לע"נ סבתי

רבקה זיידל ז"ל

נלב"ע ג' חשוון תש"ן

גט על ידי שליחות וחצר בעל כורחה של האישה / אלי קינן

א. פתיחה

איתא בגמרא במסכת גיטין כ ומתגרשת בו...

  אמר אביי: מכדי חצר מהיכא איתרבי? מידה, מה ידה דאיתא בין מדעתה ובין בעל כורחה, אף חצרה דאיתא בין מדעתה ובין בעל כורחה, והא מתנה - מדעתה איתא, בעל כורחה ליתא.

מתקיף לה רב שימי בר אשי: והא שליחות לקבלה, דמדעתה איתא, בעל כורחה ליתא, וקא הוי שליח לקבלה!

ואביי? אטו שליחות מידה איתרבי? מ'ושלח'-'ושלחה' איתרבי. ואב"א: שליחות לקבלה נמי אשכחן בעל כורחה, שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בעל כורחה".

נסביר תחילה את השקלא והטריא: רבא סובר שניתן לגרש על ידי כך שהבעל מקנה לאשתו חצר שבה מונח גט. אביי מקשה עליו: הרי כדי שניתן יהיה לגרש על ידי חצר, נדרש שהחצר הזו תהיה ראויה לשמש לגירושין [2] בין מדעתה ובין בעל כורחה, כגון חצר שהייתה שלה קודם שזרק את הגט לתוכה [3].

רב שימי בר אשי דוחה את קושיית אביי: דרישה זו אינה קיימת, שהרי ידוע שאישה מתגרשת באמצעות שליח קבלה, ושליחות קבלה קיימת מדעתה בלבד.

הגמרא מיישבת את דברי אביי בשני נימוקים: א. דין שליחות נלמד מפסוק נפרד, ולכן אין מקום להשוואה בין חצר לשליחות. ב. ישנו מקרה של שליחות לקבלה שבו הגירושין חלים בעל כורחה של האישה: אב המקבל בתור שליח [4] גט לבתו בעל כורחה.

ברצוננו לדון מחדש בשלבים השונים בסוגיה, ולהציע דרך חדשה להבנת הסוגיה.

ב. "שליחות לקבלה נמי אשכחן בעל כורחה"

הראשונים התקשו בהבנת התירוץ השני לדברי אביי: אם אכן דבר שיש בו מצב של גירושין בעל כורחה יוכל לשמש כאמצעי לגירושין אף במקרים שמגורשת רק מדעתה, קשה על אביי, שהרי גם בחצר יש אפשרות למקרה של גירושין בעל כורחה - בחצר שהייתה שלה לפני נתינת הגט.

הרשב"א (ד"ה הא) הקשה קושיה זו ונשאר ב"צריך עיון". התוספות (ד"ה ואיבעית) אומנם הביאו תירוץ, אך הוסיפו בסופו "ודוחק". בחידושים המיוחסים לריטב"א [5], לעומת זאת, מובא תירוץ לקושיה:

"ולי נראה דלא קשיא, דלא אמרי' דלא ליקני אלא בחצר שתהא דומה לידה לגמרי, משני צדדין, דליהוי מדעתה ובעל כורחה... דהא דאקשי אביי: הכא מכדי חצר מהיכא איתרבי? מידה. היינו משום שאין שייכות לחצר זה שהוא נותן לה עכשיו עם (חצרו) [חצרה] שהיה לה קודם לכן... אבל שליחות, אין חלוק בין שליחות דאב לבין שליחות דאחר...".

המיוחס לריטב"א מחלק בין חצר לבין שליח: החצר שבה ניתן גט בעל כורחה שונה לחלוטין מהחצר שבה ניתן הגט מדעתה, והן אינן מלמדות זו על זו. בשליחות לקבלה, לעומת זאת, השליחות בעל כורחה קרובה לשליחות מדעתה וניתן ללמוד מאחת לחברתה.

דברים דומים, כתב המהרש"ל ב'חכמת שלמה':

"ול"נ דלא קשה מידי... אלא שתאמר מאחר שאינו בנמצא בעל כורחה לא תוכל לעשות שליח לקבלה? מש"ה אמרינן: מאחר דאשכחן בשום צד בעל כורחה בשליח לקבלה, לא ממעטינן נמי שליח לקבלה. אבל חצר שנתן במתנה, היכא שאין רוצה לקבל המתנה, אז לא הוי גט. וא"כ, אף היכא שהיא מרוצה, גם כן לא תהא גט, מאחר דליתא להאי חצר מתנה בעל כורחה, ולא מהני לן כלל מה שנמצא בעל כורחה בחצר שלה".

