צרורות [1]  / חיים נבון

א. פתיחה

הגמרא (יז:) [2] מביאה מחלוקת בין סומכוס לחכמים בנוגע לבהמה שהתיזה צרורות, ואלו גרמו נזק. סומכוס טוען שבעל הבהמה משלם נזק שלם, וחכמים סבורים שהוא משלם חצי נזק בלבד. הגמרא רואה ב"צרורות" גדר עקרוני ולא מקרה בודד, ומבינה שהמחלוקת מתייחסת לכל מקרה שבו גרמה הבהמה נזק באמצעות חפץ מתווך. דעת סומכוס במחלוקת היא פשוטה: כיוון שהבהמה הזיקה בדרך הילוכה, הרי שיש כאן נזק מנזקי רגל, שמשלמים עליו נזק שלם. אך דעת חכמים קשה להבנה. הגמרא מנסה לברר, האם דעת חכמים נובעת מתפישה מיוחדת שיש להם בעניין כוחו, ומגיעה למסקנה שלא זו סיבת הדין:

"בשלמא סומכוס סבר כוחו כגופו דמי. אלא רבנן - אי כגופו דמי, כוליה נזק בעי לשלם; ואי לאו כגופו דמי, חצי נזק נמי לא לשלם! הדר אמר רבא: לעולם כגופו דמי, וחצי נזק צרורות הלכתא גמירי לה".

אם כן, הגמרא מסיקה שגם חכמים מודים שכוחו כגופו, אך משום הלכה למשה מסיני נשתנה דין צרורות משאר נזקי רגל. אכן, בתחילת המסכת נאמר, שנזק צרורות הוא המקרה היחיד של תולדה שאינה דומה לאב-הנזק שלה, שבמקרה של צרורות זהו רגל, וזאת משום אותה 'הלכתא' (ג:) [3].

במאמר זה לא נעסוק בכל הסוגייה המסובכת של צרורות. כך, למשל, לא נדון כלל בשאלה המורכבת של היקף דין צרורות והגדרתו: מה נקרא 'כוחו' ומה נקרא 'גופו' לעניין זה. אנו נתמקד בשאלת אופיו העקרוני של דין צרורות, וננסה לבדוק האם הוא בכל זאת משתלב במערך הכללי של דיני נזיקין, או שלפנינו גזירת הכתוב מקומית, המופקעת לחלוטין מהפרמטרים ההלכתיים המקובלים.

ב. אופי הדין

הגמרא (יח.) קובעת שצרורות הוא נזק שנעשה 'כאורחיה' - כלומר, שכָּלול בהתנהגות הנורמלית של הבהמה. אמנם, יש כמה מקומות שבהם משתמע שלא כל הראשונים קיבלו את הקביעה הזו כפשטה.

הגמרא בהמשך מביאה ספקות שונים בדיני צרורות, וביניהם הספק הבא:

"היתה מהלכת במקום שאי אפשר לה אלא אם כן מנתזת, ובעטה והתיזה והזיקה,   מהו: כיון דאי אפשר לה - אורחיה הוא, או דלמא השתא מיהא מחמת ביעוט קמנתזה צרורות? תיקו"   (יט.).

לפי הנוסח שלפנינו, הגמרא מסתפקת מה דינה של בהמה שהלכה במקום שאי אפשר לעבור בו בלא להתיז צרורות, אך בפועל הצרורות ניתזו כתוצאה מפעולה מכוונת שלה - ביעוט - המוגדרת כ'שינוי', כלומר - פעולה לא נורמלית של הבהמה. הספק במקרה זה הוא, האם נגדיר את הנזק כנזק משונה, כשלכך תהיינה השלכות הלכתיות מסויימות, או שנתחשב בכך שהצרורות היו ניתזים גם לולא בעטה אותם הבהמה בכוונה, ונגדיר את הנזק כ'אורחיה'.

אך לרי"ף ולר"ח נוסח שונה:

"היתה מהלכת במקום שאי אפשר לה אלא אם כן מנתזת, ובעטה והתיזה והזיקה, מהו: כיון דאי אפשר לה - אורחה הוא, או דלמא השתא מיהא מחמת ביעוט קמנתזא וצרורות נינהו? תיקו"   (רי"ף, ח. באלפס).

