עניינים שונים בכלי מתכת / הרב דניאל וולף

א. מחט שניטל חררה

הגמרא בשבת (קכג.) דנה בשאלה, האם מחט שניטל חררה נחשבת כלי ואינה מוקצה בשבת, או שאינה נחשבת כלי, וממילא היא מוקצה. כדי להכריע בשאלה זו, הגמרא מביאה ראיה ממשנה העוסקת בטומאה, שבה נאמר:

"מחט שניטל חררה או עוקצה - טהורה"   (כלים פי"ג מ"ה).

הוכחה זו מניחה, שההגדרה של 'כלי' בענייני טומאה ובהלכות שבת זהה. בהמשך אותו דיון נחלקו אביי ורבא, האם זהוּת כזאת אמנם קיימת:

"אמר אביי: טומאה אשבת קרמית?! טומאה 'כלי מעשה' [1] בעינן, לענין שבת 'מידי דחזי' בעינן, והא נמי חזיא למשקלא בה קוץ. אמר רבא: מאן דקמותיב שפיר קמותיב, מדלענין טומאה לאו מנא הוא, לענין שבת נמי לאו מנא הוא".

לפי אביי, ההגדרות של כלים בשבת ובטומאה אינן זהות. בטומאה הדרישה היא שהכלי יעמוד לשימוש, או כלשון הגמרא 'כלי מעשה', אולם כדי שכלי לא יהיה מוקצה בשבת, די שניתן יהיה להשתמש בו. לפיכך, אף על פי שמחט שניטל חררה אינה עומדת לשימוש, הואיל ועדיין ניתן להשתמש בה (להוציא על ידה קוץ), היא אינה מוקצית מדעת בעליה.

נמצאנו למדים שלדעת אביי, הגדרת כלים לעניין מוקצה קשורה להבדלים שבמציאות, ואינה הלכתית-פורמאלית גרידא. זאת משום ש'הקצאה' קשורה לדעתו של האדם, ו'מוקצה' הוא עצם ש'הוקצה'. לפיכך, כדי לבחון האם חפץ הוא מוקצה, נשתמש במדד אחד בלבד - האם הוא ראוי לשימוש. לעומתו, רבא סובר שהגדרת כלי זהה בשני התחומים, אף שלכאורה אין קשר ביניהם. זהות מוחלטת זו מורה על כך, שלדעת רבא, גם בענייני מוקצה יש גדרים פורמאליים, והם אינם נקבעים על פי בדיקה של דעת האדם. כל דבר המוגדר כ'כלי' בהלכות טומאה, נחשב עומד לשימוש על פי דין, ובהגדרה איננו מוקצה. ומה שאינו מוגדר כ'כלי' בהלכות טומאה, מוגדר הלכתית כאינו עומד לשימוש, וממילא הוא מוקצה.

בהמשך הסוגייה מקשים על רבא מהתוספתא בכלים (בבא-מציעא פ"ב ה"א), ואביי מיישב את שיטת רבא:

"מיתיבי: 'מחט, בין נקובה בין שאינה נקובה - מותר לטלטלה בשבת. ולא אמרו נקובה אלא לענין טומאה בלבד'. תרגמא אביי אליבא דרבא - בגולמי עסקינן, זימנין דמימלך עלייהו ומשוי להו מנא, אבל היכא דניטל חררה או עוקצה, אדם זורקה לבין גרוטאות".  

בפשטות, ברייתא זו מתאימה לשיטת אביי, המבדיל בין ההגדרות בטומאת כלים, לבין ההגדרות במוקצה. הראשונות הן פורמאליות, והשניות נובעות מדעתו של האדם בלבד.

ובאמת שיטת רבא תמוהה, מאחר שאף אם נטען לדמיון מסויים בין הגדרות הכלים בשני התחומים, נראה שאין זה נכון להתמיד בו בכל מקום. בהמשך ננסה להגדיר מחדש את דברי רבא, ולעמוד על פשרם.

התוספות מתקשים גם הם בשיטתו, ולפיכך הם מציעים:

"יש לומר דהכי פירושו: מדלענין טומאה לאו מנא אפילו על ידי ייחוד (=כלומר, שמייחד את החפץ לשימוש מסויים), דכיון דניטל חררה או עוקצה, לא מהני בה ייחוד, לענין שבת נמי לאו מנא היא. אבל היכא דהוה מנא לענין טומאה על ידי ייחוד, איכא למימר דהוי מנא לענין שבת אפילו בלא ייחוד" [2]   (ד"ה מדלענין).

