הפרשת תרומות ומעשרות באומד / אליעזר שריאל

א. פתיחה

מטרת המאמר שלפנינו היא לפתוח צוהר לאופיו הבסיסי של עולם התרומות והמעשרות, על ידי בחינת דרך ההפרשה הראויה בתרומה גדולה, בתרומת מעשר ובמעשר ראשון.

ב. תרומה גדולה ותרומת מעשר

הירושלמי (תרומות פ"א ה"ד) מתקשה בסתירה בין שתי משניות במסכת תרומות בנוגע לדרך ההפרשה הראויה בתרומה.

מחד גיסא משמע שניתן להפריש תרומה אך ורק באומד:

"אין תורמין לא במִדה ולא במשקל ולא במנין, אבל תורם הוא את המדוד ואת השקול ואת המנוי. אין תורמין בסל ובקופה שהן של מידה..."   (תרומות פ"א מ"ז).

ומאידך גיסא משמע שדרך ההפרשה הראויה היא דווקא במדידה:

"בג' פרקים משערים את הכלכלה: בבכורות ובסיפות ובאמצע הקיץ. המונה משובח, והמודד משובח ממנו, והשוקל משובח משלושתן"   (תרומות פ"ד מ"ו).

רבי יהושע בן לוי מתרץ את הקושייה על ידי חלוקה במושאי ההפרשה - המשנה בפרק א' עוסקת בתרומה גדולה, ואילו המשנה בפרק ד' עוסקת בתרומת מעשר. מייד בהמשך הסוגייה שם מובאת ברייתא בשם רבי אליעזר בן גימל, המשווה בין תרומה גדולה לתרומת מעשר, ששתיהן ניטלות במחשבה. ישנן מספר אפשרויות בהבנת היחס בין דברי רבי יהושע בן לוי לדברי רבי אליעזר בן גימל, בכפוף לגרסאות השונות:

1. דברי רבי אליעזר בן גימל הובאו כדי לאושש את דברי רבי יהושע בן לוי. כל ההשוואה בין תרומה גדולה לתרומת מעשר מצטמצמת אך ורק לעניין הפרשה במחשבה, אבל לגבי הפרשה באומד ניתן לפצל בין שתיהן. וכן הגרסה שלפנינו בירושלמי: "ותני כן רבי אליעזר בן גימל אומר", כלומר - יש השוואה בין דברי רבי יהושע בן לוי לדברי רבי אליעזר בן גימל [1].

2. דברי רבי אליעזר בן גימל הובאו כניגוד לדברי רבי יהושע בן לוי, הואיל ורבי אליעזר בן גימל סובר שגם תרומת מעשר ניטלת באומד. וכך היא גרסת הגר"א שהובאה ברידב"ז: "ר"י אומר - כאן וכאן בתרומת מעשר, הא רבי אליעזר והא רבנן. דתני - מנין שאין תורמין במדה ובמשקל וכו', ת"ל 'ונחשב לכם' - במחשבה אתה תורם, ואי אתה תורם לא במדה וכו'. רבי אליעזר בן גימל אומר - מה תרומה גדולה ניתנת במחשבה וכו' ".

תוספות מביא גרסה קיצונית יותר, על פיה לדעת רבי אליעזר בן גימל תרומת מעשר ניטלת אך ורק באומד:

"מה תרומה גדולה אינה ניטלת אלא באומד ובמחשבה, אף תרומת מעשר אינה ניטלת אלא באומד ובמחשבה"   (בכורות נח: ד"ה כשם).

יש לציין כי בגרסת הברייתא המובאת בבבלי שלפנינו לא מוזכרת המילה "אלא", אבל מוזכר במפורש שלדעת רבי אליעזר בן גימל יש להשוות תרומה גדולה ותרומת מעשר לעניין הפרשה באומד.

