מוקדש להורי היקרים,

אשר הודות להם זוכה אני

לשכון באוהלה של תורה

תפילה בבית המדרש / תומר אברהם ונונו

הקדמה

שאלת מקום התפילה העדיף - בית הכנסת או בית המדרש, נוגעת במיוחד לבחורי ישיבה, היושבים באוהלה של תורה יומם ולילה וקובעים מקום ללימודם. מאמר זה עוסק בליבונה של שאלה זו.

א. מקור הדין

איתא בגמרא בברכות:

"אמר רב חסדא: מאי דכתיב 'אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב'? אוהב ה' שערים המצויינים [שם] [1] בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות [2]. והיינו דאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא - מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. ואמר אביי: מריש הוה גריסנא בגו ביתא ומצלינא בבי כנישתא. כיון דשמענא להא דאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד, לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא. רבי אמי ורבי אסי, אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא, לא מצלו אלא ביני עמודי, היכא דהוו גרסי" (ח.) [3].

נחלקו הראשונים בהבנת דברי הגמרא:

1. לדעת רבני צרפת, המובאים בתלמידי ר' יונה (ד. בדפי הרי"ף, ד"ה אלא ביני), עדיף להתפלל בבית המדרש אפילו ביחידות, מלהתפלל בבית הכנסת בציבור [4]. כן מובא גם בהשגות הרמ"ך על הרמב"ם (הלכות תפילה ח', ג) בשם ר' האי גאון [5]. הרמ"ך מוכיח זאת מהגמרא בברכות (ל:), שמזכירה את הסיפור על ר' אמי ור' אסי תוך כדי דיון בשאלה איך פוסקים במחלוקת התנאים, אם חובת תפילת מוסף מוטלת גם על היחיד - משמע שבסיפור זה מדובר בתפילת יחיד. וכך הביא התוספות שם (ל: ד"ה אין) בשם ר"ח, שסיפור זה נוגע לתפילת יחיד, והובא כדי להוכיח שהלכה כחכמים, שחובת תפילת מוסף מוטלת גם על היחיד. בדרך זו כתבו גם ראשונים אחרים בסוגייה שם - הרא"ש בפסקיו (ד', כ"א) ובתוספותיו (ל. ד"ה הלכה), תוספות ר' יהודה החסיד (ל: ד"ה הלכה), השיטה-מקובצת (ל: ד"ה לא הוו), ועוד. גם מהרי"ף (ד. באלפס), שהביא את סיפורם של ר' אמי ור' אסי בסתמא, משמע קצת שאמוראים אלו לא נזקקו לְקַבֵּץ עשרה לתפילתם.

כדברים הללו ניתן לדייק גם מדברי השאילתות דרב אחאי גאון:

"שאילתא, דמחייבין דבית ישראל לצלויי בכנישתא דמייחדא לצלויי... ומיתבעי ליה לבר ישראל למיקבע דוכתא לצלותא... וצורבא מרבנן מיתבעי ליה לצלויי היכא דיתיב וגריס..." (שאילתא כ"ב).

השאילתות פותח ב"דבית ישראל" - לשון רבים, ומורה לכלל עם ישראל להתפלל בבית הכנסת, שהוא מקום המיוחד לתפילה. בהמשך דבריו הוא מדבר על תלמיד חכם - בלשון יחיד, ואומר שהוא נדרש להתפלל במקום שיושב וגורס. מזה שבדבְּרו על תלמיד חכם לא הזכיר לשון ר בים כלל, והדגיש שתלמיד חכם צריך להתפלל במקום שהוא יושב וגורס, ניתן ללמוד שהוא סובר, שתלמיד חכם יתפלל שם אף ביחיד (זאת בייחוד לאור העובדה, שהצריכוֹ להתפלל במקום שהוא, האדם הפרטי, יושב ולומד - משמע שאף אם אינו יושב בבית המדרש, בכל זאת לא מחייבים אותו לקבץ עשרה לתפילה).

2. רוח אחרת היתה עם הרמב"ם בהלכות תפילה:

"בית המדרש גדול מבית הכנסת. וחכמים גדולים, אף על פי שהיו להם בעירם בתי כנסיות הרבה, לא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין שם בתורה, והוא שיתפלל שם תפילת הציבור" [6] (ח', ג).

נושאי הכלים על אתר מבארים, כי אותם "חכמים גדולים" הם ר' אמי ור' אסי, ושלדעת הרמב"ם ניתן להתפלל בבית המדרש רק בציבור ולא ביחיד, בניגוד לדעת רבני צרפת.

ב. יסוד הדין

תלמידי ר' יונה (ד. ד"ה אלא ביני) תמהים על שיטת הרמב"ם - אם ניתן להתפלל בבית המדרש רק בעשרה, מה הרבותא בכך שבית המדרש, מקום לימוד התורה, חשוב מבית הכנסת - הרי עושים שם בדיוק מה שעושים בבית כנסת!

שתי תשובות ניתנו לשאלה זו:

1. תלמידי ר' יונה עצמם מתרצים:

"יש לומר שבא להשמיענו, שאף על פי שבבית הכנסת מתקבצין הרבה בני אדם, ו'ברֹב עם הדרת מלך', אפילו הכי יותר היו רוצים להתפלל בעשרה בלבד בבית מדרשם, מלהתפלל בבית הכנסת עם הצבור".

