סיפור העבד ורבקה / איתמר אלדר

א. יפה שיחתן של עבדי אבות

סיפור העבד [1] ורבקה הינו אחד הסיפורים הארוכים ומרובי הפרטים בתורה. אריכות זו נובעת בעיקר מכפילותו של הסיפור. לאחר תיאורו של הכתוב את השתלשלות העניינים משבועתו של העבד לאברהם ועד לפגישה עם רבקה, הוא שב וחוזר על כל הסיפור עם כל הפרטים, והפעם מפיו של העבד המספר אותו למשפחת רבקה. מדוע לא משתמש הכתוב בביטוי מקובל בסיטואציות מעין אלו, כגון "ויספר להם את כל הדברים האלה", או ביטוי מעין זה? (כך למשל עושה הכתוב כשאבימלך מתאר לעבדיו את החלום אשר חלם (בראשית כ', ח), בסַפֵּר יעקב ללבן את כל הקורות אותו (כ"ט, יג), בדבריו של אהרן לבני ישראל בבואו עם משה מן המדבר (שמות ד', ל), ואפילו במקרה דנן, כשהעבד חוזר מארם, פוגש את יצחק ומספר לו את קורותיו (כ"ד, סו), וכן במקומות רבים אחרים).

על הכפילות שבפרשה כבר עמדו חז"ל, כפי שמובא במדרש:

"א"ר אחא - יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, פרשתו של אליעזר שנים וג' דפים הוא אומרה ושונה, ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא"   (בראשית-רבה פרשה ס', ח) [2].

נראה שעל מנת להשיב על שאלה זו, יש לבחון את שני התיאורים ולעמוד ע ל ה ה בדלים (הרבים) המצויים ביניהם [3]. הבדלים אלו, לעניות-דעתי, יאירו בסופו של דבר את המגמה של חזרה זו, ויעניקו אור חדש לסיפור כולו [4].

ב. "הנה ילדה מלכה גם הִוא בנים לנחור אחיך"

רבקה, אחות לבן, הינה בתו של בתואל ונכדתו של נחור אחי אברהם. אברהם נטש את משפחתו לפני זמן רב, והותירהּ שקועה בתרבותה האלילית. אמנם, קשר כלשהו מוצאים אנו בין המשפחות בדברי הכתוב "ויֻגד לאברהם לאמר, הנה ילדה מלכה גם הִוא בנים לנחור אחיך " (כ"ב, כ), ומן הסתם זרמה אינפורמציה גם מכיוון ארץ כנען לארם נהריים.

מה היו תחושותיה של המשפחה בארם נהריים כלפי אברהם איננו יודעים; אך מן הסתם, עזיבת אברהם ולוט את כל המשפחה לפני שנים לא היתה עניין של מה בכך, וייתכן שאף היתה בליבם טרוניה על אברהם, ומן הסתם גם על הא-ל שציווה אותו לעזוב את משפחתו ואת תרבותו וללכת לארץ אחרת. ייתכן שתחושת הדאגה לאברהם שהלך לבדו לארץ כנען, התחלפה במהלך הזמן בתחושה של כעס ומרמור על נטישת המשפחה, ועל הניסיון להשתקע בארץ אחרת (כשאולי אפילו נודעה להם טענתו שהארץ מובטחת לו).

נתונים אלו ודאי היו ידועים לעבדו של אברהם, כשמצא את רבקה ובא לשכנע את משפחתה שתסכים לנישואיה עם יצחק. זאת ועוד: ודאי ידוע היה לעבד שלקיחת הנערה מבית אביה לארץ הרחוקה היא מעשה שמשפחתו של בתואל לא תקבל בקלות; וגם אם תסכים המשפחה לשידוך, מסתבר שתנסה למנוע את עזיבת הבת. על אחת כמה וכמה לאחר שכבר נתנסתה במצב שכזה עם אותו הא-ל עצמו ולאותה הארץ המדוברת.

לעניות-דעתי יש לראות את כל ההבדלים בין שני התיאורים על רקע דברים אלו.