שתי האפשרויות שהוצגו לעיל חולקות בתוכן דברי רבי אליעזר בן גימל לגבי הפרשת תרומת מעשר באומד ובאופיים, ומביאות אותנו לדיון נוסף בירושלמי סביב המשנה בפרק ד', "המונה משובח והמודד משובח ממנו וכו' ":

"ממי הוא משובח? אמר רבי חונה: משובח מן התורם מן האומד. אמר רבי חנינא בריה דרבי הלל: מתניתין אמרה כן - 'והשוקל משובח משלשתן'. אמר רבי חיננא: תיפתר בשלשתן, ולית את ש"מ כלום".   (תרומות פ"ד ה"ה).

בהנחה שהמשנה עוסקת בתרומת מעשר, ניתן להסיק שאליבא דרבי חונא ניתן להפריש תרומת מעשר באומד, אלא שעדיף להפריש מן המדוד.

תוספות (שם) נדרש לשאלת הקשר בין שיטת רבי חונא למחלוקת חכמים ורבי אליעזר בן גימל, ומציע שתי תשובות:

1. רבי חונה הוא אליבא דרבי אליעזר בן גימל, ולפי רבי אליעזר בן גימל עדיף להפריש תרומת מעשר מן המדוד ולא מאומד. להבנה זו רבי יהושע בן לוי אינו אליבא דחכמים אלא אליבא דרבי אליעזר בן גימל, בהתאם לגרסה שלפנינו בירושלמי.

2. רבנן מודים לרבי אליעזר בן גימל שניתן להפריש תרומת מעשר באומד, אבל חולקים מה עדיף. לדעתם עדיף מן המדוד, ואילו לדעת רבי אליעזר בן גימל עדיף מן האומד, כאשר עדיין לא ברור האם רבי אליעזר בן גימל מאפשר מדידה בתרומת מעשר.

ההבדל המהותי בין שני התירוצים קשור לאופי מחלוקת רבי אליעזר בן גימל ורבנן:

לפי ההסבר הראשון רבנן לא מוכנים בשום פנים ואופן להכיר בדרך הפרשה של אומד בתרומת מעשר, ואפילו רבי אליעזר בן גימל מודה שאומד הוא האפשרות הפחות רצויה בתרומת מעשר.

לפי ההסבר השני חכמים מוכנים לקבל את האפשרות של הפרשת תרומת מעשר באומד, וחולקים רק מה עדיף, מדידה או אומד.

סיכום ביניים:

תרומה גדולה לכולי עלמא יש להפריש אך ורק באומד.

בדין תרומת מעשר ישנן ארבע אפשרויות:

א.   אך ורק באומד - דעת רבי אליעזר בן גימל לפי גרסת הברייתא שבתוספות.

ב.   אומד עדיף, אבל ניתן להפריש גם במדידה - דעת רבי אליעזר בן גימל אליבא דהתירוץ השני בתוספות.

ג.   מדידה עדיפה, אבל ניתן להפריש גם באומד - דעת רבי חונא בירושלמי. ותוספות מתלבט האם הוא סובר כרבי אליעזר בן גימל או כרבנן.

ד.   אך ורק במדידה - דעת רבנן אליבא דהתירוץ השני בתוספות.

ג. מעשר ראשון

לאור הירושלמי, כל הדיון בהבנת המשניות ומחלוקת רבנן ורבי אליעזר בן גימל לגבי הפרשה באומד מתייחס רק לתרומה גדולה ולתרומת מעשר, ואילו בבבלי עולה האפשרות להרחיבו גם למעשר ראשון.

הגמרא מנסה להביא מקור לשיטתו של רבי יוסי ברבי יהודה, החולק על חכמים וסובר כי ניתן להפריש מעשר בהמה ללא העברה תחת השבט. הגמרא מקשרת את דבריו לשיטת רבי אליעזר בן גימל:

"כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה, אף תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה. ומעשר קרי רחמנא 'תרומה', דכתיב 'כי את מעשר בני ישראל' וגו', ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן: מה מעשר דגן ניטל באומד ובמחשבה, אף מעשר בהמה ניטל באומד ובמחשבה"   (בכורות נח:-נט.).

