"ולפני עִוֵּר לא תתן מכשֹל" / הרב יוסף צבי רימון

האיסור של "לפני עִוֵּר לא תתן מכשֹל" מעורר שאלות רבות. נציין כמה מהן:

  ·  האם מותר לתת אוכל לאדם שידוע שלא יברך עליו? (שאלה מציאותית מאוד בצבא).

  ·  האם מותר למכור אוכל לאנשים שאינם מברכים עליו?

  ·  האם מותר להזמין לבר-מצווה מחללי שבת, שכנראה יגיעו ברכבם לבית הכנסת?

  ·  האם מותר לערוך חופה לזוג שלא ישמור על טהרת המשפחה?

  ·  האם מותר להדריך בשבת נהג שמבקש לדעת היכן רחוב פלוני?

  ·  האם מותר לעבור את הכביש, ולגרום בכך למכונית לעצור עבורי (ועל ידי כך לעבור עבירה נוספת של הדלקת אור ה'ברקס' וכדומה)?

  ·  חייל חילוני מבקש רדיו בשבת. האם מותר להרשות לו לקחת אותו?

  ·  האם מותר לארגן הפגנה בשבת (למשל, נגד פתיחת בתי קולנוע בשבת), כאשר ידוע שההפגנה תגרום לחילול שבת גדול של המשטרה?

נדון ביסודות נושא זה, ובסיום המאמר ננסה לענות על השאלות הללו ועל שאלות נוספות.

א. עצה רעה או הכשלה פיזית

פשט הכתובים מורה לכאורה שמדובר בשימת אבן לפני עיוור. אולם, בתורת- כהנים (ויקרא י"ט) ביארו שהכוונה היא לאסור להשיא עצה רעה.

גם הרמב"ם כותב:

"שהזהיר מהכשיל קצתנו את קצתנו בעצה. והוא שאם ישאלך אדם עצה בדבר הוא נפתה בו, ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו, אבל תיישירהו אל הדבר שתחשוב שהוא טוב וישר, והוא אמרו יתעלה 'ולפני עור לא תתן מכשֹל'... ולאו זה אמרו שהוא כולל גם כן מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה... ופשטיה דקרא הוא במה שזכרנו תחלה" (ספר המצוות, מהדורת פרנקל, לאווין רצ"ט).

כלומר, לדעת הרמב"ם פשט הכתובים מדבר על עצה רעה, ובכלל זה עזרה לעבור עבירה. אולם, לא מדובר על שימת אבן לפני עיוור (וכן הוא גם בלשון החינוך, מצווה רל"ב).

מדוע לא כללו כאן גם שימת אבן לפני עיוור?

א. הרמב"ם סבור שדבר זה הוא חלק ממצווה אחרת, של "ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך, כי יפֹּל הנֹפל ממנו" (דברים כ"ב, ח). וזו לשון הרמב"ם בספר המצוות (לאווין, רצ"ח):

"שהזהירנו מהניח המוקשים והמכשולות בארצותינו ובבתינו... ולשון ספרי: 'ועשית מעקה' - מצות עשה, 'ולא תשים דמים' - מצות לא תעשה".

וכך כתב גם בעשין קפ"ד (וכן דעת הר"י פערלא בעניין זה - ספר המצוות לרס"ג, לאווין נ"ה). ומסתבר שזו גם כוונת הפסוק "ארור משגה עִוֵּר בדרך" (דברים כ"ז, י).

ב. ייתכן להציע אפשרות אחרת, על-פי פשט הפסוק. סיום הפסוק הוא: "ולפני עִוֵּר לא תתן מכשֹל, ויראת מא-להיך אני ה' " (ויקרא י"ט, יד). "ויראת מא-להיך" מסמל דבר שאנשים אינם רואים, אלא רק ה'. כאשר אדם שם אבן לפני עיוור, הרי שזהו דבר הגלוי לבריות. אולם, בנתינת עצה, רק האדם יודע האם כוונתו היתה לטובה או לרעה (נחמה ליבוביץ').

יש להוסיף, שהגמרא בנידה נז. אומרת שהצדוקים היו דורשים מקרא זה כפשוטו. אמנם, לדעת התורה-תמימה (ויקרא י"ט, אות פ) מדובר בפסוק גם על פשוטו וגם על עצה רעה (והחידוש של חז"ל, בניגוד לצדוקים, היה שיש להבין בפסוק זה גם את הפן של עצה רעה).

ב. מקור הדין

מקור הדין הוא בעבודה זרה ו.-ו:. המשנה שם אומרת שאסור לעשות עסקים עם הגויים שלושה ימים קודם לחגיהם, ומבואר בגמרא שאסור למסור בהמה לגוי שלושה ימים קודם לחגו. שואלת הגמרא (ו.) מדוע: האם מצד 'הרווחה' - דהיינו שעל ידי שנותן רווח לגוי לפני חגו, כאילו הוא מודה בחגו (רש"י), או מצד 'לפני עיוור', דהיינו שהגוי יקריב את הבהמות לעבודה זרה (רש"י).

הגמרא תהתה - מהו ההבדל בין שני התירוצים? והשיבה שהנפקא-מינה היא במקרה שיש לגוי בהמה אחרת. משום הרווחה - עדיין יש איסור. משום 'לפני עיוור' - אין איסור. הגמרא מקשה על כך מדברי רבי נתן האוסר להושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבן נח, למרות שלכאורה יכול הנזיר (או הגוי) לקחת את האיסור בעצמו? (ואם כך, גם כשיש לו בהמה אחרת, לכאורה יעברו על 'לפני עיוור'). הגמרא עונה בעזרת חילוק יסודי ב'לפני עיוור':

"הכא במאי עסקינן (= שעובר על 'לפני עיוור') - דקאי בתרי עברי נהרא. דיקא נמי, דקתני 'לא יושיט' ולא קתני 'לא יתן'; ש"מ"   (ו:).

כלומר, כאשר הנזיר והאיסור הם בשני צידי הנהר - יש איסור, וכאשר הם באותו צד של הנהר - אין איסור. רש"י (ד"ה דקיימא בתרי) מבאר שב'תרי עברא דנהרא' מותר כי "עובד כוכבים מצד זה וישראל (= והאיסור) מצד זה, דאי לא יהיב ליה לא מצי שקיל". כלומר - יש איסור 'לפני עיוור' רק כשאין לגוי אפשרות לעבור על האיסור בלא ישראל. אולם, כאשר הגוי יכול לעבור על האיסור גם ללא הישראל, אין בכך איסור.

ג. הגדרת 'חד עברא' ו'תרי עברי'

רמת הקושי

רש"י, כפי שראינו, מגדיר 'תרי עברי' כמצב שבו הנכשל אינו יכול להגיע אל האיסור בלי המכשיל: "דאי לא יהיב ליה, לא מצי שקיל".

המאירי (שם) כותב:

"וכן מכל מקום אם אינו מוצא אלא בטורח, אסור להמציא לו בהזמנה".

