תפילת תשלומין / שמואל שמעוני

א. אופיה של תפילת תשלומין

שנינו בתחילת פרק רביעי בברכות:

"תפילת השחר עד חצות, ר' יהודה אומר - עד ד' שעות"   (כו.) [1].

ובגמרא שם נאמר:

"וכ"ע עד חצות ותו לא? והאמר רב מרי בריה דרב הונא בריה דר' ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן: טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים, שחרית - מתפלל במנחה שתים?"   (שם).

שאלת הגמרא עשויה ללמדנו רבות על אופיה של תפילת תשלומין. הגמרא לומדת מדין תפילת תשלומין לשחרית על סוף זמן שחרית; ומכאן שהגמרא הבינה שתפילת התשלומין היא בעצם תפילת שחרית לכל דבר. כיוון שכך, אפשר להקשות מהלכה זו על ההסכמה במשנתנו שאי אפשר להתפלל לאחר חצות! הבנה זו מפתיעה בקיצוניותה, והגמרא ממהרת לדחות אותה:

"כולי יומא מצלי ואזיל; עד חצות יהבי ליה שכר תפילה בזמנה, מכאן ואילך שכר תפילה יהבי ליה, שכר תפילה בזמנה לא יהבי ליה"   (שם).

כיצד מבינה הגמרא בשלב זה את אופיה של תפילת תשלומין? אין זה ברור מלשונה, ונראה שניתן להציע כמה אפשרויות:

א. תשובת הגמרא דוחה לחלוטין את ההווה-אמינא. כאשר אדם מתפלל תשלומי שחרית במנחה, הוא אינו מתפלל שחרית מאוחרת, כי אם תפילת מנחה שנייה שבאה לפצות על כך שלא התפלל שחרית [2]. להבנה זו אין למתפלל תפילת תשלומין "שכר תפילה בזמנה" - כיוון שתפילת תשלומין אינה התפילה המקורית שאותה החמיץ, אלא תחליף לה.

ב. הגמרא בפרק חמישי מביאה כמה דיני יסוד בנוגע לתפילה, וביניהם:

"יכול יתפלל אדם כל היום כולו - כבר מפורש על ידי דניאל 'וזמנין תלתא'... יכול יהא כוללן בבת אחת - כבר מפורש על ידי דוד 'ערב ובקר וצהרים' "   (לא.).

  ומפרש רבנו יונה:

"דאי מהתם הוה אמינא דדניאל לא היה עושה זה לחובה בזמנים ידועין, אלא שהיה מתפלל שלש פעמים ביום בכל עת שהיה צריך, וכמו כן כל אדם יכול לעשות כן להתפלל אותם בכל זמן שירצה, לפיכך אמר 'כבר פירש ע"י דוד', דכיון דדוד קבע להם זמנים ידועים, שמעינן שחובה הוא להתפלל אותם"   (כב: באלפס, ד"ה יכול).

מהסברו של רבנו יונה עולה שישנם שני רבדים בחיוב תפילות היום:

  א.  אמירת שלוש תפילות ביום.

  ב.  קביעת התפילות בזמנים מיוחדים - ערב, בוקר וצהריים [3].

על פי זה ניתן להציע הבנה חדשה באופי תפילת תשלומין. בדומה להבנה הראשונה, גם לפי הבנה זו הגמרא דוחה את ההווה-אמינא, וקובעת שתפילת התשלומין אינה שומרת על זהותה של התפילה המקורית. אולם, היא אינה מקבלת את זהותה של התפילה החדשה, אלא נותרת תפילה חסרת זהות. אדם ששכח ולא התפלל שחרית איבד את הרובד השני של אמירת התפילה בזמנה המיועד. אולם, אומרת הגמרא, על אף ש"שכר תפילה בזמנה לא יהבי ליה" - הרי ש"שכר תפילה יהבי ליה". נותר לו הרובד הבסיסי של "וזמנין תלתא" - שלוש תפילות ביום, ללא זמן מוגדר לכל אחת. את הרובד הזה הוא מקיים במסגרת תפילת התשלומין [4].

להבנה זו יש מגבלה משמעותית אחת. אם יסוד חיוב התשלומין הוא העניין להגיע לשלוש תפילות ביום, הרי שאין כל מקום להשלים תפילת יום אחד ביום שני. הגמרא בהמשך העמוד מסתפקת האם מי שטעה ולא התפלל מנחה יתפלל תשלומין בערבית, ונראה שההווה-אמינא לומר שמקרה זה שונה מהאחרים תומך בהבנה זו. אולם הווה-אמינא זו נדחית, והגמרא מסיקה שניתן להשלים תפילת מנחה בתפילת ערבית. לפי זה נראה שהבנתנו נדחית [5]. אך, כפי שנראה בהמשך, עדיין יש משמעות להבנה זו במסגרת אחת השיטות.

ג. תשובת הגמרא אינה דוחה את ההווה-אמינא אלא רק ממתנת אותה. תפילת התשלומין נושאת את זהותה של התפילה המקורית. כאשר אדם טועה ואינו מתפלל שחרית בבוקר, עליו להתפלל שחרית לאחר מנחה. בהווה-אמינא סברה הגמרא שמדובר בהרחבה גמורה של זמן שחרית, ולכן הקשתה על משנתנו. דחייתה אומרת ש"שכר תפילה בזמנה לא יהבי ליה" - מדובר ביכולת להתפלל תפילת שחרית מעבר לזמן שחרית, אך עדיין מדובר בתפילת שחרית [6]. ניתן לדייק הבנה זו מלשונו של הריב"ב [7] (יח. באלפס, ד"ה ראשונה), שמכנה את תפילת התשלומין "תפילה שעבר זמנה" - תפילה ששייכת לזמן מסויים אך נאמרת בזמן אחר.