2. רבותא אחרת מציע הכסף-משנה:

"דכי היכי דבית הכנסת קודם להתפלל בו בעשרה לשאר מקומות, בית המדרש נמי קודם להתפלל בו בעשרה לבית הכנסת" (הלכות תפילה ח', ג).

נראה שתלמידי ר' יונה והכסף-משנה חלוקים מהו העניין המהותי בדין תפילה בבית המדרש: האם עדיפותה של תפילה בבית המדרש על פני תפילה בבית הכנסת, היא הלכה פרטית עבור מי שלומד בבית המדרש בקביעות יומם ולילה, שמקורה ברצון שלא יעזוב את הלימוד ויתבטל ממנו, או שמא זהו דין לכלל הציבור, שיסודו בקדושתו האובייקטיבית של מקום בית המדרש, המרובה מקדושתו של בית הכנסת. במילים אחרות: האם זה קשור לערך הלימוד - וממילא למקום שהלומד יושב ועוסק בתורה; או לקדושת המקום היתרה שיש לבית המדרש יותר מאשר לסתם בית כנסת.

לדעת תלמידי ר' יונה, העדיפות היא מצד לומדי בית המדרש, שהרי כתבו: "יותר היו רוצים להתפלל בעשרה בלבד בבית מדרשם , מלהתפלל בבית הכנסת עם הצבור". יש כאן הדגשה של רצונם להתפלל דווקא בבית מדרשם, במקום שלומדים, כנראה מתוך רצון עז שלא להתבטל מלימוד התורה, ואולי גם משום חביבות מקום הלימוד, ומחמת הקדושה שהם מייחסים לו. אין כאן התייחסות לקדושה אובייקטיבית יתרה של בית המדרש. כך משמע גם בדברי הגמרא, שר' אמי ור' אסי "הוו מצלי ביני עמודי, היכא דהוו גרסי ", וכדברי המעדני-יום-טוב על הרא"ש (פ"א סי' ז', אות ע): "לומר, דלא בלבד שהיו מתפ ללים בבית המדרש ולא בבית הכנסת, אלא אפילו בבית המדרש עצמו היו מקפידים להתפלל במקום המיוחד להם בבית המדרש ללמוד שם".

למעשה, הבנה זו עולה בפירוש, ממה שמביאים תלמידי ר' יונה בהמשך בשם ר' יונה עצמו:

"ואומר מורי הרב נר"ו, שאפילו לדעת רבינו משה ז"ל (=הרמב"ם), אין צריך עשרה אלא למי שדרכו ללכת מביתו ללמוד למקום אחר, דכיון שדרכו להתבטל מלימודו בשעה שהולך ללמוד, יש לו להתפלל בעשרה או ללכת לבית הכנסת. אבל מי שלומד בביתו כל היום במקום קבוע, ותורתו אומנותו, אין לו ללכת לבית הכנסת אף אם לא ימצא עשרה, מפני שנמצא מתבטל מלימודו בשעת הליכה, וטוב לו שיתפלל ביחיד משיתבטל כלל. תדע, שהרי תפִלה עצמה היו מבטלין גדולי החכמים מפני הלימוד, כמו שמצינו שרבי שמעון בן יוחי לא היה מתפלל אלא משנה לשנה, ורבי יהודה הנשיא מחֹדש לחֹדש, כדי שלא יתבטלו מתורתם. וכיון שהלימוד לא היו מבטלין אותו מפני התפִלה עצמה, כל שכן שאין לו לבטלו מפני ההליכה, שיותר טוב שיתפלל בביתו בלא עשרה, משיתבטל ללכת לבית הכנסת או למקום אחר" (שם).

בדבריהם ברור, שעדיפות התפילה בבית המדרש נובעת מן הרצון שלא להתבטל אף רגע מן הלימוד. תשוקה עזה זו ללימוד התורה היא שהביאה כמה תנאים כמעט שלא להתפלל בכלל, והיא שיוצרת את העדיפות הגדולה של התפילה בבית המדרש על פני התפילה בבית הכנסת.

אולם מדבריו של הכסף-משנה משתמעת הבנה שונה ביסוד הדין. הכסף-משנה עורך השוואה בין היחס בין בית המדרש לבית הכנסת, ליחס בין בית הכנסת לכל מקום אחר. משמע שלדעתו, כשם שעדיפות בית הכנסת נובעת מקדושתו היתרה, כך גם עדיפות בית המדרש עניינה קדושת בית המדרש המרובה. וכן מפורש בדברי הלבוש (הלכות תפילה צ', יח): "מי שיש לו בית המדרש קבוע שלומד בו, יש בו קדושה יותר מקדושת בית הכנסת ..." [7].