לא ברור האם לדעת רבי יוסי ברבי יהודה יש רק לגיטימציה להפרשת מעשר ראשון באומד, או שיש לכך אפילו עדיפות. בנוסף לזה, ישנן שתי דעות בתוספות שם האם רבי אליעזר בן גימל עצמו מסכים לדברי רבי יוסי ברבי יהודה, או שחלוק עליהם.

ד. שורש המחלוקת

עד כה ראינו דעות שונות לגבי הפרשת תרומות ומעשרות באומד בשלושה תחומים: תרומה גדולה, תרומת מעשר, ומעשר ראשון.

נראה לבאר שהדרישה להפריש באומד והמחלוקות סביבה מבטאות תפישות שונות של אופי תרומות ומעשרות, הבוקעות ועולות מתוך הפסוקים המבטאים אופי כפול בתרומות ומעשרות:

1. תרומות ומעשרות הם חלק ממערכת היחסים בין האדם לבין הקב"ה, כאשר הכהן או הלוי משמשים כנציגי ה' לקבלת התרומה.

2. תרומות ומעשרות הם חלק ממערכת היחסים שבין הישראל ובין הכהן או הלוי, כאשר בניגוד למערכת של תמיכה ממונית גרידא, קיימת חלות קדושה בחפצא של תרומות ומעשרות כתרומת ה'.

נראה כי השאלה האם יש להפריש באומד תלויה בשאלה עד כמה השניות באופי תרומות ומעשרות בפסוקי התורה באה לידי ביטוי במישור ההלכתי, וכיצד היא מתבטאת.

הנחת היסוד היא, שבמערכת היחסים שבין האדם לקונו לא עושים חשבון מדוקדק אלא נותנים באומד, ואילו במערכת יחסים בין בני אנוש יש חשיבות לכמות הסופית המדוייקת, כמה הגיע לידי הכהן או הלוי, ולכן יש להפריש במדידה.

לאחר שהצגתי את המבנה הכללי, אנסה להוכיח כיצד הוא בא לידי ביטוי בתחומים השונים של תרומות ומעשרות: ראשית ברובד של הפסוקים, ולאחר מכן ברובד ההלכתי של דרך ההפרשה.

תרומה גדולה

"וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם... ראשית דגנך תירֹשך ויצהרך וראשית גז צאנך תִתן לו"  (דברים י"ח, ג-ד).

שני מאפיינים ברורים עולים מהפסוקים לגבי אופי תרומה גדולה:

1. היא ניתנת לכהנים מאת העם.

2. היא מוגדרת כראשית.

לעומת זאת, הספרי בפרשת שלח (במדבר ט"ו, ב) מסב חלק מהפסוקים העוסקים בחלה לתרומה גדולה:

" 'תרימו תרומה לה' ' - בתרומה גדולה הכתוב מדבר. או אינו אלא בתרומת חלה? כשהוא אומר 'חלה תרימו תרומה', הרי חלה אמורה; הא מה אני מקיים 'תרימו תרומה לה' ' - בתרומה גדולה הכתוב מדבר, דברי רבי יאשיה" (פסקה ק"י).

לפי דרשת הספרי, בניגוד לרושם העולה מהפסוקים בפרשת שופטים, תרומה גדולה היא בראש ובראשונה תרומה לה' ולא לכהנים.

חיזוק למגמה זו עולה מהפסוקים בפרשת קורח:

"וידבר ה' אל אהרן: ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומֹתי לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למֹשחה ולבניך לחֹק עולם"   (במדבר י"ח, ח).

ובהמשך שם:

"וזה לך תרומת מתנם לכל תנופֹת בני ישראל, לך נתתים ולבניך ולבנותיך אתך לחק עולם, כל טהור בביתך יאכל אותו. כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן, ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים"   (שם, יא-יב).

רש"י על אתר מפרש שפסוק יב עוסק בתרומה גדולה, ואם כך מתחזק הרושם שתרומה גדולה בבסיסה היא תרומה לה', ורק בשלב שני היא ניתנת לכהן כנציגו של ה'.