עלינו לעמוד על מספר דברים בשיטות אלו:

א. המהרש"ל מדגיש שהדרישה ל"איתא בין מדעתה בין בעל כורחה", מתמלאת כשישנו באמצעי של קבלת הגט: "צד בעל כורחה". בדומה, דורש המיוחס לריטב"א שאותו אמצעי שמשמש במקרה של 'מדעתה', ישמש גם במקרה של 'בעל כורחה'. יש להבין את משמעותה של דרישה זו ואת יישומה בסוגיה. לאחר שנבין את הדרישה הזאת, נבוא לדון בשאלה מדוע גירושין בחצר שהייתה שלה קודם לכן נחשבים לגירושין בעל כורחה, למרות יכולתה להפסיק את בעלותה על חצר זו [6].

ב. מדוע חִלְקוּ המיוחס לריטב"א והמהרש"ל בין שליחות קבלה לבין חצר, וקבעו שהיחס בין חצר שנקנית לבין חצר שהייתה שלה, שונה מהיחס בין שליחות אב לבין שליחות מדעתה?

נבוא לדון, אפוא, בעניינים אלו.

ג. הדרישה ל"איתא בין מדעתה בין בעל כורחה"

יש לבחון מהי הדרישה שהחצר שניתן בה הגט תהיה דומה ל'יד', ושניתן יהיה לגרש באמצעותה בעל כורחה של האישה - האם זו דרישה בהגדרת 'כלי הקיבול' של הגט כ'ידה', שהגדרה זו צריכה להיות יציבה ולא נתונה לשיקול דעתה; או שמא זו דרישה לכך שהמתגרשת לא תיטול חלק פעיל במעשה הגירושין, שהרי היא קונה את החצר, שכן בכך היא תפגום במעשה הנתינה של הבעל [7].

רב שימי בר אשי הקשה מכוח השוואה בין חצר הנקנת עם גט בתוכה לבין שליח קבלה. לכאורה, שליח שמונה קודם לנתינת הגט, איננו דומה לחצר שהקנה הבעל עם גט, אלא לחצר שהייתה שלה קודם לכן, שבה אביי מודה שיכולה להתגרש, ואם כן קושייתו על אביי איננה.

אם, אמנם, הדרישה ל'בין בעל כורחה' נדרשת כדי שהאישה לא תהיה פעילה במעשה הנתינה, דברי רב שימי מובנים, שכן שליח פועל מכוח הסמכות המואצלת ממשלחו, וממילא גם ברגע נתינת הגט שליח הקבלה פועל מכוחה ומדעתה של האישה.

הרי"ף בסוגייתנו (דף י. באלפס) גרס: "איתא בגירושין בין מדעתה בין בעל כורחה". ניסוח זה, השם את הדגש ב'גירושין', מטה לומר שהדרישה ל'איתא בעל כורחה', איננה הגדרה ב'כלי הקיבול' של הגט, אלא דרישה המתייחסת להליך הגירושין.

לאור שתי ראיות אלו, נראה להכריע, שזוהי הקפדה על חוסר פעילות של האישה במעשה הנתינה.

אין פגם בכך שאישה יוצרת קודם למעשה הגירושין את הכלי שבו היא עתידה לקבל את גִטָהּ, אך כאשר המתגרשת קונה את הגט תוך כדי שהיא עצמה יוצרת את הכלי שבאמצעותו היא מקבלת את הגט, אזי היא פעילה במעשה נתינת הגט. לטענת אביי, כאשר אישה מקבלת את גִטָהּ על ידי כך שהיא קונה את החצר שבה מונח הגט, האישה נטלה את גִטָהּ במקום לקבלו.

לפי זה, ניתן ליישב קושי נוסף שהעלנו לעיל: מדוע מודה אביי שחצר שהייתה שלה קודם לכן: 'איתא גם בעל כורחה'. שכן על אף שהיא יכולה להפקיר או למכור את החצר, היא אינה פעילה במעשה הנתינה עצמו. לאישה יש רשות, והבעל יכול לשים את הגט בתוכה גם בעל כורחה. הפקרת החצר תִּשְווה, לענייננו, לבריחתה מפני גט שנזרק אליה. מעשים אלו הם אמנם ביכולתה של האישה וימנעו את חלות הגירושין, אף על פי כן לא יעלה על הדעת לומר שבעטיים נתינת גט לידה תוגדר כתלויה בדעתה.