ג. "רק את בני לא תשב שמה"

קבוצה ראשונה של הבדלים נוגעת לאפשרות שמשפחתה של רבקה תציע לעבד להביא את יצחק בן אברהם לארם נהריים. תחילה נסקור את ההבדלים:

א. שלוש פעמים בדו שיח בין העבד לאברהם עולה האפשרות של השבת יצחק לארם נהריים. בפעם הראשונה כהצעה שמעלה העבד לאברהם למקרה שהנערה תסרב: "ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם?" (ה) [5]. בפעם השנייה באזהרה של אברהם לעבד: "השמר לך פן תשיב את בני שמה" (ו). ובפעם השלישית בהצהרתו של אברהם לעבד שיהיה נקי משבועתו אם לא תרצה הנערה ללכת עימו: " רק את בני לא תשב שמה" (ח).

ציווי זה, שחוזר שלוש פעמים, מושמט לחלוטין בדברי העבד למשפחה, ואין שום אזכור לכך שאפשרות כזו הועלתה בשיחה בינו לבין אברהם.

ב. כאמור, בדו שיח בין אברהם לעבדו מעלה העבד את האפשרות שהנערה לא תרצה ללכת: "ויאמר אליו העבד - אולי לא תאבה האשה ללכת..." (ה). לעומת זאת, בדברי העבד למשפחה הוא משמיט מדבריו המקוריים את הביטוי "תאבה", וחוזר על דבריו במקוטע: "ואֹמר אל אדנִי - אֻלַי לא תלך האשה אחרי" (לט).

ג. העבד משמיט מנאומו למשפחתה של רבקה את העובדה שהוא שאל את הנערה בדבר מקום לינה.

נראה שהעבד עושה כל מאמץ למנוע את העלאת האפשרות שרבקה תישאר שם. לכן הוא משמיט את כל הדברים העלולים לגרום למשפחתה להעלות אפשרות זו.

כאמור, שלוש פעמים בדו שיח בין העבד לאברהם מוזכרת האפשרות שיצחק ישוב לשם אל האישה. הפעם הראשונה אף מועלית על ידי העבד עצמו, בהנמקה שבסופו של דבר מדובר בארץ שאברהם יצא משם: " ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם ".

העבד משמיט מדבריו אפשרות זו, כדי לא לתת למשפחתה של רבקה רעיונות מיותרים, ואכן הם לא מעלים כלל רעיון זה.

דבר נוסף שוודאי עובר במחשבתו של העבד הוא, שרוב הסיכויים שהנערה עצמה לא תרצה ללכת: וכי איזו נערה תהיה מעוניינת לעזוב את בית אביה וללכת לארץ זרה עם עבדו של חתנה, שעדיין אינה מכירה אותו?

לכן מעדיף העבד שהנערה לא תישָאל כלל, ובדברו עם אברהם (שבפניו ודאי מעוניין העבד להעלות את כל הא ו פציות שעלולות למנוע ממנו למלא את התחייבותו) הוא מעלה את האפשרות שהנערה "לא תאבה". אך בדבריו למשפחת רבקה הוא אומר "אֻלַי לא תלך האשה אחרי", תוך כדי השמטת האפשרות שזה יהיה תלוי בה וברצונה. ואמנם מסתבר שבחששו זה צדק העבד, ועל אף מאמציו, אפשרות זו עולה לאחר שלבן ואימו השתכנעו לקיים את השידוך. ברגע האחרון הם מנסים להשאיר את העבד, לפחות לתקופה מסויימת; וכשהעבד מסרב, הם מציעים לשאול את פי הנערה, מתוך ההנחה - שהסתברה כמוטעית - שרבקה תסרב להצטרף. (ראוי לציין שהצעה זו מעידה על תחושותיו של לבן, שהרי מדוע שרבקה תסרב עכשיו ותסכים יותר מאוחר? אלא שלבן כנראה חשב שבדרך זו יֵאלץ העבד בסופו של דבר לבטל את השידוך).

זו גם הסיבה לכך שהעבד משמיט מסיפורו את שאלתו לנערה בדבר מקום לינה ללילה. העבד רוצה לבחון את טוב ליבה ואת חסדה של האישה ביחס להכנסת אורחים, דבר שגבירתו ואדונו מצטיינים בו. מן הסתם זה היה רצונו של אברהם, שממשיכת דרכו עם בנו תתברך במידות של הכנסת אורחים וחסד, המאפיינת אותו עצמו, ולכן מכניס העבד ל'ניסיון' שלו את שני הגורמים הללו; אולם הוא אינו רוצה לתת למשפחה תחושה שהוא חפץ ללון ולהישאר במקומם.

