הלכות גוברין יהודאין [1]  / אליצור אברהם בר-אשר

לאחר הכותרת של שטר הכתובה, שמזכירה את הזמן והמקום של החתימה, מספרים העדים על הפנייה של החתן אל הכלה, בבקשה שתהיה לו לאישה, ועל ההתחייבויות הכרוכות בזה:

"ואנא אפלח ואוקר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתיכי, כהלכת גוברין   יהודאין: דפלחין ומוקרין וזיינין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסיין ית נשיהון בקושטא. ויהבנא ליכי מוהר בתולייכי כסף זוזי מאתן דחזו ליכי. ועלי: מזונייכי וכסותייכי וסיפוקייכי ומיעל לוותייכי כאורח כל ארעא".

וזה תרגום הדברים:

"ואני אעבוד ואכבד ואזון ואפרנס ואכלכל ואשא ואלביש אותך, כהלכות הגברים היהודים: שעובדים ומכבדים וזנים ומפרנסים ומכלכלים ונושאים ומלבישים את   נשיהם באמת. ואתן לך את מוהר בתולייך מאתיים זוזים כסף שראויים לך. ועלי: מזונותייך ומלבושייך וסיפוקייך ולבוא אליך כדרך כל הארץ".

נקטנו כאן בנוסח הארוך ביותר שמופיע בראשונים - זה של הרמב"ם [2] והתשב"ץ [3]. לפי לשונות אחרים הרשימה קצרה יותר.

ניתן בנקל לראות שיש כאן שתי רשימות. הראשונה - הלכות הגברים היהודים, והשנייה - קבוצת חובות נוספת שמוטלת על הגבר: מזונות, מלבושים וכו'. מעבר לתמיהה מדוע ישנן שתיים, קיים קושי נוסף, שיש בהן כפילות: המזונות חוזרים בשתיהן.

כדי לענות על שאלות אלו עלינו להקדים ולעסוק בדבר אחר. מה עניינן של רשימות אלו? לשון אחר, מה המקור שלהן?

א. מקורות לחיובי הבעל והאישה

כידוע, מרגע הנישואין, ולדעת חלק מהראשונים כבר מהקידושין [4], חלים חובות הדדיים, על הבעל ועל האישה. חלקם מדאורייתא וחלקם מדרבנן [5].

בתורה בפרשת אמה עברייה נאמר: "שארה כסותה וענתה לא יגרע" (שמות כ"א, י), וקדמה לכך הקביעה "כמשפט הבנות יעשה לה" (שם, ט). מה תוכן אמירה זו? נחלקו על כך במכילתא דר' ישמעאל:

"וכי מה למדנו על משפט הבנות, אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מה זו שארה כסותה ועונתה לא יגרע אף בת ישראל שארה כסותה ועונתה לא יגרע, דברי ר' יאשיה; ר' יונתן אומר בעבריה הכתוב מדבר וכו'" [6]     (מסכתא דנזיקין פרשה ג', ד"ה ואם לבנו ייעדנה, הורוויץ עמ' 258).

נמצאנו למדים שעל דעת ר' יאשיה יש כאן מקור לחיובים מהתורה. המכילתא ממשיכה ומונה, בשם ר' יאשיה, מהם אותם חיובים:

"'שארה' - אלו מזונותיה, וכן הוא אומר: 'ואשר אכלו שאר עמי', וכתיב: 'וימטר עליהם כעפר שאר'. 'כסותה' - כמשמעו, ו'עונתה' - זו דרך ארץ שנאמר 'וישכב אותה ויעניה'"   (שם, ד"ה אם אחרת יקח לו).

רבי במכילתא לומד את אותם עניינים, אלא שהוא הופך את המקורות, ולומד ש'שארה' זו דרך ארץ, ו'עונתה' אלו מזונות.   ברייתא זו מובאת גם בבבלי במסכת כתובות (מז:) בשם תנאים אחרים. אלו הם, אפוא, החיובים מהתורה.

במסכת כתובות (שם) מובאת ברייתא שמספרת על חיובים הדדיים בין בני הזוג שניתקנו על ידי חז"ל [7]:

"תיקנו מזונותיה [8] תחת מעשי ידיה, ופירקונה תחת פירות, וקבורתה תחת כתובתה [9]".

במקומות נוספים הוזכרו שאר תנאי כתובה שאף אם לא הוזכרו, תנאי בית דין הם [10]. כמו כן בפרק 'כסוי הדם' (חולין פד:), נוסף חיוב הנוגע להתנהגות הבעל: שחייב אדם לכבד את אשתו יותר מגופו.