דהיינו - לדעת המאירי, כאשר הנכשל יכול להגיע אל האיסור, אך הדבר ידרוש ממנו טרחה, גם זה כלול באיסור של 'לפני עיוור'. לפי רש"י דבר זה לא יֵחשב ל'לפני עיוור', ורק אם אין לו כל אפשרות להשיג, יהיה איסור 'לפני עיוור'.

הכתב-סופר (יו"ד סימן פ"ג) [1] סובר, שרק כאשר הדבר ממש מצוי אצלו אין זה 'לפני עיוור'; אבל אם צריך לטרוח אפילו טרחה קטנה, כגון ללכת ולקנות, הרי שזה בגדר 'לפני עיוור' (אם אחר נותן לו): "בלית ליה, וצריך לקנות, אפשר גם כשמצוי לו לקנות, איכא לפני עיוור". אמנם, מהמונח "תרי עברי דנהרי" לכאורה לא משמע כך.

ניתן לנסח את המחלוקת כך: האם כדי שלא יהיה איסור של 'לפני עיוור' יש צורך שיוכל כעת בפועל לעבור על האיסור לבדו ברמת מאמץ זהה (מאירי, כתב-סופר), או שמא די בכך שיש לו פונטציאל לעבור על האיסור (משמע משיטת רש"י).

ובניסוח אחר - לפי רש"י יש לבחון מה רמת הקושי שלו לעשות את האיסור לבדו. לפי המאירי והכתב-סופר יש לבחון מה רמת הסבירות שיעשה את האיסור לבדו.

על ידי מי ניתן להשיג את האיסור בדרך האלטרנטיבית

המשנה בבבא-מציעא עה.-עה: אומרת שיש איסור תורה להלוות בריבית, וכן ללוות בריבית. הגמרא שם אומרת שהמלווה והלווה עוברים על כמה לאווים. אחד מהם הוא 'לפני עיוור'. וכך פסק הרמב"ם (מלווה ולווה ד', ב).

המשנה-למלך (שם, ד"ה כדרך שאסור) מביא את שו"ת פני-משה (יו"ד סימן ק"ח), הסבור שהלווה עובר על 'לפני עיוור' רק אם המלווה אינו יכול להלוות למישהו אחר, כי אם הוא יכול להלוות למישהו אחר, הרי שזה 'חד עברא'.

המשנה-למלך עצמו חולק על כך. הוא סבור שרק כאשר הוא יכול להשיג את האיסור בעצמו או על ידי גוי, נחשב הדבר ל'חד עברא', והמכשיל אינו עובר על 'לפני עיוור'. אולם, אם הוא יכול להשיג את האיסור רק על ידי יהודי אחר, הרי שאם הוא נותן לו, הוא עובר על 'לפני עיוור'.

ראייתו היא מתוספות בחגיגה (יג. ד"ה אין). הגמרא שם אומרת שאין מוסרים דברי תורה לעכו"ם. תוספות שואלים, שלכאורה הדבר אמור להיות כלול ב'לפני עיוור', שהרי גוי שלמד תורה חייב מיתה (סנהדרין נט.)? תוספות עונים: "דהכא מיירי אפילו היכא דאיכא עובד כוכבים אחר שרוצה ללמדו"; אם יש עובד כוכבים אחר שרוצה ללמדו, הישראל שמלמד אותו אינו עובר על 'לפני עיוור', ובכל זאת אסור מסיבה אחרת.

משמע מכאן, שרק אם יש עובד כוכבים אחר שיכול ללמדו אין הישראל עובר על 'לפני עיוור', אך אם אין עכו"ם אחר שיכול ללמדו, אלא רק ישראל, הרי שלכאורה הישראל שמלמד יעבור על 'לפני עיוור'.

אמנם, ניתן לדחות את הראיה, שכן ייתכן שתוספות לא דיברו 'הלכתית' אלא 'מציאותית'. דהיינו, ייתכן שהלכתית אין זה 'לפני עיוור' גם אם רק יהודי אחר יכול ללמדו, אלא שמציאותית בדרך כלל הוא לא ימצא יהודי אחר, אלא רק גוי אחר שיסכים ללמדו. כמו כן, מתוספות בקידושין נו. (ד"ה אבל במתכוין) משמע לכאורה כפני-משה.

מהי סברת המשנה-למלך?

א. טכנית - ייתכן שבאופן מציאותי, אם רק יהודי אחר יכול לסייעו, הרי שאנו מקווים שאולי גם הוא לא יסייע לו, ולכן דבר זה מוגדר שוב כ'תרי עברי' [2].

ב. מהותית - ייתכן שרק כאשר אדם יכול לעבור על האיסור ללא עזרת יהודי, אין בכך 'לפני עיוור', אך אם הוא זקוק לעזרת יהודי (וכל השאלה היא מי יעזור לו - אתה או אחר), הרי שכל היהודים נחשבים כיחידה אחת שאמורה למנוע זאת ממנו, וכל אחד שאינו מונע עובר על 'לפני עיוור'.

למחלוקת זו השלכות רבות. למשל, האם מותר לבעל חנות למכור אוכל לחילוני. החילוני יכול להשיג את האוכל בחנות אחרת, אך גם החנות האחרת היא של יהודי (במקום שזו המציאות). לפי שו"ת פני-משה לא יהיה איסור של 'לפני עיוור', אך לפי המשנה-למלך יהיה איסור.

נפקא-מינה נוספת: נשאלתי על ידי קצין (תלמיד ישיבתנו): הוא נשאר בתורנות שבת, והיה צריך להוציא טלפון לחילוניים. אם הוא לא יעשה זאת, יעשה זאת המג"ד (ויכעס). לכאורה, לפי הפני-משה אין זה 'לפני עיוור', ולפי המשנה-למלך יש כאן 'לפני עיוור' (שהרי הדבר יכול להתבצע רק על ידי יהודי אחר). אמנם, יש סיבה להתיר כיום: לחיילים רבים יש פלאפונים, ואם כך הם יכולים לבצע את האיסור בעצמם (אלא שהדבר יקר יותר, ולכן הם מעדיפים לשוחח 'על חשבון צה"ל'...) [3]. אמנם ייתכן שבמקרים אלו גם לפי המשנה-למלך לא יהיה איסור של 'לפני-עיוור'. אם נבין את סברת המשנה-למלך כהסבר א' (טכנית), כאשר ידוע בוודאות שהישראל האחר יתן לו את האיסור (יש חנות אחרת פתוחה; המג"ד נחשב לעניין זה כמומר לחלל שבת, ובוודאי יתן להם את הטלפון), לא יהיה בכך איסור.