שתי הבנות אלו ביסוד הדין משתקפות גם בדיון אחר של האחרונים. בגמרא (נג.) נחלקו תנאים במקרה שהביאו נר הבדלה לבית המדרש. בית שמאי סוברים שכל אחד יברך לעצמו, מאחר שאם אחד יברך לכולם, הדבר יביא לביטול בית המדרש (שכולם יצטרכו לשתוק ולהפסיק לימודם, כדי לשמוע ברכתו ולענות אמן). ובית הלל סוברים שאחד יברך לכולם, ש'ברֹב עם הדרת מלך'. השולחן-ערוך (רח"צ, יד) פסק כבית הלל, שאחד מברך לכולם.

המגן- אברהם (צ', לב) מקשה - כיצד פסק זה, שיש לבטל את בית המדרש משום 'ברֹב עם הדרת מלך', מסתדר עם דברי תלמידי ר' יונה, הנ"ל, בדעת הרמב"ם - שתלמידי חכמים יתפללו בעשרה בבית המדרש ולא בבית הכנסת ברוב עם, כלומר שמוותרים על 'ברֹב עם הדרת מלך', כדי לא להתבטל מן הלימוד בבית המדרש?

המגן-אברהם מתרץ:

"וצריך לומר דשאני התם, שאינו אלא שעה מועטת, לא חשו חכמים. וכן משמע בתלמידי ר' יונה פרק אלו דברים [8], עיין שם".

אולם ר' עקיבא איגר בהגהותיו שם, תמה על עצם קושיית המגן-אברהם:

"לא הבנתי, דהכא אין הטעם משום בטול בית המדרש, אלא מטעם דקדוש יותר מבית הכנסת, כדאיתא בגמרא: 'אוהב ה' שערי ציון וכו' ' ".

ברור, אם כן, שהמגן-אברהם תלה את עדיפות התפילה בבית המדרש ברצון שלא להתבטל מן הלימוד, ולכן הוא התקשה ביחס בין הדין הזה לשיטת בית הלל הנ"ל; ואילו ר' עקיבא איגר תלה את טעם הדין בקדושתו של בית המדרש, כך שאין לכך קשר לדברי בית הלל.

נפקא-מינה מתבקשת בין שתי הבנות אלו תהיה בשאלה, האם דין התפילה בבית המדרש מתייחס רק ללומדים בו, או גם לעמי ארצות שאינם לומדים. אם יסוד הדין קשור ללומד - לזיקה בינו לבין בית המדרש, ולחשש מפני ביטול תורה, ברור שאין דין זה נוגע לעמי ארצות כלל. אולם, אם ביסוד הדין עומדת הקדושה היתרה של בית המדרש, הרי שלכולם עדיפה התפילה בבית המדרש, אף למי שאין חלק ביצירת הקדושה שבו.

נפקא-מינה אפשרית נוספת בין שתי ההבנות תהיה בשאלה, האם ניתנת עדיפות רק לתפילה בבית מדרש שרבים לומדים בו, או לכל מקום שאדם לומד בו בקביעות. אם עדיפות זו נובעת מקדושתו היתרה של בית המדרש, ייתכן שהיא שייכת רק בבית מדרש ללימוד הרבים, שקדושתו מרובה. ברם, אם יסודה של אותה עדיפות בערך לימוד התורה ובחשש מפני ביטולו, נראה שאין לחלק בין מקומות לימוד שונים.

ג. אופי הדין

נראה שלמחלוקת בנוגע ליסודו של דין תפילה בבית המדרש, ישנה השלכה משמעותית לעניין אופיו של דין זה.

אם נגרוס שהעדפת התפילה בבית המדרש נובעת מקדושתו היתרה ביחס לבית הכנסת, הרי שדין זה איננו חורג ממסגרת דיני התפילה הרגילים. ההלכה קובעת שיש להעדיף תפילה בבית הכנסת על פני תפילה במקומות אחרים, הואיל ובית הכנסת קדוש יותר משאר מקומות, מאחר שהציבור מתפלל בו בקביעות. כהרחבה לדין זה, הנותן עדיפות לתפילה במקום המקודש ביותר, קבעה ההלכה שתפילה בבית המדרש עדיפה על תפילה בבית הכנסת, היות שבבית המדרש לא רק מתפללים, אלא גם לומדים תורה בקביעות. אין כאן דין ייחודי ששונה במהותו, אלא דין מקביל לדין התפילה בבית הכנסת.

לעומת זאת, אם נגרוס שעדיפות התפילה בבית המדרש נובעת מערך לימוד התורה, ומן הרצון שלא להתבטל ממנו, הרי שמדובר כאן בדין ייחודי, החורג מדיני התפילה הרגילים. מבחינת הלכות תפי לה, לעולם יש להעדיף את התפילה בבית הכנסת. אלא שבתלמידי חכמים מתחדש דין מיוחד ועצמאי, ששיקולים הקשורים לתלמוד תורה גוברים על הלכות הקשורות לתפילה, ומביאים לידי כך שתלמידי חכמים נוהגים בענייני תפילה אחרת משאר בני אדם.