כפי שניתן לשים לב, החיוב במזונות הוזכר גם ברשימה של החיובים מהתורה, וגם בתקנת חכמים. אכן רבא עמד על כך, וטען שעניין זה נתון במחלוקת תנאים (כתובות שם), ואף בירושלמי מוזכר בשלושה מקומות [11] שיש מחלוקת על אודות המקור לחיוב מזונות - ובירושלמי הדברים נתבססו על ראיות אחרות.

עניין זה נתון גם במחלוקת ראשונים, כשהדעה המקובלת היא שהחיוב במזונות הוא מהתורה, והרמב"ן [12] בראש סיעת מיעוט סבר שהחיוב הוא מדרבנן [13].

כמו כן, במקורות התנאיים, באים ברצף, במספר מקומות, שלוש הזכויות של הבעל [14]: "מציאתה, מעשי ידיה והפרת נדריה", שחלקן מדאורייתא וחלקן מדרבנן [15].

נחזור אפוא לשאלתנו, מטעם מה ההתחייבויות שהבעל מונה בכתובה. מטרתנו לברר האם בכתובה מוזכרים החיובים שהם מהתורה או מתקנת חכמים, ואם כך חלק זה של הכתובה איננו התחייבות של הבעל, כי אם הכרה בחובות שמוטלות עליו. או שמא יש כאן שטר התחייבות, בחובות אחרים - ואם כן עלינו לברר מהן.

ב. המקור לחיובים המנויים בכתובה

נקודת המוצא של הראשונים ושל האחרונים, שבאו לעסוק בשאלה זו היא, שכל מה שמוזכר בכתובה חִיוּבו הוא או מדאורייתא או מדרבנן. הם תמהו לשם מה נצרך לכתוב מה שחייבים עליו בין כה וכה [16]. מאידך הם ראו צורך לענות מדוע חיובים שהוזכרו בברייתא, כגון קבורתה או פדיונה של האישה לא נזכרו כלל בכתובה. לשם כך הם הכניסו עצמם לדחקים של מצוי ושאינו מצוי [17], וכיוצא בזה [18].

יתרה מזו, הראשונים אף ראו בכתובה, מקור להכריע ממנו, מהם חיובי הבעל. למשל, כאשר חכמי צרפת: ר' אליהו ור"ת, נחלקו בהבנת הלכה מהלכות נדרים (כתובות סג.) - האם חייב הבעל להשכיר את עצמו, כדי לפרנס את אשתו? ר' אליהו ניסה להוכיח מלשון הכתובה שמתחייב הבעל לעבוד: "אנא אפלח". ר"ת לא דחה את דבריו בזאת שלא ניתן להוכיח מלשון הכתובה, אלא טען שההתחייבות היא לעבוד בשדותיו ובמלאכתו כדי לפרנס. אך אין חיוב על הבעל להשכיר עצמו להיות פועל [19].

בדרך זו סקרו הראבי"ה, התשב"ץ והמהר"ם מינץ כל דבר ודבר מענייני הכתובה וציינו מה מקורו. התשב"ץ אף ציין שהכתובה מעורבת עניינים מדאורייתא ומדרבנן, ולטענתו כל זה נרמז בלשון "כהלכת גוברין יהודאין", וזה לשונו:

"כדין חיוב כל ישראל אם מן התורה אם מדברי סופרים".

כעת נחזור לחלוקה לשתי הרשימות, בתוכן הכתובה, ולעניינן.

הראבי"ה היה הראשון שציין שהקבוצה השנייה של החיובים: "מזונייכי וכסותייכי וסיפוקייכי ומיעל לוותייכי כאורח כל ארעא", נסמכת, בעצם, על הפסוק בפרשת אמה עברייה, למעט 'סיפוקייכי', שלא ברור עניינו.

לשם כך נעיין בלשון התרגומים על הפסוק. אונקלוס מתרגם את הפסוק "שארה כסותה ועונתה": "זיונה כסותה וענתה לא ימנע". זהו תרגום מילולי. בתרגום הארץ ישראלי הנוסח שונה, נביא את הנוסח בירושלמי נאופיטי:

"מזונה ותכסיתה [20] ומעלה ומפקה לוותה לא ימנע".

יש כאן לשון דומה לנוסח הכתובה: "מזונייכי וכסותייכי וסיפוקייכי ומיעל לוותיכי כאורח כל ארעא".