לפי הנוסח של הרי"ף והר"ח, השאלה אינה האם הפעולה מוגדרת כצרורות דאורחיה או כצרורות משונה; לגִרסתם אם המקרה מוגדר כאורחיה, כלל אין כאן צרורות. במקרה שהבהמה לא היתה יכולה לעבור מבלי להתיז צרורות, ואכן התיזה צרורות בדרך הילוכה, משלמת נזק שלם, כדין רגל. רק כששינתה ובעטה יש מקום להסתפק, שמא הביעוט החזיר אותה לדין צרורות.

מדבריהם משתמע חד-משמעית שצרורות אינם אורחיה, שהרי שני צדדי הספק לדידם הם 'אורחיה' או צרורות! והרי ראינו שהגמרא (יח.) קובעת חד-משמעית שצרורות הם אורחיה?!

נראה שגם ברמב"ם בפירוש המשניות משתמעת נימה דומה. שכך כתב הרמב"ם:

"העיקר בכל הסוג הזה מן הנזקין, שכל נזק הבא מהבהמה בעת שעשתה מה שדרכה לעשות תמיד או על הרוב, וזהו שאומרים עליו 'כדרכה', משלם נזק שלם. ושלא כדרכה, הוא שיהא אותו הדבר שעשתה אינה עושה אותו אלא במיעוט, או שנעשה הדבר באמצעות פעולה אחרת, ולא היתה הבהמה היא הפועלת אותו הדבר פעולה ישירה (= צרורות), בזה חייב חצי נזק"   (מהדורת קאפח, פ"ב מ"א).

הרמב"ם כורך כאן 'צרורות' ו'משונה' בחבילה אחת, תחת הכותרת 'שלא כדרכה'. ושוב חוזרת שאלתנו: והרי הגמרא קבעה במפורש שצרורות אורחיה הוא!

התשובה המתבקשת לקושייתנו על הרי"ף, הר"ח והרמב"ם היא, שצרורות הם מעין דרגת ביניים בין אורחיה למשונה. אך מלבד אי הנוחות הבסיסית שבתשובה 'כמותית' כזו, יש כאן קושי מהותי: הרי הצרורות ניתזו מתחת רגלי הבהמה תוך כדי הילוכה, בלא שהיתה מודעת להם כלל. ואם כן, לאחר שקבענו שהילוך זה הוא אורחיה, אין שום סיבה לומר שבנזק הצרורות היתה מעורבת פעולה שחרגה מטבעה הנורמלי של הבהמה. הבהמה לא עשתה שום דבר שאינו נורמלי לחלוטין מבחינתה: היא פשוט הלכה כדרכה. העובדה שהליכה שגרתית זו הניבה תוצאות חריגות, אינה יכולה להגדיר את התנהגות הבהמה כמשונה [4].

כדי להשיב על שאלתנו, נחדש כאן אבחנה מתבקשת. נראה שיש להבחין בין שני מושגים הנזכרים בגמרא ובראשונים בעניין רגל: 'אורחיה' ו'היזקו מצוי' [5]. 'אורחיה' מתאר את התנהגות הבהמה; 'היזקו מצוי' מתייחס למידת שכיחותה של התוצאה. הרא"ש בריש המסכת מדייק ברי"ף, שפטור שן ורגל ברשות הרבים נובע מכך "שדרכו לילך ברה"ר, ואי אפשר שילכו הבעלים אחריהן תמיד" (פ"א סימן א'). אם כן, הפטור של שן ורגל ברשות הרבים תלוי באופן מובהק בדין 'אורחיה': התורה פטרה את הבעלים מנזקים שנגרמים כתוצאה מפעולות נורמליות של בהמתו, בתחום שבו מותר לה לשוטט.

לעומת זאת, בהחלט ייתכן שההבדל השני בין שן ורגל לקרן, דין חצי נזק בקרן תמה, אינו תלוי ב'אורחיה' אלא ב'היזקו מצוי'. כלומר, דין חצי נזק בקרן אינו נובע מכך שמבחינת הבהמה המזיקה נעשתה כאן פעולה משונה, אלא מכך שמבחינה אובייקטיבית היה כאן נזק שאינו שכיח סטטיסטית.