בשאלה עקרונית זו ניתן לתלות גם את מחלוקת הראשונים, האם תלמידי חכמים כאלו יכולים להתפלל בבית המדרש אפילו ביחידות. אם עדיפות התפילה בבית המדרש נובעת מקדושתו היתרה, וכאמור זהו סעיף בהלכה המחייבת להתפלל במקום היותר מקודש - אין לכאורה הצדקה לחרוג מדיני תפילה ולהמליץ על תפילה ביחידות. את השיטה המאפשרת תפילה בבית המדרש ביחידות ניתן להבין, רק אם נאמר שדין תפילה בבית המדרש הוא דין חריג ומיוחד, שיסודו בקשר שבין הלומד למקום הלימוד, וברצון לא להתבטל מן הלימוד. לפי הבנה זו של הדין, ייתכן מאוד שעל פיו ניתן לוותר אפילו על דין התפילה במניין, שהוא הדרישה הבסיסית בהלכות הרגילות של תפילה, ובלבד שהלומד יישאר במקום לימודו, והפסקת הלימוד תהיה קצרה כמה שיותר. באמת ראינו, שר' יונה, המבסס את הדין על החשש לביטול תורה, סבור שיש לאפשר תפילה ביחידות אפילו לדעת הרמב"ם, ומצמצם את שיטת הרמב"ם למי שממילא מתבטל מלימודו כשהולך ללמוד.

לפי הדעה הרואה כאן דין חריג ועצמאי, סביר לומר גם שהוא מוגבל למקרים מסויימים בלבד. מתבקש למשל, שהיתר מיוחד זה לחרוג מדיני תפילה, ניתן רק לתלמידי חכמים שתורתם אומנותם, הלומדים תורה בקביעות וברצף בבית מדרשם, ולא לתלמידי חכמים אחרים. כדי לקיים דין חריג ועצמ אי כזה, נדרש לימוד מקסימלי. ייתכן גם לקבוע, כי דין זה פועל רק כאשר יש ציבור של תלמידי חכמים כאלו, ששייך לתקן עבורם דין ייחודי וחריג, ואין דין כזה תקף בדור שיש בו תלמידי חכמים בודדים בלבד. באפשרות להגביל את הדין באופנים אלו ואחרים נעסוק בהמשך המאמר.

להלכה פסק השולחן-ערוך (צ', יח) כרמב"ם, שעדיפות התפילה בבית המדרש היא דווקא בעשרה. נמצא, שגם אם נראה בדין תפילה בבית המדרש דין ייחודי וחריג, עדיין לא ניישם אותו בצורה קיצונית, ולא נהיה מוכנים לוותר בשבילו על דין תפילה במניין. אמנם, גם לאחר שנפסק כך, עדיין לא ניתן להכריע בין שני היסודות האפשריים של דין תפילה בבית המדרש. ואכן, עיון בפסקי האחרונים בנידון מראה שלשני היסודות יש ביטוי להלכה, ושהם יכולים לעמוד יחדיו זה לצד זה.

הפרי-מגדים (אשל-אברהם ס"ק כב, לב) כותב, שהרבותא בדין תפילה בבית המדרש היא, שמוותרים על 'ברֹב עם' כדי שלא להתבטל מן הלימוד, כדברי תלמידי ר' יונה. ממילא אין הדברים אמורים אלא במי שלומד באותו בית מדרש. מי שאינו לומד שם, או שאינו לומד כלל, אינו רשאי להתפלל באותו בית מדרש אפילו בעשרה, אם בבית הכנסת יש רוב עם. הפרי-מגדים מבסס אם כן את הדין על הקשר בין הלומד למקום, ועל עניין ביטול התורה.

ברם, בהמשך דבריו הפרי-מגדים מעניק משקל גם לקדושה האובייקטיבית של בית המדרש. הוא פוסק, שאם בבית הכנסת יש עשרה בלבד, ולא רוב עם, ישנה עדיפות לתפילה בבית המדרש בעשרה, גם עבור אדם שאינו לומד בו. עדיפות זו נובעת כנראה מקדושתו הי תרה של בית המדרש, שהיא משמעותית גם בנוגע לעמי ארצות.

נמצא שהפרי-מגדים מקבל את שני הפנים של הדין, אלא שהוא מעניק להם משקל שונה. להיבט של חשיבות המקום עבור הלומד יש משקל רב, ולכן הוא גובר על עדיפות התפילה ברוב עם, ואילו הפן האובייקטיבי, השייך גם בעמי ארצות, משקלו קטן יותר, ולכן הוא נותן עדיפות לתפילה בבית המדרש, רק אם אינה מתנגשת עם עדיפות התפילה ברוב עם, שזהו עניין כשלעצמו.

על דברים אלו של הפרי-מגדים כתב המשנה-ברורה:

"ונראה פשוט, דזה דווקא בבית המדרש שקבוע ליחיד ללימוד, דלא קבוע קדושתו כל כך... אבל בית המדרש שקבוע לרבים ללימוד התורה, בוודאי קדושתו חמורה יותר מבית הכנסת, ומוטב להתפלל בו בעשרה יותר מבית הכנסת שיש בו רֹב עם, אפילו מי שאינו לומד בו כלל, וכדאיתא בגמרא, ד'אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות וכו' ', וכן משמע מכמה אחרונים" (ס"ק נה).

המשנה -ברורה מדגיש אפוא את היסוד של קדושת המקום - בית המדרש קדוש יותר מבית הכנסת, מאחר שלומדים בו בקביעות יומם ולילה, ולכן התפילה בו עדיפה. ממילא דין זה נוגע גם לאנשים שאינם לומדים באותו בית המדרש (ולכאורה הוא הדין למי שאינו לומד כלל, דמאי שנא). ברם, דין זה מוגבל רק לבית מדרש דרבים, שקדושתו מרובה.