לעיל עמדנו על כך, כי להלכה ניתנת תרומה גדולה אך ורק באומד, ועל פי דרכנו הדבר תואם היטב את הפסוקים, הקובעים שהצד הדומיננטי בתרומה גדולה הוא היותה חלק ממערכת היחסים בין עם ישראל - עובד האדמה - לקב"ה. גם בפסוקים בדברים, בהם מופיעה תרומה גדולה כניתנת מישראל לכהן, לא מוזכרת כמות אלא נאמר "ראשית", ויש מקום לומר שאי הזכרת הכמות מבטאת את אופיה המיוחד של תרומה גדולה כניתנת לקב"ה. כראיה ניתן להביא את דבריו של הרמב"ם:

"אין תורמין תרומה זו לא במדה ולא במשקל ולא במנין, לפי שלא נאמר בה שיעור, אלא אומד ומפריש..."  (הלכות תרומות ג', ד).

הרמב"ם מנמק את איסור ההפרשה במדידה בכך שלא מוזכר בתורה שיעור ספציפי להפרשת תרומה [2].

תרומת מעשר

"ואל הלוים תדבר ואמרת אלהם: כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאִתם בנחלתכם, והרמֹתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר... כן תרימו גם אתם תרומת ה' מכל מעשרֹתיכם אשר תקחו מאת בני ישראל, ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן. מכל מתנֹתיכם תרימו את כל תרומת ה'..."   (במדבר י"ח, כה-כט).

תרומת מעשר מוגדרת בפסוקים אלו ארבע פעמים כ"תרומת ה' ". אמנם, בניגוד לתרומה בה נאמר "ראשית", בתרומת מעשר נאמרה כמות מדוייקת: "מעשר מן המעשר".

יש לבחון מהו אופיה הבסיסי של תרומת מעשר, בהתאם לארבע האפשרויות של דרך ההפרשה הראויה שהעלינו לעיל.

א. אך ורק באומד - תרומת מעשר היא סניף של תרומה גדולה ונתפשת כחלק ממערכת היחסים בין האדם, ובמקרה שלנו הלוי, לקב"ה. העובדה שמוזכרת בה כמות - "מעשר מן המעשר" - אינה משפיעה על האופי הבסיסי שלה, אלא רק קובעת מה תהיה השורה התחתונה. יש מקום לומר, שהזכרת כמות מפורשת בתרומת מעשר ולא בתרומה גדולה נובעת מכך, שמדובר מראש בכמויות קטנות מאוד ביחס לכמות הראשונית של הכרי לפני הפרשת תרומה גדולה. אף על פי כן זוהי חלק מהמערכת הכלכלית של תמיכה בכהנים, ולכן מצאה התורה לנכון לחייב את הלוי להפריש כמות מסויימת ומוגדרת, ולא סמכה על שיקול דעתו.

ב. אומד עדיף, אבל ניתן גם במדידה; או מדידה עדיפה, אבל ניתן גם באומד - שתי אפשרויות אלו מכירות בלגיטימיות של הפרשת תרומת מעשר באומד ובמדידה, וחולקות רק מהי הדרך העדיפה. לפי שתיהן תרומת מעשר קובעת מודל הלכתי עצמאי, בו קיים שילוב של שתי מערכות יחסים - בין הלוי לקב"ה ובין הלוי לכהן. המחלוקת ביניהן היא מהו המרכיב המשמעותי מבין השניים.

ג. אך ורק במדידה - אליבא דחכמים, תרומת מעשר היא סניף של מעשר. העובדה שמוזכרת כמות בתרומת מעשר חושפת את הצד המהותי שלה - חלק ממערכת היחסים בין הלוי לבין הכהן. הביטוי "תרומת ה' " מצהיר שבניגוד למערכת יחסים סטנדרטית בין בני אדם, במקרה של תרומת מעשר מדובר על ממון שיש לו צד שייכות לקב"ה, ולכן קיים בו פן של קדושה. בהמשך אעמוד על השלכותיו ההלכתיות של מצב מיוחד זה.

מעשר ראשון

"ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה, חלף עבֹדתם אשר הם עֹבדים את עבֹדת אֹהל מועד"  (במדבר י"ח, כא).

"כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים לנחלה, על כן אמרתי להם בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה" (שם, כד).

הפסוקים מתארים שתי מגמות סותרות באופי מעשר ראשון. בפסוק יח מתוארת נתינה ישירה מישראל ללוי, כחלק ממערכת חברתית של תמיכה בלויים בתמורה לעבודתם באוהל מועד; ואילו בפסוק כד מתואר המעשר כתרומה לה', שאותה נותן ה' ללויים [3].

המחלוקת בין חכמים לרבי יוסי ברבי יהודה היא בדיוק סביב השאלה אותה עוררנו. לדעת חכמים, מעשר ראשון הוא חלק ממערכת התמיכה הסוציאלית בלויים עובדי המקדש, ולכן אין מקום להשוות אותו לתרומה גדולה. בהמשך נעמוד בהרחבה על משמעות המילים "לה' תרומה" לדעת חכמים, ונדון האם גם לדעתם קיים פן של קדושה במעשר ראשון. לעומת זאת, לפי רבי יוסי ברבי יהודה המילים "לה' תרומה" באות לומר, שגם במעשר ראשון משתלבות שתי מערכות יחסים: בין ישראל ללוי ובין ישראל לקב"ה, ולכן קיימת אפשרות להפריש מעשר ראשון באומד [4].

בשאלה זו ניתן לתלות גם מחלוקת אחרת. ביבמות פו. מובאת מחלוקת רבי מאיר וחכמים האם מעשר ראשון נאכל לזרים. רבי מאיר האוסר מעשר ראשון לזרים מתבסס על המילים "לה' תרומה". ניתן להסביר את שורש המחלוקת ביניהם לאור האמור לעיל: לפי רבי מאיר מעשר ראשון הוא חלק מהקשר בין ישראל לקב"ה, ולכן קיימת בו קדושה האוסרת אותו לזרים, ואילו לפי רבנן מעשר ראשון בבסיסו הוא חלק מהמערכת הכלכלית של תמיכה בעובדי המקדש, ולכן אין מקום לאוסרו לזרים.

דברינו מתקשרים גם למשנה באבות: "אל תרבה לעשר אומדות" (פ"א מט"ז). המאירי על אתר מדייק מדברי המשנה שניתן להפריש מעשר ראשון באומד, אם כי הדבר אינו מומלץ. הוא עצמו אינו מוכן לקבל גישה כזו בשום פנים ואופן, ולכן הוא מביא הסבר אחר במקום פשט המשנה. לפי דברינו ניתן לומר, שהתנא של המשנה הוא אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה, ולכן ניתן לדבריו להפריש מעשר ראשון באומד, אלא שהדבר אינו מומלץ.

ה. יישומים נוספים

לחקירה שהעלינו ישנן השלכות רבות בנושאים נוספים מלבד דרך ההפרשה. להלן אנסה להראות כיצד היא מתקשרת לשלושה תחומים נוספים: שם קדושה, הפרשה מן המוקף, והפרשת תרומה גדולה מדרבנן.

שם קדושה בתרומת מעשר

העלינו את האפשרות שתרומות ומעשרות בבסיסם הם חלק ממערכת היחסים בין ישראל לכהן או ללוי, אבל יש בהם שם קדושה בחפצא. כעת יש לבחון את השלכותיו המעשיות של פן הקדושה לפי מודל זה.

לדעת הרמב"ם אסור להפריש תרומת מעשר באומד (הלכות תרומות ג', י), ולפי מה שהעלינו לעיל יוצא שהרמב"ם סובר שתרומת מעשר היא חלק ממערכת היחסים בין הלוי לכהן. אף על פי כן כתב הרמב"ם:

"תרומה גדולה ותרומת מעשר והחלה והביכורים - כולן נקראו תרומה. בתרומת מעשר נאמר 'והרמותם ממנו תרומת ה' ', ואומר 'כתרומת גורן'... לפיכך דין ארבעתן לעניין אכילה ודימוע אחד הוא: כולן עולין באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה, ואם נטמאו ישרפו"   (תרומות ט"ו, כ-כא).

