים המרים למתוקים. שהרי כאן, מעבר לתלונה הגסטרונומית ישנה בעייה שורשית ומהותית יותר, הנוגעת בשאלה תיאולוגית בסיסית. כאן יש צורך ללמד ולחנך את העם שה' משגיח ושולט בכל העולם כולו, ואפילו במדבר.

עמידה על כפילות זו יכולה להתיר את סבך הבלבול שבקריאה ראשונית של פסוקים ו-יב. נכתוב את הפסוקים על פי חלוקה לדוברים:

"ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל: ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים. ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלנתיכם על ה', ונחנו מה כי תלינו עלינו" (ו-ז).

"ויאמר משה: בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבֹע, בשמֹע ה' את תלנתיכם אשר אתם מלינם עליו, ונחנו מה לא עלינו תלנתיכם כי על ה' " (ח).

"ויאמר משה אל אהרן: אמר אל כל עדת בני ישראל, קרבו לפני ה' כי שמע את תלנתיכם. ויהי כדבר אהרן אל כל עדת בני ישראל, ויפנו אל המדבר, והנה כבוד ה' נראה בענן" (ט-י).

"וידבר ה' אל משה לאמר: שמעתי את תלונת בני ישראל, דבר אלהם לאמר: בין הערבים תאכלו בשר, ובבקר תשבעו לחם, וידעתם כי אני ה' א-להיכם. ויהי בערב, ותעל השלו ותכס את המחנה, ובבקר היתה שכבת הטל סביב למחנה" (יא-יג).

הבלבול בפסוקים אלו הוא גדול. תוך כדי דברי משה ואהרן לעם, אנו נתקלים בכותרת חדשה, הפותחת את דברי משה (ח). כמו כן, ה' בוחר לצוות את משה לומר לעם כי הם עתידים לשבוע בערב ובבוקר (יב), לאחר שמשה כבר אמר זאת לעם (ח)!

דומני, כי בעיון מדוקדק בפסוקים נמצא כל העת את ההתייחסות הכפולה הזו: פיתרון גסטרונומי לבעיית הקיבה, ופיתרון רוחני לבעייה הרוחנית.

הדבר בולט עת אנו משווים את שני נאומי משה ואהרן לעם. הנאום הראשון (המתחיל בפסוק ו) פותח ואומר: "ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל", ולפתע, כאמור, תוך כדי הנאום, אנו מוצאים כותרת חדשה הפותחת נאום נוסף: "ויאמר משה" (ח). איננו מוצאים כל הפסקה בין הנאומים, ולא ברור מה הצורך בפתיחה חדשה תוך כדי הדברים. דומה כי הכתוב מבקש למקד את הקורא בשני נאומים שונים שישנם כאן. אין לראות את דברי משה מפסוק ח כהמשך הנאום הקודם, אלא כנאום העומד בפני עצמו. דבר זה מתחדד עוד יותר עת אנו משווים את הנאום השני לראשון. כאן עולה השוואה ברורה במבנה הנאום, דבר שמחדד את הצורך בקריאה מקבילה של שני הנאומים. נציב שני נאומים קצרים אלו זה מול זה:

מדוע יש צורך בשני נאומים שונים הנאמרים זה אחר זה? התשובה עולה מאליה עת אנו רואים את ההבדלים שבין שני הנאומים. בנאום הראשון משתתף גם אהרן, ואילו בנאום השני מופיע משה בלבד. אולם ההבדל החשוב יותר הוא התוכן המרכזי השונה בשני הנאומים. לשון אחר: מה עתיד להתרחש בבוקר ובערב על פי שני הנאומים? בנאום הראשון: "ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים. ובקר וראיתם את כבוד ה' ". ואילו בנאום השני: "בערב בשר לאכֹל, ולחם בבקר לשבֹע".