ד. מסייע

התוספות בעבודה זרה ו: (ד"ה מנין) כותבים שאסור לתת למומרים לעבודה זרה דבר איסור, אף על פי שהוא שלהם, כי בוודאי יאכלוהו. ומוסיפים התוספות: "ומיירי בדקאי במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה, וכדמסיק דקאי בתרי עברי נהרא". ומשמע שכאשר יכול המומר להגיע בעצמו, מותר לתת לו גם אם ודאי יעשה עבירה (ומעין זאת עולה מהרמב"ן (הובא בר"ן בעבודה-זרה, סוף פרק א'), מהסמ"ג (לאוין קס"ח) ומשו"ת הרדב"ז (ח"ג סימן תקל"ה)).

אולם, נימה אחרת עולה מהתוספות במסכת שבת. המשנה שם (ב.) אומרת שכאשר פשט העני את ידו ונתן לתוך ידו של בעל הבית, העני חייב (משום מלאכת הוצאה) ובעל הבית פטור. הגמרא (ג.) אומרת שבעל הבית פטור ומותר.

שואלים תוספות מדוע אין כאן איסור של 'לפני עיוור'. ואפילו אם מדובר ב'חד עברא', כי העני יכול להניח גם ללא עזרת בעל הבית, אזי:

"איסורא מדרבנן מיהא איכא, שחייב להפרישו מאיסור"   (ג. ד"ה בבא).

משמע שגם כאשר אין דין של 'לפני עיוור', הרי שיש איסור דרבנן (ולכן מעמידים תוספות את המשנה בנותן לגוי. ואמנם הגוי אינו מצווה בכך, אך נקטו דוגמה, שבה יהודי יהיה חייב באופן זה). ישנן כמה אפשרויות להסבר האיסור דרבנן שיש כאן: 1. איסור דרבנן של 'לפני עיוור'. 2. איסור דרבנן של 'הוכח תוכיח'. 3. איסור דרבנן של מסייע לעוברי עבירה [4]. וזו ההבנה המקובלת.

הרמ"א (יו"ד, קנ"א, א) מביא את שתי דעות התוספות בעניין מסייע:

"י"א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתה, היינו דווקא אם אין להם אחרים כיוצא בו... אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. ויש מחמירין, ונהגו להקל".

מהרמ"א משמע שהוא הבין זאת אפילו בישראל, ולפי זה נוהגים להקל להלכה במסייע אפילו בישראל (כמשתמע מדברי התוספות בעבודה-זרה). אמנם, הש"ך (שם ס"ק ו) חולק וסובר שהתוספות בשבת דיברו בישראל, ובישראל יש איסור מסייע, והתוספות בעבודה זרה דיברו במומר או בגוי, שרק בהם אין איסור מסייע (לעניין גוי, עיין בהמשך).

ישנם עוד יישובים לסתירה בתוספות:

א. הריטב"א בעבודה-זרה (ו.) מיישב את שתי הסוגיות. לדעתו ב'חד עברא' מותר רק כאשר השני אינו אומר במפורש שיעבור בכך איסור (ולמרות שיש חשש שישתמש בכך לאיסור, כיוון שיכול להשיג את האיסור בעצמו, מותר הדבר לכתחילה). אולם, כאשר השני אומר במפורש שרוצה זאת לצורך איסור, אסור לתת לו משום מסייע עוברי עבירה. וב'תרי עברי' עובר על 'לפני עיוור' בשני המקרים.

ההבדל נעוץ בכך שב'תרי עברי' האיסור הוא 'לפני עיוור', כך שעצם העובדה שבגללנו הוא נכשל היא כשלעצמה האיסור. אולם ב'חד עברא' אין איסור מצד 'לפני עיוור', והאיסור הוא מצד 'מסייע עוברי עבירה'. כדי להיחשב מסייע לעבירה צריך לדעת שהלה עושה כעת עבירה [5].

ב. הכתב-סופר (יו"ד, סימן פ"ג) מחלק בין סיוע לפני העבירה לבין סיוע בשעת העבירה. סיוע לפני העבירה מותר לכתחילה ב'חד עברא' (כגון במכירת הבהמה לגוי, כשיש לו כבר בהמה). ואילו בסיוע בשעת העבירה (כמו במקרה של העני ובעל הבית) יש איסור של 'מסייע'. לעומת זאת, כאשר קיים איסור של 'לפני עיוור' (תרי עברי), הרי שהוא קיים גם לפני העבירה.

גם כאן החילוק הוא בכך, שב'לפני עיוור' כל מהותו של האיסור היא, שהמכשיל עומד מן הצד ומספק להלה את האפשרות לעבור את העבירה. אולם, במסייע יש השתתפות, סיוע בעבירה, וסיוע יכול להיות רק אם מסייע בשעת העבירה.

בכך ניתן ליישב גם את הסתירה בין התוספות בשבת והתוספות בעבודה-זרה. בעבודה-זרה מדובר שמושיט לנזיר את היין, או מוכר את הבהמה לנכרי. כלומר, מדובר לפני שעת העבירה. לכן, כל הדיון הוא רק מצד 'לפני עיוור'. וכאשר מדובר ב'חד עברא' ואין 'לפני עיוור' מותר לגמרי, כי לא שייך איסור 'מסייע' לפני העבירה. בגמרא בשבת מדובר שמושיט לתוך ידו, דהיינו שהסיוע נעשה ממש בשעת העבירה. לכן, גם אם לא שייך 'לפני עיוור', מכל מקום שייך איסור מסייע (שו"ת בניין-ציון ל רבי יעקב עטלינגר ז"ל, סימן ט"ו [6]).

ראיה לכך מביא הכתב-סופר מהמשנה בגטין. המשנה שם אומרת:

"משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית נפה וכברה... אבל לא תבור ולא תטחן עמה... וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום" [7]   (גטין סא.).

רש"י שם כותב:

"לא תבור ולא תטחון עמה - לסייעה, מפני שאסור לסייע בידיים ידי עוברי עבירה בשעת העבירה"   (ד"ה לא תבור).

משמע מכאן שאיסור 'מסייע' הוא רק בשעת העבירה. (וכן משמע גם מרש"י בהמשך המשנה שם, ד"ה וכולן).

אמנם, ייתכן שתמיד יש איסור 'מסייע'. המשנה דנה בהיתר 'מפני דרכי שלום', השייך גם כשיש איסור מסייע, ובלבד שלא ניכר שהסיוע הוא לצורך עבירה (שלא בשעת מעשה העבירה). ולפי זה, ייתכן שללא 'דרכי שלום' אסור גם לפני העבירה. גם הנצי"ב בשו"ת משיב-דבר (ח"ב סימנים ל"א ול"ב) כתב לדחות את הראיה מדברי רש"י. אמנם, הוא מוכיח כחילוק הכתב-סופר מדברי תוספות שם (ד"ה משאלת). להלכה סבור גם הנצי"ב כחילוק הבניין-ציון והכתב-סופר [8] .

הגמרא בבבא-מציעא ה.-ה: אומרת שרק רועה בהמות שלו חשוד כגזלן (כי רועה בשדות זרים), אולם רועה בהמות של אחרים אינו חשוד כגזלן, כי 'אין אדם חוטא ולא לו'. הגמרא מסבירה שחייבים לומר כן, שהרי המציאות היא שאנשים נותנים את בהמותיהם לרועה אחר, ואם גם במקרה זה היה הרועה חשוד על גזל, הרי שהיו עוברים על 'לפני עיוור לא תתן מכשול'.