לסיכום, העלנו שלוש הבנות לגבי זהותה של תפילת התשלומין לאור מסקנת הגמרא: תפילה בעלת הזהות של התפילה החדשה, תפילה חסרת זהות מדין "וזמנין תלתא", ותפילה בעלת זהות של התפילה המקורית. לכאורה מפתה לתלות את ההבדל בין האפשרות הראשונה לחברותיה בחילופי נוסחאות בסוגייתנו. בנוסח שלפנינו נאמר "טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים", ומשמע ששחרית מהווה רק זמן לתפילת התשלומין. ברי"ף, לעומת זאת, הנוסח הוא: "טעה ולא התפלל ערבית יתפלל שחרית שתיים", וניתן להבין ששחרית מהווה גם את תוכנה וזהותה של תפילת התשלומין. אולם הסבר זה אינו הכרחי כלל, משום שלפי שתי הגרסאות הביאה הגמרא את המימרא של ר' יוחנן כקושייה על משנתנו, בשלב שברור שהיא הבינה שתפילת התשלומין נושאת את זהות התפילה המקורית. בהמשך נראה שאכן הרי"ף אינו סובר כפי שניתן לדייק מגרסתו בגמרא, אלא כהבנה השלישית שהצענו.

כאמור, ההבנה האחרונה שהצענו היא שתפילת התשלומין שומרת על זהותה של התפילה המקורית. ניתן לאושש הבנה זו במשמעות המלים "שכר תפילה יהבי ליה, שכר תפילה בזמנה לא יהבי ליה", מכמה מקורות בראשונים. הראשון שבהם שייך לתחום שונה לחלוטין: ספירת העומר. המרדכי במגילה כותב:

"וכבר שאלו לרבינו יעקב בר' יקר - מי שלא בירך בלילה, מהו שיברך ביום? והשיב - שכר ספירה יהבינן ליה, שכר ספירה בזמנו לא יהבינן ליה"   (סימן תת"ג).

ונראה פשוט שספירת יום פלוני, גם אם היא מתבצעת ביום (שאינו זמן ספירה משום שהעומר נקצר בלילה), נושאת את הזהות של אותו יום, ואינה ספירה חסרת זהות (מושג שכמובן אינו קיים) או ספירה של יום אחר. מהלשון בה נקט הר"י בר יקר מוכח שכך הבין את המינוח בו משתמשת הגמרא אצלנו. מהמשך הדיון במרדכי ברור שהניסוח שם אינו מקרי:

"ואין הדבר ידוע אם אמר להם לספור למחר ולברך או לספור בלא ברכה... ולולי שקשה בעיניו לחלוק על ה"ג [8] היה אומר (= הראבי"ה) לברך ביום, כההיא דפרק תפלת השחר - 'טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים', ודווקא בשכח ולא בביטל כדקאמרינן התם"   (שם).

ראיה נוספת, יותר רלוונטית לסוגייתנו, ניתן להביא מדין שמחדש הרי"ף במשנתנו. כזכור, רבי יהודה וחכמים חולקים בעניין סוף זמן שחרית, והגמרא בדף כז. פוסקת כרבי יהודה, שסוף זמן תמיד של שחר ושחרית הוא ארבע שעות. על כך כותב הרי"ף:

"ואע"ג דליתא לדרבנן דאמרי עד חצות, היכא דטעי וצלי לאחר ארבע שעות - שכר תפילה יהבו ליה, שכר תפילה בזמנה לא יהבו ליה" [9]   (יח.).

הבית-יוסף מעלה שתי הבנות שונות לחלוטין הן באשר למקורו והן באשר לאופיו של דין זה. למרות השוני, משתיהן מוכח שהרי"ף רואה את תפילת התשלומין כתפילה המקורית, שרק מסתופפת בצל קורתה של תפילה אחרת. בראשית דבריו מבין הבית-יוסף שארבע שעות הוא סוף זמן שחרית לכל דבר לרבי יהודה, וכל תפילת שחרית שנאמרת לאחר מכן היא במסגרת תפילת תשלומין:

"ונראה שלמדו כן מדפריך בגמרא אהא דתנן 'תפלת השחר עד חצות': 'ותו לא? והאמר רבי יוחנן טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים, שחרית מתפלל במנחה שתים?', ומשני: 'כוליה יומא מצלי ואזיל, עד חצות יהבי ליה שכר תפילה בזמנה, מכאן ואילך שכר תפילה יהבי ליה, שכר תפילה בזמנה לא יהבי ליה'. דמשמע מהכא שאע"פ שעבר זמן התפילה, כוליה יומא יהבי ליה שכר תפילה, דלא גרע קודם חצות לר' יהודה מאחר חצות לכולי עלמא"   (בית-יוסף סימן פ"ט ד"ה ואם).