שני נאומים לפנינו, אשר מתייחסים לשתי הבעיות שהעם העלה. הנאום הראשון של משה ושל אהרן מתייחס כמובן לבעיה הדתית-הרוחנית שעלתה כאן. כתגובה לשאלה האם יד ה' נמצאת גם במדבר או רק במצרים, מצהירים משה ואהרן שכבוד ה' יתגלה לעיני כל ישראל במדבר. וכתגובה לשאלה האם משה ואהרן הוציאו את ישראל ממצרים מדעתם, נאמר שבערב ידעו העם כי ה' הוא שהוציא אותם ממצרים.

במקביל, מגיב משה לתלונה הגסטרונומית, ומטעים כי בערב יבוא דבר מאכל לפיהם של המתלוננים (בשר), ובבקר קיבתם תשקוט מרעבונה (לחם).

גם צירופו של אהרן לנאום הראשון והיעדרו מן הנאום השני מוסבר על פי חלוקה זו. אהרן הוא "הנציג הדתי" בספר שמות. הדבר בולט מאוד בהתמודדותו עם החרטומים במצרים, והדבר קשור כמובן לתפקיד שיוטל עליו, להיות משרת ה' במשכן. תפקיד זה של אהרן מסביר כמדומני את המקומות בהם הוא מופיע לאורך עשר המכות, ואין כאן המקום להאריך בנושא מורכב זה [20]. גם כאן, בתלונה הנושאת אופי דתי מצטרף אהרן למשה, ואילו בתלונה הגסטרונומית ניצב משה לבדו.

גם את המשך השתלשלות התלונה יש לקרוא באופן כפול: בהתאמה לשני הנאומים (שהתייחסו לשני הצדדים בתלונה) אנו קוראים כיצד שני הפתרונות מומשו בפועל. תחילה הפיתרון לבעייה התיאולוגית, ולאחר מכן הפיתרון לבעיית הרעב [21].

ראשית, כאמור, התגובה לשאלת מיקומה של השגחת ה':

"ויאמר משה אל אהרן: אמר אל כל עדת בני ישראל - קרבו לפני ה' כי שמע את תלנתיכם. ויהי כדבר אהרן אל כל עדת בני ישראל, ויפנו אל המדבר, והנה כבוד ה' נראה בענן" (ט"ז, ט-י).

שנית, התגובה לרעב:

"וידבר ה' אל משה לאמר: שמעתי את תלונֹת בני ישראל, דבר אלהם לאמר: בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם, וידעתם כי אני ה' א-להיכם. ויהי בערב ותעל השלו ותכס את המחנה, ובבקר היתה שכבת הטל סביב למחנה" (ט"ז, יא-יג).

הפיתרון השני הוא הפשוט יותר: הכתוב אמנם חוזר שוב על הדברים אותם משה צריך לומר לעם ("בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם", השווה לפסוק ח), אך דבר זה הכרחי הוא מפאת ההפסקה בתיאור הכתוב את התלונה הגסטרונומית. הפסקה זו נעשתה לצורך תיאור התייחסות משה ואהרן לתלונה הדתית, ותיאור התגלות כבוד ה', שמייד נדון בה. כעת, כשרוצה הכתוב לתאר את הפיתרון לבעיית הרעב המציקה, הוא מבקש להחזיר אותנו אל רצף השתלשלות הסיפור, תוך התמקדות בבעיה זו [22]. על כן חוזר הכתוב לרעבונם של בני ישראל, ולפני שהוא מתאר את הפיתרון - הגעת השלו וירידת המן, הוא מזכיר לנו שוב את הדברים אותם התבקש משה לומר לעם [23].

אין ספק כי הגעת השלו למחנה מבקשת לפתור את בעיית האוכל. העם התלונן כי הם מתגעגעים ל"סיר הבשר" אשר במצרים, והנה מביא להם ה' בשר למדבר. במקביל לפיתרון זה, יש לראות, כאמור, את התגלות כבוד ה' לעיני כל ישראל במדבר כפיתרון לבעיה הרוחנית, כמענה לשאלה האם ה' נמצא ומשגיח גם במדבר. זהו אקט חריג ונדיר שאיננו מצפים כלל ועיקר למצוא אותו רק בשל תלונה על אוכל! (נפגוש אותו שוב, למשל, במעמד הר סיני וביום השמיני למילואים, אולם שם ישנה הכנה מיוחדת, ומדובר במעמדים מיוחדים שמעצם מהותם דורשים את התגלות השכינה [24] ).