אם נקבל תפישה זו נוכל לומר, שבצרורות, על אף שמבחינת הבהמה הם אורחיה ולא משונה, התוצאה היא בהחלט נזק שאינו מצוי: הבהמה הלכה כדרכה, ולא שינתה; אך אין זה שכיח שמשום הילוכה של הבהמה יינתזו צרורות ויזיקו. ואם כן, לפי הצעתנו הרי מתבקש שבמקרה כזה יהיה פטור ברשות הרבים (=שהרי פטור זה תלוי ב'אורחיה'), אך התשלום ברשות הניזק יהיה רק חצי נזק (= שהרי דין נזק שלם תלוי ב'היזקו מצוי', וכאן הנזק אינו שכיח). זהו בדיוק דינם של צרורות, כפי שקובעת אותו הגמרא (ג:).

ממילא, ייתכן שזו כוונת הרמב"ם בפירוש המשניות, שכרך את חצי נזק דמשונה ואת חצי נזק דצרורות בכפיפה אחת: לדידנו אכן טעם דין חצי נזק במשונה ובצרורות חד הוא, ובשניהם משלם חצי נזק בלבד משום שהנזק אינו מצוי. ייתכן שזו גם כוונתם של הרי"ף והר"ח: לפי גִרסתם בגמרא, כשהבהמה עברה במקום שבו אי אפשר שלא להתיז צרורות, הרי שלא יהיה לצרורות הניתזים דין 'צרורות', וידונו בהם כברגל רגילה (לכל הפחות אם לא בעטה, אלא הצרורות ניתזו בדרך הילוכה). לשיטתנו נאמר שבמקרה כזה גם נזק צרורות מוגדר כ'היזקו מצוי': בנסיבות כאלו התזת צרורות שכיחה מאוד. וממילא פוקעת כאן ייחודיותו של דין צרורות, ומקרה זה נידון ככל רגל, שיש בה גם 'אורחיה' וגם 'היזקו מצוי'.

אם כן, לשיטתנו הראשונים רואים את צרורות כמקרה ביניים בין רגל לבין קרן: רגל היא אורחיה והיזקו מצוי, קרן היא משונה שאין היזקו מצוי, וצרורות - אורחיה שאין היזקו מצוי. מכאן גם דינם הייחודי של צרורות, שפטורים ברשות הרבים כדין רגל, אך חייבים חצי נזק בלבד, כדין קרן [6]. לפי דברינו נראה להסביר, שזהו ספק הגמרא (ג:) האם צרורות משלם מן העלייה, כרגל, או מגופו, כקרן תמה. הגמרא מסתפקת בעצם: האם דין תשלום מגופו תלוי ב'לאו אורחיה' או ב'אין היזקו מצוי' [7].

השתא דאתינן להכי, נראה שנוכל לבחון את תפישתנו גם במקרה ההפוך: נזק שהוא לאו אורחיה, אך היזקו מצוי. לדעת רב, החיוב על אבנו, סכינו ומשאו שלא הפקירם והזיקו נלמד מ'שורו' (ג:). מדובר כאן במקרה חריג, שכן 'שור' בדרך כלל הוא בעל-חיים, וכאן לדעת רב מתחייב אדם מטעם 'שור' על ממונו הדומם שהזיק. הראשונים מסתפקים לאיזה מאבות הנזיקין הכלולים בשור מתכוון רב. כאן חייב נזק שלם גם ברשות הרבים (כח:), בעוד בשן וברגל פטור ברשות הרבים לגמרי, ובקרן חייב חצי נזק בלבד [8]. לשיטתנו נציע שזהו מקרה שבו היזקו מצוי, ככל נזקי רגל, ולכן חייב נזק שלם; אך מצד שני, ברור שכאן לא שייך לפוטרו ברשות הרבים משום 'אורחיה', שהרי מושג זה אינו רלוונטי לגבי עצם דומם, וממילא הפטור - כפי שניסח אותו הרא"ש - אינו שייך כאן: אי אפשר לומר שהנזק נובע מ'התנהגות נורמלית' של החפץ, שהבעלים אינו מחוייב למנוע אותה [9]. לפי תפישתנו, כל השאלה מאיזה אב נלמד חיוב אבנו, סכינו ומשאו אינה משמעותית: לדידנו אבות הנזיקין הם בסך הכל צירוף של גורמים מחייבים וגורמים פוטרים, ובכל מקרה יש לבחון אילו מהגורמים קיימים בו.