המהר"ם מינץ היה ער לחלוקה הקטגורית בין הרשימות, ואף ציין שהרשימה של החיובים מדאורייתא מתחילה קודם לכן. באמירה: "ויהבנא ליכי מוהר בתולייכי כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא". אלא שזה רק לדעת חכמי אשכנז שנפסק בסוגיה בכתובות שכתובה דאורייתא [21]. אך אין זו הדעה המקובלת אצל חכמי ספרד וקודם לכן אצל הגאונים [22].

לדעתו, הרשימה הראשונה היא רשימת החיובים מתקנת חכמים, והשנייה היא מן התורה. אך אין זה מסביר את הכפילות במזונות, וייתכן אף שיש כאן סתירה. נציין רק שאין הוא אומר במפורש שהרשימה הראשונה היא מדרבנן, אך ניתן להבין כך מדבריו [23].

ה'נחלת שבעה', ר' שמואל הלוי מטלטולא [24], התקשה בכך והציע שגם הרשימה הראשונה היא חיובים מהתורה, והוא מסביר מדוע נצרכו לחיזוק יותר מדברי חכמים, ושהיה צורך למנותם במפורש. לשם כך הוא טוען ש'אפלח' הוא לשון נקייה לקיום מצוות עונה, אך למעיין בדבריו נראה בנקל שדבריו דחוקים.

ג. מקור שלישי לחיובים

ברצוננו להציע דרך חדשה לפתרון. נראה, שיש לקבל את דברי הראבי"ה והמהר"ם מינץ שהקבוצה השנייה היא כולה מדאורייתא. שכן ראינו שהדברים נסמכים על התרגומים. אלא שברצוננו לעסוק במקור של הראשונה.

כפי שניתן לראות מעיסוקם של הראשונים נראה שאין זה פשוט כל כך לסמוך כל פרט ופרט בכתובה למקור, אשר על כן עלינו לחשוב על כיוון שונה. נראה, שלשם כך עלינו להבין את פשר הביטוי: "הלכת גוברין יהודאין", מאחר שנאמר במפורש שהחתן מתחייב כהלכות גוברין יהודאין [25].

ראינו לעיל, שלדעת התשב"ץ, הכוונה לכל התורה כולה, בין מדאורייתא בין מדרבנן. הראבי"ה מסביר את הביטוי בדרך הזו:

"משום דכתיב בההיא פרשה: 'כמשפט הבנות', ומתרגמין: 'כהילכת בנות ישראל'".

הראבי"ה מחזיר אותנו לפרשת אמה עברייה, ומפנה את תשומת הלב לתרגום שם. אך כאמור אין זה מתאים לרשימה הזאת כי אם לרשימה השנייה, שהיא שנסמכת על הפסוק בפרשה זו. מה עוד שמלבד המלה 'הלכת' אין קשר בין הביטויים [26].

נראה שניתן ללכת בכיוון חדש. בשני מקומות בתלמוד הירושלמי [27] מסופר על נוסח של כתובה שהיה מצוי באלכסנדריה:

  "לכשתיכנסי לביתי תהויין לי לאנתו כדת משה ויהודאי" [28].

אף שנראה שהירושלמי התייחס ללשון זו כלשון הדיוטות, נראה שהכוונה לאמירה "לכשתיכנסי לביתי". ואילו הביטוי: 'כדת משה ויהודאי' נראה כשגור בלשון. עולה אפוא, שבמקום הלשון הידועה לנו: 'כדת משה וישראל', במקומות אחרים נהוג היה לומר: 'כדת משה ויהודאי' [29].

הצירוף של 'דת משה ויהודאי' מזכיר לנו צמד ממקום אחר. במשנה בכתובות (פ"ז מ"ו) נאמר:

"ואלו יוצאות שלא בכתֻבה העוברת על דת משה ויהודית".

במשנה יש שתי רשימות לעילות גירושין. מי שעוברת על ההלכות הכתובות בתורה - שזו דת משה. ומי שעוברת על המנהג, על המקובל - זו דת יהודית. יש דת - הלכות שהמקור להן אינו לא מן התורה ולא מתקנת חכמים - אלא מה שמקובל אצל היהודים, כלשון המאירי:

"דת משה נאמר על מצוות הכתובות בתורה או הרמוזות בה, ודת יהודית הוא נאמר על מנהגים הנהוגים באֻמה מצד צניעות..."       (כתובות עב.).

ייתכן שזו הכוונה "כדת משה ויהודאי [30]". שתהיה לו לאישה על פי התורה ועל פי המקובל אצל היהודים הכשרים.