התגלות השכינה היא כמובן תגובה ישירה לבעיית העם ולהתלבטותם האם רק במצרים מצויה "יד ה' ", וממילא גם לשאלה האם משה ואהרן מוליכים כעת את העם במדבר על דעת עצמם, או שמא השכינה נמצאת גם כאן, במדבר. כבוד ה' המתגלה במדבר, כפי שמדגיש הכתוב: "ויפנו אל המדבר והנה כבוד ה' נראה בענן", מלמד את העם כי שכינה מצויה אפילו במדבר.

אולם, רעיון בסיסי זה אין די לו בהצהרה חד-פעמית. התהליך החינוכי דורש הזכרת ערכים בסיסיים שוב ושוב, עד שיהפכו לטבע שני, להרגל ולהנחת יסוד. לצורך מטרה זו בא המן.

מחד - המן הוא פיתרון מיידי לבעיית הרעב המציקה; אך במקביל, הלחם מן השמיים, היורד בדרך נס בכל בוקר, וביום שישי יורד במנות כפולות (שהרי בשבת אינו יורד), מלמד את העם בכל בוקר מחדש כי גם במדבר יש מי שמשגיח, רואה ושולט. האיסור לאסוף מן לצורך המחר, או להותיר מיום אחד למשנהו, נועד בדיוק למטרה זו. בכל בוקר צריך כל אב משפחה לבטוח בקב"ה שיתן אוכל לו ולבני משפחתו. מעשה זה מפתח אצל כל בעל משפחה תלות נפשית גמורה בהשגחת ה' עליו, גם במדבר. כך יום יום לאורך ארבעים שנה, עד שתודעה זו הופכת לברורה מאליה.

בשל תפישה זו, רואה ספר דברים את ירידת המן כ'ניסיון':

"וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' א-להיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענֹתך לנסֹתך לדעת את אשר בלבבך, התשמֹר מצותו אם לא. ויענך וירעבך ויאכִלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח', ב-ג).

"המאכִלך מן במדבר אשר לא ידעון אבתיך, למען ענֹתך ולמען נסֹתך להטִבך באחריתך" (שם, שם, טז).

ניסיון לא פשוט הוא לא להותיר מן האוכל ליום המחר, בשעה שפרנסת פיות ילדים רובצים על כתפי אביהם. אמנם, לאחר שירידת הלחם מן השמיים מוטבעת בלב העם, הרי שהמסר על אודות חיים הנשענים על מוצא פי ה' הופך לעובדת חיים ולהנחת יסוד.

ו. קרבן פסח והשראת שכינה

ההשוואות שעורך הכתוב בין ירידת המן לקרבן פסח משרתות מסר זה. לצורך הבנת העניין ברצוני לפנות תחילה לעיון בקרבן פסח. שאלה בסיסית מזדקרת מול עינינו, עת אנו קוראים את הציווי שנאמר לבני ישראל במצרים לעשות את הפסח: האם מדובר בקרבן (בסמנטיקה המקראית), או שמא בסעודה משפחתית ותו לא.

אבהיר את שאלתי. בתהליך הקרבה רגיל, ה' (= המזבח) "מקבל" שני דברים מהבהמה המוקרבת:

א. את הדם (זריקת הדם על המזבח או נתינתו עליו). ברקע מתנת דמים זו ניצבת ההנחה ש"הדם הוא הנפש" והוא החלק החיוני ביותר בגוף.

ב. איברים נבחרים (האימורים). אמנם לא מוקרבת כמות גדולה של בשר מהבהמה (מה שמבהיר כי זהו אקט סמלי בלבד), אך האיברים המוקרבים הם איברים טובים ומשובחים.