מצד שני, לגבי בית מדרש דיחיד, שהקדושה היתרה שבו אינה מרובה מספיק כדי להעניק עדיפות לתפילה שם, מקבל המשנה-ברורה את היסוד האישי של הלומד שמזכיר הפרי-מגדים, ומאפשר לתלמידי חכמים להתפלל בעשרה בבית מדרשם, ולא בבית הכנסת ברוב עם. יוצא אפוא שוב, ששני יסודות הדין מוצאים את ביטויים בהלכה. כאמור, בכל מקרה לא מתקבל היישום הקיצוני והחריג של הדין, ולא מוותרים על תפילה במניין, גם במחיר יציאה מבית המדרש.

"כף החיים", לר' יעקב סופר (צ', קיג), הציע נפקא-מינה בין תלמידי ר' יונה לכסף-משנה דלעיל. לדעת תלמידי ר' יונה, תפילה בבית המדרש בעשרה עדיפה על תפילה בבית הכנסת ברוב עם, כפי שראינו לעיל. ואילו לדעת הכסף-משנה, תפילה בבית המדרש בעשרה עדיפה אמנם על תפילה בבית הכנסת בעשרה, אולם אם בבית המדרש יש עשרה, ובבית הכנסת יש רוב עם - שניהם שווים [9]. נפקא-מינה זו מובנת מאוד לפי דברינו. הכסף-משנה נותן לבית המדרש עדיפות בתוך מסגרת דיני התפילה - יש עדיפות לתפילה במקום ה יותר מקודש, ובית המדרש מקודש יותר מבית הכנסת. לפי זה ייתכן מאוד, שעדיפות זו שוות ערך לעדיפות התפילה ברוב עם, וממילא כשבבית המדרש יש עשרה ובבית הכנסת יש רוב עם - שניהם שווים. ברם, תלמידי ר' יונה נותנים לבית המדרש עדיפות עקב שיקול חיצוני לדיני תפילה - מעלת לימוד התורה והחשש מביטולו. ממילא, כשם ששיקול זה גובר על עדיפות התפילה בבית הכנסת, כך הוא גובר על עדיפות התפילה ברוב עם (וכבר ראינו ששיקול זה יכול לגבור גם על החובה להתפלל בציבור. כף-החיים מדבר כאן דווקא על תפילה בעשרה, כיוון שהוא עוסק בדעת הרמב"ם שנפסקה להלכה, שדין תפילה בבית המדרש אינו גובר על דין תפילה במניין).

בהמשך דבריו מציע כף-החיים, שאין מחלוקת בין תלמידי ר' יונה והכסף-משנה, אלא שכל אחד מהם דיבר על מקרה אחר. תלמידי ר' יונה דיברו על מי שלומד בבית המדרש, שעבורו תפילה בבית המדרש בעשרה עדיפה על תפילה בבית הכנסת ברוב עם. הכסף-משנה, לעומת זאת, דיבר על מי שאינו לומד בבית המדרש, שעבורו תפילה בבית המדרש בעשרה עדיפה אמנם על פני תפילה בבית הכנסת בעשרה, אך שווה לתפילה בבית הכנסת ברוב עם [10]. שוב ניתן לראות, שבהלכה יש מקום לשני הפנים השונים של דין התפילה בבית המדרש: הפן הנוגע רק למי שלומד באותו בית מדרש, שהוא גובר על דין התפילה ברוב עם (אם כי אינו גובר על החובה להתפלל במניין), ולצידו הפן האובייקטיבי של קדושת המקום, שנוגע גם למי שאינו לומד באותו בית מדרש, ואף לעמי הארץ שאינם לומדים כלל - אלא שאינו גובר על עדיפות התפילה ברוב עם.

ד. שיטת הרמב"ם

בדברי הרמב"ם בעניין דין תפילה בבית המדרש (הלכות תפילה ח', ג) אנו מוצאים גִרסאות והבנות שונות.

1. בספרים שלפנינו הגִרסה היא: "והוא שיתפלל שם תפילת הציבור", וכן היתה הגִרסה לפני תלמידי ר' יונה והכסף-משנה.

א. ההבנה הפשוטה בדעת הרמב"ם לפי גִרסה זו היא, שעדיפות התפילה בבית המדרש היא דווקא בציבור, ואין היתר להתפלל שם ביחיד [11]. כך עולה גם מפשטות דברי השולחן-ערוך, שפסק כרמב"ם:

"בית המדרש קבוע קדוש יותר מבית הכנסת, ומצוה להתפלל בו יותר מבית הכנסת, והוא שיתפלל בעשרה" (צ', יח) [12].