ד. "שליחות לקבלה נמי אשכחן בעל כורחה"

קיומו של שליח קבלה בעל כורחה של האישה מלמד אותנו על חריגותו של שליח קבלה. בשורות הבאות, נבוא לטעון שבמינוי של שליח קבלה, האישה אינה מאצילה מסמכותה לשליח, אלא מרחיבה את רשותה, כך שתכלול גם את השליח.

הגמרא מסבירה שגם שליחות קבלה עומדת בדרישה של 'איתא בעל כורחה', ולכן לא ניתן להקשות מהקטגוריה הזאת על הדרישה של אביי.

הדוגמא של אב המקבל גט לבתו הקטנה, מצוינת כמאפיינת של כל שליחות לקבלה. זהו המקרה הבסיסי של שליחות קבלה שבו כבר התורה מינתה את האב לשליח. מינוי זה כולל הגדרת האב כרשותה המורחבת של הבת, שהרי כדי לגרש צריך לתת את הגט ברשותה של המתגרשת. בשליח קבלה של בוגרת השליחות אמנם נוצרת ביוזמת המתגרשת - קודם לגירושין, אך במעשה הנתינה גופו האישה סבילה לחלוטין. על דרך המליצה ניתן לומר, שכל אישה אשר מְמַנָּה שליח לקבל את גִטָהּ, ממנה לעצמה מעין אב לקטנה.

שליח קבלה, אם כן, אינו דומה לחצר שנקנת ובתוכה גט, אלא לחצר שהייתה של האישה קודם לנתינה.

נביא מספר ראיות לתפיסה זו על אודות שליח קבלה:

א. הגמרא בקידושין (מא.) אומרת:

"שליחות מנלן? דתניא: 'ושלח' - מלמד שהוא עושה שליח, 'ושלחה' - מלמד שהיא עושה שליח, 'ושלח'-'ושלחה' - מלמד שהשליח עושה שליח".

הרא"ש בתוספותיו (שם) תמה מדוע יש צורך בלימוד כפול מהכתובים, הן לשליח הבעל הן לשליח האישה, ועונה הרא"ש:

"וי"ל דהו"א דבבעל הוא דשייך שליחות שאינו מגרש אלא מדעתו, אבל אשה שמתגרשת בעל כורחה, לא אלים מעשה דידה כולי האי שתוכל למנות שליח במקומה".

לאישה אין כל כוח וסמכות במעשה הגירושין; אין לה דבר שביכולתה להאציל לשלוחה. השליח המתמנה הוא חידוש מיוחד. נראה, לפי זה, שהשליח זהה בסמכויותיו למֵמַנֶּה - האישה, ומתפקד בדומה לה בסבילות מוחלטת.

ב. הרמב"ם כותב:

"...וקטנה אינה עושה שליח לקבלה, אע"פ שחצרה קונה לה גִּטָהּ כגדולה, מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמורה"       (הלכות גירושין ו', ט).

ומשיג הראב"ד:

"זה הטעם אין לו טעם ולא ריח אלא 'אתם גם אתם לרבות שלוחכם', מה אתם בני דעת - אף שלוחכם בני דעת. נמצא שהשליח והשולח צריכין להיות בני דעת"   (שם).

משמע מדברי הרמב"ם, שאלמלא בעיית עדי הקיום, עשיית שליח קבלה הייתה בסמכותה של הקטנה, כפי שיש לה חצר.

לעומת זאת, בשליחות ממון כותב הרמב"ם:

"...אבל מי שאינן בני דעת, והן: חרש שוטה וקטן - אינן נעשין שלוחין ולא עושין שליח, אחד הקטן ואחד הקטנה..."   (הלכות שלוחין ושותפין ב', ב).

נראה שיש הבדל בין שליחות רגילה לשליחות קבלה. בשליחות רגילה יש האצלת סמכויות מהמשלח לשליח, האצלה שאינה אפשרית בקטנה בגלל החיסרון בדעת. בשליחות קבלה אין לקטנה סמכויות שביכולתה להאציל לשליח, אך יש לה רשות וגם את היכולת ליצור רשות. ממילא מובן ששליח הקבלה מתפקד כרשותה [8].

כל שליחות קבלה נגזרת משליחות בעל כורחה, ואין בקבלת הגט על ידי שליח קבלה השתתפות פעילה של האישה. בקבלת גט בחצרה, בניגוד לכך, יש לחלק בין המקרים: נתינת גט בחצר האישה שונה מנתינת חצר שבתוכה גט. במקרה השני האישה השתתפה במעשה הנתינה, ולכן לא ניתן לומר שבמעשה זה טמונה קבלת גט בעל כורחה. נתינת הגט בחצר אינה צִדּוֹ השני של המקרה שבו הגט ניתן עם הקנאת החצר.