ד. ההבטחה לאברהם

קבוצה שנייה של הבדלים נוגעת לאמונה האלילית לעומת אמונתו של אברהם, ולהבטחה שניתנה לאברהם בדבר ארץ כנען.

א. בדבריו לעבד מכנה אברהם פעמיים את הקב"ה בתואר "א-להי השמים" (ופעם גם "א-להי הארץ"), ואת שתי הפעמים הללו משמיט העבד בדבריו למשפחה.

במקום "ואשביעך בה' א-להי השמים וא-להי הארץ אשר לא תקח אשה לבני..." (ג), אומר העבד: "וישבעני אדני לאמר - לא תקח אשה לבני..." (לז). ובמקום: "ה' א-להי השמים אשר לקחני..." (ז), אומר העבד: " ה' אשר התהלכתי..." (מ).

ב. האזכורים של הארץ המובטחת בדו שיח בין העבד לאברהם הושמטו בדברי העבד למשפחה:

1. בדברי העבד לאברהם: "אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת..." (ה). בדברי העבד למשפחה: "אֻלַי לא תלך האשה אחרי" (לט).

2. בדברי אברהם לעבד: " אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי, ואשר דבר לי ואשר נשבע לי לאמר - לזרעך אתן את הארץ הזאת" (ז). בציטוטו של העבד למשפחה: "אשר התהלכתי לפניו" (מ).

ג. שינוי נוסף שיש לתת עליו את הדעת, הוא השינוי שהעבד עושה בצטטו את דברי אברהם בדבר הכנעני אשר בארץ. בדברי אברהם: "הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו" (ג). בדברי העבד: "הכנעני אשר אנכי יֹשב בארצו" (לז).

העבד מודע לכך, שעליו להיזהר בדבריו אל משפחתה של רבקה, בעיקר בנימוק שהוא נותן לבקשתו לקחת את בתם אל יצחק לארץ כנען.

עבורו ועבור אברהם, הסיבה ברורה. הקב"ה, מנהיגו של העולם, הבטיח לאברהם את הארץ לו ולבניו אחריו, ולכן ודאי ראוי שהאישה תלך אחרי יצחק לכנען ולא הוא אחריה. אולם סיבות אלו אינן רלוונטיות למשפחתה של רבקה, וייתכן שאפילו תשמשנה עבורם עילה לסרב: מדוע שיקבלו את א-להיו של אברהם כסמכות עליונה מעבר לסמכותם של אליליהם?

מסיבה זו משמיט העבד פעמיים את תוארו של הקב"ה כא-להי השמיים והארץ, הן מדברי אברהם בלשון השבועה - "ואשביעך בה' א-להי השמים וא-להי הארץ", והן מהמשך דבריו בדבר סירובו להשבת יצחק לשם - "ה' א-להי השמים אשר שלחני..." [6]. (לעומת זאת, אין לעבד בעיה לחזור על דבריו בדבר "ה' א-להי אדני אברהם", כיוון שבביטוי זה אין קריאת תיגר על אלוהותם של אלילי ארם נהריים [7]).

מאותה סיבה משמיט העבד כל רמז להבטחת ה' לאברהם לרשת את ארץ כנען. הבטחת הארץ לאברהם ודאי מזכירה למשפחתו דברים לא נעימים. בפעם האחרונה שהם שמעו על הבטחה זו, נטשם אחיהם עם משפחתו ועם אחיינם לוט. הדבר האחרון שמשפחתו של אברהם היושבת בארם רוצה, הוא להיפרד שוב מבן משפחה יקר וקרוב בעטיה של אותה ההבטחה. (וגם אם לא שמעו על הבטחה זו, הרי שאין סיבה דווקא עכשיו לעורר את קנאתם באברהם).