ב. כבר ראינו לעיל, שתלמידי ר' יונה מציעים בשם רבם הבנה שונה ברמב"ם. לדעתם, הרמב"ם שהצריך תפילה בעשרה, דיבר רק על מי שדרכו ללכת מביתו ללמוד במקום אחר, שהואיל ודרכו להתבטל מלימודו בשעה שהולך ללמוד, יש לו להפסיק מלימודו וללכת להתפלל בבית כנסת במניין, אם אינו מוצא מניין במקום לימודו. אולם תלמיד חכם שתורתו אומנותו, הלומד כל היום בביתו במקום קבוע, אינו צריך ללכת לבית כנסת אם אינו מוצא עשרה, אלא יתפלל ביחידות בביתו, ובלבד שלא יתבטל מלימודו.

מחלוקת זו בהבנת הרמב"ם בהירה מאוד לאור מה שהסברנו לעיל. כאמור, תלמידי ר' יונה סוברים, שעדיפות התפילה בבית המדרש על פני התפילה בבית הכנסת, קשורה לרצון שלא יתבטל הלומד מתלמודו. היה ברור להם, שאפילו חובת התפילה במניין אינה עומדת מול שיקול מכריע זה. לפיכך התקשו תלמידי ר' יונה בשיטת הרמב"ם, המאפשר תפילה בעשרה בלבד. כדי לפתור קושי זה, העמידו את הרמב"ם בתלמיד חכם שאין תורתו אומנותו, המתבטל, ממילא, כשהולך מביתו ללמוד. גם לרמב"ם קיים אפוא דין התפילה המיוחד והחריג, המאפשר תפילה בבית המדרש אפילו ביחידות, אלא שדין זה אינו קיים בתלמיד חכם שאין תורתו אומנותו. כדי לקיים דין חריג ועצמאי כזה, אנו דורשים 'מקסימום' של לימוד תורה.

ברם, השולחן-ערוך סבור שעדיפות התפילה בבית המדרש נובעת מקדושתו היתרה. כך דייקנו לעיל בדבריו בכסף-משנה, וכך עולה גם מן השולחן-ערוך עצמו, שדייק וכתב: "בית המדרש קבוע קדוש יותר מבית הכנסת", ושינה מדבריו של הרמב"ם עצמו, שכתב: "בית המדרש גדול מבית הכנסת". ממילא ברור שדין זה אינו חורג מדיני התפילה הרגילים, ושעדיפות התפילה בבית המדרש היא רק כאשר מתפללים בו במניין. לפיכך ניתן לקבל את דברי הרמב"ם כהווייתם, ואין צורך להעמידם באוקימתות שונות.

2. גִרסה שונה בדברי הרמב"ם עמדה לפני הרדב"ז (שו"ת, סי' שני אלפים קל"ט) [13]: "והוא שיתפלל עם תפילת הציבור". לפי גִרסה זו, הרמב"ם מתיר להתפלל בבית המדרש אפילו ביחידות, ובלבד שיתפלל בשעה שהציבור מתפללים [14]. על החשיבות הרבה של התפילה בזמן שהציבור מתפללים, ניתן ללמוד מן הגמרא (ז:) -

"אמר ליה רבי יצחק לרב נחמן - מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי? אמר ליה - לא יכילנא. אמר ליה -... ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא - בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר! אמר ליה - מאי כולי האי? אמר ליה - דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי - מאי דכתיב 'ואני תפלתי לך ה' עת רצון'? אימתי עת רצון - בשעה שהציבור מתפללין".

הפרי-מגדים מקבל את גרסת הדפוסים, ובכל זאת מבין ברמב"ם כדעת הרדב"ז:

"ומה שכתב הר"מ ז"ל שם, והוא שיתפלל תפילת הציבור, אפשר בזמן שהציבור מתפללין מיירי, ומרב נחמן דאמר לודעי למר" (אשל-אברהם צ', לב).

הרדב"ז והפרי-מגדים נמנ ים כנראה עם מחנה תלמידי ר' יונה, הסוברים שיש כאן דין ייחודי וחריג, המאפשר לתלמידי חכמים שתורתם אומנותם להתפלל ביחידות בבית מדרשם, כדי שלא יפסיקו מלימודם. אלא שלדעת הרדב"ז והפרי-מגדים, הרמב"ם סבור שעל תלמידי חכמים כאלו יש להחיל, על כל פנים, את דינם של אלו שאינם יכולים להגיע לבית הכנסת, שיתפללו בשעה שהציבור מתפללים, וזה יֵחשב להם מעין תפילה עם הציבור.

לפי דברים אלה, מאירים דבריו של הפרי-מגדים שהזכרנו לעיל. ראינו שלדעתו רק מי שלומד בבית המדרש יכול להתפלל בו בעשרה, ולא בבית הכנסת ברוב עם, אבל מי שאינו לומד, יעדיף תפילה בבית הכנסת ברוב עם על פני תפילה בבית המדרש בעשרה. הפרי-מגדים שם הולך לשיטתו, שעדיפות התפילה בבית המדרש היא מצד הקשר שבין הלומד למקום לימודו, ומתוך רצון שלא להתבטל מן הלימוד, וממילא עדיפות זו נוגעת רק לתלמיד חכם הלומד בבית המדרש, ולא לאדם אחר.