הריטב"א שם כותב שהנותן לרועה לא יעבור על 'לפני עיוור' גם אם היה הרועה חשוד על גזל, כיוון שלרועה יש בהמות משלו שבכל אופן ירעה אותן בשדות אחרים; והגמרא אצלנו התכוונה לאיסור מסייע, שהוא מדרבנן (בדבריו, עיין בהרחבה בהמשך). או שמדובר ברועה שאין לו בהמות משלו. אם מדובר על מסייע, עולה מכאן שלא כנצי"ב, הכתב-סופר והבניין-ציון, שהרי כאן מדובר קודם שעת האיסור, ובכל זאת יש לפי הריטב"א איסור מסייע.

ה. 'לפני עיוור' באיסור דרבנן

תוספות בעבודה-זרה (כב. ד"ה תיפוק) כותבים ש'לפני עיוור' קיים גם באיסור דרבנן. ראייתם: הגמרא (שם) אומרת שדין 'לפני עיוור' שייך גם במלאכת חול המועד, ואיסור מלאכה בחול המועד הוא מדרבנן.

הרמב"ן (שם) הוכיח מסוגייה זו את שיטתו שמלאכת חול המועד אסורה מן התורה (לדעתו יסוד האיסור הוא מהתורה, והקביעה של תוכן המלאכות נעשית על ידי חכמים). מדבריו עולה שהיה ברור לו ש'לפני עיוור' שייך רק במלאכות דאורייתא.

חידושי הר"ן (שם) דוחה את ראיית הרמב"ן לגבי חול המועד, וכותב שניתן לומר שמלאכת חול המועד היא מדרבנן, ומי שמכשיל בכך אמנם איננו עובד על איסור תורה של 'לפני עיוור' (שלא כתוספות), אך הוא עובר על איסור דרבנן של 'לפני עיוור' ('לפני עיוור' מדרבנן) [9].

סיכום: לתוספות - גם במלאכה דרבנן עוברים על 'לפני עיוור' דאורייתא, לר"ן - עוברים על 'לפני עיוור' דרבנן, ולרמב"ן - אין עוברים כלל על 'לפני עיוור'.

לכאורה סברת התוספות היא המובנת וסברת הרמב"ן והר"ן תמוהה. שהרי הנותן למישהו עצה רעה עובר על 'לפני עיוור', ומדוע הכשלת מישהו באיסור דרבנן היא פחות מעצה רעה?

אלא שיש חילוק בין שני המקרים. בנתינת עצה רעה עובר המכשיל רק אם הנכשל איננו יודע שהעצה רעה. אולם, כאשר מכשילים באיסורים, אפילו אם הנזיר יודע שיש איסור ברור שאסור להגיש לו את היין, וכדומה. לכן, אם אדם מכשיל מישהו באיסור דרבנן והלה איננו יודע שיש כאן איסור, ודאי שיהיה בכך איסור תורה. אם הנכשל יודע שיש כאן איסור, בכל זאת יש איסור 'לפני עיוור' של הכשלה באיסורים, אך כיוון שהאיסור הוא רק מדרבנן, גם ה'לפני עיוור' הוא רק דרבנן.

ו. דין עצמאי או הרחבה

ניתן להבין 'לפני עיוור' בשתי צורות:

א. ניתן להבין שזהו איסור חדש. כלומר, גם מי שמכשיל באיסור שבת, עובר על איסור של 'לפני עיוור'.

ב. ניתן להבין שאיסור זה הוא הרחבה של האיסור שבו מתבצעת ההכשלה. כלומר, כשאדם מכשיל אדם אחר באיסור שבת, הרי שגם המכשיל עובר באיסור שבת. מי שמכשיל באיסור גניבה, הרי שכאילו גם הוא גנב. ניתן להוסיף, שיסוד האיסור הוא בכך שרואים את המכשיל כמשתתף במעשה העבירה, ולכן רמת האיסור היא כרמת העבירה.

לכאורה ההיגיון הפשוט הוא כהבנה א'. אולם, יש היגיון רב גם בהבנה ב', וכך שמעתי ממו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א. הבנה ב' אינה מוכנה לקבל, שאם אדם מכשיל מישהו וגורם לו בכך לעבור על איסור גניבה, דינו יהיה זהה למי שמכשיל מישהו וגורם לו בכך לרצוח! לכן, הגיוני שה'לפני עיוור' יהיה שיקוף של העבירה בה הוא מכשילו.

ישנן מספר נפקא-מינות לחקירה זו:

1. הגמרא בסנהדרין עד: שואלת מדוע אסתר לא מסרה נפשה, הרי היא נבעלה לעכו"ם בפרהסיה. אביי עונה שהיא לא מסרה נפשה, כיוון שהיתה פסיבית (קרקע עולם). רבא אומר נימוק אחר: "הנאת עצמן שאני". כלומר, כאשר העכו"ם עושה את פעולתו לא כדי להעביר על דת, אלא רק להנאתו, אין כאן חילול השם שנהרגים עליו. ראייתו מכך שנותנים לעכו"ם "קוואקי ודימוניקי" (רש"י: כלי נחושת שנותנים בהם גחלים להתחמם בהם, ומעמידין אותם בבית עבודה זרה שלהם, ומתחממים העם כנגדם).

בעל המאור טען, ש מכאן ראיה שגם בעבודה זרה אין צריך למסור את הנפש, אלא כשעושים הגויים כדי להעביר על דת. הרמב"ן (במלחמות) השיב לו שאין מכאן ראיה, כי הישראל שמוסר את ה"קוואקי ודימוניקי" אינו עובר על איסור עבודה זרה, אלא על איסור 'לפני עיוור':

"וקאקי ודמונקי שאר עבירות נינהו, ואין איסורן משום לאוי עבודה זרה, אלא משאר חייבי לאוין שבתורה הן, משום 'ולפני עור לא תתן מכשול'..."   (מלחמות ה', סנהדרין, יח. באלפס).

הרב סולובייצ'יק הסביר שמחלוקתם היא בהבנת 'לפני עיוור'. הרמב"ן הבין ש'לפני עיוור' הוא לאו כללי, ולכן כאשר אדם מכשיל מישהו באיסור עבודה זרה, כיוון שאינו עובד עבודה זרה בפועל, אין זה משלוש העבירות, אלא איסור עצמאי של 'לפני עיוור'. בעל המאור, לעומת זאת, הבין ש'לפני עיוור' זו הרחבה של האיסור שבו הוא מכשיל, ולכן הבין שמי שמכשיל בעבודה זרה, כאילו עבד עבודה זרה בעצמו (ולכן יש כאן ראיה שגם על עבודה זרה אין נהרגין, אם היא נעשית לצורך הנאת הגויים ולא כדי להעביר על דת).