מסיבה זו משמיט העבד את דברי אברהם: "ה' א-להי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי, ואשר דבר לי ואשר נשבע לי לאמר - לזרעך אתן את הארץ הזאת, הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם" (ז), ובמקומם הוא מדבר רק על "ה' אשר התהלכתי לפניו".

אברהם מאריך בתיאור ה', היות שבכך הוא מנמק לעבד את הסיבה שבגינה אין אפשרות שבנו ישוב לארם, וקובע שאף ההשגחה תדאג שכך יהיה, שהרי הקב"ה שהבטיח לאברהם ולזרעו את הארץ, ישלח את מלאכו שימנע מהמאורעות להתגלגל כך שיצחק יובא לארם נהריים.

דברים אלו לא יכול העבד לומר למשפחת בתואל, ולכן הוא משמיט את כל דברי אברהם בנוגע להבטחה. מסיבה זו גם מקצר העבד את דבריו לאברהם בעניין אי רצונה של האישה "ללכת אחרי אל הארץ הזאת", ומצטט למשפחתה רק את החלק הראשון של דבריו - "ללכת אחרי", כדי לא להעלות את עניין החזרה לארץ כנען.

מגמה דומה היא זו שמניעה את העבד לשנות את דברי אברהם לגבי הכנעני "אשר אנכי יושב בקרבו", ל"אשר אנכי יֹשב בארצו". שהרי הביטוי 'בקרבו' רומז לכך שהארץ היא של אברהם, והכנעני רק יושב שם. לעומת זאת, לשון העבד, "אשר אנכי יֹשב בארצו", מטילה ספק בהיות ארץ כנען ארצו של אברהם, ומתארת אותו כאורח היושב בארץ הכנעני.

ה. "צו הגורל"

קבוצה שלישית של הבדלים נוגעת לאזכור גורם המשפחה והחסד שנעשה לאברהם. קבוצה זו כוללת בתוכה את ההבדלים הבולטים והצורמים ביותר.

א. ארבע פעמים מזכיר העבד את הקשר המשפחתי בין בית רבקה לאברהם כגורם מרכזי בסיפור, על אף שבדברי אברהם הוא נשמט לגמרי!

1. בדברי אברהם: "כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק" (ד). בדברי העבד: "אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי ולקחת אשה לבני" (לח).

2. בדברי אברהם: "ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם" (ז). בדברי העבד: "ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי" (מ). כאן ראוי לשים לב שהעבד מוסיף על דברי אברהם שני ביטויים שלא נאמרו על ידו:   האחד - "הצליח דרכך", והשני - "ממשפחתי ומבית אבי", במקום "משם" [8].

3. בדברי אברהם: "ונקית משבועתי זו" (ח). בדברי העבד: "אז תנקה מאלתי כי תבוא אל משפחתי" (מא). גם כאן ישנם שני שינויים: האחד - העבד משנה את ה'שבועה' ל'אלה'. השני - הוא מוסיף ביטוי שלא נאמר במקור על ידי אברהם - "אל משפחתי".

4. הבדל נוסף שנוגע לקשר המשפחתי הוא סדר המאורעות בעניין הנחת הנזמים. במעשה ההתרחשות העבד קודם הניח את הנזמים ורק אחר כך שאל את רבקה בת מי היא (כב). אך בדברי העבד למשפחה מספר העבד שקודם שאל את רבקה בת מי היא ורק אחר כך הניח את הנזמים (מז).

ב. שלוש פעמים משמיט העבד מדבריו המקוריים את הביטוי "חסד עם אברהם", ומכניס במקומו ביטויים חילופיים:

1. בדברי העבד המקוריים: "הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדני אברהם" (יב). בדברי העבד למשפחה: "אם ישך נא מצליח דרכי אשר אנכי הֹלך עליה" (מב). העבד שוב מוסיף בדבריו למשפחתה של רבקה את הביטוי "מצליח דרכי", כפי שכבר עשה. כמו כן, הוא משמיט את החלק מתפילתו המקורית שבו מוזכר החסד לאברהם.

2. בדברי העבד המקוריים: "אֹתה הֹכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני" (יד). בדברי העבד למשפחה: "הִוא האשה אשר הֹכיח ה' לבן אדני" (מד). שוב משמיט העבד מתוך דבריו המקוריים את אזכור החסד לאברהם.

