מים שאובים[1]  / חיים נבון

א. פתיחה

מים שאובים, כידוע, פסולים לטבילה. ההבנה הפשוטה היא שמים שאובים פסולים בחפצא, כלומר - המים עצמם מופקעים מלהיות חלק ממקווה [2]. ברם, נראה שאפשר להעלות הבנה שונה בפסול מים שאובים. לשם כך, נשווה תחילה בין ההלכה למצוי בדרשה בספרא. להלכה נפסלים לטבילה לא רק מים שהובאו למקווה בידי אדם, אלא גם מים שבאו למקווה מאליהם, אך הגיעו בתוך כלים.

כעת נתבונן באופן שבו למדו התנאים בספרא את הפסול של מים שאובים:

"יכול אפילו מילא בכתיפו ועשה מקוה בתחילה יהיה טהור? ת"ל 'מעין' - מה מעין בידי שמים, אף מקוה בידי שמים"   (תורת כוהנים, שמיני, פרשתא ט', א).

הראב"ד מבאר שאם אכן נסבור שלימוד זה אינו אסמכתא, יש מקום להבין שמדאורייתא נפסלו רק מים שבאו למקווה על ידי אדם ממש, ולא מים שבאו מאליהם, אף אם באו מתוך כלים ('בעלי הנפש', מהדורת מוסד הרב קוק, עמ' צט).

הראב"ד מסב את תשומת לבנו לכך שממקור זה משתמע שפסול שאובים אינו פסול במים, אלא פסול במקווה: מקווה שנעשה בידי אדם פסול, והמים השאובים רק מגדירים את המקווה כנעשה בידי אדם. נראה שהראב"ד הבין שזו כוונת הברייתא, ולכן גרס שייתכן שהיא ממעטת רק מים שהובאו בידי אדם ממש - שרק הם מגדירים את המקווה כולו כ'נעשה בידי אדם'. בהמשך נראה שלתפישה זו השלכות רבות על דיני מקוואות.

ב. פסול ג' לוגין

חכמים גזרו שג' לוגין מים שאובים שנפלו למקווה שאין בו מ' סאה - פסלוהו. התנאים נחלקו בנוגע להלכה זו: מה הדין כאשר שלושה לוגין מים שאובים נפלו למקווה שאין בו מ' סאה, ואחר כך המקווה נחלק לשניים, כך שבכל חלק יש פחות מג' לוגין של מים שאובים?

"רבי יוסי אומר:...מקוה שאין בו ארבעים סאה, ונפלו בו שלשה לֻגִּין, ונחלק לשנים - פסול, מפני שנקרא עליו שם פסול. ורבי יהושע מכשיר..."   (פ"ג מ"א).

האחרונים ביארו שהתנאים נחלקו בשאלה האם כשנפלו ג' לוגין מים שאובים למקווה כולו נפסל, ואז גם אם אחר כך נחלק לשניים פסול; או שרק אותם ג' לוגין פסולים, ואז אם נחלק המקווה לשניים אין בשום מקום ג' לוגין שלמים של מים שאובים, וממילא שני החצאים כשרים. להלכה נפסק כדעת רבי יוסי, שמקווה שנפסל בג' לוגין של מים שאובים ונחלק לשניים - פסול. לפי ההסבר שהבאנו, הכרעה זו משמעותה שאכן ג' הלוגין פוסלים את כל המקווה (שולחן-ערוך, סי' ר"א סעיף יט, ובטורי זהב שם).

אך סברה זו קשה להבנה: מדוע שג' הלוגין השאובים יפסלו את כל המקווה? הרי מדובר גם במקרה שהמים הכשרים רבים על המים השאובים, ואם אי אפשר ששני סוגי המים ישמרו על מעמדם הנפרד - היינו מעדיפים לומר שהכשרים יבטלו את השאובים!

כדי להסביר דין זה, נעמיק מעט ביסודות פסול ג' לוגין. בתוספתא נאמר כך:

"מקווה שאין בו ארבעים סאה ונותן לתוכה יין ונשתנו מראיו, אינו נפסל בשלוש לוגין. ולא עוד אלא אפילו חזרו מראיו לכמות שהיו - כשר"   (פ"ה ה"י).