2. לפי זה ניתן להבין את השיטות הסבורות שהמכשיל באיסור דרבנן עובר רק ב'לפני עיוור' דרבנן. טעם הדבר הוא, שלדעתם 'לפני עיוור' פירושו שהאדם כאילו השתתף במעשה העבירה, ולכן אם מדובר באיסור דרבנן, גם האיסור של המשתתף הוא דרבנן.

3. המשנה בשבת ב. קובעת, שאם פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, העני חייב (משום מלאכת הוצאה) ובעל הבית פטור. הגמרא בדף ג. אומרת שפטור ומותר.

שואל הר"ן (כפי ששאלו תוספות ): כיצד מותר הדבר מצד בעל הבית, הרי הוא עובר על 'לפני עיוור'? הוא עונה: א. מדובר בעני נכרי (ומה שכתבו שהעני חייב אינו אלא סימנא בעלמא, שאם היה ישראל היה חייב). ב. כיוון שזהו איסור 'לפני עיוור' ולא איסור שבת, לא התייחסה לכך המשנה (המשנה מתארת רק חיוב ופטור מצד הלכות שבת).

לכאורה נחלקו שני התירוצים בחקירתנו. לתירוצו השני 'לפני עיוור' הוא איסור עצמאי, ולכן המשנה לא התייחסה אליו, כי היא התייחסה רק להלכות שבת. לתירוצו הראשון 'לפני עיוור' הוא הרחבה של איסור שבת (במקרה שלנו), ואם כך גם בעל הבית עובר על איסור שבת, ואין ברירה אלא להעמיד בנכרי.

4. הפרי-מגדים (שו"ת גינת-ורדים, כלל מ"ג) כותב שרק אם המכשיל מוזהר על אותה עבירה שבה הכשיל את חבירו, הרי שהוא עובר על 'לפני עיוור', אבל אם אינו מוזהר בכך, אינו עובר על 'לפני עיוור'. הדבר תלוי כנראה בשתי לישנות ברמב"ן ביבמות (פד: "אמר רבא כל היכא..."), האם כהנת פסולה הנישאת לכהן מכשילה אותו ב'לפני עיוור': יש אומרים שהיא עוברת ב'לפני עיוור', ויש אומרים שכיוון שאין היא מצווה באיסורי כהונה, אינה עוברת.

ושוב יש לתלות זאת בחקירתנו: אם 'לפני עיוור' הוא איסור עצמאי, ברור שבמקרה זה יעבור על 'לפני עיוור'. אולם, אם זו הרחבה של העבירה שבה הכשיל את חבירו, כאשר המכשיל איננו מוזהר כלל על איסור זה, יש מקום לומר שלא יהיה כאן איסור לגביו.

5. גוי המכשיל - לפרי-מגדים חידוש נוסף: גם גוי המכשיל עובר על 'לפני עיוור'. השדי-חמד (מערכה א', כ"ו, כג) חולק על כך. לדעתו, אם נאמר שגוי עובר על 'לפני עיוור', יהיו לנו שמונה מצוות בני נח, ולא שבע!

מהי סברת המחלוקת? כיצד יענה הפרי-מגדים? נראה שהם נחלקו באופי 'לפני עיוור'. השדי-חמד הבין שזהו איסור עצמאי, ולכן אי אפשר לומר שהוא שייך בגוי, כי כך יהיו שמונה מצוות בני נח. הפרי-מגדים, לעומת זאת, הלך בשיטתו, שאיסור 'לפני עיוור' הוא חלק מהמצווה שבה הכשיל. ובניסוח אחר: המכשיל כאילו משתתף עם הנכשל באיסור, ולכן גם הוא עובר על אותו איסור. ממילא הדבר שייך רק אם גם המכשיל מוזהר באותו איסור, וכמו כן, גם אצל גוי המכשיל ניתן לומר זאת (כמובן, רק כאשר מכשיל בשבע מצוות בני נח), כי אין זו מצווה נוספת, אלא השתתפות באיסור שבו הוא מחוייב (עיין בחקירות אלו ב'עיון בלומדות').

ז. מעשה הכשלה או תוצאת הכשלה

ניתן להבין בשתי צורות מה אסרה התורה ב'לפני עיוור': א. התורה אסרה לשים מכשול. ב. התורה אסרה להכשיל.

דהיינו, לפי א' עצם מעשה ההכשלה נאסר, ולפי ב' תוצאת ההכשלה נאסרה [10]. לפי א' מטרת 'לפני עיוור' היא עבור חינוך המכשיל. אדם צריך לחנך את עצמו שלא ליצור דברים הגורמים הכשלה לאחרים. לפי ב' מטרת 'לפני עיוור' היא למנוע פגיעה בזולת, ולכן רק אם נכשל בפועל עובר על האיסור [11]. הנפקא-מינה בכך היא כמובן, כאשר נתן מכשול אך בפועל לא נכשל בו איש.

ח. האם גם בספק אומרים 'לפני עיוור'?

בתרי עברי

מהסוגייה בבבא-מציעא משמע לכאורה שבנתינת בהמות לרועה אין משום 'לפני עיוור' רק מפני ש'חזקה אין אדם חוטא ולא לו'. אילולי חזקה זו, היה כאן 'לפני עיוור'. ניתן להבין זאת בשתי דרכים: 1. למרות שיש ספק האם אכן הרועה יגזול, אם נותן לו בהמות יש בכך משום 'לפני עיוור'. 2. סתם רועה הוא גזלן, ואין כאן ספק (ובמקרה של ספק באמת לא יהיה 'לפני עיוור').

הגמרא בקידושין לב. מספרת שרב הונא קרע שיראי (בגד יקר) לפני בנו רבה, כדי לבדוק אם הוא בעל כעס. שואלת הגמרא "ודלמא רתח (=רבה), וקעבר (= רב הונא) אלפני עִוֵּר?". ניתן להבין, שכיוון שיש חשש שמא הבן ירתח, הרי שהאב עובר על 'לפני עיוור' כבר מעכשיו, ואם כן גם ספק 'לפני עיוור' אסור. אולם, רש"י פירש - 'דלמא רתח' ואז (כשירתח) יעבור על 'לפני עיוור'. ומשמע שבספק אין איסור של 'לפני עיוור'.

הגמרא במועד-קטן יז. אומרת שיש 'לפני עיוור' במכה בנו הגדול (שמא יגרום לבנו להכותו בחזרה). מכאן משמע, שבעצם העובדה שיצר מציאות שאפשר שיעבור ויכהו (ספק), עבר על 'לפני עיוור'.