לפי הסבר זה נשללת כמובן ההבנה שתפילת תשלומין מהווה תוספת והרחבה לתפילה החדשה, שכן ניתן להתפלל תשלומי שחרית בעת שזמן מנחה טרם הגיע. ההבנה השנייה שהעלינו, שמדובר בתפילה חסרת זהות מדין 'וזמנין תלתא', נשללת מפשטות הסוגייה כפי שהסברנו. מדרך השלילה, אם כן, הגענו להבנה השלישית - תשלומי שחרית הם תפילת שחרית שנאמרת לאחר זמן שחרית. גם בפירושו על הרמב"ם נוקט מרן בדרך זו, ושם אף מוכחת מלשונו הבנתו את אופי תפילת תשלומין:

"ונ"ל הטעם, דכיון דקי"ל טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים ויוצא ידי חובת שחרית, כ"ש עד חצות דאכתי לא מטא זמן תפלת מנחה, אבל אם נזכר אחר שהגיע זמן המנחה, מתפלל תחילה תפלת המנחה ואח"כ מתפלל תפלת שחרית"   (כסף-משנה, הלכות תפִלה ג', א).

הבית-יוסף ממשיך לפתח את הסברו ואף מעלה לו נפקא-מינות משמעותיות:

"ולפי זה צריך לומר, שמה שכתבו הרי"ף והרא"ש 'ואע"ג דליתא לדרבנן וכו' ', לאו למימרא דמכח סברת רבנן ילפינן הכי, אלא הכי קאמרי - אע"ג דליתא לדרבנן, וא"כ הוה משמע למימר דאחר ד' שעות לא יתפלל כלל, ליתא, אלא מתפלל, ושכר תפילה מיהא יהבו ליה, דלא גרע ממתפלל אחר שהגיע תפילת המנחה.  
וגם כן צריך לומר, ד'עד חצות' שכתבו הפוסקים לאו דווקא, דעד זמן תפילת המנחה הוא מתפלל והולך. ואין להקשות, דאם כן הוה ליה למימר שאם התפלל אחר ד' שעות עד הלילה, אע"פ שאין לו שכר תפילה בזמנה וכו', דאיכא למימר דשאני אחר זמן המנחה, שצריך להתפלל תפילת המנחה קודם, וכבר נתבאר זה בדבריהם במקומו. 
ולפי שיטה זו היה נראה לומר, דאחר ארבע שעות אינו מתפלל אלא אם כן נתאחר מלהתפלל בטעות או באונס, אבל אם הזיד ולא התפלל קודם ארבע שעות אינו מתפלל אחר כך, דכיון דמדין 'טעה ולא התפלל שחרית מתפלל במנחה שתים' ילפינן לה, דיו לבא מן הדין להיות כנדון, דדוקא בטעה איתמר, אבל אם הזיד אין לו תשלומין"     (בית-יוסף שם).

שתי השלכות מביא הבית-יוסף להסברו בדברי הרי"ף:

  1.  כיוון שמדובר בתפילת תשלומין, שאפשרית גם בזמן מנחה, אין כל סיבה להגביל את הדין לעד חצות. ניתן להתפלל תשלומי שחרית כל היום, כולל מחצית השעה שבין חצות לתחילת זמן מנחה [10].

  2.  כיוון שמדובר בתפילת תשלומין, דינו של הרי"ף שייך רק בטועה, על פי סיוגה של הגמרא בכו..

על הנפקא-מינה השנייה מקשה הבית-יוסף מדברי הרמב"ם (הלכות תפילה ג', א), שבהביאו את דין הרי"ף מעמיד זאת במפורש גם במי שעבר במזיד ולא התפלל עד ארבע שעות. על כן דוחה הבית-יוסף את הסברו (או לפחות את יישומו בדעת הרמב"ם), ומציע הסבר שני:

"ולפיכך נראה לומר, דלא ילפינן דין אחר ארבע שעות מדין 'טעה ולא התפלל שחרית מתפלל במנחה שתים', דאיכא למימר שאני התם שהוא זמן תפילה מיהא. אלא מדאמרי רבנן 'עד חצות' ילפינן לה, כי היכי דלא נשוי כל כך פלוגתא בין רבי יהודה ורבנן, דלרבי יהודה אם התפלל אחר ארבע שעות לא יהבי ליה שכר תפילה כלל, ולרבנן מתפלל והולך עד חצות ויהבי ליה שכר תפילה בזמנה. הילכך ממעטינן בפלוגתייהו, דלכולי עלמא מארבע שעות עד חצות שכר תפילה יהבי ליה, בין בשכח בין בהזיד, אלא דלרבי יהודה לא יהבי ליה שכר תפילה בזמנה, ולרבנן יהבי ליה שכר תפילה בזמנה.  
ולפי זה בדוקא כתבו הפוסקים 'עד חצות', דמחצות ולמעלה עד זמן המנחה, כיון דלאו זמן תפילה הוא כלל [11] אינו מתפלל בשום ענין, ואם התפלל אפשר דברכה לבטלה הוי".

לפי הסבר זה, דינו של הרי"ף כלל אינו עוסק בתפילת תשלומין ולא ממנה הוא נלמד. ממילא הדין מתייחס גם למי שהזיד, וסרה הקושייה מדברי הרמב"ם. מדובר בתפילת שחרית שנאמרת בזמן ששייך לשחרית, אם כי אינו הזמן בו יש לומר תפילה זו. מחצית השעה שלאחר חצות נופלת בין הכיסאות, משום שהיא ודאי לא שייכת לשחרית, אך גם אסור להתפלל בה תשלומי שחרית, שיכולים לבוא דווקא בזמן מנחה (ראה בהמשך).