לפי דרכנו נאמר, ששם 'תרומה' המודגש על ידי הרמב"ם מציין את פן הקדושה בתרומת מעשר. בכך קיים מכנה משותף בינה ובין תרומה גדולה, היוצר פן של קדושה המשותף להן, לחלה ולביכורים, ומשפיע על דימוע ושריפה.

השלכה נוספת של פן הקדושה היא לגבי העונש על אכילת תרומת מעשר:

"התרומה ותרומת מעשר, בין של דמאי בין של ודאי, והחלה והביכורים - כולן מצטרפין לכזית לחייב עליהן מיתה וחומש, שכולן נקראו תרומה"   (תרומות י', ד).

שם קדושה במעשר ראשון לדעת רבנן

לעיל עמדנו על מחלוקת רבי מאיר ורבנן אם מעשר ראשון אסור לזרים, וטענּו שלדעת רבי מאיר, במעשר ראשון, כמו בתרומת מעשר, קיימת מערכת יחסים כפולה: בין ישראל לקב"ה ובין ישראל ללוי.

לדעת חכמים החולקים על רבי מאיר, וסוברים שמעשר ראשון נאכל לזרים, תיתכנה שתי אפשרויות ביחס לקדושת מעשר ראשון:

1. במעשר ראשון אין שום צד של קדושה בחפצא, ויש להסביר כיצד ליישב גישה זו עם הביטוי "לה' תרומה".

2. במעשר ראשון יש קדושה בחפצא, אך לא ברמה היוצרת איסור אכילה לזרים, ויש להסביר במה באה קדושה זו לידי ביטוי.

ביסוס לאפשרות הראשונה ניתן למצוא בדברי הספרי על אתר:

" 'כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה' - קראו הכתוב תרומה עד שיוציא ממנו תרומת מעשר. דבר אחר - בא הכתוב ללמדך שאם רצה לעשותו תרומה על מקום אחר רשאי"   (קורח, פסקה קי"ט).

המכנה המשותף לשתי הדרשות בספרי הוא, שהמילים "לה' תרומה" אינן מתייחסות לאופי מעשר ראשון אלא לתחומים אחרים - לתרומת מעשר ולתרומה גדולה. המסקנה המתבקשת היא שלמעשר ראשון אין כל צד של קדושה. ברם, בספרי- זוטא מסתמנת מגמה שונה:

" 'כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה' - נקרא המעשר הזה תרומה: מה תרומה לשם השם, אף זה לשם השם; מה תרומה חייבין על זדונה מיתה, אף זה חייבין על זדונו מיתה; מה תרומה טובלת, אף מעשר ראשון טובל"   (קורח, כ"ד).

  מדברי הספרי-זוטא משמע, שלמעשר ראשון יש פן של קדושה המשפיע על חיוב מיתה ויצירת טבל. בהסבר הדברים ייתכנו שני כיוונים:

1. כהמשך למגמה של דברי הספרי נאמר, שכל צד הקדושה במעשר ראשון נובע מהעובדה שיש בו תרומת מעשר, אבל אם יפרישו ממנו את תרומת המעשר אין בו שום צד של קדושה; והאוכל פירות שלא הופרש מהם מעשר ראשון יתחייב מלקות בלבד ולא מיתה. וכך היא שיטת הרמב"ם:

"כל אוכל שהוא חייב להפריש ממנו תרומה ומעשרות, קודם שיפריש ממנו נקרא טבל ואסור לאכול ממנו... והאוכל כזית מן הטבל קודם שיפריש ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר חייב מיתה בידי שמים... אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר, ועדיין לא הפריש ממנו מעשרות, ואפילו לא נשאר בו אלא מעשר עני, הרי זה לוקה משום אוכל טבל, ואין בו מיתה, שאין עון מיתה אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר"   (מאכלות אסורות י', יט-כ).