למעשה, יש שכתבו להקל בספק (ולמרות שמדובר לכאורה בספק דאורייתא, כנראה שבמקרה ספק אין פעולה זו מוגדרת כפעולת הכשלה) - שו"ת פני-יהושע (ח"א סימן ג'). ועיין עוד בשו"ת מחנה-חיים (ח"א סימן מ"ז) ובשדי-חמד (חלק ב', מערכת "ולפני עור" אות י). ויש שהקלו כאשר אינו נותן את האיסור עצמו, אלא רק אמצעי שניתן על ידו לעשות איסור (פרה שיש חשש שיחרשו בה בשביעית וכד') - מנחת-שלמה עמ' קצב, ויחוה-דעת ח"ג סימן ס"ז על פי הריטב"א בעבודה-זרה סג:. ועיין בכך עוד להלן אות י'.

בחד עברא

הריטב"א בבבא-מציעא ה: (ד"ה דאי לא תימא) מעלה אפשרות, שהגמרא בעבודה-זרה שהתירה ב'חד עברא' דיברה על מצב שייתכן שהנזיר יעבור על איסור, אך אין בכך ודאות. הגמרא בבבא-מציעא מדברת במקרה שהרועה ודאי יעבור על איסור, ולכן אסור גם ב'חד עברא'. מזה יוצאת חומרה גדולה, שכאשר דבר ניתן לאיסור ודאי, אסור אפילו ב'חד עברא', למרות שיש לו אפשרות לקנות במקום אחר [12].

ט. הכשלת העובר על איסורים ב'סיטונות'

הריטב"א ( שם) שואל מדוע הגמרא אמרה שאנו מכשילים את הרועה ב'לפני עיוור', הרי יש לו בהמות שלו שהוא צריך לשמור עליהן, וממילא יעבור על איסור גזל (ואם כך, הרי זה כ'חד עברא', שיכול להגיע אל האיסור בעצמו)! הריטב"א עונה שאכן לא יעבור על 'לפני עיוור', והגמרא אצלנו התכוונה לאיסור מסייע, שהוא מדרבנן. או שמדובר ברועה שאין לו בהמות משלו.

לפי הריטב"א עולה חידוש עצום. לדעתו, כאשר אדם ממילא יעבור על האיסור, אין איסור להכשילו בתוספת איסור, ולכן למרות שבכל בהמה נוספת יעבור על איסור גזל נוסף, אין בכך איסור של 'לפני עיוור'.

כך כתב הריטב"א גם במסכת עבודה-זרה (ו:), לגבי מכירת בהמה לגוי שיש לו בהמה אחרת להקרבה. לכאורה אין זה עוזר שיש לו עוד בהמה, הרי אם הוא יקריב את שתיהן, יש בכך תוספת איסור? ניתן לומר, שהגמרא הבינה שהוא יקריב רק אחת. אולם, הריטב"א שם הבין אחרת:

"כל היכא דמצי עביד איסור שלא על ידינו, ליתיה משום ולפני עִוֵּר, ואע"פ שאפשר שהוא מרבה באיסור על ידינו"   (ד"ה הכא במאי עסקינן).

אמנם, הריטב"א מדבר על מצב ש"אפשר" שירבה על ידינו, וייתכן שבמצב שוודאי יעבור על איסור נוסף יסכים הריטב"א שיש איסור. אולם, הרא"ה, רבו של הריטב"א, כתב במפורש שהדברים אמורים גם כשיש ודאי תוספת איסור (שיטת הקדמונים, עבודה זרה ב.): "אפילו מקריב שתיהן".

לגבי סברתו של הריטב"א - לכאורה הריטב"א אינו יכול להבין ש'לפני עיוור' הוא חלק מהאיסור, כאילו אני משתתף באיסור, כי אז אין משמעות לכך שהלה עובר על האיסור ממילא, כיוון שבגללי יעבור על האיסור בכמות גדולה. הריטב"א יובן יותר אם נאמר ש'לפני עיוור' הוא איסור עצמאי - שיש איסור להכשיל; באדם שממילא נכשל, ייתכן שאין בכך איסור. (אמנם, מצד החקירה האחרת שב'לפני עיוור' - האם המעשה מחייב (שהאדם לא יתרגל להכשיל) או התוצאה (לא לגרום נזק לזולת), מסתבר שאם המעשה מחייב אין מקום להבנת הריטב"א, כי סוף סוף אני שם מכשול. אם התוצאה מחייבת יש מקום להבין, שכיוון שהוא ממילא נכשל באיסורים רבים, אין תוספת בהכשלה זו. וצריך עיון בסברה זו).

י. דרכי שלום

המשנה בגיטין אומרת, שאישה יכולה להשאיל לחברתה החשודה על השביעית, נפה וכברה, ריחיים ותנור. נחלקו ראשונים באיזו מציאות מדובר: ר"ת (בתוספות שם) ביאר שהמשנה מדברת אפילו במקרה שידוע שאין לחשודה אלא פירות שביעית, כי ייתכן שהיא תשתמש בנפה בשביל לספור בה מעות, ולכן התירו מפני דרכי שלום. הסבירות שתשתמש בה בשביל לספור מעות רחוקה מאוד (כפי שכתבו תוספות שם), ואף על פי כן התירו.

בשו"ת חתם-סופר (יו"ד סימן י"ט) תמה כיצד נהגו יהודים למכור ביצים לגויים. תמיהתו מבוססת על כך, שעולה מן הגמרא שביצים היו אמורות להיות אבר מן החי, והן מותרות רק מפני שהתורה כותבת את היתרן במפורש. וכתבו התוספות (חולין סד.) שנראה שרק לישראל גלי קרא להיתרא, אך לבני נח יש בביצים איסור אבר מן החי.

החתם-סופר מיישב, שמותר למכור ביצים שלמות, כי ייתכן שהגוי ישתמש בהן לדגירה לגדל אפרוחים, וכמו שהתיר ר"ת נתינת נפה כשיש רק צד רחוק שתשתמש בה להיתר (הסבר נוסף של הראשונים לסוגייה זו נראה להלן).

יא. השלכות הלכתיות

נתינת אוכל לחילוני; מכירת אוכל בחנות לחילוני

הרמ"א (קס"ג, ב) כותב שאסור לתת אוכל לאדם שידוע שלא יברך עליו, משום 'לפני עיוור'. לפי זה ישנה בעיה גדולה לתת אוכל לחיילים בצבא, וכן אסור לתת שתייה לטכנאי שבא לתקן את החשמל, וכדומה.

לעיתים יכול החילוני לאכול אוכל אחר, ואז לכאורה דבר זה מוגדר כ'חד עברא'. אולם, כתב המגן-אברהם (שם ס"ק ב), שייתכן שבכל זאת יש איסור של מסייע. מחצית- השקל (ס"ק ב) תמה מדוע רק 'אפשר', הרי ודאי יש איסור של מסייע, כמו שמופיע בשולחן-ערוך או"ח סימן שמ"ז, שלגבי איסור עקירה והנחה, גם כשאין 'לפני עיוור' יש איסור מסייע (כתוספות בשבת ג.). ותירץ הבניין-ציון (סימן ט"ו) כשיטתו, שבסימן שמ"ז מדובר בשעת העבירה, ולכן יש איסור מסייע, אך לגבי אוכל, מדובר קודם לשעת העבירה, ולכן ייתכן שאין איסור מסייע (אמנם, עיין יד-מלאכי, סימן שס"א, וביאור הגר"א יו"ד קנ"א, ס"ק ח, הסבורים שמסייע קיים גם לפני העבירה).