שמעתי בשם הגרי"ד סולובייצ'יק, שלדעת התוספות נדרשים שני תנאים כדי שכלי יקבל טומאה:

1. שהכלי יעמוד לשימוש.

2. שיש לו צורה של כלי, בלי קשר לשאלה אם הוא עומד לשימוש.

ישנם כלים שאינם עומדים לשימוש, ולכן יש צורך לייחד אותם לשימוש כלשהו כדי שיקבלו טומאה. אולם הדרישה השנייה, שתהיה צורת כלי, היא תנאי הכרחי נפרד לקבלת טומאה, שאינו קשור לייחוד. חפץ שאין לו צורת כלי, גם אם ייחדו אותו הוא לא יקבל טומאה. לאור זה מחדשים תוספות, שלעניין שבת מספיקה הדרישה השנייה, שתהיה צורת כלי, כדי שהחפץ לא יהיה מוקצה, אף על פי שלא ייחדו אותו. לפי זה, גם רבא מודה שיש הבדל בין ההגדרות של כלי בשבת ובטומאה.

הסבר זה אינו עונה על השאלה, מדוע לדעת רבא גם בענייני מוקצה קנה המידה הוא פורמאלי. הוא רק מבהיר, איזו הגדרה מבין השתיים הקיימות בדיני טומאה, קובעת במוקצה. ברם, לא זו בלבד שהסבר זה אינו מתרץ את התמיהה שהעלינו בדעת רבא, נראה שמתעוררת בעקבותיו בעיה נוספת.

נבהיר את כוונתנו. גם אם אנחנו מעדיפים את שיטת אביי, שנמנעת משימוש בהגדרות פורמאליות, אנו מסוגלים להבין את דברי רבא. נראה שלדעתו, חז"ל קבעו בענייני מוקצה גדרים הלכתיים, שאינם קשורים בהכרח לדעת האדם. כלומר, שאין מבררים האם הוא אכן הקצה את הכלי מדעתו. עתה, משבאו חז"ל לקבוע גדרים לכלים בענייני מוקצה, ניתן להבין שאימצו גדרים הלכתיים שקיימים כבר בתחום הלכתי אחר, ובמקרה דנן אימצו גדרים מענייני טומאת כלים. ברם, אם נכונה טענת הגרי"ד, שקיימות שתי דרישות להגדרת כלי בענייני טומאה - הראשונה קשורה לשימוש, והשנייה לצורת הכלי - היינו מצפים, שאם יסתפקו לעניין מוקצה רק באחת מן הדרישות, היא תהיה קשורה לשימוש, ולא לצורת הכלי, הואיל וגם מוקצה קשור לשימוש. אף על פי שקובעים הגדרות קבועות, שאינן קשורות ישירות לדעת האדם, סביר שתועדפנה הגדרות שמתאימות לנושא, ולא גדרים פורמאליים שעוסקים בצורת הכלי בלבד.

נוסף לבעיה זו בשיטת הגרי"ד, נראה שלפי הסברו, סוגייה נוספת במסכת שבת (קמא:) אינה מובנת. הגמרא שם דנה האם ניתן לשמוט מנעל מעל גבי האימוס [3], ומקשרת בין הלכות מוקצה להלכות טומאת כלים:

"תני חדא - שומטין מנעל מעל גבי האימוס, ותני אידך - אין שומטין. לא קשיא - הא ר' אליעזר, הא רבנן. דתנן: מנעל שעל גבי אימוס - רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאים".

לכאורה זו מחלוקת פשוטה, העוסקת בשאלה כיצד מתייחסים לכלי שנגמרה הכנתו, אך בפועל אינו עומד לשימוש. הדעה שמטהרת, שלפיה הוא גם מוקצה בשבת, סוברת שאינו כלי, משום שאינו עומד לשימוש (במקרה הנידון - לנעילה). והדעה החולקת סוברת, שמאחר שאין צורך במלאכה נוספת כדי שניתן יהיה להשתמש בכלי, אין משמעות לעובדה שטרם הורידו אותו מהאימוס. מעין מה שמצאנו בנושא אחר לחלוטין - "מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי".