גם לפי הסבר זה, יש לשים לב ללשון בה בחר הרי"ף לומר את דינו: "שכר תפלה יהבו ליה, שכר תפלה בזמנה לא יהבו ליה". התפילה שהרי"ף מדבר עליה ודאי נושאת אופי של תפילת שחרית, שהרי היא נאמרת בזמן שחרית. כדי לתאר תפילה זו משתמש הרי"ף בביטוי שבו הגמרא נוקטת בנוגע לתשלומי שחרית במנחה, ומשמע שלדעתו גם תפילה זו היא שחרית. תפילת תשלומין היא איפוא תפילת שחרית, אף שהיא נאמרת בזמן שכלל אינו זמן שחרית.

עד כה סקרנו את ההבנות האפשריות השונות באופיה ובזהותה של תפילת תשלומין. נפקא-מינות רבות תלויות בהבנות אלו. לשם דוגמה נביא אחת מהן:

"צריך עיון: מי שלא התפלל ערבית בראש חודש, והתפלל שחרית שתים ולא אמר יעלה ויבֹא בשניה - מי נימא כיון דלתשלומין של ערבית קאתי אין מחזירין, או דלמא טעמא דבערבית אין מחזירין דאין קידוש החדש בלילה, והכא יממא"     (מגן-אברהם, ק"ח, יב).

ספקו של המגן-אברהם תלוי בהבנות שהעלינו. אם תשלומי ערבית בשחרית הם תפילת ערבית שלא בזמנה, הרי שיש להם את דיני תפילת ערבית, ואין אמירת יעלה-ויבוא מעכבת. אם מדובר בתפילת שחרית שנייה שחכמים חייבו לומר כנגד התפילה שלא נאמרה, הרי שיש לה דיני תפילת שחרית, כולל החובה לחזור במקרה ששכח יעלה-ויבוא [12].

כעת ננסה להראות כיצד משתלבות ההבנות השונות בדיונים המרכזיים בסוגייה.

ב. מיקום תפילת התשלומין

הפוסקים מסכימים שתפילת התשלומין צריכה לבוא לאחר התפילה החדשה [13]. דין זה אינו כל כך פשוט, וכבר כתב הפרי-חדש:

"אין לדין זה ראיה מהש"ס, אלא שהרי"ף כתב כן... ואף על פי שאין דין זה ברור בעיני, מאחר שכל הפוסקים הסכימו בו ואין חולק, ראוי לבטל דעתינו מפני דעתם"   (ק"ח, ס"ק א).

שאלת הפרי-חדש מתחלקת לשתיים:

  1.  מדוע חייבת תפילת התשלומין לבוא בזמן תפילה אחרת?

  2.  מדוע יש לאומרה לאחר התפילה האחרת?

אם נבין שתפילת התשלומין היא הרחבה של התפילה העיקרית, לאמור - תשלומי שחרית הם מנחה שנייה, התשובה לשתי השאלות פשוטה. לתפילת התשלומין אין זכות קיום עצמאית, וממילא היא יכולה לבוא אך ורק בזמן תפילה אחרת, לאחר התפילה העיקרית. על פי ההבנות האחרות שהצענו, דינים אלו טעונים בירור.

באשר לדין השני, שתפילת התשלומין נאמרת לאחר התפילה האחרת, נותנים המפרשים מספר הסברים:

א. הלבוש - תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. על הסבר זה מקשים מהגמרא במנחות מט., האומרת שדין זה אינו מעכב.

ב. מעדני-יום-טוב (רא"ש פרק ד', סימן ב, אות ת) - מדובר בתקנה שלא יבואו להתפלל תשלומין לפני זמן התפילה הבאה.

ג. ערוך-השולחן כותב:

"ונ"ל הטעם, דכיון דתפלה הוה כעומד לפני המלך, הרי בהכרח לשלם חובתו ההוה תיכף ומיד, ואם לאו - הרי הוא כמורד במלכות, ואח"כ יבקש על אשר לא עמד לפניו יתברך מקודם, ואיך יבקש מחילה על העבר ומורד עתה בעומדו לפניו"   (ק"ח, ט).

באשר לדין הראשון, שתפילת התשלומין חייבת להיאמר בזמן תפילה אחרת, יש לברר האם בכלל הוא מוסכם. כפי שראינו, לפי ההסבר הראשון שמעלה הבית-יוסף בדינו של הרי"ף, ניתן להתפלל תשלומי שחרית עוד לפני זמן מנחה, אלא שלאחר הגעת זמן מנחה יש להקדים תפילת מנחה לתשלומי שחרית. כך משמע גם מדברי רש"י על דין "טעה ולא התפלל שחרית מתפלל במנחה שתים":

"במנחה- היינו אחר חצות" [14]   (כו. ד"ה במנחה).