שני האלמנטים הללו חסרים בפסח מצרים; כלומר - בקריאה ראשונה של הפסוקים איננו מוצאים סממנים של קרבן כלל. עם ישראל מתבקש לקחת שה, לשוחטו ולאוכלו. אין אקט של זריקת דמים על המזבח, ואין הקטרת איברים עליו. במילים אחרות - אין מזבח, וממילא אין נתינה של דבר לה'! [25]

כיצד ניתן לדבר על קרבן בשעה ששום דבר אינו מוקרב? בשאלה זו אנו מצטמצמים למעשה לדיון בפסח מצרים בלבד, ולא בפסח שמצטווים ישראל לעשות לדורות בארץ ישראל; שהרי הציווי לדורות כולל הגעה לבית המקדש (ראה במיוחד בדברים ט"ז), שם ניתן לזרוק את הדם על גבי המזבח, וממילא ניתן לראות בפסח קרבן. בבתי ישראל במצרים אין כלל מזבח, כך שקשה לדון בפסח במינוח הנטוע בעולם הקרבנות.

יכולים היינו לפטור עצמנו ולומר שאכן אין מדובר בקרבן כפי שאנו מכירים אותו בשאר ספרי התורה (כזכור, עוד לפני פרשת בא אנו נתקלים בקרבנות, כדוגמת קרבנותיהם של קין, הבל ונח), אלא בסעודה משפחתית הנקבעת על ידי דפוסי ציווי מסויימים. אולם, גם מתשובה זו דעתנו אינה נוחה, וזאת משום שלושה פרטים הנזכרים בציווי על זבח הפסח הנידון. שלושה פרטים אלו מקשרים אותנו, בעל כרחנו, לעולם הקרבנות המקראי:

1. "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם" (י"ב, ה). הציווי הקונקרטי לקחת שה בן שנה דווקא הינו מאפיין ברור של קרבן. אך יותר מזה - ההדגשה שהשה צריך להיות "תמים", כלומר ללא מום, היא מאפיין קרבני ברור. קשה להעלות על הדעת אדם שבא למסעדה ומבקש לאכול בשר הנלקח מבהמה תמימה. על כן נראה כי לפחות פרט זה מבקש להגדיר את הזבח על פי דיני הקרבנות.

2. "ולא תותירו ממנו עד בקר, והנֹתר ממנו עד בקר באש תשרֹפו" (י"ב, י). גם דין נותר הנזכר כאן - הן עצם האיסור להותיר מהבשר לבוקר, והן חובת השריפה במקרה שנותר מן הבשר - קשורים באופן הדוק לדיני קרבנות, וחורגים מאופיה של סעודה רגילה [26].

3. הביטוי: "ראשו על כרעיו ועל קרבו" (י"ב, ט), אשר כתוב בדיני הפסח כחלק מהציווי כיצד יש לצלות את הבהמה, מופיע רק עוד פעם אחת בתורה, בדיני החטאת (ראה ויקרא ד', יא). גם אם ניתן היה לפרש את תוכנו של דין זה כקשור לסיטואציה בה נערך הזבח (הדרישה לחיפזון), הרי שניסוח הדין מבקש להזכיר לקורא את דיני קרבן החטאת.

כיצד, אם כן, יש להתייחס לזבח-קרבן זה, שמצד אחד אינו קרבן (דבר ממנו אינו מוקרב), ומאידך הכתוב מתייחס אליו ומפרט את דיניו כקרבן?

דיון מפורט בשאלה זו ערך הרב א' בזק [27]. אני מבקש לאמץ את מסקנות דיונו, כפי שיובא להלן.

לשם הבנת הדיאלקטיקה הבסיסית המלווה את הפסח, נתמקד ב"עבודת הדם" בזבח הפסח. כאמור, אין מזבחות בבתי ישראל, ועל כן הדם אינו נזרק על מזבח וניתן לה'. אולם, בכל זאת אנו מוצאים ציווי מפורט בכל הנוגע לתפקיד הדם ולתכליתו:

"ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזֹת ועל המשקוף, על הבתים אשר יאכלו אֹתו בהם" (י"ב, ז).