אם נקבל את דעת הגרי"ד, שהזהות בין הגדרות הכלי בענייני טומאה ובענייני מוקצה נוגעת לצורת הכלי ולא לשימוש בו, הרי שהשוואת הגמרא בסוגייה זו אינה פשוטה כל כך. אם כל מה שנשאר כדי שניתן יהיה לנעול את הנעל, הוא הורדתה מהאימוס, ברור שלנעל יש כבר צורה של כלי, ומה שחסר זה רק 'ייחוד'. לפי מה שאמרנו בדעת רבא, קשה ללמוד במקרה זה מטומאת כלים להלכות שבת. לכאורה לפי שיטת הגרי"ד, ההלכה היתה צריכה להיות, שגם אם הכלי טהור, הוא לא יהיה מוקצה, וניתן יהיה לטלטלו בשבת - שהרי לעניין שבת אין צורך בייחוד.

ננסה אפוא לחזור לדברי רבא, ולראות אם ניתן להבין אותם בדרך שונה, שתסתדר עם מהלך הסוגיות. כזכור, רבא אמר: "מדלענין טומאה לאו מנא הוא, לענין שבת נמי לאו מנא הוא".

מה פשר הביטוי "לעניין טומאה"? עד כה הבנּו, ש"לעניין טומאה" קשור לטומאת כלים. כלומר - האם הדבר כבר נחשב כלי, כדי שיוכל לקבל טומאה. ברם, נראה שניתן להציע משמעות אחרת, שתסלול דרך חדשה בהבנת דברי רבא.

מלבד עניין כלים הנטמאים, מצאנו בסדר טהרות עיסוק בשאלות - מה הם הכלים שמשתמשים בהם להליכי טהרה, ואֵילוּ כלי חרשׁ מצילין באוהל המת את מה שבתוכם. עניינים אלו עיקרם בתחילת מסכת ידיים:

"בכל הכלים נותנים לידים (=נוטלים ידיים) - אפילו בכלי גללים, בכלי אבנים, בכלי אדמה. אין נותנין לידים לא בדפנות הכלים, ולא בשולי המחץ, ולא במגופת החבית, ולא יתן לחבירו בחפניו, מפני שאין ממלאין, ואין מקדשין, ואין מזין מי חטאת, ואין נותנים לידים, אלא בכלי. ואין מצילים בצמיד פתיל אלא כלים, שאין מצילים מיד כלי חרש אלא כלים" (פ"א מ"ב).

בעקבות משנה זו, ניתן להציע את הפתרון הבא: כאשר רבא דיבר על "עניין טומאה", הוא התכוון להגדרות של כלים הקשורות לענייני טומאה. כלומר, רבא לא דיבר על ההגדרות של כלים המקבלים טומאה, אלא על כלים שניתן לטהר על ידם. כפי שאכן אנחנו מוצאים, שיש הבדלים בין ההגדרות הנדרשות לכלים כדי שיקבלו טומאה, לבין הגדרות הכלים הקשורות לעניינים אחרים בטומאה. למשל, כלֵי אבן אינם מקבלים טומאה, אך לעניין נטילת ידיים, קידוש מי חטאת והצלת צמיד פתיל - הם נחשבים כלים. כמו כן, ברור שהם נחשבים כלים לעניין מוקצה בשבת, כפי שאומרת התוספתא:

"כלי גללים, כלי אבנים, כלי אדמה - הרי הן ככל הכלים, ומטלטלין אותם"     (שבת פי"ד הט"ו).

ייתכן שניתן למצוא סעד לדברינו, בתשובת אביי לשאלת הגמרא על דברי רבא, ש"בגולמי עסקינן". השימוש ב'גולמי' לתרץ את רבא, מזכיר לנו את הדין של גלמי כלי מתכת.

התוספתא בכלים מגדירה מה הם גלמי מתכת, ומחדשת שהם טהורים:

"ואלו הן גולמי כלי מתכות שהן טהורין: כל שהוא עתיד לשוף ולגרר ולכרכב, לשבץ ולהקיש בקורנס. היו מחוסרים כן, אוגן ואוזן ויד - טהורים"   (בבא-מציעא פ"ב ה"ה).

הדין שגלמי כלי מתכת טהורים הוא ייחודי, ואינו נוהג בגלמיהם של שאר הכלים. ניתן להגדיר ייחוד זה בשתי דרכים:

1. גלמי מתכת שונים מאלו של שאר הכלים, משום שאינם עומדים כלל לשימוש, ולפיכך אינם נחשבים לכלים. לפי זה ההבדל קשור לשוני במציאות.

