מחשבה בטומאה וטהרה / הרב דניאל וולף

א. מבוא

המשנה בכלים אומרת:

"כל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה..."     (פכ"ה מ"ט).

כדי שכלי יקבל טומאה צריך שיהיה בשימוש האדם [1].   ממשנה זו עולה שאין צורך שהאדם ישתמש בו בפועל. די שהאדם יחשוב שהכלי מיועד לצרכיו, ומייד הכלי יכול לקבל טומאה [2].

ניתן להבין את עניינה של מחשבה זו בשתי דרכים: א. חפץ בר שימוש הוא כלי לעניין טומאה, אלא שנדרשת מחשבת האדם כדי לוודא שאכן הוא מיועד לשימוש. לפי ההסבר הזה המחשבה אינה משמעותית, וייתכן גם שאינה הכרחית. אם יהיה ברור שהחפץ העומד בפנינו הוא אכן בר שימוש, סביר שיקבל טומאה גם בלא מחשבה.

ב. כדי שחפץ יוגדר ככלי, וממילא יקבל טומאה, צריך שהאדם יחשוב עליו כחפץ העומד מעתה והלאה לשימושיו, ובלא מחשבת האדם יישאר כחומר גלם שאינו מקבל טומאה. אם נרצה לתת טעם לדבר, נאמר שרק חפצים שבני האדם נתנו דעתם עליהם, נחשבים כשייכים לעולם הסובב את האדם; וכידוע בענייני טומאה וטהרה, רק מה שנוגע לעולמו של האדם מקבל טומאה. מעתה, הואיל והמחשבה היא בעלת ערך, הכרחית ומשמעותית, נוכל להבין הלכות שקשורות לעצם המחשבה ולא רק לתוכנה, כגון מיהו זה שצריך לחשוב.

בפשטות, נראית האפשרות הראשונה, שהמחשבה אינה הכרחית. ברם, ממספר סוגיות הקשורות למחשבה בטומאת כלים עולה, שיש מקום, ואף הכרח לבחור באפשרות השנייה דווקא. נעבור כעת לפרש את דברינו.

ראיות ממסכת כלים

במשנה נאמר:

"תנור שהֻסַּק מאחוריו, או שהֻסַּק שלא לדעתו, או שהֻסַּק בבית האֻמן - טמא; מעשה שנפלה דלקה בתנורי כפר סגנה, ובא מעשה ליבנה - וטמאן רבן גמליאל"   (פ"ה מ"ד).

לפי גרסה זו, מסתבר שעניין הדעת אינו משמעותי כל כך, שכן אף שהתנור הוסק שלא מדעת הוא הוכשר לקבל טומאה. אלא שבפירוש הר"ש על משנה זו מופיעה גרסה אחרת, ובמקום "טמא" כתוב "טהור". לפי גרסת הספרים, המעשה ברבן גמליאל נובע מההלכה שלפניו. לעומת זאת, לפי גרסת הר"ש, זהו 'מעשה לסתור', ויוצא שיש לנו מחלוקת תנאים בשאלה זו. לענייננו חשובה הגרסה שמביא הר"ש. לפיה, כדי שכלי יקבל טומאה צריך שגמר מלאכתו יהיה מדעת. אפילו תנור [3] שיצירתו נעשית, מן הסתם, מתוך תכנון ומחשבה, אם הפיכתו לכלי לא נעשתה מדעת האדם, אין הוא מוגדר כדבר שמקבל טומאה, אף על פי שישנה סבירות גבוהה, ואולי אף ודאית, שישתמשו בו ככלי.

לפי הנוסח הגורס "טמא", ולדעת רבן גמליאל (בנוסח שגורס בדעת תנא קמא "טהור"), נוכל להסביר את עניין הדעת כדבר הבא רק לוודא שהכלי הוא בר שימוש. לכן, אם השגנו את הידיעה בדרך אחרת, דיינו. ברם, ניתן לטעון שאין כאן מחלוקת עקרונית, כי אם ויכוח איזו מחשבה נדרשת, ולדעת כולם המחשבה היא הכרחית. לדעת המטהרים - יש צורך במחשבה בגמר המלאכה, ולדעת המטמאים - למרות שלא הייתה דעת בגמר המלאכה, עדיין תהליך יצירת הכלי היה בידי האדם ועל פי מחשבתו. אם נחזור לרעיון שהוצע לעיל בטעם הדבר, די שהאדם קישר את התנור לעולמו בזמן בנייתו, שכן העיתוי אינו משמעותי לעצם הקישור, ודי לנו בכך שהאדם חשב בשלב כלשהו, כדי להכשיר כלי לקבל טומאה. כמו כן, ניתן לטעון שהסקת התנור גוררת בוודאי מחשבה בעקבותיה, והיא שמאפשרת את טומאת הכלי.