בדרך זו, מובן החילוק של המיוחס לריטב"א ושל המהרש"ל בין קבלת חצר שבה גט: 'דליתא בעל כורחה', לבין כל שליחות קבלה: 'דאיתא בעל כורחה'.

ה. המקור לשליחות: "ידה" או "ושלחה"?

נשלים את התמונה בהסבר של התירוץ הראשון של הגמרא, לשיטת אביי, לתרץ את קושיית רב שימי בר אשי, כפי שביארנו. רב שימי הניח ששליחות, כחצר, נלמדת מ"ידה". ממילא הוא הסיק שלא נדרשת מחצר דרישת 'איתא בעל כורחה', שהרי ניתן לגרש על ידי שליח קבלה, על אף שכל שליחות 'ליתא בעל כורחה'.

תירוץ זה שולל את ההשוואה מיסודה. בתירוצה השני של הגמרא, הסברנו מדוע שליחות קבלה איתא בעל כורחה. בתירוץ זה אמנם שליחות קבלה ליתא בעל כורחה, אך היא אינה נלמדת מ'ידה', ולכן אין ללמוד ממנה לגבי הגדרת 'ידה'.

כפי שהסברנו, השתתפות פעילה של האישה פוסלת את מעשה הגירושין. על כן, דרש אביי שנתינת גט לחצרה של האישה תתאפשר גם ללא דעתה. התורה חִדשה שליחות קבלה בפסוק: "ושלח" - "ושלחה". הגמרא בקידושין (מא.) מגדירה את מעמדו של שליח כ"שלוחו של אדם כמותו". הגמרא שם מפרטת את היכולות של השליח, כגון: שחיטת קורבן פסח והפרשת תרומה. שליח קבלה אינו 'כלי קיבול' שבאמצעותו קונה האישה את הגט. אם היה כזה, אזי האישה הייתה פעילה במעשה הגירושין, שהרי שליחות ליתא בעל כורחה, והגירושין לא יחולו. שליח שמשלחו האציל לו את סמכויותיו מזוהה באופן מוחלט עם משלחו ויוצר חלויות בשמו. לאחר שחידשה התורה שליחות, השליח מזוהה עם האישה ומבצע עבורה את קבלת הגט.

אם כך, מעשה הנתינה נעשה כולו על ידי הבעל. הבעל אינו נותן את הגט בכלי לקניין שבאמצעותו תקנה האישה מדעתה. הבעל, כביכול, נותן את הגט למתגרשת עצמה.

לתירוץ הקודם, על כרחנו, שהסבר זה אינו רלוונטי בשל חריגותה של שליחות קבלה, שבה לא מואצלת סמכות ליצירת חלות, אלא רק מורחבת רשותה של המשלחת.

ו. סיכום

טענת אביי: אמצעי לקבלת גט חייב להיות כזה שיכול לתפקד אף ללא דעת האישה. נתינת גט בחצר שהייתה שלה קודם לכן, מגרשת ללא כל השתתפות של האישה במעשה הגירושין. קבלת חצר שבה מונח גט מהבעל, לעומת זאת, לא תגרש את האישה, כי נתינת גט באופן זה נוצרת על ידי דעת האישה.

קושיית רב שימי בר אשי: האישה מתגרשת על ידי שליח קבלה. שליח קבלה דומה לחצר שהוקנתה לאישה ובתוכה גט, שהרי השליח פועל במעשה הגירושין מכוח דעתה של האישה להתגרש על ידו. מכאן ששיתוף דעתה של האישה בנתינת הגט אינו מפריע.

תירוצי הגמרא: א. אכן שליחות לקבלה ליתא בעל כורחה, אך אין להשליך מכך על חצר דליתא בעל כורחה, שכן שליחות פועלת מגדרים שונים. הכתוב חידש את דין שליחות, ו'שלוחו של אדם כמותו'. ממילא הגט כאילו נמסר לאישה עצמה.

ב. בשליחות קבלה הגירושין אינם חלים מדעתה. במינוי שְלִיחַ קַבָּלָה, האישה הרחיבה את הגדרת חצרה כך שתכלול גם שליח זה, והמגרש מניח את הגט בחצר שנוצרה. שליחות קבלה מוּשְוֵת לחצר דאיתא בעל כורחה, דהיינו חצר שהייתה לה קודם לכן, ולא לחצר שמקנים אותה ובתוכה גט, דליתא בעל כורחה. הדרישה ל'איתא בין מדעתה בין בעל כורחה' נדרשת ומתמלאת גם בשליחות לקבלה.