3. בדברי העבד הראשונים: "ויאמר ברוך ה' א-להי אדני אברהם אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדני, אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדני" (כז). בדברי העבד למשפחה: "...ואברך את ה' א-להי אדני אברהם, אשר הנחני בדרך אמת לקחת את בת אחי אדני לבנו" (מח). גם כאן משמיט העבד מתפילת ההודיה המקורית שלו את ההודאה על עשיית החסד לאברהם, ובמקומה הוא מזכיר רק את זה שהקב"ה הנחה אותו בדרך אמת.

עד כאן ראינו ניסיון של העבד מצד אחד למנוע אפילו העלאת אפשרות של התעכבות בארם או של הבאת יצחק לארם, ומצד שני לכסות ולהסתיר את הגורמים האמיתיים והסיבות האמיתיות להבאת רבקה לכנען: הן את סמכותו של הקב"ה, א-להיו של אברהם, והן את הבטחתו לאברהם בדבר הארץ וירושתה.

אולם עדיין לא ראינו כיצד בכל זאת מנסה העבד לשכנע את משפחתה של רבקה, משפחה השקועה בתרבות אלילית טיפוסית, לוותר על בתם ולהניח לה לצאת למסע ארוך אל חתנה הממתין לה בארץ הזרה - ארץ כנען. לשם כך עלינו לבחון היטב את ההבדלים שנותרו ולגלות את מגמתם.

ראוי לתת את הדעת על כך שבכל דבריו לעבד לא מזכיר אברהם כלל את תנאי המשפחה. הנערה אינה צריכה להיות דווקא ממשפחתו, וכל רצונו הוא שלא תהיה מבנות כנען [9]. וכבר ראינו שהעבד, בספרו למשפחתה של רבקה על דברי אברהם, מכניס בפיו דרישה לייחוס הכלה למשפחתו; דרישה שכאמור אינה מופיעה כלל בדברי אברהם עצמו.

למעשה, הפעם הראשונה שהעבד מכניס את מימד המשפחה היא בפגישתו עם רבקה. העבד מבקש מהקב"ה להוכיח ליצחק את האישה אשר תסכים להשקות אותו ואף תציע להשקות את גמליו. לא מדובר בסתם סימן מקרי - כאמור, העבד מחפש אישה שתתאים לביתו של אברהם. אישה שתסכים להשקותו ואף תציע מיוזמתה להשקות את גמליו (פעולה שאיננה קלה כלל ועיקר), היא באמת האישה הראויה לבנם של אברהם ושרה. לכן ניתן לראות תנאי זה כבחינה עניינית ולא כמתן סימן או אות [10].

העבד מתפלל לקב"ה שבחינה זו תצליח, ושהנערה שתעמוד בבחינה אכן תהיה הראויה והמיועדת על ידי הקב"ה ליצחק. מלבד בחינה זו העבד אינו מזכיר שום תנאי, שהרי אברהם לא ביקש שום תנאי נוסף, ולכן עניין המשפחה עדיין אינו מוזכר כלל.

לאחר שרבקה עומדת בתנאי זה, הכתוב מציין: "והאיש משתאה לה, מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא" (כא). העבד כל כך נפעם מהעובדה שהבחורה הראשונה שהוא פוגש עומדת בתנאים, עד שהוא מתקשה לדבר, אך הוא מניח את הנזם והצמידים על רבקה, ובכך בעצם קובע את בחירתו, שהרי רבקה עמדה בתנאים. אולם כדי להיות משוכנע שאכן הקב"ה שמע את תפילתו והנערה היא אכן הנערה המיועדת, הוא שואל אותה "בת מי את". חשוב להבין שהשאלה הזאת איננה תנאי הכרחי, שהרי אברהם לא ביקש בת משפחה, כי אם בדיקה וסימן שיד ה' היתה בדבר. (נראה שגם אם לא היתה הנערה בת משפחת אברהם, לא היה הדבר מונע את השידוך).