נחיצותה של המחשבה עולה גם מנושא אחר. המשנה אומרת:

"כֹּפֶת שסֵרקו וכִרְכְּמוֹ ועשאו פנים - רבי עקיבא מטמא, וחכמים מטהרין עד שיָחֹק בו..." (פכ"ב מ"ט).

לפי הראשונים מדובר כאן בחתיכת עץ שניתן לשבת עליה [4], והמשנה דנה האם היא נטמאת בטומאת מדרס. רבי עקיבא סבור שדי לצבוע ולעשות שינויים אסתטיים כדי שהעץ הטבעי יהפך לכלי, ואילו לפי חכמים נדרשת גם חקיקה. הראשונים נחלקו מהי חקיקה זו - לפי הרמב"ם [5] מדובר בחריטת ציורים. לעומתו הר"ש מסביר שמדובר על יצירת שקע בעץ, המיועד לישיבה. ההבדל בין רבי עקיבא לחכמים מוסבר היטב על פי פירוש הר"ש: לדעת חכמים צריך שהאדם יהיה שותף ביצירת הפן השימושי של הכלי, בעוד שרבי עקיבא מסתפק בכך שהאדם ייטול חלק ביצירת הכלי. לפי הסבר הרמב"ם מדובר בשתי פעולות בתחום האומנות, ולא מובן מדוע נחלקו חכמים ורבי עקיבא.

התוספתא מוסיפה בעניין דברים חשובים:

"...וכולן אם לא נתכוון לחוקקן - טהורין. מצאן חקוקין וחישב עליהן - מקבלין טומאה מכאן ולהבא. חישב עליהן חרש שוטה וקטן או אדם שאינן שלו - טהורין"   (כלים בבא בתרא פ"ב ה"ד).

ראשית, באשר לפירוש המשנה - הסברו של הרמב"ם למושג החקיקה קשה, שכן לפי דעתו מדובר בפעילות אומנותית. בתוספתא מדובר בחקיקה בלא כוונה, ולא ניתן לדבר על יצירה אומנותית בלא כוונה [6]. אך אם חקיקה היא יצירת מקום הישיבה, כפירוש הר"ש, ניתן לדבר על יצירת הפן השימושי בלי כוונה, וממילא מובנות הן המשנה הן התוספתא.

לענייננו, יש חשיבות רבה להלכה בתוספתא: "וכולן אם לא נתכוון לחוקקן טהורין...". עולה מכאן שגמר מלאכת יצירת הכלי צריך להיות בכוונת היוצר וכתוצאה מתכנונו. אם כלי נוצר מעצמו, אף על פי שהוא לחלוטין בר שימוש, הוא אינו מקבל טומאה כל עוד האדם לא חשב עליו ככזה. זו ראיה לטענתנו, שכן ברור לכל שניתן להשתמש ב'כופת', ואלמלא שהמחשבה הכרחית, יכולנו לצפות שנוותר על הדרישה למחשבת יוצר הכלי, והכלי יקבל טומאה גם בלעדיה.

ב. מחשבת חרש שוטה וקטן

בסוף ההלכה, בתוספתא הנ"ל, נידונה השאלה מיהו שצריך לחשוב. נאמר שם: "חישב עליהן חרש שוטה וקטן או אדם שאינן שלו - טהורין". עניין מחשבת חרש, שוטה וקטן נידון גם במשנה ובגמרא בחולין.

במשנה נאמר:

"הרמון, האלון והאגוז שחקקום התינוקות לָמוֹד בהם את העפר, או שהתקינום לכף מאזנים - טמא, שיש להם מעשה ואין להם מחשבה"   (פי"ז מט"ו) [7].