כעת נחזור למה שנאמר בכתובה. ניתן להציע שהשימוש במילה 'יהודאין' הוא בכוונת מכוון, ושהוא זהה במשמעות ל'יהודאי' באמירה: "כדת משה ויהודאי". החתן מקבל על עצמו רשימה של דברים, שעליו לעשות כחוק הנהוג בין הגברים היהודים -   כהלכות גוברין יהודאין [31].

אמור מעתה, שאין זה נכון להגביל את הרשימה לחיובים מדאורייתא או מדרבנן, אלא מדובר במה שנהוג, מה שראוי לעשות. לפי זה תיתכן חפיפה בין הרשימות, שכן המקובל לא חייב להיות שונה מחוקת התורה. כלומר, המנהג איננו מחויב למקורות ולאישורים, מה שחשוב היא התודעה המקובלת בציבור, מהי הדרך הראויה שגבר ינהג באשתו, לכן גם מה שמקורו בתורה יכול להחשב לדרך הראויה לנהוג.

שמא ניתן לסמוך את דברינו על עניין נוסף. ברשימה הראשונה החתן מתחייב בעצמו: "אנא אפלח ואזון" וכיוצא בזה. לעומת זאת, את הרשימה השנייה החתן אומר כמי שמצווה ועומד: "ועלי מזונייכי וכסותייכי וכו' ". נראה סביר לחלק בין הלשונות, שהראשון הוא לשון של מי שמקבל על עצמו חיובים. שכן הוא מתחייב להיות 'יהודי טוב' ולנהוג על פי המקובל. לעומת זאת, הלשון האחרון הוא, כמי שפורט ומספר אלו חיובים חלים עליו מייד, מהתורה, כתוצאה מכך שלוקח את הכלה לביתו.

נציין רק, שאין דברינו עולים בקנה אחד עם הלשון שבנוסח רב האי גאון והרמב"ם, שקודם לרשימה הראשונה נאמר: "במימרא דשמיא" - במצוות ה', ולפי דברינו אין זה מסתדר, שכן הרשימה הראשונה איננה רשימת החיובים מדאורייתא. אך הנוסח שאין בו את הביטוי הזה קדום אף הוא. גם בנוסח רב סעדיה גאון [32],   ובספר השטרות לר"י ברצלוני [33], ביטוי זה אינו מופיע.

עתה, ניתן לענות על השאלות שנשאלו קודם לכן. הבעל אינו מתחייב בדברים שהוא מצווה בין כה וכה, אלא הוא מקבל על עצמו לנהוג כמקובל. בנוסף מצוינים רק החובות מדאורייתא, והם, כאמור, אינם בלשון חיוב אלא בלשון סיפור "ועלי … ". אין גם 'הפליה' בתקנות חכמים, אלו מוזכרות ואלו לא, הואיל ואין דבר שמוזכר, בשל היותו חלק מתקנה.

לסיום אציין, שיש מקורות שבתחילת הכתובה עצמה, הנוסח היה: "הוי לי לאנתו כדת משה ויהודאי", בסמוך לשתי הרשימות של ההתחייבויות [34]. לפי זה בכותרת הבעל פונה לאישה להנשא לו 'כדת משה' - התורה, ו'יהודאי' - המנהג. מיד לאחר מכן, בדרך של 'פתח במאי דסיים' - מובאת קבוצת 'הלכות גוברין יהודאין' - המנהג, ופירוט של 'שאר כסות ועונה' - מהתורה.

מכל מקום גם הנוסח המוכר לנו: "כדת משה וישראל", מבחינה סימנטית איננו רחוק. שכן סביר שזהו גם פשר החלוקה בין דת משה, לדת ישראל [35].

נמצאנו למדים, שרק החיובים מהתורה מוזכרים בכתובה, ואין כלל וכלל מהחיובים מדרבנן. ניתן להסביר את התופעה כדרך שהסביר בעל ה'נחלת שבעה', שדברי תורה צריכים חיזוק. או כלך לכיוון ההפוך, שדווקא בשל מעלתם הוזכרו, וקיימת היצמדות של נוסח הכתובה לנוסח הפסוק בתורה.

חתימה

במסירת שטר הכתובה לידי האישה, עומדים לפני החתן החיובים לנהוג על פי התורה ועל פי המנהג המקובל בין הגברים היהודים. התורה שאנחנו מצווים בה מסיני, ולצִדה הנוהג שהמוסר היהודי עיצב לדורותיו.

הבית היהודי ראוי לו לעמוד על יסודות ההלכה, אך אין די בכך. ללא מסורת בית אבא, אין הבית מתבסם בריח היהדות.

---