שיטה זו שוללת את הסברו של המעדני-יום-טוב באשר לחובה להקדים את התפילה העיקרית לתפילת התשלומין, ורואה זאת כדין עצמאי. כמו כן, היא שוללת את ראִיית תשלומי השחרית כמנחה שנייה, ומכאן חיזוק נוסף לרואים בתפילת התשלומין ביצוע מאוחר של התפילה המקורית. האם הדברים תלויים בהכרח זה בזה? היה מי שהבין כך, ואף הסיק מסקנה מרחיקת לכת מהפסיקה שתפילת התשלומין כן צריכה להיאמר בזמן תפילה אחרת:

"טעה ולא התפלל מנחה מתפלל בערבית שתים - נ"ל דתפלת התשלומין אינה אלא רשות, דלא עדיפא מתפילת שעתיה, וסעד לזה מהא דפסקינן בשו"ע סימן ק"ח ס"ג דבשעה שלא הגיע עדין זמן תפילה הסמוכה לא ישלים"   (הגהות הרש"ש ריש פרק ד').

הרש"ש מבין שפסיקת השולחן-ערוך שעל תפילת התשלומין להיאמר בזמן התפילה הסמוכה ולא לפני כן, מעידה על אופיה של תפילה זו כהרחבה ותוספת לתפילה הסמוכה. תשלומי מנחה הנאמרים בערבית הם איפוא תפילת ערבית שנייה. אנו פוסקים (רמב"ם, הלכות תפילה א', ו) כמאן-דאמר תפילת ערבית רשות [15], וממילא - טוען הרש"ש - גם תשלומי מנחה הם רשות.

אולם, נראה שניתן להסביר פסק זה באופן אחר. הראב"ד כותב:

"עוד נראה לי, שכל אלו התשלומים שאמרו אינם אלא עם התפילה האחרת שבאה בזמנה, הואיל ושעת תפילה היא"   (הלכות תפילה ג', י).

וביתר פירוט מופיעים הדברים ברשב"א בסוגייתנו:

"ומיהו דוקא בזמן תפלה, לפי שכיון שהוא זמן תפילה והוא עסוק בתפילתו, חוזר ומשלים מה שטעה בתפילותיו"   (כו. ד"ה איבעיא).

דברי הראב"ד והרשב"א מסבירים את שני הדינים שמנינו לעיל. תפילה אינה יכולה להיאמר סתם כך, תלושה ומנותקת. לכל תפילה יש את הזמן והמסגרת בהם היא צריכה להיאמר. כאשר אדם טועה ואינו אומר תפילה בזמנה, הוא יכול לאומרה מאוחר יותר במסגרת תפילת תשלומין, ועדיין תהיה זו התפילה המקורית. אולם מכיוון שהתפילה אינה נאמרת במסגרת הרגילה שלה, היא זקוקה למסגרת מארחת בדמות התפילה השנייה, שנאמרת בזמנה, ומכניסה את האדם למצב הנפשי של תפילה.

אם כן, מההבנות השונות באופיה של תפילת התשלומין נגזרים שני הסברים לחובה לומר את תפילת התשלומין לאחר התפילה העיקרית:

  1.  תפילת התשלומין היא במהותה תוספת והרחבה לתפילה העיקרית.

  2.  התפילה העיקרית מהווה אכסניה מארחת לתפילה המקורית ומכניסה את האדם למצב נפשי מסויים.

נראה שיש נפקא-מינה בין שני ההסברים. הפרי-חדש מביא מחלוקת בעניין השוכח להתפלל שחרית ומתפלל תשלומין במנחה:

"כתב מוהר"ש גראמיזאן ז"ל בכ"י, במי שהתפלל ראשונה לשם מנחה כדינו והשנייה לשם תשלומין, וטעה בשל מנחה באופן שצריך לחזור, כגון שלא שאל מטר וכיוצא [בזה] - משמע שגם ידי תשלומין לא יצא וצריך לחזור ולהתפלל שתים, דאי אמרינן שנייה עלתה לו נמצא מתפלל תשלומין תחילה ע"כ.  
ואינו נראה, דשאני הכא שכבר הקדים התפילה העקרית קודם תפילת התשלומין, אלא שטעה בה"   (ק"ח, ס"ק א).

נראה שמחלוקתם תלויה בשני ההסברים הנ"ל. אם תשלומי שחרית הם תפילת מנחה שנייה, וזה יסוד הצורך להקדים מנחה לתשלומין, הרי שיש לחזור ולומר את שתי התפילות, משום שבראשונה לא היה קיום של תפילת מנחה. אך אם כל מטרת התפילה העיקרית בהקשר התשלומין היא להוות להם אכסניה ולהכניס את המתפלל למצב נפשי מסויים, הרי שמעשה תפילה בזמנה יכול להגשים מטרה זו, גם אם בו עצמו אין קיום של תפילת מנחה.