התוספתא קובעת שמקווה שנשתנה מראהו מחמת יין נפסל ויצא מגדר מקווה, ולפיכך אם נפלו לתוכו כשהיה במצב זה ג' לוגין מים שאובים - אינו נפסל; ואם חזר אחר כך ונשתנה מראהו למראה מים - כשר, אף שנמצאים בו ג' לוגין מים שאובים! ומכאן הוכיח ה'בית ישי' (סימן קל"ח) שפסול ג' לוגין אינו פסול התלוי במציאות ג' לוגין מים שאובים, אלא בנפילת ג' לוגין מים שאובים. ממילא במקרה שלנו שהנפילה הייתה בזמן שלא היה על המים שם מקווה, המקווה כשר כשחזר למראה מים, אף שיש בתוכו ג' לוגין מים שאובים.

דוגמה נוספת לעיקרון זה נמצא בקביעתו הקיצונית של רבי אלעזר, שבריכת מים שאובים הסמוכה לבריכת מים כשרים אינה פוסלת אותה אף אם יש ביניהן נקב, "שלא אמרו אלא שלֹשָה לֻגִּין שנפלו" (פ"ו מי"א). רבי אלעזר טוען שאין די בזרימה, וצריך נפילה ממש, מן האוויר. דומה שגם רבי יוסי החולק עליו רק מרחיב את הגדרת 'נפילה', וטוען שגם זרימה כלולה בקטגוריה זו, ולא זונח לגמרי את הצורך בנפילה כעיקרון בסיסי בפסול ג' לוגין [3].

נראה שדברים אלו עולים בקנה אחד עם הדברים שפתחנו בהם, שפסול ג' לוגין אינו פסול בחפצא של המים, אלא פסול במקווה כולו. אם הפסול הוא בחפצא קשה להסביר מדוע הוא תלוי בנפילה. לפי דברינו לעיל שיש מקום להבין שמים שאובים מגדירים את המקווה כנעשה בידי אדם, ייתכן שיש שתי סיבות לפסול מקווה מדין מים שאובים: אם יש רוב שאובים - עצם מציאותם מפקיעה את המקווה מגדר נעשה בידי שמים. לעומת זאת, ג' לוגין של מים שאובים מגדירים את המקווה כמקווה שנעשה בידי אדם רק על ידי נפילתם לתוכו. נפילת השאובים היא חלק מיצירת המקווה, ומגדירה את מעשה היצירה של המקווה כולו, כמעשה שניזום ונשלט בידי אדם.

להלן, בדיוננו בעניין המשכה, נראה שאפשר להציע שישנם שני מסלולים בפסול שאובים: פסול בחפצא של המים, שפוסל את המקווה רק כשרוב המים שאובים; ופסול בהגדרת המקווה כולו כנעשה בידי אדם, שחל על ידי נפילת ג' לוגין של מים שאובים לתוכו.

ג. השקה

מקווה כשר שיש בו מ' סאה אינו נפסל אם נופלים לתוכו מים שאובים, אף אם הם עולים בכמותם על המים הכשרים. האחרונים דנו האם המים השאובים נטהרים בעת שמשיקים אותם למקווה כשר, או שעדיין השאובים נותרים בפסולם, אלא שאין בכוחם לפסול מקווה כשר שלם [4].

על פי דרכנו נסביר שאם נבין את פסול מים שאובים כפסול בחפצא של המים - סביר שאכן נטהרים המים השאובים ונכשרים בעצמם על ידי השקה למקווה כשר. ברם, אם נבין שהפסול הוא במקווה, שמוגדר כמקווה שהווייתו בידי אדם, אין לנו צורך לומר שהמים השאובים נכשרים בעצמם. די לנו אם נבאר שהמים נותרים בפסולם, אלא שאין בכוחם להגדיר מקווה שלם שנוצר בידי שמים כאילו נעשה בידי אדם (זאת אף אם הוספנו למקווה הכשר כמות גדולה מאוד של מים שאובים, העולה פי כמה על מ' הסאה הכשרות שהיו בו). הבנה זו אינה סבירה לפי התפישה שיש פסול של המים בחפצא - שהרי אז מן הדין שמ"א סאה פסולים יפסלו מ' סאה כשרים; כאמור, לפי תפישה זו אין לנו אלא לומר שהמים הפסולים נטהרים בעת השקתם למקווה הכשר, ורק משום כך אין הם פוסלים אותו [5].

נראה שבזה אפשר לבאר את ספקו של רבנו ירוחם:

"שני מקוואות, אחד (נקוב) [שאוב] ואחד כשר, ונקובים זה לזה כשפופרת הנוד, נסתפקו המפרשים אם נשאר השאוב בהכשרו, או כיון שנסתם הנקב חוזר לפסולו כבתחילה"  (נתיב כ"ו, דף רכו ע"א).