2. הספרי זוטא בא לחדש שגם במעשר ראשון יש פן של קדושה, אך ברמה הרבה יותר נמוכה מזו של תרומה גדולה. הביטוי של הקדושה במעשר ראשון הוא חיוב מיתה על אכילת כרי הטבול למעשר ראשון; המיתה נובעת מהמעשר עצמו ולא מתרומת המעשר שבו.

תוספות על הסוגייה ביבמות (פו.) מחלק בין איסור זרות, שבו קיים הבדל בין תרומה גדולה למעשר ראשון, לבין חיוב מיתה. משמע מדבריו שחיוב המיתה קשור למעשר ראשון באופן כללי, ולא רק לחלק תרומת המעשר שבו.

תוספות שם דן גם מה יהיה העונש במקרה של טבל למעשר עני, ומביא שתי דעות: א. במעשר עני אין חיוב מיתה. ב. מעשר עני הושווה למעשר ראשון, הואיל והם שווים באזהרה.

ניתן לומר ששתי הדעות בתוספות חלוקות בדיוק בנקודה שהעלינו. לפי הדעה הראשונה חיוב המיתה במעשר ראשון נובע מפן הקדושה המתגלה במילים "לה' תרומה", שאינן מופיעות במעשר עני. ואילו לדעה השנייה אין ייחוד במעשר ראשון, ולכן יש מקום להשוותו למעשר עני.

יש מקום לדחות את התלייה בחקירה שהעלינו, ולומר שגם לדעה הראשונה ייחודו של מעשר ראשון נובע מתרומת המעשר שבו, ולכן לא ניתן להשוותו למעשר עני. לחילופין ניתן לומר, שגם לדעה השנייה יש פן קדושה ייחודי במעשר ראשון ביחס למעשר עני, וההשוואה ביניהם אינה לעניין האופי הבסיסי אלא לעניין החיוב בלבד.

הפרשה מן המוקף

"תרומת מעשר שוה לבִּכורים בשתי דרכים, ולתרומה בשתי דרכים: נטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף כבִּכורים..."   (ביכורים פ"ב מ"ה).

מדין המשנה שתרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף, ניתן לדייק שתרומה גדולה ניטלת דווקא מן המוקף.

הירושלמי בתרומות מביא מקור מפורש בפסוקים לדין מוקף בתרומה גדולה ובתרומת מעשר:

"תרומת מעשר לימדה על תרומה גדולה שהיא ניטלת מן המוקף, והיא ניטלת שלא מן המוקף. מניין שתרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף - 'מכל מעשרותיכם', אחד ביהודה ואחד בגליל" [5]   (פ"ב ה"א).

ישנן שתי אפשרויות בהבנת הבעיה של הפרשה שלא מן המוקף:

1. חשש שמא הלא-מוקף אינו בעין באותה שעה (דעת רש"י בגיטין ל:).

2. גם אם ידוע בוודאות שכל הפירות בעין, יש בעיה בעצם התהליך של 'לא מן המוקף'.

הר"ש (ביכורים פ"ב מ"ה) טוען שזהו הכיוון של הירושלמי, בניגוד לרש"י. הוא אינו מנמק מהו ההסבר להקפדה על התהליך ומסתפק במילים "גזירת הכתוב".

נראה להסביר את דרשת הירושלמי לאור החקירה לעיל. אם מפרישים לקב"ה יש מקום להקפיד על תהליך ההפרשה שייעשה בצורה מכובדת, בניגוד להפרשה לכהן, בה אין כל כך חשיבות לתהליך עצמו אלא לתוצאה הסופית. תרומה גדולה, שהיא חלק ממערכת היחסים שבין ישראל לקב"ה, אסור להפריש שלא מן המוקף, ואילו תרומת מעשר, שהיא חלק ממערכת היחסים שבין הלוי לכהן, מותר להפריש שלא מן המוקף.

הדין שתורמים תרומת מעשר שלא מן המוקף עומד לכאורה בסתירה לגמרא בגיטין ל:, הדנה בתרומת מעשר וטוענת - "וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף?". יעויין שם בראשונים על אתר ובראשונים סביב המשנה בתרומות, שעמדו על הסתירה והציעו תירוצים אחדים:

א. תוספות שם מתרץ שמדרבנן יש חיוב להפריש תרומת מעשר מן המוקף.