2. גלמי כלי מתכת עומדים לשימוש ומוגדרים ככלים, ובכל זאת הם טהורים.

בנושא זה יש התבטאות מפורשת בתוספתא בכלים, המורה כדרך השנייה:

"גולמי כלי מתכות הרי הן ככלים, אלא שהן טהורין" [4]   (בבא-קמא פ"ז ה"י).

כעת, משראינו שגלמי כלי מתכת נחשבים ככלים גם בהלכות טומאה, אלא שיש להם דין מיוחד, שאינם טמאים, ניתן לחזור לדברי אביי. כזכור, הוא יישב את דברי רבא ביחס למחט שאינה נקובה, והסביר, שמאחר שהיא נחשבת כגלמי מתכת, היא איננה מוקצה, על אף שאינה מקבלת טומאה. כוונתו היא - שהעובדה שהמחט אינה מקבלת טומאה, אינה מורה שהיא איננה כלי, שהרי גלמי כלי מתכת הם כלים, אף שאינם מקבלים טומאה. אילו היתה זהות בין ההגדרות של מה שמקבל טומאה להגדרות של מוקצה, עדיין היה קשה לרבא מהברייתא. אולם לפי דברינו, שאין זהות בין ההגדרות, אלא שההגדרות לעניין מוקצה מקבילות לענייני טומאה כמו נטילת ידיים, העיקר שיהיה זה כלי בפועל. זה אכן מה שקיים במקרה שלנו, ולכן המחט אינה מוקצה, אף שאינה מקבלת טומאה.

נראה שניתן להבין ברמב"ם כדברינו:

"מחט שלא ניקבה, אלא שפה ותקנה לכך מתחילה - מקבלת טומאה, מפני שמוציא בה את הקוץ. אבל אם עתיד לנקבה, הרי היא כשאר גולמי כלי מתכות - ואינה מקבלת טומאה"   (הלכות כלים ח', ד).

מפורש ברמב"ם, שמחט שטרם ניקבו אותה טהורה משום שהיא 'גלמי כלי מתכות'. אין התייחסות מפורשת לשאלה, האם גלמי כלי מתכות נחשבים כלים לעניין נטילת ידיים, אך סביר שאכן ניתן ליטול בהם ידיים, מאחר שהם כלים לכל דבר. לפי מה שאמרנו לעיל, אין סיבה שיהיו מוקצה בשבת, כפי שאכן נאמר בברייתא המובאת בגמרא בשבת.

ב. גלמי כלי מתכת

ראינו שגלמי כלי מתכת נחשבים כלים, ובכל זאת אינם מקבלים טומאה. כעת ננסה להבין מה הסיבה להבדל ההלכתי ביניהם לבין גלמיהם של שאר הכלים.

1. ניתן לטעון שאין הבדל מהותי בין סוגי הכלים, וההבדל ההלכתי נובע משוני מציאותי ביניהם. ייתכן שאנשים נוהגים להשתמש בכלֵי עץ גם אם אינם מוכנים לגמרי, מה שאין כן בכלֵי מתכת. ממילא גלמי כלי עץ נחשבים 'כלי מעשה', לפני שגלמי כלי מתכת מגיעים למעמד כזה.

2. ניתן להציע שההבדל בין השניים אינו קשור להבדל שבמציאות, אלא שהגדרת 'גמר מלאכה' לענייני טומאה שונה בכל אחד מסוגי הכלים.

לפי ההצעה הראשונה, ההבדל בין סוגי הכלים קשור לכך, שאנשים נוהגים להשתמש בגלמי כלי עץ גם קודם שנגמרה עשייתם לגמרי, אבל אינם משתמשים בגלמי כלי מתכת. אם אכן כך הם הדברים, סביר שלא ניתן ליטול ידיים בגלמי כלי מתכת, מאחר שגם לכך נדרש 'כלי', ולא נוכל עוד לומר את מה שטענּו לעיל, שגלמי כלי מתכת יֵחשבו 'כלים' לעניין זה. לעומת זאת, אם ננקוט בדרך השנייה, שיש הגדרה שונה ל'גמר מלאכה' של כל אחד מהכלים לעניין קבלת טומאה - ייתכן שכאשר כלי מתכת מגיעים לשלב שנחשב 'גמר מלאכה' בשאר הכלים, ניתן ליטול בהם ידיים, הואיל ועונים להגדרה של "הרי הן ככלים - אלא שהן טהורין".