רבנו ירוחם מסתפק האם מקווה פסול שהוכשר בהשקה, נשאר בהכשרו גם לאחר שההשקה נסתיימה. נראה להסביר שהספק הוא האם ההשקה למקווה כשר מכשירה את המים השאובים, ועל כן כשרים הם גם לאחר שנפסקה ההשקה; או שמא המים השאובים נותרים בפסולם, אף שהמקווה בכללו כשר, ואז לאחר שהשאובים מתנתקים מהמקווה הכשר ממילא חוזרים הם לפסולם. אם כן, ספקו תלוי בשאלה הבסיסית שהעלינו: האם פסול מים שאובים הוא פסול של המים בחפצא, או פסול המתייחס למקווה כמכלול אחד, ומטִיל עליו שם של הווייתו בידי אדם.

ד. המשכה

הגמרא בתמורה קובעת:

"רבי אליעזר בן יעקב אומר: מקוה שיש בו עשרים ואחת סאה מי גשמים, ממלא בכתף תשע-עשרה סאה ופותקן למקוה והן טהורים, שהשאיבה מִטהרת ברבייה ובהמשכה"   (יב.-יב:).

רבי אליעזר בן יעקב טען שאפשר להכשיר מים שאובים בשני תנאים: שיש רוב שיעור מקווה (דהיינו, כ"א סאה) של מים כשרים (='רבייה'), ושהשאובים זרמו לתוך המקווה דרך משטח כלשהו, ולא נפלו במֵישָרִין לתוכו (= 'המשכה'). וכן נפסק להלכה (רמב"ם ד', ח; שולחן-ערוך, סי' ר"א סעיף מד).

הרמב"ם הוסיף ופסק בעניין זה:

"...וכן גג שהיה בראשו עשרים סאה ומשהו מי גשמים, ומילא בכתיפו ונתן לתוכו פחות מעשרים, שנמצא הכל פסול, ופתח הצינור ונמשכו הכל למקום אחד - הרי זה מקווה כשר"   (שם).

לדעת הרמב"ם, גם אם ההמשכה הייתה רק לאחר שנתערבו מיעוט השאובים ברוב הכשרים - היא מועילה לטהר את המקווה. וקשה, שהרי אם ריבוי הכשרים הוא תנאי הכרחי, תנאי זה לכאורה אינו מתקיים כאן; שהרי כבר הוכחנו לעיל שג' לוגין מים שאובים מגדירים את המקווה כולו כפסול, ואם כן, לאחר העירוב הרי לפנינו מ' סאה שכולם פסולים, ולא ברור איך המשכה תועיל לטהרם. לכאורה ההמשכה מועילה רק כדי להכשיר את מיעוט השאובים לפני שהוא מתערב ברוב הכשרים; לאחר שנתערבו אין לפנינו, לכאורה, 'מיעוט' ו'רוב' - אלא מ' סאה שכולם נפסלו, וממילא לא מתקיים התנאי של 'רבייה'.

נראה שיש להסביר כאן שבמים שאובים יש פסול כפול: א. פסול בחפצא של המים, שהגדרתם כשאובים פוסלת אותם מלטהר במקווה. ב. פסול במקווה כולו, שמוגדר כנעשה בידי אדם. הפסול בחפצא של המים עצמם פוסל את המקווה רק כשיש רוב שאובים, או לכל הפחות מחצה על מחצה - שאז אין רוב שיעור מקווה של מים כשרים. לעומת זאת, הפסול המגדיר את המקווה כנעשה בידי אדם, חל, כפי שביארנו לעיל, כבר בג' לוגין של מים שאובים, שנפלו לתוך המקווה.

לפי זה מובן הצורך הכפול ברבייה ובהמשכה: הרבייה מבטלת את הפסול בחפצא של המים, שהרי יש רוב מים כשרים, וההמשכה מבטלת את הגדרת המקווה כנעשה בידי אדם - כיוון שהזרמת המים על גבי קרקע לפני נפילתם למקווה משנה את ההתייחסות למעשה הנפילה ממעשה אדם למעשה שמים [6].