בבואו למשפחתה של רבקה, כאמור, יודע העבד שסמכותו של הקב"ה וההבטחה לאברהם אין בהם כדי לשכנע את משפחתה הפאגאנית של רבקה למוסרה לו. הטיעון שיכול לשכנע אותם חייב להיות בשפה שהם ותרבותם מכירים, והוא - הגורל. נגד הגורל לא ניתן להילחם, ומי שנלחם בו מתקלל. העבד מבסס את כל הסיפור על יד הגורל שכיוונה את השידוך.

את כל הפעמים שהעבד מזכיר בתפילתו - הן בבקשה והן בהודיה - את חסדו של ה' לאברהם ואת קיום הבטחתו לו, משמיט העבד ומחליפם בשפת הגורל. ראינו לעיל שהעבד משמיט את כל ביטויי החסד הא-להי, ובמקומם מדבר על "הצלחת הדרך" [11].

לא מדובר בהבטחה וּודאי שלא בחסד לאברהם. מבחינת המשפחה, כל התהליך הינו תוצר של יד מכוונת שגזרה שכך יהיה; ומבחינה זו, אברהם, ההבטחה לו והחסד כלפיו, הינם חסרי משמעות, ואף עלולים ליצור התנגדות נפשית.

רעיון זה אף מסביר את פער הכתובים בין התיאור הראשון לסיפור של העבד בעניין הנזמים. בתיאור הראשון מסופר, שמייד לאחר שרבקה הציעה להשקות את הגמלים הניח העבד את הנזמים, ורק אחר כך שאל "בת מי את". לעיל כבר הסברנו מדוע, שהרי התנאי נתמלא בהצעתה להשקות את הגמלים, הן מבחינת רצונו של אברהם והן מבחינת התנאי שהציב העבד. אולם בתיאורו למשפחת רבקה, מקדים העבד את השאלה "בת מי את" להנחת הנזמים.

על פי דברינו ההסבר להבדל זה פשוט. מגמתו של העבד היא לכלול את גורם המשפחה במסגרת התנאים לבדיקה, ואף להציבו כגורם מרכזי בהכרעה שאכן השידוך מוכתב 'משמיים'. לכן בדבריו למשפחה אומר העבד, שרק לאחר שהתברר לו שהיא בת משפחה, ובכך נתמלא התנאי שהציב אברהם (לפי דבריו 'המשופצים'), הוכח שזו יד הגורל, ואז הניח עליה את הנזם והצמידים [12].

בסופו של דבר נראה שמגמתו של העבד צלחה בידו, ואכן בעיני משפחתה של רבקה נתפס עניין זה כיד הגורל. דבר זה עולה מדבריהם של לבן ובתואל: "...ויאמרו מה' יצא הדבר, לא נוכל דבר אליך רע או טוב" (נ). עצם ההתנסחות שלהם מעידה על כך שהם לא כל כך שמחו על העניין (כפי שנראה בהמשך), אך אין באפשרותם לדבר מרע ועד טוב, שהרי "מה' יצא הדבר" - מדובר ביד הגורל, שאיתה אין להתווכח.

ו. "נקרא לנערָ ונשאלה את פיה"

מסתבר שחששותיו של העבד היו מוצדקים, ועל אף נסיונו למנוע בכל מקרה אפשרות של הישארות שם, אשר יגור בא לו: לבן 'שולף' את הקלף האחרון רגע לפני צאתם: "נקרא לנערָ ונשאלה את פיה" (נז).

מזה חשש העבד יותר מכל. כוונתם של אם רבקה ושל לבן ברורה. וכי יש ספק באשר לתשובתה של הנערה? וכי איזו נערה תסכים לעזוב את ביתה, את משפחתה
ואת מולדתה, וללכת עם עבדו של חתנה שאיננה יודעת מיהו ומעולם לא ראתהו?
משפחתה של רבקה ידעה שזוהי דרך המילוט היחידה להתחמק מהסכמתם. הנערה מן הסתם תסרב עכשיו, ומן הסתם גם תסרב בעוד ימים או עשור, עד שיוותר העבד ויעזוב, או שיביא את בן אדונו לארם.