ה. שיטת הרא"ש

הזכרנו לעיל שהרא"ש (פ"ד סי' כ"א) סבור, שסיפורם של ר' אמי ור' אסי נוגע לתפילה ביחידות, והגמרא שם הביאה אותו כסיוע לדעת רבנן בעניין תפילת מוסף של היחיד. כך עולה גם מתוספות הרא"ש שם (ל. ד"ה הלכה), וכן משמע מדבריו בסוגייתנו (פ"א סי' ז'), שהביא סיפור זה בסתמא, ולא ציין שאמוראים אלו קיבצו עשרה לתפילה.

לאור זאת, יש לתמוה על הדברים שכתב הטור בקיצור פסקי הרא"ש:

"מי שיש לו בית המדרש, ראוי להתפלל בו בעשרה יותר מבבית הכנסת" (פ"א אות ז).

מענה לתמיהה זו ניתן למצוא בדברי הרא"ש בתשובה:

"וטוב להתפלל עם הציבור בעשרה - זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד. וגם אין תורתנו כל כך אומנותנו, והרבה שעות אנו מבטלים ביום, נבטל תורתנו בשעת תפילה, ונשלים אותה השעה משעות הבטלות ביום, ונצא ידי חובתנו בתורה ובתפילה. וגם אם אין תלמיד חכם מתפלל עם הציבור, ילמדו אחרים קל-וחומר ממנו, ולא יחושו על התפילה כלל, ונמצאו בתי כנסיות בטלות, כי הם לא ידינוהו לכף זכות, לומר שהוא עוסק בלימודו" (כלל ד' סי' י"א).

הרא"ש סבור אפוא, שאף על פי שמדינא דגמרא יכול תלמיד חכם להתפלל בבית מדרשו ביחידות, יש להימנע מלנהוג כך בזמננו. תשובה זו של הרא"ש מופיעה (בשינויי נוסח קלים) גם בטור (אורח-חיים סי' צ'), והיא כנראה הסיבה לכך, שבקיצור פסקי הרא"ש כתב הטור, שראוי להתפלל בבית המדרש בעשרה דווקא.

בהבנת דברי הרא"ש יש לומר, שהוא סבור כתלמידי ר' יונה, הרואים בדין התפילה בבית המדרש דין ייחודי וחריג, המבוסס על הקשר שבין הלומד למקום לימודו, ועל הרצון העז שלא להתבטל מן הלימוד. לפי זה סבור הרא"ש, שדין זה נוגע רק לתלמידי חכמים שתורתם אומנותם (כפי שראינו שסבורים תלמידי ר' יונה עצמם), ושמציאות כזו אינה קיימת בימינו.

יש לדון בשאלה, מה יאמר הרא"ש על מקרה שבו יימצא תלמיד חכם שתורתו אומנותו גם בימינו. הדבר תלוי בשאלה, האם לקיומו של הדין הייחודי, המאפשר לתלמיד חכם שתורתו אומנותו להתפלל ביחידות בבית מדרשו, מספיק שיהא יחיד בודד שעונה לקריטריון זה; או שמא יש צורך בציבור שלם של תלמידי חכמים כאלו, כדי שדין מחודש ועצמאי זה יוכל להתקיים, ולא תיתכן חריגה מדין התפילה הרגיל עבור אנשים בודדים בלבד. לפי זה, נצטרך כמובן לדון מה נחשב 'ציבור תלמידי חכמים' לעניין זה.

הבית-יוסף (סי' צ') מביא את דברי תלמידי ר' יונה ותשובת הרא"ש, ובכל זאת פוסק להלכה בשולחן-ערוך (צ', יח), שתלמיד חכם רשאי להתפלל בבית מדרשו רק בע שרה, כמו שראינו לעיל. ייתכן שהוא הבין בדברי הרא"ש, שהואיל ואין כיום ציבור של תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, הרי שהדין המחודש של תפילה ביחידות בבית המדרש אינו יכול להתקיים, וממילא גם אם יימצא בימינו תלמיד חכם שתורתו אומנותו, לא יהיה לו היתר להתפלל ביחידות במקום לימודו [15].

ברם, הרמ"א כן פוסק להלכה את תשובת הרא"ש:

"ויש אומרים דאפילו בלא עשרה עדיף להתפלל בבית המדרש הקבוע לו. ודווקא מי שתורתו אומנותו ואינו מתבטל בלאו הכי. ואפילו הכי לא ירגיל עצמו לעשות כן, שלא ילמדו עמי הארץ ממנו ויתבטלו מבית הכנסת" (צ', יח).

הרמ"א סבור, אם כן, שעקרונית ניתן גם בימינו ליישם את הדין החריג שמאפשר תפילה ביחידות, אם נמצא תלמיד חכם שעומד בדרישה של 'תורתו אומנותו', ואין צורך בציבור של אנשים כאלו כדי שדין זה יוכל להתקיים [16].

בפועל, הרמ"א מסתייג מיישום דין זה באופן תדיר, הואיל והדבר על ול להביא לבעיה של מראית עין, כפי שמופיע ברא"ש עצמו. הרמ"א הבין, שהרא"ש מציין שני טעמים שונים לכך שדין התפילה ביחידות בבית המדרש אינו קיים בזמננו. הטעם האחד הוא, שאין כיום תלמיד חכם שתורתו אומנותו, שבו שייך דין זה. והטעם השני הוא, שיישום דין זה יגרום לעמי ארצות לחקות את התלמיד-חכם, ולא להגיע לבית הכנסת. כל אחד מן הטעמים עומד בפני עצמו, כך שגם אם נמצא תלמיד חכם שתורתו אומנותו, עדיין נמליץ לו להימנע מתפילה ביחידות מן הטעם השני. כך היא גם דעתו של הלבוש (הלכות תפילה צ', יח).