ג. הוספות בנוסח התפילה

ישנה מחלוקת מפורסמת בין התוספות (כו: ד"ה טעה) וחכמי פרובינציא (הביאם הרא"ש בסימן ב'), בדבר מי שטעה ולא הזכיר יעלה-ויבוא במנחה של ראש חודש, ולא חזר והתפלל עד סוף זמן מנחה. התוספות פוסקים שלא יתפלל תשלומין בערבית, שהרי בלאו הכי לא יוכל להזכיר את ראש החודש [16], ואין לו מה להרוויח. חכמי פרובינציא חולקים ופוסקים שעליו להתפלל, דכמאן דלא צלי דמי. מקובל לבאר שנחלקו באופי הדין שאמירת יעלה-ויבוא בתפילת ראש חודש מעכבת. התוספות מבינים שיש חובה להוסיף יעלה-ויבוא לתפילה. מי ששכח ולא הוסיף,   יצא ידי חובת התפילה הבסיסית, אך מפאת חשיבות ההזכרה עליו לחזור ולהתפלל על מנת שיוכל לומר יעלה-ויבוא. מטרת התפילה השנייה אינה אלא להוות מסגרת להזכרה. חכמי פרובינציא מבינים שהזכרת יעלה-ויבוא מהווה חלק אינטגרלי מתפילת ראש חודש, ותפילת ראש חודש שונה מתפילת כל יום בהרכבה הבסיסי. בכל יום מתפללים תפילה שאין בה יעלה-ויבוא, ואילו בראש חודש מתפללים תפילה שיש בה יעלה-ויבוא. אדם ששכח ולא הזכיר ראש חודש כלל לא התפלל את התפילה הנכונה, וזה יסוד חיובו לחזור ולהתפלל. מטרת התפילה השנייה היא קיום חובתו הבסיסית להתפלל. ממילא הם חולקים האם יש להתפלל שנית גם כאשר אין אפשרות להשלים את ההזכרה [17].

הגמרא בדף כו: דנה בתפילת תשלומין ביחס לתפילת שבת:

"תנו רבנן: טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת - מתפלל בליל שבת שתים. טעה ולא התפלל מנחה בשבת - מתפלל במוצאי שבת שתים של חול, מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה".

בנוסח שלפנינו לא נאמר במפורש כיצד יש לומר תשלומי מנחה בליל שבת, אך ברוב הראשונים הנוסח הוא "יתפלל ערבית שתים של שבת". אם כן, נוסח תפילת התשלומין נקבע על פי התפילה העיקרית, ולא על פי התפילה המקורית אותה באים להשלים. דין זה מובן יפה אם רואים את תשלומי המנחה כתפילת ערבית שנייה שבאה לפצות על אי אמירת מנחה. אם רואים בתשלומי מנחה תפילת מנחה מאוחרת, דין זה צריך עיון. ואכן, הריטב"א רואה צורך לבאר דין זה (ותמצית דבריו מופיעה כבר בתוספות). הוא בוחר לתת הסבר מקומי הנוגע לתפילת שבת, בהסתמך על הגמרא בדף כא. הקובעת שמעיקר הדין היה מקום לומר תפילת שמונה-עשרה בשבת (ולהזכיר שבת באחת הברכות), אלא שחכמים הקלו משום כבוד שבת ותיקנו להסתפק בתפילת שבע. וזו לשונו בביאור דיננו:

"טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת, מתפלל ערבית שתים של שבת - דכי היכי דלא אטרחוה בתפילת שבת, הכי נמי לא אטרחוהו בתשלומין.  
  טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל ערבית שתים של חול - דמחויב הוא בכל הברכות בשבת נמי, ורבנן הוא דלא אטרחוה משום כבוד שבת, אבל כיון שעברה שבת חוזר לדינו".

נראה שהריטב"א אכן רואה את תשלומי המנחה כתפילת מנחה מאוחרת, שצריכה להיאמר בנוסח שבו היתה אמורה להיאמר התפילה בזמנה, אלא שבשבת יש נימוק מקומי שמשנה כלל זה. אם נקבל את שיטתו של הריטב"א, שלתפישה בדבר מהותה של תפילת התשלומין יש השלכה על הנוסח הנאמר, נפתחה בפנינו הדרך לבאר באופן חדש את המחלוקת דלעיל בין התוספות לחכמי פרובינציא. ניתן לומר שלכולי עלמא אמירת יעלה-ויבוא מהווה חלק אינטגרלי מתפילת ראש חודש, וכמאן דלא צלי דמי. התוספות מבינים כריטב"א, שתשלומי מנחה הם תפילת מנחה הנאמרת בזמן ערבית, ולכן מי ששכח יעלה-ויבוא במנחה לא יתפלל תשלומין בערבית, משום שהוא לא יצליח להגשים את המטרה - אמירת תפילת מנחה, שהיא תפילה שיש בה יעלה-ויבוא. חכמי פרובינציא, לעומת זאת, רואים תשלומי מנחה כתפילת ערבית שנייה, שאין כל שאיפה שתשחזר את תפילת המנחה האבודה, וממילא יש לומר ערבית גם בלי יעלה-ויבוא. לפי הסבר זה, בניגוד להסבר המקובל, גם במקרה של אדם שכלל לא התפלל מנחה בראש חודש יאמרו התוספות שלא יתפלל תשלומין בערבית, משום שאין לו יכולת לשחזר את תפילת המנחה. אמנם, התוספות שלפנינו בונים זאת במפורש על כך ש"י"ח כבר התפלל", אך בראשונים אחרים המביאים את תוספות (רשב"א, ריטב"א) מילים מגבילות אלו אינן מופיעות.

אמנם, הסברו של הריטב"א קשה במקצת. בשלמא תשלומי מנחה של שבת הנאמרים במוצאי שבת, "כיון שעברה שבת חוזר לדינו". אך בנוגע לתשלומי מנחה של ערב שבת הנאמרים בשבת - הלא חכמים לא הקלו בתפילת מנחה דיום ו', ומניין לנו שכאשר היא נאמרת בשבת כן הקלו בה? הלא חידוש הוא, ואין לך בו אלא חידושו? ואכן, על פי הגרסה בגמרא שלפנינו, ניתן היה לומר שהתפילה השנייה בליל שבת צריכה להיות תפילת שמונה-עשרה. אך, כאמור, הפוסקים כולם מסכימים שפסקה של הגמרא הוא דו-כיווני, ויש לומר תפילת שבת ולא תפילת חול.