להפתעתנו, אנו מוצאים כאן דין נתינת דמים. אמנם לא על גבי מזבח, אך על מזוזות הבית ומשקופו. האם ניתן להשוות נתינת דמים זו לנתינה הנדרשת בקרבן רגיל - נתינה על המזבח? דומה שלפחות אצל חז"ל היו שהבינו כך. הגמרא מביאה את דעתו של רב יוסף: "תנא רב יוסף: ג' מזבחות היו שם: על המשקוף, ועל שתי המזוזות" (פסחים צו.). דעה זו קושרת באופן ישיר בין נתינת הדם שעל המזוזות והמשקוף ובין הדרישה הרגילה בקרבנות, לתת את הדם על המזבח. ואמנם הפסוק: "וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף" (י"ב, כב), מזכיר את הפסוק מהיום השמיני למילואים, שם ירדה שכינה למשכן: "ויטבֹל אצבעו בדם ויתן על קרנות המזבח" (ויקרא ט', ט).

לאור זאת, אולי צריך להתייחס אל הבית בו ישבו ואכלו את הפסח כאל תחליף למזבח המצוי בהבאת קרבן רגיל. על פי זה, יש להתייחס אל הפסח כאל קרבן, ולראות בבית את התחליף לדבר העיקרי שהיה חסר לנו בהגדרת הפסח כקרבן - המזבח. וכהגדרתו של י' קויפמן: "הבית הוא הממלא תפקיד של מקדש" [28].

אם נתפוש את הבית כמזבח, יובנו פרטים נוספים הקשורים לקרבן הפסח וזקוקים להסבר [29] :

א. איסור הוצאת הפסח מן הבית - "בבית אחד יאכל, לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה" (י"ב, מה). אם אמנם הבית הוא המזבח, ברור שאסור לקחת את הקרבן מעל המזבח קודם שהתכלה.

ב. איסור החמץ - בנוסף לאיסור אכילת חמץ מדגיש הכתוב כי אסור שחמץ יימצא כלל בבית: "אך ביום הראשון תשביתו שאֹר מבתיכם... שבעת ימים שאֹר לא ימצֵא בבתיכם" (י"ב, טו-יט). ייתכן שאיסור זה קשור לאיסור הכללי של העלאת חמץ על גבי המזבח ("כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תֵעשה חמץ, כי כל שאֹר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשֶה לה'... ואל המזבח לא יעלו לריח ניחֹח" - ויקרא ב', יא-יב). כל השנה אסור להעלות חמץ על גבי המזבח, ובפסח אסור להעלות חמץ לתוך הבית, אשר מוגדר כמזבח [30].

ג. גם את הציווי על המצות אותן יש לאכול ביחד עם הקרבן ("צלי אש ומצות, על מרֹרים יאכלהו" (י"ב, ח)) ניתן לראות כקשור לטענתנו המרכזית, שהרי ישנם קרבנות אשר יש להביאם אל המקדש ביחד עם מצות (הבולט שבהם - קרבן תודה).

ד. הדגש הגדול על הכנת הבשר כצלי דווקא ("ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש... אל תאכלו ממנו נא ובשל מבֻשל במים, כי אם צלי אש, ראשו על כרעיו ועל קרבו" - י"ב, ח-ט) מובן גם הוא, שהרי על המזבח קרבנות נשרפים באש, כלומר - נצלים; ועל כן, גם ישראל האוכלים את הפסח בביתם, כאכילת מזבח, צריכים לאוכלו צלי אש.

בחושבנו מה משמעות הפיכת הבית היהודי במצרים לכעין מזבח, ניתן ללכת, כמדומני, בשתי רמות שונות של הסברים: ברמה בסיסית יש לזכור כי המזבח בתנ"ך הינו מקום השמור (בקטגוריות משפטיות) מפגיעה אנושית. אדם שחש כי המערכת המשפטית רודפת אותו וכי נעשה לו עוול משפטי, רשאי לתפוס בקרנות המזבח, וכך להעיד על עצמו כי הוא מעוניין במשפט א-לוהי, ולא במשפט בשר ודם. על רקע הנחה זו מדגיש הכתוב כי פריבילגיה זו אינה ניתנת לרוצח במזיד: "מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כ"א, יד). את הרוצח במזיד לוקחים לדין אפילו מאת המזבח, אולם במקרים קלים יותר, המזבח מגן על האוחז בו (ראה בהקשר זה את אחיזתם במזבח של אדוניהו - מל"א, א'; ושל יואב בן צרויה - מל"א, ב'). לדעתו של הרב בזק, יש לראות בהפיכת הבית הישראלי במצרים למזבח, הגנה מפני המלאך המשחית הנוגף במצרים: "ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגֹף" (י"ב, כג).