לפי הבנה זו נוכל להבין גם את שיטתו של הרמב"ם, שמים שאובים נטהרים ברבייה ובהמשכה גם כשהרבייה קדמה להמשכה. הפסול בחפצא של המים לא שייך כאן, כיוון שרוב המים כשרים. אכן, המקווה כולו נפסל מדין הווייתו בידי אדם, אך פסול זה נטהר בהמשכה שבאה לאחר מכן. ברגע שהבדלנו בין שני פסולים נפרדים שחלים במים, פתרנו את הבעיה שהציקה לנו. הפסול בחפצא - שבו אכן אין ההמשכה כשלעצמה יכולה לטפל, אינו חל בג' לוגין; במקרה הזה חל רק הפסול של הווייתו בידי אדם, שעליו ממילא מתגברת ההמשכה. הפסול בחפצא מתבטל כאן על ידי רבייה, שיכולה לבא לפני ההמשכה, כשם שהיא יכולה לבא לאחריה. הצורך בצירוף של רבייה והמשכה אינו משום שהמשכה יכולה לטהר רק מיעוט של המים, אלא משום שהמשכה מטהרת פסול אחד, והרבייה - את הפסול השני; ממילא, לא משנה האם העירוב קדם להמשכה, או להיפך.

נראה שלפי הצעתנו אפשר ליישב עוד שיטת ראשונים מוקשה. ה'בית יוסף' (סי' ר"א דף קב:) כתב בשם הראב"ד שאם אדם הביא מים למקווה בידיו וברגליו הרי הם פוסלים כמים שאובים, אך מים אלו נטהרים בהמשכה בלבד, גם ללא רבייה. כלומר - אפשר לעשות מקווה שלם ממים שהִזְלִיף אדם בידיו וברגליו והומשכו על גבי קרקע [7]. וקשה - מדוע כאן הקלו יותר מאשר במים שאובים רגילים? לפי דרכנו נתרץ, שמים שהוזלפו בידי אדם יכולים לפסול את המקווה על ידי הגדרתו כנעשה בידי אדם, אך אין להם פסול שאובים בחפצא, שהרי מעולם לא נשאבו. ועל כן כדי להפקיע את פסולם די בהמשכה, ואין צריך רבייה, שהרי המשכה מבטלת את פסול הווייתו בידי אדם, ורבייה - את הפסול בחפצא, שאינו קיים כאן.

ה. הכשר מקווה פסול

המשניות קובעות כיצד אפשר לטהר מקווה שנפסל בשאובים:

"הבור שבחצר ונפלו לו שלשה לֻגִּין, לעולם הוא בפסולו, עד שיצא ממנו מלואו ועוד...

בור שהוא מלא מים שאובין, והאמה נכנסת לו ויוצאה ממנו, לעולם הוא בפסולו, עד שיתחשב שלא נשתיר מן הראשונים שלשה לוגין"   (פ"ג משניות ב-ג).

מהמשניות משתמע שבכל מקרה שהמקווה נפסל משום שאובים, אפשר לטהרו אם נזרים לתוכו מי גשמים הכשרים למקווה, ויישפכו ממנו מים בכמות כזו, שלא יישארו בו ג' לוגין מהמים שהיו בו בעת שנפסל. לפי פשטות המשניות, אין לחלק בזה בין מקווה שכולו מים שאובים, לבין מקווה שנפסל בג' לוגין מים שאובים, שהרי גם זה שנפלו לתוכו ג' לוגין נפסל כולו, כפי שביארנו כבר.

אך לראב"ד יש שיטה מחודשת בעניין זה ('בעלי הנפש', עמ' קא). לדעתו, יש הבדל בין שני המקרים המוזכרים במשניות. הראב"ד מדייק במשניות שכשמתייחסים לבור שנפסל בג' לוגין, די בזה שיוצאים ממנו מים בשיעור שהיה בו לפני שנפלו אליו ג' הלוגין ועוד קצת, שאז לא נשארו מהמים הפסולים ג' לוגין שלמים. אך במקרה זה אין מתחשבים בכך שבתהליך ההכשרה הזרמנו למקווה עוד מים חדשים, וחלק מהמים שיצאו הם מים חדשים וכשרים, ולא מים ישנים ופסולים. לעומת זאת, במקרה השני, של בור שמלא מים שאובים, המשנה דורשת שנחשב באופן מדויק את חלקם היחסי של המים הפסולים במים שיצאו, בהתחשב בכך שנתווספו עוד מים חדשים, שגם להם חלק במים שנשפכו (והראב"ד מציע שיטות שונות לחישוב זה).