ניתן להציע הסבר אחר לגמרא, בהסתמך על דברי הרשב"א שהובאו לעיל. הרשב"א קבע שעל תפילת התשלומין להיאמר בשעת תפילה, ותפילת ערבית משמשת כאכסניה מארחת לתפילת המנחה המאוחרת. ניתן להרחיב יסוד זה, ולומר שהתפילה העיקרית משמשת כאכסניה לא רק מבחינת זמן התפילה, אלא גם מבחינת הנוסח שלה. כלומר, אף על פי שמדובר בביצוע מאוחר של תפילת מנחה, התפילה נאמרת בלבושה של התפילה המארחת. כאן יש לחלק בין הנוסח הבסיסי של התפילה, שהוא אותו לבוש שכאמור משתנה לפי התפילה המארחת, לבין תוספות שאינן חלק אינטגרלי מהתפילה, אלא מילתא אחריתי שמוסיפים כאשר הדבר נדרש, שיֵאָמרו או לא יֵאָמרו על פי זהותה הראשונית של התפילה. אמירת י"ח או ז' ברכות בתפילה היא חלק מהגדרת הנוסח הבסיסי, ולכן היא נקבעת לפי התפילה המארחת [18].

מה הדין במקרה ההפוך מזה של מחלוקת התוספות וחכמי פרובינציא - טעה ולא התפלל מנחה בערב ראש חודש, האם עליו להזכיר ראש חודש בתפילת התשלומין? כזכור, הגמרא פוסקת שבתשלומי מנחה במוצאי-שבת אין לומר 'אתה חוננתנו', ויש לברר אם הוא הדין כאן. הרמ"א פוסק:

"אם לא התפלל מנחה בערב ר"ח, מתפלל של ר"ח שתים"   (ק"ח, ט).

דבריו מבוארים בחיבורו על הבית-יוסף:

"דשאני גבי הבדלה, דלאחר שהבדיל בראשונה בתפילת חול הוא עומד, ולכן אין להבדיל בשנייה. אבל כאן גם בתפילה השנייה בראש חודש הוא עומד, ומחוייב להזכיר מעין המאורע בכל תפילותיו"  (דרכי משה, תכ"ב, ס"ק ב).

חילוקו של הרמ"א פשוט וברור. עם זאת, הבית-יוסף (תכ"ב ד"ה אם) מביא את דעת הכלבו שחולק ופוסק שאין לומר יעלה-ויבוא בתפילת התשלומין, ודבריו קשים לאור חילוקו המסתבר של הרמ"א. ואכן, הט"ז (ק"ח, ס"ק ט) טוען שמדובר בטעות סופר והכלבו פוסק כרמ"א, אך לא כך הבין הבית-יוסף את הכלבו. אם מקבלים את הגדרת תשלומי המנחה כמנחה מאוחרת - דעת הכלבו פשוטה. אמנם היום הוא ראש חודש, אך לא מדובר בתפילת ראש חודש, ואין כל סיבה להזכיר יעלה-ויבוא. לפי זה, הרמ"א והכלבו חולקים בהבנות שהעלינו באופי תפילת התשלומין: הכלבו רואה תשלומי מנחה כמנחה מאוחרת, ואילו הרמ"א רואה תשלומי מנחה כתפילת ערבית שנייה (שאין צורך להבדיל בה, משום שהבדלה היא פעולה חד-פעמית).

אולם, לפי דברינו לעיל העמדה זו אינה הכרחית כלל וכלל. ניתן לומר שכולם מבינים שתשלומי מנחה הם ביצוע מאוחר של התפילה המקורית. על פי ההסבר האחרון שהעלינו, גם מי שמבין תשלומין כך מודה שאת הנוסח הבסיסי מקבלת תפילת התשלומין מן התפילה המארחת. לפי זה - מחלוקת הכלבו והרמ"א תלויה במחלוקת התוספות וחכמי פרובינציא! אם רואים אמירת יעלה-ויבוא כהוספה שהיא מילתא אחריתי לתפילה, אין סיבה לומר יעלה-ויבוא בתפילת התשלומין, משום שזהותה הבסיסית של תפילה זו היא מנחה של ערב ראש חודש, וזו דעת הכלבו. אם רואים אמירת יעלה-ויבוא כחלק אינטגרלי מהתפילה, מדובר בחלק מהנוסח הבסיסי שתפילת התשלומין שואבת מהתפילה המארחת, וזו דעת הרמ"א.