אולם, על מנת להבין מדוע המזבח מגן על האוחזים בו, ובכלל זה בית היהודי בפסח, דומני כי צריך להוסיף עוד הסבר:

ברגע שהבית היהודי הוגדר כמזבח, הרי שהוא נהפך לטריטוריה א-לוהית. כביכול, חורג הבית-המזבח מגבולות הטריטוריה האנושית, ומוגדר כאזור השייך לקב"ה. ולכן המלאך המשחית אינו רשאי לפגוע בבתי היהודים, שהרי הם מצויים מחוץ לרשותו, הם נמצאים "ברשות גבוה". הבית הוא המזבח, ויושביו מממשים את אכילת המזבח באכילתם ממש. אקט זה מקדיש את הבית ואת יושביו לשם ה' - שהרי שכינה שורה במקום המזבח - ופורץ מעבר לעולם הקונקרטי-הריאלי. ועל כן, כשמוסר משה את הציווי לעם הוא מדגיש בפניהם כי המשחית לא יפגע בהם, כל עוד הם נמצאים בתוך הבית:

"ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. ועבר ה' לנגֹף את מצרים, וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזת, ופסח ה' על הפתח, ולא יתן המשחית לבֹא אל בתיכם לנגֹף" (י"ב, כב-כג).

הנמצאים במזבח ה', במקום השראת השכינה, אלו שהוקדשו לה' בעשיית הפסח ובאכילתו, הם אלו שיינצלו ממכת הבכורות. אלו שיצאו מתחום הקדושה, שיצאו מביתם, יחשפו עצמם למלאך המשחית הפוגע במה שתחת ידו.

מעתה אף נבין את הדגשת הכתוב, כבר בתחילת הציווי, על הבית: "בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבֹת שה לבית. ואם ימעט הבית מהיות משה, ולקח הוא ושכנו הקרב אל ביתו במכסת נפשות... על הבתים אשר יאכלו אֹתו בהם... והיה הדם לכם לאֹת על הבתים אשר אתם שם" (י"ב, ג-יג). בשל חשיבותו הרבה של הבית (וממילא - של התא המשפחתי) בתהליך ההתקדשות של העם לה', הוא יוזכר שוב ושוב, תוך הדגשה כי יש, עקרונית, לקחת שה לכל בית.

בהקשר זה יש לציין מחלוקת פרשנים בהסבר "ופסח ה' על הפתח" (י"ב, כג). מהי המשמעות הלשונית של "פסח"? ניתן לחלק את הדעות השונות לשתי גישות מרכזיות:

א. עבר, דילג - משמעות זו עולה מתוך דברי ר' יאשיה במכילתא: "אל תקרי 'ופסחתי', אלא 'ופסעתי', שהקב"ה מדלג על בתי בניו במצרים" (מכילתא דרבי ישמעאל, בא, ז'). בעקבות מדרש זה הולך גם רש"י בפירושו השני [31].

ב. הגן, שמר - פעולת ההגנה כקשורה לפסיחה עולה בדברי ישעיהו: "גנון והציל, פסוח והמליט" (ל"א, ה). זוהי כנראה ההבנה החבויה בדברי המכילתא: "והקב"ה הגין על בתי בניו במצרים שלא ינגפו, שנ' 'ופסח ה' על הפתח' " (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, פתיחתא). כך כנראה הבין גם הדרשן שאמר: "וראה את הדם, כביכול עמד בפתח ודוחה המשחית שלא יגוף את ישראל" (שמות רבה, י"ח, ז). כך פירש רס"ג, ובדרך זו הלכו גם הרבה מן הפרשנים החדשים, ואזכיר רק שניים בולטים ביניהם: ש"א לוינשטאם [32] ור' ויס [33].