לאור חילוק זה פסק גם בשו"ת משיב-דבר (ח"ב סימן ל"א-ל"ב), להקל ולהתיר לקצב יהודי למכור נבלות וטרפות לישראל פושע, שאינו זהיר באכילתן. מצד 'לפני עיוור' אין איסור - כיוון שהוא יכול להשיג את הבשר גם בדרך אחרת, ומצד 'מסייע' אין איסור - כיוון שמדובר קודם שעת העבירה.

אמנם ישנם מצבים רבים שהחילוני לא יאכל כעת אם לא ניתן לו אוכל, ואז לכאורה דבר זה הוא כ'תרי עברי' (אמנם, אם בכל זאת יש אפשרות פונטציאלית שיאכל, ייתכן שגם במקרה זה אין זה 'תרי עברי'. ועיין בכך לעיל בשיטת רש"י וכו').

בעניין זה חידש הגרש"ז אוירבך (שו"ת מנחת-שלמה, סימן ל"ה) חידוש עצום: אם לא ניתן שתייה לאותו חילוני, נכשיל אותו באיסור גדול יותר של שנאת הדת וכו', וכן להיפך - על ידי זה שנזמין אותו לסעודות שבת וכו', נקרב אותו. לכן מותר לתת לחילוני שתייה, כי על ידי כך מצילים אותו מאיסור חמור בהרבה. משל לאדם שיש לו מחלה ברגל, וצריך לכרות את רגלו כדי להציל את כל גופו. כמו כן, אם רואים אדם שהולך לשתות יין של ערלה, והדרך היחידה להצילו היא לתת לו יין של טבל שאסור מדרבנן, הרי שמותר לתת לו יין של טבל, כי על ידי כך מצילים אותו מאיסור חמור יותר. כלומר, בדין 'לפני עיוור' צריך להסתכל על התמונה הכוללת, ולא רק על התוצאה הקרובה.

אמנם, יש לדון בדברי הגרשז"א. דבריו מובנים רק אם רואים את 'לפני עיוור' כאיסור עצמאי - כך ניתן לראות את התמונה הכוללת. אולם, אם 'לפני עיוור' הוא הרחבה של האיסור הקיים, ורואים אותי כמשתתף באיסור, הרי שלכאורה עצם העובדה שכעת הלה אוכל בלי ברכה, מצרפת אותי למעשה איסור זה, וברור שכאן לא יוכל להיכנס שיקול של 'מה יהיה בעתיד', שהרי כרגע כאילו אני אוכל בלי ברכה (מעין 'אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך'). וכך שמעתי ממו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א (אמנם, להלכה גם הוא נוטה להורות כגרשז"א – עיין להלן).

ראינו לעיל (אות י') את דעת רבנו תם, שמקל מפני דרכי שלום גם כשקרוב לוודאי שיעבור על האיסור. החזון-איש התבסס על כך, כשמדובר בספק:

"ונראה דהא דהקילו חכמים בספק... משום דאם באנו להחמיר בספקות, נמי נעשה מכשול, שנמנע חסד ודרכי חיים ושלום מעצמנו ומהם, והן רק עמי הארץ, וחייבין אנו להחיותם ולהיטיב עמהם, וכל שכן שלא להרבות שנאה ותחרות בינינו וביניהם. ועוברין על 'לא תשנא' ועוד כמה לאוין, שאין איסורן קל מאיסור זה שאנו באין להציל אותן ממנו... והלכך שקלו חז"ל בפלס עד כמה שיש להתנהג לקונסם ולמשוך ידינו מהם, ושלא נגרום מכשולים יותר גדולים להם ולנו, והכריעו למכרם בזמן שהוא ודאי לעבירה ולהיתר בספק, וזו דרך הממוצעת והישרה"     (חזון-איש, שביעית, סימן י"ב ס"ק ט).

בהערות במנחת-שלמה מובא שהחזון-איש חולק על היתר הגרשז"א, כי החזון-איש התיר רק בספק. אך שמעתי ממו"ר הרב ליכטנשטיין שליט"א, שייתכן שהחזון-איש לא דיבר על מקרה שהפעילות האסורה יכולה לקדם מבחינה רוחנית, אלא רק כשהימנעות ממנה תגרום לאיסורים גדולים יותר; וייתכן שאם יש בכך כדי לקרבם, גם החזון-איש יודה להקל [13]. ולמעשה נטה מו"ר להתיר בפעילות חינוכית (דבריו אלו הובאו גם בדף קשר גיליון 325 ). ועיין עוד בשאלה הבאה.

כמו כן, יש לצרף את דעת הש"ך (הובא לעיל באות ד') שבמומר אין איסור מסייע (ואפילו הוא מומר רק לאותו דבר. והסכימו לדבריו הטורי-אבן (חגיגה יג.) ושו"ת מחנה-חיים (ח"א סימן מ"ה). ואמנם יש שחלקו על הש"ך - עיין שו"ת בית-שלמה (או"ח ל"ח, בהערה) ועוד, אך ניתן לצרף דעתו לספק). למרות ההיתר, רצוי (כאשר יש אפשרות) לאכול יחד איתו, ולברך בקול.

הזמנה לבר מצווה או לפעילות חינוכית בשבת, כאשר ידוע שהמוזמן יחלל שבת בשביל להגיע:

א. איסור מסייע - לפי הכתב-סופר דלעיל אין כאן איסור מסייע, שכן ההזמנה נעשתה לפני שבת, והאיסור נעשה בשבת.

ב. איסור 'לפני עיוור' - ראינו קודם את דעת הגרשז"א, שכאשר המטרה הכוללת היא תיקון, אין בכך 'לפני עיוור'. אמנם, בשו"ת אגרות-משה (או"ח צ"ט) חולק על כך, וסובר שכאשר מזמינים אדם לפעילות, יש בכך גם 'לפני עיוור' וגם 'מסית'. הוא מתיר כאשר ניתן לבוא לפעילות גם ברגל (למרות שיש סיכוי גדול שהם יסעו). גם דבר זה פותר לדעתו רק את בעיית 'מסית' אך לא את 'לפני עיוור'. כדי לפתור את 'לפני עיוור' הוא סבור שניתן להזמין אבל לא לדרבן על ידי פרסים וכדומה. פסקו של האגרות-משה מחמיר מאוד בעניין זה.

ג. ניתן לצרף את הריטב"א בעבודה-זרה, הסובר שאם אדם ממילא עובר על העבירה, אין 'לפני עיוור' בתוספת העבירה.

ד. ניתן לצרף דעת הש"ך במומר לאותו איסור.