וכאן מגיעה ההפתעה של הסיפור, שהיא גם השיא של הסיפור כולו: "ויקראו לרבקה ויאמרו אליה - התלכי עם האיש הזה? ותאמר - אלך!" (נח). הסכמתה של רבקה באה בניגוד מוחלט לכל הציפיות ולכל התקוות. התעלותה של רבקה מעל משפחתה, תרבותה ותפישתה, בוקעת ועולה מתוך היענותה של רבקה ללכת עם העבד אל הארץ אשר יַראה לה.

רבקה הינה הממשיכה האמיתית של אברהם. גם מצד היותה גומלת חסדים ומכניסה אורחים, אך בעיקר בגלל נכונותה לעזוב את מולדתה, משפחתה ובית אביה, וללכת ארצה כנען.

מסר זה עולה בצורה מובהקת מהשוואה שכבר נעשתה, בין סיפור זה לסיפורה של רות. אלו נקודות ההשוואה המרכזיות [13]:

1. בשני הסיפורים תופס ה'חסד " מקום מרכזי (ברות - א', ח וג', י). כמו כן, הביטוי "לא עזב חסדו", מופיע רק בשני המקומות הללו במקרא:

"ויאמר - ברוך ה' א-להי אדני אברהם, אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדנִי..."       (בראשית כ"ד, כז).

"ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים"   (רות ב', כ).

2. הצירוף "ויקח... ותהי לו לאשה" מופיע במקרא בשני המקומות הללו בלבד:

"ויקח את רבקה ותהי לו לאשה"   (בראשית כ"ד, סז).

"ויקח בעז את רות ותהי לו לאשה"   (רות ד', יג).

3. ביטוי נוסף ייחודי לשני המקומות הללו בלבד:

"ותכל להשקתו ותאמר - גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת"   (בראשית כ"ד, יט).

"ותאמר רות - גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין, עד אם כלו את כל הקציר אשר לי"   (רות ב', כא).

4. בשני המקומות מתוארת יד ההשגחה הא-להית המכוונת כ'מקרה':

"הקרה נא לפני היום"   (בראשית כ"ד, יב).

"ויקר מקרֶהָ חלקת השדה לבֹעז "   (רות ב', ג).

5. בשני המקומות עולה הזיקה של הנערה לבית אמה (אזכור האמא מדגיש את הקשר):

"ותרץ הנערה ותגד לבית אמה"   (בראשית כ"ד, כח).

"לכנה שֹבנה אשה לבית אמה".   (רות א', ח).

6. בשני המקומות עוזבת הנערה את עמה, מולדתה, משפחתה ואלוהיה, לטובת עם אחר, א-לוה אחר ומשפחה אחרת:

"...התלכי עם האיש הזה, ותאמר אלך"   (בראשית כ"ד, נח).

"כי אל אשר תלכי אלך"   (א', טז).

הכתוב בספר רות בוחר לתאר את רות כבבואתה של רבקה. רות, בניגוד לצרתה, עוזבת הכל לטובת יעד לא ברור ולא ידוע. והרי כאן דמותה של רבקה באה ללמד ונמצאת למדה: מדמותה של רות אנו יכולים להסיק כיצד יש להבין את רבקה ואת סיפור העבד.

סיפור העבד למשפחה מציג בפנינו את תרבותם של ארם נהריים ושל משפחתה של רבקה. ומתוך תרבות אפלה זו, המשתקפת מטיעוני העבד וממגמותיהם, מתרוממת רבקה כרות, ועוזבת עבודה זרה זו, לטובת המשך דרכו של אברהם, שאף הוא נתעלה מעל תרבות זו ועזבה [14].

יצחק, בנו של אברהם, שונה בתכלית השוני מאברהם. הוא אינו אקטיבי כמוהו, הוא אינו מתהלך בארץ כמוהו, ומבחינות אלו, דומה רבקה לאברהם יותר מכפי שיצחק דומה לו.

נקודת ההשוואה החזקה ביותר בין רבקה לבין אברהם אינה בהיות שניהם גומלי חסדים ומכניסי אורחים, כי אם ביכולת שניהם להתעלות מעל התרבות והמשפחה שבהן גדלו, ולנטוש את הכל למען מטרה מעורפלת ולא ידועה, מתוך אמונה שזה רצון ה', ומתוך נכונות למסור את נפשם על רצון זה.

---