לאור הסברנו, דומני כי עדיף לנטות לשיטה המפרשת את פעולת הפסיחה כפעולת הגנה. אדרבא, לא רק שה' לא דילג ועבר מעל בתי ישראל, אלא אף נכנס לתוכם וכך שמר עליהם, או כדברי המדרש: "עמד בפתח ודוחה המשחית".

בשל הגדרת הבית בקרבן פסח כמקום השראת שכינה והגדרת אוכלי הפסח כשליחי ה' באכילת הקרבן, איננו מופתעים לראות כי במקומות נוספים בתנ"ך מובא קרבן הפסח תוך זיקה אדוקה להתחדשות לאומית של העם, או לחידוש כריתת ברית בין עם ישראל לה'. בהקרבת הפסח העם מוקדש לא-להיו, ועל כן קרבן פסח הוא מעמד מתאים להתחדשויות מעין אלו. אמנם פסח דורות נעשה במקדש ולא בבתי ישראל, אך ברור שהוא שומר על אופיו המיוחד, והדבר בא לידי ביטוי ברבות מהלכות הפסח, המייחדות אותו בין שאר הקרבנות [34]. בשלושה מקומות בנ"ך מוזכרת התחדשות מעין זו, המלווה בקרבן פסח:

א. עם כניסת ישראל לארץ, הם עושים את הפסח:

"ויחנו בני ישראל בגלגל, ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב" (יהושע ה', י).

בסמוך לעשיית הפסח מתאר הכתוב את הפסקת ירידת המן ואת תחילת אכילתם "מתבואת הארץ". דומני כי הדגשת המעבר מאכילת המן לאכילה מתבואה ארצית מהווה חתימה ברורה של שלב ההליכה במדבר, ומסמנת את תחילת השלב הבא - ההתיישבות בארץ. כל עוד ישראל הלכו במדבר, הם ניזונו מהמן - מהלחם שיורד מן השמיים; מעתה, עם כניסתם לארץ, עליהם לזרוע ולקצור, ולאכול מתבואת הארץ. כאמור, בסמוך לחתימה ספרותית זו של תקופת ההליכה במדבר, ועם תחילתה של תקופה חדשה - תקופת ההתנחלות בארץ, מציין הכתוב כי ישראל עשו את הפסח. על פי דרכנו נאמר, כי כעת, בתקופה של שינוי משמעותי באופיו ובתפקודו של העם (שהרי אפיונים ציבוריים-לאומיים מקבלים צביון מחודש כשהעם אוחז בטריטוריה משלו), שוב חוזר העם ומדגיש כי הוא עמו של ה', ושכינה שורה וסוככת עליו.

ב. חזקיהו כידוע מטהר את המקדש ומחדש את העבודה בו. הוא עצמו מגדיר זאת ככריתת ברית נוספת עם ה': "עתה עם לבבי לכרות ברית לה' א-להי ישראל" (דבהי"ב כ"ט, י). כחלק מתהליך כריתת ברית זו, מפציר המלך בכל יושבי ישראל ויהודה שיבואו למקדש ויקריבו את הפסח:

"וישלח יחזקיהו על כל ישראל ויהודה, וגם אגרות כתב על אפרים ומנשה לבוא לבית ה' בירושלם, לעשות פסח לה' א-להי ישראל" (דבהי"ב ל', א).

לאור הבנתנו את קרבן הפסח כקרבן אשר בו מציין העם את הקדשתו לה', ברור מדוע ראה חזקיהו דווקא בחגיגת הפסח חלק מתהליך כריתת הברית.

ג. לאחר שיאשיהו מוצא את ספר התורה בבית ה', הוא אוסף את כל העם ומבצע מעין כריתת ברית נוספת בין ה' ועמו:

"ויעל המלך בית ה' וכל איש יהודה וישבי ירושלם והכהנים והלוים וכל העם מגדול ועד קטן, ויקרא באזניהם את כל דברי ספר הברית הנמצא בית ה'. ויעמד המלך על עמדו ויכרת את הברית לפני ה', ללכת אחרי ה' ולשמור את מצותיו ועדותיו וחקיו בכל לבבו ובכל נפשו, לעשות את דברי הברית הכתובים על הספר הזה... ויעשו ישבי ירושלם כברית א-להים א-להי אבותיהם" (דבהי"ב ל"ד, ל-לב).