יש להעיר, שיש אחרונים שחלקו על הרמ"א והלבוש בעניין זה. עיין למשל בדברי-חמודות על הרא"ש (פ"א אות ל), שכתב שלא ייתכן שהטעם השני עומד בפני עצמו, שהרי הוא היה שייך גם בזמן הש"ס, ובכל זאת לא חששו לו. על כורחנו שטעם זה הוא רק סניף וחיזוק לטעם הראשון, ואינו עומד בפני עצמו, כך שאם נמצא בימינו תלמיד חכם שתורתו אומנותו, נאפשר לו להתפלל ביחידות בבית מדרשו, ולא נחשוש למראית עין [17].

האליה-רבה (צ', כא) מתרץ את הקושייה על הרמ"א והלבוש. הוא מסביר שבזמן הש"ס היו תלמידי חכמים רבים שתורתם אומנותם, כך שהציבור היה מודע לתופעה זו, ודן לכף זכות תלמיד חכם שלא בא להתפלל בבית הכנסת. מה שאין כן היום, שאין כמעט תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, אין תודעה ציבורית לתופעה כזו, ולא ידונו לכף זכות תלמיד חכם שלא בא להתפלל בבית הכנסת. נמצא ששני הטעמים המופיעים ברא"ש באים לחלק בין זמן הש"ס לזמננו, וגם אם יימצא תלמיד חכם שתורתו אומנותו בימינו, עדיין נמליץ לו להימנע מתפילה ביחידות בביתו, משום מראית עין.

ו. הלכה למעשה

כזכור, השולחן-ערוך פסק על פי גִרסתו ברמב"ם:

"בית המדרש קבוע קדוש יותר מבית הכנסת, ומצוה להתפלל בו יותר מבית הכנסת, והוא שיתפלל בעשרה" (צ', יח).

ההבנה הפשוטה בדבריו היא, שניתן להתפלל בבית המדרש רק בעשרה, הואיל ועדיפות התפילה בבית המדרש נובעת מקדושתו היתרה, כמו שהסברנו לעיל.

הרמ"א במקום מוסיף:

"ויש אומרים דאפילו בלא עשרה עדיף להתפלל בבית המדרש הקבוע לו. ודווקא מי שתורתו אומנותו ואינו מתבטל בלאו הכי. ואפילו הכי לא ירגיל עצמו לעשות כן, שלא ילמדו עמי הארץ ממנו ויתבטלו מבית הכנסת..." (צ', יח).

הרמ"א פוסק אפוא כהבנת תלמידי ר' יונה ברמב"ם, אלא שהוא מגביל זאת לאור תשובת הרא"ש, כפי שהוא הבין אותה, כמו שהסברנו לעיל.

לפי זה, תלמיד חכם שתורתו אומנותו רשאי להתפלל ביחידות בבית מדרשו רק אם הוא אוחז בשיטת הרמ"א, ולא אם מנהגו לילך אחר פסקי השולחן-ערוך, ובכל מקרה אינו רשאי לעשות כן בקביעות. ברם, יש מאחרוני זמננו שטענו, שיש הצדקה לנהוג כך בשעת הצורך גם לפי הפוסקים כדעת השולחן-ערוך. עיין למשל בשו"ת שמ"ש-ומגן (ח"ב סי' א') להרה"ג שלום משאש, שכתב שהשולחן-ערוך סבור אף הוא, שתלמיד חכם שתורתו אומנותו יכול עקרונית להתפלל ביחידות בבית מדרשו, כדעת רוב הראשונים, ומה שכתב "והוא שיתפלל בעשרה", הוא מתוך שחשש שפִרְצָה גדולה תצא מהיתר זה, שאנשים רבים ייתלו בו, וכל אחד יאמר שהוא לומד בביתו, וכעין דבריו של הרא"ש בתשובה. השולחן-ערוך גדר אפוא גדר, שגם ביני עמודי צריכים עשרה, כדעת הרמב"ם, אולם בסיבה כל דהו יש להקל, ולהתיר לתלמיד חכם שתורתו אומנותו להתפלל במקום לימודו אפילו ביחידות [18]. כעין זה סובר גם הרה"ג עובדיה יוסף בילקוט-יוסף (שארית-יוסף, ח"ב סי' צ' ס"ק כח), שהשולחן-ערוך אוחז בהבנת תלמידי ר' יונה ברמב"ם, כפי שמוכח מדבריו (סי' פ"ט סעיף ו), ושדבריו "והוא שיתפלל בעשרה" נוב עים מן החשש שמעלה הרא"ש [19] . לפי זה, הן לדעת השולחן-ערוך, הן לדעת הרמ"א, ניתן להתיר לתלמיד חכם להתפלל ביחידות בבית מדרשו, במקרה שיש בכך צורך.

---