ג. בחינת הבנתנו לאור גדרי קרן

בהמשך המאמר נדון בסוגיית צרורות לאור הבנתנו ביסוד הדין. אך לפני כן אנו מחוייבים להניח לרגע את דיני צרורות, ולבחון האם הבנתנו מתיישבת עם דיוני הגמרא בעניין קרן. לפי הצעתנו, דין צרורות אינו דין פרטי הנלמד מגזירת הכתוב סתומה, אלא דין הנובע מיסודות דיני נזיקין. אם כך, עלינו לבחון האם טענתנו, שהפטור ברשות הרבים נובע מ'אורחיה', ודין חצי נזק נובע מ'אין היזקו מצוי', עומדת במבחן הסוגיות.

הגמרא עוסקת במישרין ביסוד דין חצי נזק בקרן:

"איתמר: פלגא נזקא, רב פפא אמר - ממונא, רב הונא בריה דרב יהושע אמר - קנסא. רב פפא אמר - ממונא, קסבר - סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימן, ובדין הוא דבעי לשלומי כוליה, ורחמנא הוא דחס עליה... רב הונא בריה דרב יהושע אמר - קנסא, קסבר - סתם שוורים בחזקת שימור קיימי, ובדין הוא דלא לשלם כלל, ורחמנא הוא דקנסיה, כי היכי דלנטריה לתוריה" (טו.).

האמוראים נחלקו כיצד הגיעה התורה לדין חצי נזק בקרן. רב פפא טען, שנקודת המוצא היא שסתם שוורים אינם בחזקת שימור לעניין קרן, והבעלים חייב לשמור עליהם, וממילא כשלא שמר היה צריך להתחייב על נגיחותיהם. אך התורה חסה על הבעלים, וחייבה אותו בחצי נזק בלבד. רב הונא בריה דרב יהושע טען, שסתם שוורים הם בחזקת שימור לעניין קרן, וממילא בעליהם היה אמור להיות פטור על נגיחותיהם. אך התורה החמירה עליו וחייבה אותו חצי נזק, כדי שישמור על שורו. וממילא לדעתו חצי נזק הוא קנס.

לכאורה ניתן לחשוב, שהצעתנו מתיישבת רק עם מאן דאמר 'פלגא נזקא ממונא', שהרי לדעתנו דין חצי נזק בצרורות ובקרן יסודו אחד, ובגמרא (טו:) נאמר במפורש שחצי נזק צרורות הוא ממון ולא קנס. ועוד, שאנו הצענו שהיה אמור להיות חייב בכל, ומשום שאין היזקו מצוי פטרוהו מנזק שלם והסתפקו בכך שישלם חצי נזק; בעוד מאן דאמר 'פלגא נזקא קנסא', טוען שנקודת המוצא היא של פטור גמור, והוסיפו קנס מיוחד של חצי נזק.

אך נראה שניתן להסביר לפי שיטתנו גם את הטוענים שפלגא נזקא קנסא. זאת אם נעלה את הטענה המסתברת, שחזקת השימור שיש לשוורים למאן דאמר 'פלגא נזקא קנסא', מקורה בכך שנזק זה הוא משונה, ולאו אורחיה. אין זה מטבעה של הבהמה לנגוח, ולכן סתם שור אין צורך לשומרו שלא יגח (כן טען תוספות (טו:) ד"ה והשתא). נוסיף ונטען שהתורה "קנסה" את הבעלים על ידי ביטול אותה חזקת שימור והתעלמות ממנה. ממילא, כעת נוצר מצב שבו חייב הבעלים על נזקי שורו, והיה אמור להתחייב נזק שלם. אך מלבד 'לאו אורחיה' יש כאן גורם נוסף - אין היזקו מצוי; ובגלל גורם זה חייב הבעלים רק חצי נזק, גם לאחר שבוטלה חזקת שימור.