ושוב, גם כאן, בסמוך לכריתת הברית המחודשת בין ה' ועמו, אנו קוראים כי יאשיהו עשה פסח גדול לכל העם:

"ויעש יאשיהו בירושלים פסח לה', וישחטו הפסח בארבעה עשר לחדש הראשון... ולא נעשה פסח כמהו בישראל מימי שמואל הנביא, וכל מלכי ישראל לא עשו כפסח אשר עשה יאשיהו והכהנים והלוים וכל יהודה וישראל הנמצא ויושבי ירושלם" (דבהי"ב ל"ה, א, יח).

הפסח מודגש באופן מיוחד במקרה זה - כמו בפסח חזקיהו - מפני שהוא ביטוי עליון לכריתת הברית בין ישראל לה'. דרך קרבן הפסח מצהיר העם כי הוא מתקדש לשם ה', וכי הוא אוכל את הקרבן במקום אכילת מזבח [35].

ז. המן כקרבן פסח

בבואנו לחשוב לשם מה משווה הכתוב את ירידת המן בתלונה שלנו לקרבן הפסח, עלינו להסתמך, כמדומני, על משמעותו האמורה של קרבן הפסח - בתהליך זביחת הפסח ואכילתו, הבית העברי במצרים הוקדש, על יושביו, לשם ה'. שם, בבתי העברים שבמצרים, ירדה שכינה, ממש כשם שיורדת על המזבח אשר במשכן או בבית המקדש. בירידת המן במדבר רומז הכתוב, כי ירידת ה' לצורך קידוש עמו מתרחבת מתחומי הבית במצרים אל עבר המדבר. המן מבקש להזכיר לעם את קרבן הפסח, את ירידת השכינה והשגחתה הברורה במצרים. תזכורת זו נעשית בכל בוקר מחדש, עת יורד המן. בכל בוקר מחדש צריך אבי המשפחה לאסוף כמות מדוייקת כפי צרכי בני ביתו; בכל בוקר מחדש נכנס לתוקפו איסור הנותר של המן שאסף אתמול; בכל בוקר מחדש מכיר הישראלי הנודד במדבר, כי ה' משגיח על עולמו ועל עמו, דואג להם ולפרנסתם. "יד ה' " אינה משגיחה ופועלת במצרים בלבד - כטענת המתלוננים - אלא גם במדבר. אפילו במדבר מגן ה' על עמו, ודואג להם ולמזונם [36].

הזכרנו כבר את קרבן הפסח שעשו ישראל עת נכנסו לארץ. גם שם ראינו שהכתוב יוצר זיקה בין המן שהפסיק לרדת ובין עשיית הפסח:

"ויחנו בני ישראל בגלגל, ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב בערבות יריחו. ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה. וישבֹת המן ממחרת באכלם מעבור הארץ, ולא היה עוד לבני ישראל מן, ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא" (יהושע ה', י-יב).

דומה כי הכתוב מבקש להדגיש, כי למרות שמעתה אוכל העם מתבואת הארץ, ולא מתבואת שמיים, ובשל כך השגחת ה' המוחשית על עמו אינה נראית עוד בבירור, על העם להפנים ולהבין, כי גם בישיבתם בארץ עין ה' מתבוננת ויד ה' משגיחה. דבר זה בא לידי ביטוי בהדגשת הפסח שעשו ישראל. הפסח ממשיך ומזכיר לעם את השכינה המלווה את העם בכל מקום ואתר, מגנה ומסוככת על העם מפגעים רעים וממלאך משחית. המן אמנם פסק, אך הפסח הנעשה בכל תחילת שנה ממשיך ומזכיר לעם את הגנת ה' על עמו, את כבוד ה' המתגלה. הפסח ממשיך ומקדש את ישראל, בכל תחילת שנה חדשה, לאביהם שבשמיים.

---