באופן דומה ניתן לבאר את ספקו של המגן-אברהם. המגן-אברהם (ק"ח, ס"ק יב) מסתפק בדינו של אדם ששכח להתפלל מנחה בערב שבת, ולא הזכיר את השבת בתפילת התשלומין. בפשטות, ניתן לתלות ספק זה בהבנות שהעלינו בנוגע לאופי תפילת התשלומין. אם תשלומי מנחה הם תפילת מנחה מאוחרת, אין מקום לומר שהזכרת שבת מעכבת, ואף יש לברר מדוע בכלל יש לומר אותה מלכתחילה. אם הם תפילת ערבית שנייה, הרי שיש לה מעמד של תפילת שבת לכל דבר, וההזכרה מעכבת.
אפשרות נוספת היא לומר, שלשני צדדי הספק תשלומי מנחה הם ביצוע מאוחר של התפילה המקורית, והספק הוא באופי החיוב להזכיר שבת בתפילה - האם ההזכרה היא תוספת חיצונית שאין להוסיף אותה לתפילה שאינה תפילת שבת, או שהיא חלק מעיקר נוסח התפילה, שאותו מקבלת תפילת התשלומין מן התפילה המארחת.

ד. מגבלות תפילת התשלומין

בראשונים מופיעות כמה דעות בנוגע לסוף זמן אמירת תשלומין:

  א.  תלמידי רבנו יונה (יח. באלפס, ד"ה טעה) מביאים דעה שאין כל מגבלה ביכולת לומר תשלומין:

"ויש מפרשים שאפילו לא התפלל תפילות הרבה לכולן יש להם תשלומין".

ואכן, מסברה כל הגבלה אינה מחוייבת.

  ב.  לפני כן, הם מביאים דעה מגבילה יותר:

"ואומרים רבני צרפת ז"ל, דדוקא כשטעה ושכח תפלה אחת יש לה תשלומין, אבל אם טעה ולא התפלל ערבית ומנחה אינו מתפלל שלשה אלא שתים - אחת של שחרית ואחת של ערבית, שאין התשלומין מועילין אלא לתפלה אחת בלבד".

מדעה זו משמע שאין כל הגבלה מבחינת הזמן בו ניתן עדיין לומר תשלומין, כי אם מבחינת מספר התפילות בלבד. השוכח שחרית ונזכר בערבית יכול להשלים את שחרית לאחר ערבית.

  ג.  דעה מגבילה אף יותר מופיעה בתוספות:

"ומיהו אם איחר עד המנחה נראה דעבר זמנו בטל קרבנו כיון ששהה כל כך, ולאחר שתי תפלות לא מצינו שתקנו חכמים לחזור ולהתפלל אם שכח"   (כו. ד"ה טעה).

מצאנו, אם כן, שני סוגי הגבלות - הגבלת זמן שמעבר לו לא ניתן להשלים תפילה, והגבלת מספר תפילות שניתן לומר בתפילה אחת. נראה שהדבר מתקשר לחקירתנו הבסיסית באופי תפילת תשלומין. אם תפילת התשלומין היא הרחבה של התפילה החדשה כך שתפצה על התפילה הקודמת, יש מקום לומר שחכמים אִפְשרו


להכפיל את התפילה אך לא מעבר לכך [19]. הגבלה בזמן אינה שייכת לפי הבנה זו, שכן דין התשלומין מתייחס אך ורק לתפילה החדשה. אם תשלומין הם שחזור של התפילה המקורית, שחכמים האריכו את הזמן בו ניתן לאומרה, יש מקום לומר שהארכה זו מוגבלת לזמן תפילה אחת.

הטור מביא בהקשר זה דעה מעניינת:

"כתב בה"ג: טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים. שכח ולא התפלל ערבית ושחרית מתפלל במנחה שלש - בתחילה מתפלל של מנחה ואח"כ שחרית ואח"כ ערבית. רצונו לומר - כל זמן שלא עבר היום יש תשלומין לתפילותיו"   (סימן ק"ח).

הטור מצמצם את דברי בה"ג לאותו יום, ובכך מחלק בינו לבין ה'יש מפרשים' שמביאים תלמידי רבנו יונה, שאומרים שבכל מצב ניתן להשלים תפילות הרבה. הפרישה במקום (ס"ק ד) מסביר שהטור מדייק זאת מכך שבה"ג פתח דווקא בערבית, והדברים מסתברים. כמובן, בה"ג מקבל את פסיקת הגמרא (כו.) שניתן להשלים מנחה בערבית אף שאין זה באותו יום, אך הטור מבין שבמקרה זה לא מפעיל בה"ג את חידושו בדבר אמירת יותר מתפילה אחת.

בתחילת דברינו הצגנו אפשרות שתפילת התשלומין היא תפילת חסרת זהות, שתפקידה קיום הדין הבסיסי של 'וזמנין תלתא ביומא'. אם זהו כל עניינה של תפילת התשלומין, הרי שאין לאומרה לאחר סוף היום, ולכן נראה שהגמרא דוחה הבנה זו כאשר היא מכריעה שניתן להשלים מנחה בערבית. לפי זה מובנת יפה דעת בה"ג. לדעתו הגמרא דוחה הבנה זו כהבנה בלעדית, אך היא עדיין נותרת כמסלול אפשרי. בתוך אותו יום ניתן להשלים תפילות מדין 'וזמנין תלתא ביומא', ואז אין מקום לאף מגבלה - לא בזמן תפילות התשלומין ולא במספרן. כל העניין הוא לומר שלוש תפילות במהלך היום. לאחר סוף היום תם מסלול זה, אך עדיין קיים מסלול שני - אחת משתי ההבנות האחרות שעלו. כמובן, למסלול זה יש את המגבלות שלו - בזמן התשלומין, או, לפחות, במספר התפילות אותן ניתן להשלים.

---