לפי הצעתנו, לגורם של לאו אורחיה יש השלכה כפולה: הוא גם מפקיע את הפטור ברשות הרבים, וגם יוצר חזקת שימור. צרורות, שהם אורחיה דשור, פטור עליהם ברשות הרבים, ואין בהם חזקת שימור. קרן היא לאו אורחיה, אך לאחר שקנסה התורה את הבעלים וביטלה את חזקת השימור, נותרה רק ההשלכה השנייה של לאו אורחיה - חיוב ברשות הרבים. לאחר ביטול חזקת השימור, הרי שלצרורות ולקרן יש גודל חיוב זהה - בשני המקרים מתחייבים הבעלים רק חצי נזק, מאחר שאין היזקם מצוי (אף שכאמור בצרורות חייב רק ברשות הניזק, ובקרן חייב גם ברשות הרבים).

יש להעיר, שהצעתנו שהקנס בקרן הוא ביטול חזקת השימור, כשרק בשלב הבא מתחייב ממילא בחצי נזק, הולמת את דבריו של הראב"ד (לה: ד"ה גופא), שלחצי נזק דקרן יש מאפיינים מסויימים של ממון, גם לטוענים שפלגא נזקא קנסא. לשיטתנו נסביר, שכאן אין קנס ישיר שמוטל בניגוד להיגיון המשפטי הכללי של התורה, כדוגמת חיוב ד' וה' לטובח ולמוכר, אלא רק ביטול חזקת השימור, כשממילא כתוצאה מכך מתחייבים הבעלים. בקרן החיוב הסופי נובע מגורמים משפטיים מוכרים, ולפיכך סביר מאוד לומר שגם למאן דאמר פלגא נזקא קנסא, לפנינו מקרה ביניים בין קנס לממון [10].

כאמור, ביארנו איך הצעתנו בדבר התלות של חיוב חצי נזק בגדר 'אין היזקו מצוי', מסתדרת גם עם מאן דאמר 'פלגא נזקא קנסא'. למען האמת, ייתכן שתתעורר בעיה ביישום שיטתנו דווקא למאן דאמר פלגא נזקא ממונא. התוספות (טו: ד"ה והשתא) גורסים, שלמאן דאמר פלגא נזקא ממונא קרן כלל אינה משונה, אלא אורחיה (והריב"א בשיטה-מקובצת שם חולק). אם נקבל את דעת התוספות, הרי שוודאי הגורסים שפלגא נזקא ממונא לא יוכלו לקבל את טענתנו, שחיוב קרן ברשות הרבים נובע מהיותה לאו אורחיה דשור - שהרי לדעתם קרן היא כן אורחיה, בדומה לשן ורגל. ואם אכן כך, נצטרך להגביל את שיטתנו רק למאן דאמר 'פלגא נזקא קנסא', ששיטתו אמנם נתקבלה להלכה.

יש לבחון את הצעתנו ביחס לדין אחר מדיני קרן. שור מועד שהזיק בקרן חייב נזק שלם. דין זה מעלה קושייה כפולה על שיטתנו: א. כיוון שנזק של נגיחה אינו מצוי, הרי שגדר 'אין היזקו מצוי' שייך הן בתם הן במועד. אנו הסברנו שבדין זה תלוי חיוב חצי נזק, ואם כן לא ברור מדוע מועד משלם נזק שלם. ב. אם בנוגע לגדר 'היזקו מצוי', המתייחס לשכיחות האובייקטיבית של הנזק, אין הבדל בין תם למועד, הרי שיש ויש ביניהם לכאורה הבדל בנוגע לגדר 'אורחיה', המתייחס לטבעו של השור. וכן קבעה הגמרא (ד.), ששור מועד אורחיה להזיק. ואם כן, לפי דברינו שהפטור ברשות הרבים תלוי באורחיה, היה צריך שור מועד - שדרכו להזיק בנגיחה - להיפטר ברשות הרבים. לסיכום, לכאורה לפי דברינו היה צריך להיות במועד מצב פרדוקסלי - שור מועד היה אמור להתחייב רק חצי נזק, וגם זה רק ברשות הניזק.