ניתן להציע שני הסברים מדוע יש להם מעשה ואין להם מחשבה:

א. מחשבת חרש, שוטה וקטן אינה נחשבת 'מחשבה', הואיל ואינם יציבים ורציניים בדעתם. קשה להתייחס ברצינות למחשבותיהם מאחר שאינם חושבים לטווח ארוך, אלא רק על האירוע שהם נתונים בו, וממילא דעתם אינה יציבה ומעמיקה. אך אם הם עשו מעשה הממחיש את רצונם ואת מחשבתם, הדבר מורה על רצינות, ומוכיח שלא יחזרו בהם.

ב. ישנם תחומים שונים בהלכה שנדרשת בהם מחשבה, וחרש, שוטה וקטן מופקעים מהם (למרות שייתכן שמחשבתם שקולה ורצינית). גם מחשבה בענייני קבלת טומאה נכללת בתחומים אלו. אך חרש, שוטה וקטן אינם מופקעים מהיכולת ליצור כלי, ולכן "יש להם מעשה". להבנה זו נצטרך לטעון שיש שתי דרכים ליצירת חפצים שיקבלו טומאה: א. על ידי מחשבה. ב. על ידי מעשה.

ההסבר השני אפשרי רק אם נבין שהמחשבה הכרחית, שכן כפי שציינו בראשית המאמר, רק לפי דרך זו תִּתכנה הלכות שקשורות למחשבה עצמה. כאן אנחנו נפגשים בהלכה שקובעת מי כלול בקבוצת האנשים שיש ערך למחשבתם, ומי מופקע מתחום זה.

ננסה, אם כן, להכריע בין שתי הבנות אלו. הסוגיה בחולין (יב:-יג.) פותחת בשאלה האם לקטן יש מחשבה, ולומדת לעניין זה מהמשנה בכלים. המחשבה שהסוגיה עוסקת בה קשורה לענייני קודשים, כפי שעולה מההקשר שם [8]. בקודשים הצורך במחשבה הוא הכרחי [9], ואין אפשרות שיוקרב קורבן ללא מחשבה. את לימוד הגמרא מתחום הטומאה לתחום הקודשים ניתן להבין רק אם נניח, שמחשבה בכלים, כמו בקודשים, היא יסוד מהותי ומחויב, ולא רק דרך לבירור [10].

הסוגיה בחולין מדרגת את פעולותיו של קטן לשלוש רמות:

1. מחשבה. 2.מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. 3. מעשה.

  ביחס לרמות - (1) ו-(3), למדנו לעיל, שאין לקטן 'מחשבה' אבל 'מעשה' יש לו. הגמרא מסתפקת ביחס לרמה (2): האם היא קיימת אצל קטן - המסקנה היא שאינה קיימת מדאורייתא, אך יש לה משמעות מדרבנן.

ניתן להסביר שהסתפקות הגמרא בעניין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו - (2), נובעת מהתלבטות במחשבת הקטן בשאלה שדננו בה לעיל: האם הבעיה היא ברצינות מחשבתו של הקטן, או שהמחשבה היא בעלת ערך, והקטן מופקע מכל התחומים שמחשבה נדרשת בהם. כלומר ייתכן שאין ל'מעשה' יתרון מהותי על פני ה'מחשבה', והסיבה שלא מסתפקים ב'מחשבה' היא רק מפני החשש שהקטן לא רציני במחשבותיו; ואילו בזמן שהקטן עושה מעשה - רצינותו מוכחת. אם כן, כשם שעל ידי 'מעשה' מוכחת רצינותו, כך היא מוכחת גם על ידי מעשים שונים הנעשים בהקשר המיידי, וזה יועיל בדומה ל'מעשה', הן לעניין טומאה הן לעניין קודשים.

ברם, ייתכן שבמשניות יש עדיפות ל'מעשה' אצל קטן, משום שב'מעשה' יש שוני מהותי: זו דרך ליצור כלי, השונה מהדרך שנעשית על ידי מחשבה. לפיכך, כשם שמ'מחשבה' החרש, השוטה והקטן מופקעים לגמרי, כך גם מחשבתם שניכרת ממעשיהם לא תיחשב, שכן היא עדיין רק בגדר מחשבה. ממילא היא לא תועיל להגדרת החפץ ככלי בענייני טומאה, ובקודשים היא לא תספיק, הואיל והמחשבה הדרושה בנושאים אלו לא התקיימה.

כאמור מסקנת הגמרא היא שמדאורייתא לא די במחשבה שניכרת מתוך מעשיו. לפי הסבר זה לסוגיה, הגמרא הכריעה שהצורך במחשבה הוא מהותי והכרחי.