הסיבה להבדל בין גלמי כלי עץ לגלמי כלי מתכת נידונה כבר בגמרא (חולין כה:), והאמוראים שם הציעו שני הסברים שונים, שייתכן שמשקפים את שתי האפשרויות שהצענו כעת.

"מאי שנא הני ומאי שנא הני? רבי יוחנן אמר - הואיל ולכבוד עשויין. רב נחמן אמר - הואיל ודמיהן יקרים. מאי בינייהו? איכא בינייהו כלי עצם".

כדי להבהיר את הקשר בין המחלוקת הזו להסברים שהצענו, נצטרך קודם להרחיב את הדיבור על מחלוקת רבי יוחנן ורב נחמן עצמה.

שני האמוראים אינם תולים את דעתם בגזירת הכתוב או בלימוד מהפסוקים. לפי שניהם, ההבדל נעוץ בייחודם של כלי המתכת, שקשור לעניינים שבמציאות. ברם, יש לציין שיש לא מעט כלי מתכת שאינם עונים אף לא לאחד מקני המידה, משום שאינם עשויים לכבוד ואף מחירם אינו רב, כגון כלי חרישה [5] ומסמר [6]. נראה שהואיל וכלי מתכת עשויים בדרך כלל לכבוד, גם אלו שאינם עשויים לכבוד טעונים אותה רמה של גמר מלאכה כדי שיֵחשבו כלים. נקודה זו עדיין צריכה עיון.

נחזור לנפקא-מינה המעשית שבין שתי השיטות, המובאת בגמרא. נאמר שם, שלפי דעה אחת כלי עצם יקבלו טומאה, ולפי השנייה לא יקבלו. נראה שכלי עצם דמיהם יקרים, אך אינם עשויים לכבוד, ולכן לדעת רבי יוחנן יקבלו טומאה, ולדעת רב נחמן לא.

הרמב"ם בהלכות כלים הרחיב את התקדים של כלי עצם:

"וכל גולמי כלי עץ מקבלים טומאה, חוץ משל אשכרוע - שאין הכלי ממנו חשוב כלי עד שיתייפה. וקרוב בעיני שכלי עצם ככלי אשכרוע, ואין גולמיהן מקבלין טומאה"     (ה', א).

לא מובן מדוע הרמב"ם תולה את טהרת גלמי כלי עצם בטהרת גלמי אשכרוע - הרי ראינו במפורש בסוגייה בחולין, שלדעת רב נחמן כלי עצם אינם מקבלים טומאה מנימוק עצמאי. וכבר הראב"ד, בהשגתו על הלכה זו, תמה על קו המחשבה של הרמב"ם.

כדי להבין את דברי הרמב"ם, נתחקה על שורשיה של הלכה זו. הדין שגלמי כלי אשכרוע טהורים, נמצא במשנה בכלים:

"וכל גולמי כלי עץ טמאים, חוץ משל אשכרוע. רבי יהודה אומר - אף גרופית של זית טהורה עד שתשלק"  (פי"ב מ"ח).

בתוספתא בכלים נוספו נימוקים לשיטות השונות בהלכה זו:

"כל גולמי כלי עץ טמאים חוץ משל פרשע [7], מפני שהם מחוסרים שליקה. רבי יהודה אומר - העושה כלים מגפו של זית טהורים, מפני שהן מחוסרים שליקה וממירים את מה שבהם"   (בבא-מציעא פ"ב ה"ו).

הראב"ד [8] מסביר, שגם לפי חכמים, הסיבה לכך שכלי אשכרוע אין מקבלים טומאה היא, ש"ממירים את מה שבהם". לדעתו הכוונה היא "שעושים את מה שבהם מר". מאחר שנימוק זה מתאים רק לכלי אשכרוע, אין הראב"ד מבין כיצד קישר הרמב"ם בין כלי עצם לכלי אשכרוע.

הכסף-משנה טוען, שהרמב"ם ביודעין לא הסביר את שיטת חכמים באמצעות הנימוק שמופיע בתוספתא לדברי רבי יהודה. לדעתו חכמים אינם רואים את העובדה ש"ממירים את מה שבהם", כסיבה לכך שכלי לא יקבל טומאה. זו גם הסיבה לכך שחכמים סבורים שכלי גרופית נטמאים, בעוד שלדעת רבי יהודה הם לעולם טהורים.