אמנם, על שאלתנו השנייה כבר השיב הרא"ש. הרי הרא"ש דייק ברי"ף, שפטור שן ורגל ברשות הרבים נובע מכך שנזקים אלו 'אורחייהו דבהמה הם', ואם כן גם לדבריו קשה מדוע שור מועד אינו נפטר ברשות הרבים. וכך כתב הרא"ש:

"...אבל קרן חייבת ברשות הרבים אע"פ שדרכו לילך שם, דכיון דאייעד ויודע שהוא נגחן, הוה ליה למריה לנטוריה"   (פרק א', סימן א').

דברי הרא"ש אינם ברורים לגמרי. ונראה שיש להסביר, שהמושג 'אורחיה' במועד אינו זהה למושג 'אורחיה' בשן וברגל. 'אורחיה' בשן וברגל משמעותו שכך הוא מנהג כל הבהמות, ואילו 'אורחיה' במועד משמעותו שזהו מנהגה של הבהמה הזו. שן ורגל נפטרו ברשות הרבים משום שהתורה מעוניינת לאפשר ברשות הרבים פעילות נורמלית, והליכה ואכילה הן פעולות נורמליות של שוורים, שאי אפשר למונען אם רוצים לאפשר לשוורים לעבור ברשות הרבים. לעומת זאת, נגיחה בשור מועד היא פעולה נורמלית בשבילו, אך פעולה חריגה לחלוטין בשביל מין השוורים ככלל. וממילא אין שום סיבה שהתורה תפטור על נזקיו של שור מועד: להיפך, אם יש שור אחד חריג שדרכו לנגוח, יטיב בעליו לעשות אם ימנע ממנו לעבור ברשות הרבים, ולפחות ישמור עליו היטב. לשיטתנו נוסיף, ששור שכזה לא רק שלא ייפטר ברשות הרבים, אלא שהוסיפה לו התורה חיוב של נזק שלם, כלומר, ביטלה את ה'הנחה' הנובעת מ'אין היזקו מצוי'. אם כן, ל'אורחיה' של מועד, 'אורחיה' של שור אחד חריג, ישנה השפעה הפוכה מל'אורחיה' של מין השוורים: לא רק שאין הוא פוטר ברשות הרבים, אלא הוא מעלה את החיוב לנזק שלם.

בפרק זה בחנּו כיצד מתיישבת הצעתנו בדין צרורות עם הסוגיות העוסקות בגדרי קרן. עתה נוכל לשוב למוקד עיוננו - צרורות.

ד. דיני צרורות

לפי הצעתנו, אין גזירת הכתוב פרטית ומנותקת בנוגע לצרורות, וההלכתא רק מפרשת את טיבם של צרורות. לאחר שההלכתא גילתה לנו שצרורות הם אורחיה דשור, אך אין היזקם מצוי, נקבע דינם לפי גורמים הלכתיים כלליים, התקפים בכל תחום דיני נזיקין. אם כן, לפי תפישתנו, בהחלט ייתכן שיהיו מקרים של צרורות שיחרגו מהדין הסטנדרטי שנקבע לצרורות. צרורות הם בסך הכל דוגמה לצירוף חריג של גורמים הלכתיים - 'אורחיה' עם 'אין היזקו מצוי'. אם נמצא מקרה של צרורות שאחד מהגורמים הללו לא יהיה בו, הרי שדינו יהיה שונה בהתאמה. נראה שנוכל למצוא בסוגייה כמה מקרים כאלו.

המשנה (יז.) קובעת, שתרנגול שהיה דליל קשור לרגליו והזיק, משלם חצי נזק. ופירשה הגמרא שחייב חצי נזק רק "בדאדייה אדויי" (יט:) - כלומר, כשהתרנגול מגלגל את הדליל, ומזיק תוך כדי תנועה. הראב"ד (יז., יט:) מפרש שמשלם חצי נזק משום שינוי. הוא מוסיף ומסביר לשיטתו, שבעֶגלה המושכת בקרון קובעת הגמרא שמשלם נזק שלם על נזק שהזיק הקרון (יז:), כיוון שאורחיה דעֶגלה הוא. אך רש"י מסביר (יז. ד"ה משלם חצי) שבדליל משלם חצי נזק משום צרורות, ולדעתו משמע שגם חפץ שמחובר לגוף הבהמה נקרא צרורות. ואם כן, קשה עליו קושייתו של הראב"ד:

"מאי שנא עגלה מושכת בקרון מדלי קשור ברגלי התרנגול, דמשלם חצי נזק?".