למעשה, כאשר מדובר ב'חד עברא דנהרא' ניתן להתיר, אם לפעילות יש פן מחנך או מקרב. ב'תרי עברי דנהרא' מתיר הגרש"ז בתנאי שיציעו לו מקום לינה באזור (גם אם הוא ידחה הצעה זו), ובתנאי שיש בפעילות כדי לקרבו. וכך נראית דעת מו"ר הרב ליכנטשטיין (עיין בדף קשר, שם ).

חתונה לזוג שלא ישמור על טהרת המשפחה

הנצי"ב בתשובה הנ"ל בשו"ת משיב-דבר (ח"ב, ל"א-ל"ב) כותב שיש להקל בכך, כיוון שגם אם לא נחתן אותם הם לא ישמרו על טהרת המשפחה. וכן אין איסור 'מסייע' כי מדובר לפני שעת העבירה.

קניית פירות שביעית

הגרשז"א בשו"ת מנחת-שלמה (סימן מ"ד; ובמעדני-ארץ, שביעית, קובץ הערות, ח') דן האם אדם שמקפיד שלא לסמוך על היתר המכירה (אך מקל ב'שמור ונעבד', כדעת החזון-איש בהלכות שביעית, סימן י' אות ו), יכול לקנות פירות מחנווני שאיננו מקפיד בזה, או שמא הוא עובר על 'לפני עיוור', שהרי החנווני עושה סחורה בפירות שביעית.

הגרשז"א כותב להקל בכך משתי סיבות:

1. כיוון שהחנווני בכל מקרה עומד לשקול את הפירות, הרי זה כנזיר שיש לו כוס יין והוא עומד לשתותה, ואדם אחר הולך ומחליף לו את הכוס, ועל כך לא נאמר 'לפני עיוור' (ועיין שם בראיותיו).

2. כיוון שהחנווני מסתמך על היתר המכירה, אין כאן 'לפני עיוור'.

מסברה נראה לומר, שאם המוקד ב'לפני עיוור' הוא שאדם לא ישים מכשול, ייתכן שהדבר אמור להיקבע לפי הקריטריונים שלי. אולם, אם המוקד הוא שהזולת לא ייכשל - תוצאת ההכשלה - ייתכן שהדבר אמור להיקבע לפי הקריטריונים שלו. (כמו כן, אם מדובר באיסור עצמאי, יש מקום לכאן ולכאן, אך אם אני, המכשיל, משתתף באיסור, יש מקום לומר שהדבר ייקבע לפי הקריטריונים שלי).

נדון בקצרה בכמה שאלות נוספות:

שו"ת ציץ-אליעזר ( ח"ט סימן י"ז פרק י"א), מתיר לאחות בבית חולים להגיש פנקס רפואי לרופא בשבת, למרות שהוא יכתוב שם דברים שאינם פיקוח נפש, כי אין כאן 'לפני עיוור', שהרי הוא יכול לקחת את הפנקס לבדו. ומצד 'מסייע' הוא כותב, שכיוון שמסייע הוא על בסיס 'ערבות', הרי שלדעת הדגול-מרבבה נשים אינן בכלל ערבות, ולכן ניתן להתיר. יש לעיין בדבריו, שהרי הרע"א חולק על הדגול-מרבבה וסובר שנשים בכלל ערבות. אמנם, ייתכן שניתן להתיר כי מדובר קודם מעשה העבירה (ואין זה כעוקר ומניח, שמשתתף בעבירה). ואם כך, אין הבדל בין אחות לבין אח.

כאשר נהג עוצר לידי בשבת ומבקש הכוונה, מעיקר הדין נראה שמותר להכווינו, וזאת מכמה סיבות:

1. הוא יכול לעבור על האיסור בלעדַי (אדרבה, אני רק מקטין את כמות הנסיעה).

2. מצד מסייע - לכאורה מדובר לפני מעשה העבירה. כמו כן הסיוע איננו למעשה העבירה, אלא לניצולה של העבירה (אינני מלמד אותו 'איך לנהוג', אלא היכן נמצא מקום פלוני).

3. ניתן לצרף את הרא"ה והריטב"א הנ"ל; וכאן ודאי מדובר ב'איסור בסיטונות'.

אמנם, נראה שעדיף לומר 'איני יודע'. ואין כאן בעיית שקר, שהרי משקר משום דרכי שלום. וכך שמעתי מהרב שלמה פישר שליט"א. אם בכל זאת מעדיף להסביר, רצוי לומר בסוף "שבת שלום".

האם מותר לעבור את הכביש כאשר הדבר יגרום למכונית לעצור? פרט לשיקולים שנאמרו בנוגע למקרה הקודם, יש להוסיף שלכאורה אני לא צריך לשנות מפעולותי הרגילות כדי שהוא לא יעבור על איסור (אינני עושה פעולה עבורו). סברה מעין זו כתב הרב זילברשטיין לעניין הפגנות בשבת (עיין בתחומין ז', עמ' 117) [14]. ומכל-מקום אם אין בכך טרחה, עדיף להמתין מעט עד שהמכונית תעבור.

כאשר חייל חילוני מבקש להשתמש ברדיו שלי בשבת - אין לתיתו לו. ויש להסביר לו בדרכי נועם, שבכך כאילו אני משתתף במעשה העבירה. אמנם, כאשר יש לו אפשרות להשיג בדרך אחרת את הרדיו, יש יותר מקום להקל הלכתית. אך כל זה לדעת הפני-משה; לדעת המשנה-למלך אין בכך קולא, שכן הוא יכול להשיג את הרדיו רק על-ידי אחר (בניגוד למקרים הקודמים, בהם הוא יכול לעבור על האיסור גם   לבדו) - ועיין בכך בדברינו בגוף המאמר. לכן אין סיבה להתיר זאת, ובפרט שניתן להסביר זאת יפה ובדרכי נועם [15].

הזמנת הסעה סמוך לשבת - לעיתים מזמינים הסעה שתביא אותנו ליעד הרחוק מבית הנהג, ועל ידי כך גורמים לנהג לנסוע חזרה בשבת. פעמים רבות מדובר בנהג שאמור לסיים את עבודתו עד כניסת השבת, ונסיעה זו נגרמת רק בגללנו. לכן צריך לדאוג במקרה כזה להזמין הסעה מהאזור של היעד שלנו, בכדי למנוע נסיעה זו.

ברור שהדבר אסור גם במקרה ההפוך - הזמנת הסעה במוצאי-שבת באופן כזה שהנהג ייאלץ בגללנו להתחיל נסיעתו בשבת (וכאן נכנס גם שיקול של מעשה שבת, ואכמ"ל).

על השלכות מעשיות נוספות דיברנו במהלך המאמר (עיין שם). יש עוד מקום רב להאריך ולבאר. השתדלתי במאמר זה לבאר את היסודות המרכזיים האמורים להנחות את פסיקת ההלכה בנושא זה. יש לציין שנושאים אלו רגישים מאוד, ומשתנים מאוד ממציאות אחת לחברתה, ועל כן יש לבחון היטב כל שאלה לגופה בטרם פוסקים הלכה למעשה.

---