ב. הרמב"ם (תרומות ג', כ) טוען שתלמידי חכמים מקפידים להפריש רק מן המוקף.

על פי דרכנו נסביר, שלדעת התוספות הדרישה מדרבנן להפריש תרומת מעשר מן המוקף משקפת את רובד הדאורייתא שקיים בתרומת מעשר, שהיא "תרומת ה' " ויש בה חלות קדושה בחפצא. ולדעת הרמב"ם אותו רובד בא לידי ביטוי אצל תלמידי חכמים. לפי זה ברור מדוע ההחמרה באה רק לגבי תרומת מעשר ולא לגבי מעשר, בו לדעת חכמים הרובד של "לה' תרומה" אינו יוצר אותן השלכות כמו בתרומת מעשר.

דין הפרשה מדרבנן

למרות העובדה שמדאורייתא אין לתרומה גדולה שיעור, וחיטה אחת פוטרת את כל הכרי, תיקנו חכמים שלוש מידות בתרומה גדולה: עין יפה - אחד מארבעים, עין בינונית - אחד מחמישים, ועין רעה - אחד משישים [6]. ונחלקו הרמב"ם והראב"ד כיצד מתבצעת ההפרשה בפועל:

"אין תורמין תרומה זו (= תרומה גדולה) לא במדה ולא במשקל ולא במנין, לפי שלא נאמר בה שיעור, אלא אומד ומפריש מדעתו כמו אחד מששים"   (רמב"ם הלכות תרומות ג', ד).

והשיג עליו הראב"ד:

"לא מן השם הוא זה, אלא כיון שלא נתנה בו תורה שיעור, מוטב שיתרום באומד ולא במידה, שכיון שייתן דעתו להקפיד ולתרום במידה, שמא יוסיף או ימעט במידות, ונמצא מקלקל את התרומה או את הפרות".

מחלוקתם נוגעת לדרך ההפרשה הראויה מדרבנן - האם יש לנסות להפריש "כמו אחד מששים" כדברי הרמב"ם, או רק לכוון לכמות כזו כדברי הראב"ד. ייתכן אולי להסביר שנחלקו במשמעותה של תקנת החכמים בעניין שיעורי תרומה גדולה, המשקפת את תפישת התרומה הגדולה מדאורייתא. מהתורה אין לתרומה גדולה שיעור, וכבר עמדנו על כך, שהדבר נובע מהיותה חלק ממערכת היחסים בין האדם לקב"ה.

לדעת הראב"ד אין שום אפשרות להכניס כמויות כחלק מהותי מתהליך ההפרשה של תרומה גדולה, ולכן חייבים לראות בתקנת החכמים שאיפה ויעד סופי בלבד, אחרת מחוייב המפריש לשיעור "כמו אחד מששים", ועלול לקלקל.

לדעת הרמב"ם השיעורים מדרבנן הופכים לחלק בלתי נפרד מתהליך ההפרשה, אך גם לדעתו תרומה גדולה ניתנת באומד, ולכן חייבים להפריש כמו אחד משישים, ולא בדיוק אחד משישים.

ייתכן לומר, שעצם הוספת השיעורים מדרבנן משקפת רובד קמאי מדאורייתא של תרומה גדולה כניתנת מישראל לכהן, ולכן יש צורך בכמויות מינימליות. ונחלקו הרמב"ם והראב"ד עד כמה יש מקום לתת ביטוי הלכה למעשה להיותה של תרומה גדולה חלק ממערכת יחסים אנושית. לדעת הראב"ד רובד הדרבנן מתייחס רק לתוצאה הסופית, ובתהליך ההפרשה המוקד הבלעדי היא התרומה כתרומת ה'; ואילו לדעת הרמב"ם מדרבנן יש ביטוי להיותה של תרומה גדולה מתנה לכהנים גם בתוך תהליך ההפרשה.

---