ואכן קשה על רש"י - אם חפץ שקשור בתרנגול הוא צרורות, מדוע עגלה המושכת בקרון מתחייבת נזק שלם? לפי דרכנו נראה להסביר, שעגלה המושכת בקרון היזקה מצוי, ולכן משלמת נזק שלם. לפי שיטתנו דין חצי נזק אינו תלוי בהגדרה פורמלית כצרורות, אלא בעמידה בקריטריונים הלכתיים מסויימים. וממילא כל הדיון בשאלה האם חפץ הקשור לבהמה הוא 'צרורות', אינו רלוונטי לשיטתנו. אם היזקו מצוי - ישלם נזק שלם, ואם אין היזקו מצוי - ישלם חצי נזק.

נראה שנוכל למצוא דוגמה דומה גם בנוגע לקריטריון ההלכתי השני שיש בצרורות - גדר 'אורחיה', הפוטר ברשות הרבים. לשיטתנו, אם נמצא מקרה של צרורות שלאו אורחיה - צרורות משונים - הרי שיתחייב עליהם גם ברשות הרבים. בסוגיית צרורות מסתפק ר' ירמיה:

"היתה מהלכת ברשות הרבים (ובעטה) והתיזה והזיקה, מהו - לקרן מדמינן ליה וחייבת, או דלמא תולדה דרגל הוא ופטורה? אמר ליה: מסתברא תולדה דרגל הוא"   (יט.).

לפי הרי"ף, הרשב"א ורוב הראשונים לא גורסים "ובעטה", והספק הוא לגבי צרורות כי אורחיה - האם חייבת בהם ברשות הרבים. ותמהו האחרונים - אם כן, מה הספק, הרי ברור שרגל כי אורחיה פטור ברשות הרבים? [11] (ומה עוד שמלשון הגמרא משמע, שאיש אינו מערער על כך שצרורות הם תולדה דרגל). לשיטתנו נשיב, שההווה-אמינא של הגמרא היתה, שהפטור ברשות הרבים תלוי בדין היזקו מצוי ולא בדין אורחיה, וממילא צרורות יתחייבו ברשות הרבים. למסקנה הפטור ברשות הרבים תלוי באורחיה, ולכן פטור ברשות הרבים על צרורות.

אך יש מהראשונים שהולכים צעד נוסף. הראב"ד ב"כתוב שם" (על ז: באלפס) ורבנו פרץ (יט. ד"ה בעא) כותבים, שכולי עלמא מסכימים שצרורות משונים חייבים ברשות הרבים, כולל מאן דאמר אין שינוי לצרורות - כלומר, כולל אלו הטוענים שגם צרורות משונים משלמים חצי נזק, ככל צרורות, ולא רביע נזק (וכן כתב גם ב"ים של שלמה" על אתר). זהו הצד השני של אותו מטבע: כשם שצרורות שהיזקם מצוי משלמים נזק שלם, צרורות שלאו אורחיה אינם פטורים ברשות הרבים [12].

ייתכן ששאלת מפתח נוספת בדיני צרורות תלויה בחקירה שהעלינו כאן - האם דין צרורות הוא גזירת הכתוב סתומה, או הלכה המשתלבת בכלל דיני נזיקין. הראשונים נחלקו האם יש צרורות בשן, או רק ברגל. התוספות אומרים כדבר פשוט שיש צרורות גם בשן (יז: ד"ה נובר), ולעומתם כותב רש"י שצרורות אינם תולדה דשן, וזאת בשתי ואריאציות: בתחילה הוא מציע שבשן לא יהיה חילוק בין צרורות לנזקי שן דגופו, ובכל מקרה ישלם נזק שלם, ולאחר מכן הוא נוטה לומר שצרורות דשן ישוייכו לאב רגל, כלומר - ישלמו עליהם חצי נזק, אך לא כצרורות דשן, אלא כצרורות דרגל (יח: ד"ה דדחיק). בדעת תוספות יש לומר, שדין צרורות משתלב במערך הכללי של דיני נזיקין, וכפי שהצענו - ולפיכך אין כל סיבה לומר שלא יהיו צרורות גם בשן. לרש"י, לפחות ללישנא הראשונה שבו, יש לומר שדין צרורות הוא גזירת הכתוב שאי אפשר לשלב בהיגיון ההלכתי הכללי, וגזירת הכתוב הזו מיוחדת רק לצרורות דרגל, ולא לצרורות דשן, על אף שמבחינה הגיונית אין כל סיבה לחלק ביניהם [13].