לפי דברינו הקטגוריות השונות בסוגיה מוסברות על פי פשטות הלשון:

מעשה - יצירה ממשית, שבאים בה לידי ביטוי שני קני המידה שדיברנו עליהם: א. רצינות. ב. יצירת הכלי עצמו.

מחשבה - כאשר לא נעשה שום דבר בפועל, אלא ה'עושה' רק חשב.

מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו - כאשר הייתה רק מחשבה על העניין הנידון, אבל ניתן לראות ביטויים למחשבה זו בפעולותיו של החושב. בכל אופן, אי אפשר להגדיר פעולות אלו כ'מעשה' ממש.

בסוגיות השונות יש דוגמאות ל'מעשה', ול'מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו', ונראה שהן מתאימות להגדרות אלו:

מעשה - א. ראינו לעיל (עמ' 12) את המשנה בחולין, ביחס לתינוקות שחקקו בפירות. כאמור שם מדובר ביצירת כלי.

ב. בירושלמי תרומות נאמר:

"...דתנינן תמן: 'העלו חרש, שוטה וקטן, אף על פי שחישב שירד עליהן הטל אינן ב'כי' יותן', מפני שיש בהן מעשה ואין בהן מחשבה [11]'. ואי זהו מעשה שלהן? רבי חונא אמר בתפוש בהן בטל"  (פ"א ה"א).

כלומר כשחרש, שוטה וקטן רוחצים את הפירות (ולא רק חושבים על ירידת הטל), יש נתינה ממשית של מים, ובזו יש מילוי הדרישה של "כִּי יִתֵּן" - דרישה למעשה מעבר לרצון שנדרש תמיד [12].

כך עולה גם מפירוש הרמב"ם למשנה במכשירין (פ"ו מ"א), שמשמע ממנה שיש לחרש, שוטה וקטן מעשה. וזה לשונו:

"שאִלוּ נתנו את המים עליהן בכוונה היו מוכשרין".

מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו - בסוגיה בחולין מובאות שתי דוגמאות:

א. "כגון דהוה קיימא עולה בדרום ואתיוה לצפון ושחטה".

ב. "המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה וירד עליהם טל".

בשתי הסיטואציות המתוארות, מעבר למחשבה פנימית עלומה, יש מעשה שחושף בפנינו את המחשבה שקדמה לפעולה.

שיטות הראשונים בסוגיה

עד כה הסברנו את הסוגיה על פי פשטות הלשון, ברם רש"י והתוספות הסבירו בדרך שונה. נתעכב מעט ונתמודד עם ההסברים שלהם, ונבהיר מדוע בחרנו שלא לאמץ את דבריהם.

הסבר רש"י לסוגיה, על פי הבנת התוספות [13] : ההבדל בין הסברו למה שהצענו לעיל, נובע מהגדרות שונות לקטגוריות בסוגיה. הצעתו היא:

מחשבה - דיבור, כלומר מחשבה שבאה לידי ביטוי בפה. מחשבתו ניכרת מתוך   מעשיו - מעשה שאינו מְלֻוֶּה דיבור. מעשה - מעשה הַמְלֻוֶּה בדיבור.

הסבר התוספות [14] לסוגיה: הגדרותיהם מתיחסות רק לשתי קטגוריות: מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו - פעולה שמוכיחה קצת את כוונתו. מעשה - מקרה שברור לחלוטין מה הייתה כוונתו. התוספות, בגלל הבנתם שמדובר כאן בדרגות שונות של הוכחת הכוונה, מסבירים שהגמרא מסתפקת: האם מחשבתו שניכרת מתוך מעשיו היא כ'מעשה' שכוונת העושה ברורה, או שהואיל וניתן לפרש את מעשיו כתוצאה של פעולה אחרת, אין די בהוכחה כזו. לפי דרכם, התוספות הבינו שהמשנה במכשירין זהה למקרה הזה, ולפיכך הגמרא יכלה להכריע ממנה. לשון המשנה היא:

"המעלה פֵּרותיו לגג מפני הכנימה וירד עליהם טל - אינם ב'כי יֻתַּן', ואם נתכוון לכך - הרי זה ב'כי יֻתַּן'. העלן חרש שוטה וקטן, אף על פי שחִשֵב שירד עליהן טל - אינן ב'כי יֻתַּן' - שיש להן מעשה ואין להן מחשבה"   (פ"ו מ"א).