לפי זה, אין עוד קושי בעצם הקישור בין שני הסוגים. אך עדיין לא מובן מדוע תלה הרמב"ם את טהרת גלמי כלי עצם בטהרת כלי אשכרוע, ולא השתמש בדבריו המפורשים של רב נחמן בהקשר זה, שכלי עצם אינם מקבלים טומאה משום שדמיהם יקרים.

כדי לענות על שאלה זו, עלינו לחזור למחלוקת רבי יוחנן ורב נחמן. הגמרא כזכור אומרת, שההבדל המעשי ביניהם הוא טומאת כלי עצם. ייתכן שבמקרה זהו המצב היחידי, שבו קנה המידה של אחד מהם לגלמי כלים שטהורים קיים, ושל השני לא. אך ייתכן שאין זו כוונת הגמרא, אלא שהגמרא מבטאת בכך שיש ביניהם מחלוקת עקרונית - האם הדין של גלמי כלי מתכת הוא דין ייחודי בכלים אלו, או שהוא נובע מסיבה שבמציאות, כך שנוכל למצוא אותו גם בסוגים אחרים של גלמי כלים, שסיבה זו קיימת בהם.

לפי זה ניתן להסביר את דברי הרמב"ם. לדעתו אין מדובר בדין ייחודי בגלמי כלי מתכת, שאינם נטמאים, אלא בדין כללי, ולכן גם גלמי כלי עצם טהורים. ייתכן שהסיבה שהובילה את הרמב"ם לפסוק כך היא, שמצאנו שגם גלמי אשכרוע טהורים, וממילא אין זה דין ייחודי בגלמי מתכת. ולכן תלה הרמב"ם את טהרתם של גלמי כלי עצם בטהרתם של גלמי אשכרוע.

בדברים אלו חזרנו למה שהצענו לעיל, שביסודה של מחלוקת רבי יוחנן ורב נחמן עומדת השאלה, מהו ייחודם של גלמי כלי מתכת - האם הוא קשור לעניין מציאותי, או שהגדרת 'גמר מלאכה' בגלמי כלי מתכת שונה מזו של גלמי שאר הכלים, וממילא הם היחידים שאינם נטמאים.

אם נכונים דברינו, ניתן יהיה לתרץ קושי שהעלינו לעיל בסוגייה בחולין. רבי יוחנן ורב נחמן קשרו את ייחודם של גלמי כלי מתכת בעניין שבמציאות - בכך שהם יקרים או בכך שנעשים לשם כבוד. כפי שטענּו לעיל, בנימוקים אלו יש קשיים, הואיל וישנם כלי מתכות שאינם עונים אף לא לאחד מן הקריטריונים. לפי דברינו קושי זה נפתר, שכן מוקד המחלוקת אינו בטעמים המוזכרים - אלו היוו רק בסיס להבדל להלכה שבין השיטות - גלמי כלי עצם. לפי טענתנו, ההבדל נועד לבטא את המחלוקת, האם זהו דין ייחודי לגלמי כלי מתכת, או שהוא נמצא גם בגלמיהם של כלים אחרים. אם גלמי כלי עצם טמאים, ייתכן שדין זה ייחודי לגלמי כלי מתכת; אולם אם הם טהורים, הרי שאין זה דין מיוחד לגלמי כלי מתכת, אלא שבהם הוא נפוץ - מסיבות שבמציאות.

ברצוננו להוסיף הערה לסיום. אם נגרוס שייחודם של גלמי כלי מתכת אינו נובע מעניינים שבמציאות, כי אם מדרישה הלכתית גבוהה של גמר מלאכה, סבירה מאוד המסקנה שהם מוגדרים ככלים על אף שהם טהורים - שהרי יש להם רמה בסיסית של גמר מלאכה, שכן אילו היו כלי עץ ברמה כזו של גימור, היו מקבלים טומאה. כפי שטענּו לעיל, כיוון זה יכול להסתמך גם על העובדה, שלא מצינו כלי מתכת טמאים - אפילו אלו שלא נעשו לכבוד ושאין דמיהם יקרים. אילו היינו מבינים שלכל הכלים יש אותן הגדרות, אלא שרוב בני האדם מקפידים על גימורו של כלי מתכת יותר מגימורו של כלי עץ, קשה להסביר מדוע גלמי כלי מתכת יוגדרו 'כלים', בזמן שכלי עץ שלא נגמרה מלאכתן - לא יוגדרו כך.

---