ניקח דוגמה עם כמויות. בור שהיו בו מעט פחות ממ' סאה כשרים ונפלו לתוכו ג' לוגין שאובים, יוכשר ברגע שיצאו ממנו מ' סאה ועוד קצת. לעומת זאת, בור שהיו בו מ' סאה שאובים, והוזרמו אליו מ' סאה כשרים, וכנגדם נשפכה ממנו כמות זהה - עדיין יהיה פסול, שהרי סטטיסטית רק מחצית מהמים שנשפכו הם מהמים הפסולים, ועדיין יש בבור כ' סאה של מים שאובים.

אמנם, שיטתו של הראב"ד קשה: מדוע שנחלק בין מקווה שכולו מים שאובים, למקווה שנפסל בג' לוגין שאובים? הרי גם השני נפסל כולו, כפי שכבר הוכחנו לעיל!

נראה לומר לפי דרכנו, שהוצאת המים בשיעור 'מלואו ועוד' היא אקט המבטל את פסול הווייתו בידי אדם. למרות שעל פי חשבון מדויק עדיין חלק גדול מהמים הראשונים נמצאים במקווה, הרי פסול זה ממילא אינו חל על המים אלא על המקווה כולו. הוצאת כמות של 'מלואו ועוד' של מים פסולים והכנסת מים כשרים במקומם, מבטלת את עשייתו של המקווה בידי אדם, ומגדירה אותו מחדש כנעשה בידי שמים. על כן מקווה שרק נפסל בג' לוגין, שכאמור לעיל חל עליו רק הפסול של הווייתו בידי אדם, יוכשר על ידי הוצאת מלואו ועוד.

לעומת זאת, במקווה שכולו מים שאובים יש גם את הפסול של המים בחפצא. פסול זה אינו מתבטל על ידי מעשה סמלי, ויש צורך בחישוב מדוקדק שיוודא שאכן לא נותר שיעור פוסל מהמים השאובים.

אמנם, לפי הבנתנו לעיל שג' לוגין פוסלים בנפילה, הרי כאן לכאורה אין סיבה שנפסול את המקווה אם נותרו בו ג' לוגין, ובלבד שלא נותרו בו כ' סאה של מים פסולים, שהרי כאן ג' הלוגין הפסולים שנותרו אינם נופלים למקווה, ולהיפך - המים הכשרים נופלים עליהם. אם כן, קשה לפי הסברנו מדוע בחישוב המדוקדק בודקים שלא נשארו מהמים השאובים ג' לוגין; לכאורה די היה בכך שלא יישארו מהם כ' לוגין.

נראה שניאלץ לומר, שלדעת הראב"ד ג' לוגין פוסלים את המקווה לאו דווקא בנפילתם, אלא גם בעצם מציאותם בו. עצם קיומם של ג' לוגין במקווה מגדיר אותו כנעשה בידי אדם (אף שכאמור שאר המים שבו אינם נפסלים בחפצא, אם רוב המים כשרים). לפיכך כדי לבטל את הפסול במקווה שכולו שאובים יש לחשב שלא נשארו במקווה ג' לוגין פסולים. לפי הבנה זו אם נפלו ג' לוגין שאובים למקווה והשלימוהו למ' סאה, הרי שדי בכך שנעשה מעשה סמלי שיגדיר אותו כנעשה בידי שמים, ובלבד שבסיומו לא יישארו במקווה ג' לוגין שלמים של מים שאובים. במקווה שכולו שאובים לא יועיל מעשה סמלי שכזה, כיוון שגם בסיומו יישארו במקווה ג' לוגין שאובים, ואף שהפסול בחפצא לא מפריע ברגע שאין כ' סאה שאובים - פסול הווייתו בידי אדם לא מתבטל כל עוד יש במקווה ג' לוגין שאובים.

אפשר לצמצם במקצת את החידוש שבהבנה זו, ולומר שג' לוגין אינם מגדירים מקווה קיים כנעשה בידי אדם אם לא נפלו אליו, אך אם ג' הלוגין קדמו למים הכשרים הם מגדירים אותו כנעשה בידי אדם גם ללא מעשה נפילה. לפי זה במקרה שלנו אכן צריך שלא יישארו ג' לוגין, כיוון שהם קדמו למים הכשרים שמוזרמים למקווה; אך כשהמים הכשרים קדמו, ג' לוגין שלא נפלו למקווה לא יפסלוהו.

---