ה. שינוי והעדאה לצרורות

הגמרא בריש הפרק השני דנה בשני ספקות בעניין צרורות: א. האם יש העדאה לצרורות, כלומר - כאשר בהמה הזיקה על ידי צרורות ג' פעמים, האם מעתה ואילך תשלם על צרורות נזק שלם, כדין מועד בקרן. ב. האם יש שינוי לצרורות, כלומר - כאשר הבהמה הזיקה בצרורות על ידי שינוי, כגון שבעטה והזיקה, האם תשלם רביע נזק (1/2 נזק דצרורות X 1/2 נזק דמשונה).

הגמרא (יט.) מקשרת בין שתי המחלוקות, וקובעת שאם יש העדאה לצרורות לא ייתכן שיש שינוי לצרורות. מכאן הוכיח התוספות (יח. ד"ה במועד), שהספק בהעדאה מתייחס למקרה של צרורות בשינוי, כיוון שרק אז שני הספקות מתנגשים: אם בשינוי משלם רביע נזק, הרי שלאחר העדאה - כשהזיקה בצרורות בשינוי ג' פעמים - יעלה התשלום לחצי נזק, ולא לנזק שלם. התוספות טען שאם הספק בהעדאה הוא בצרורות כי אורחיה, לא ברור מה הקשר בין שני הספקות.

אמנם, רבנו תם בספר הישר (סימן תקס"ב) הציע, שהספק בהעדאה מתייחס לצרורות כאורחיה, ובכל אופן אפשר לקשרו לספק בנוגע לשינוי בצרורות, ולהכריע שאם יש שינוי לצרורות לרביע נזק, אין העדאה לנזק שלם [14]. נראה, שכדי להסביר הצעה זו יש לחקור בשורש שני הספקות.

נראה לומר שהספק האם יש העדאה לצרורות הוא ספק עקרוני באופי צרורות: האם דין חצי נזק הוא משום דמיון צרורות לקרן (וכפי שביארנו, שבשני המקרים אין היזקו מצוי), או משום גזירת הכתוב עצמאית, המתייחסת לנזק שנעשה בכוח הבהמה ולא בגופה. כך מנסחת הגמרא את הספק:

"בעי רבא: יש העדאה לצרורות או אין העדאה לצרורות; לקרן מדמינן ליה, או דלמא תולדה דרגל הוא?"   (יח:).

  ומשמע שאכן הספק הוא כפי שהצענו: אם מדובר בפטור הדומה לקרן - הרי שגם בו שייך דין העדאה, כשם שהוא שייך בקרן; אם יש כאן גזירת הכתוב מיוחדת הקובעת שישלם חצי נזק - אין שום סיבה לומר שתהיה שייכת כאן העדאה [15].

נראה שאת הספק בנוגע לשינוי בצרורות לרביע נזק אפשר לתלות באותה חקירה בדיוק. אם יסוד דין חצי נזק בצרורות הוא, שכל צרורות אין היזקם מצוי, הרי שאין סיבה להפחית מהתשלום לצרורות משונים משום שהיזקם אינו מצוי, שהרי מבחינה זו אין הם שונים משאר צרורות. אך אם דין חצי נזק צרורות נובע מגזירת הכתוב מיוחדת, בהחלט יש מקום לומר, שבמקרה של נזק צרורות בשינוי נוריד את התשלום לחצי מהתשלום הנורמלי בצרורות - דהיינו, לרבע.

ואם כן, מובנת טענת הגמרא (יט.) שאם יש שינוי אין העדאה: אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק, הרי שדין חצי נזק צרורות הוא גזירת הכתוב, וביסוד הדברים מדובר כאן ברגל, שהתורה קבעה בדרך שרירותית שמשלמים חצי נזק; ואם כן, אין מקום לדבר על העדאה שתעלה את התשלום לנזק שלם [16].

---