בהמשך הסוגיה מובאים דברי רבי יוחנן שמתייחסים לסוף המשנה במכשירין:

"לא שנו אלא שלא היפך בהן, אבל היפך בהן הרי זה 'בכי יותן' "   (יג.).

התוספות מסבירים ש'היפך בהן' הוא מקרה שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, שכן לא ברור לְמַה נועדה העלאת הפירות. ומדברי רבי יוחנן אנחנו למדים שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו נחשבת כ'מעשה'.  

הסבר התוספות לסוגיה קשה משתי סיבות: א. לפי דבריהם, מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, זהו מקרה שלא ברור מה הייתה כוונת עושה הפעולה. מדוע, אם כן, המקרה שמופיע בראשית המשנה במכשירין: "המעלה פרותיו לגג מפני הכנימה", אינו עונה לקריטריונים הנדרשים? התוספות מסבירים, שמדובר במצב שלא ברורה כוונתו לחלוטין. הסבר זה קשה בלשון המשנה, שכן כתוב בה: "... העלן חרש, שוטה וקטן אף על פי שחִשֵּב שירד עליהן טל - אינן ב'כי יֻתַּן' ", נראה אפוא שהכוונה ברורה. לפיכך סביר להניח שהדיון במשנה אינו האם הכוונה הייתה ברורה, אלא מטרת המשנה לומר שכוונה בלבד אינה מועילה.

ב. התוספות, לאור שיטתם, שפעולה שמוכחת ממנה הכוונה של מי שעשה אותה נחשבת כ'מעשה', קישרו בין דברי רבי יוחנן בסוגייתנו, לדברי רב חונא בירושלמי ממסכת תרומות שהובא לעיל (עמ' 14). מקישור זה יוצא שיש לקטן 'מעשה', במקרה ש'תפוש בהן'. בדרך זו הגיעו התוספות למסקנה: "שמא האי 'תפוש בהן בטל' - היינו 'היפך בהן' דקאמר רבי יוחנן הכא; אי נמי כשהטל יורד מעלה אותן, וכשהטל פוסק מורידן". דברים אלו, שהיחס לדברי רבי יוחנן הוא כלמעשה גמור, תמוהים מאוד. נראה שכוונת הגמרא, בהבאתה את רבי יוחנן, היא על מקרה שכוונתו נלמדת ממעשיו, כפי שאומרת הגמרא (לפני שמביאה את המשנה במכשירין): "הא נמי אמרה רבי יוחנן חדא זימנא...", וכן על זה הגמרא אומרת: "הכי קא מיבעיא ליה דאורייתא או דרבנן...". לפי דברינו, הדברים פשוטים: אף על פי שברורה כוונתו לגמרי, עדיין זה יכול להיחשב רק כ'מחשבה' - ברם אם זה לוּוָה בעשייה שממנה ניתן ללמוד על מחשבתו, זה עונה לקריטריון של 'מחשבתו ניכרת ממעשיו', הנידון בסוגיה.

זהו גם פסק הרמב"ם:

  "המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה וירד הטל עליהן לא הוכשרו, ואם נתכוון שירד הטל עליהן הוכשרו. לפיכך אם העלום חרש שוטה וקטן אף על פי שחישבו שירד עליהן הטל לא הוכשרו, שיש להן מעשה דין תורה ואין להם מחשבה ואפילו מדברי סופרים. הפכו בהן קטנים על הגג הרי אלו מוכשרין, שאם היתה מחשבתו של קטן ניכרת מתוך מעשיו הרי מחשבתו מועלת מדבריהן"   (הלכות טומאת אוכלין י"ד, ב).

הסברו של רש"י להתייחסות הגמרא למשנה במכשירין קשה גם כן. לפי דבריו, מדובר על מקרה שהחרש, השוטה והקטן חשבו רק לאחר שירד הטל. דברים אלו נראים דחוקים בפשטות לשון המשנה [15]. אמנם, ייתכן שניתן להבין את התוספתא, שמתייחסת למקרה של המשנה במכשירין, כמו הסברו של רש"י, וזאת בשל הבדל אחד בין לשון התוספתא ללשון המשנה. בתוספתא נאמר:

"חרש שוטה וקטן שהעלו פירותיהן לגג ללותתן בטל ובגשמים הרי זה ב'כי יותן'. העלו מפני הכנימה וירד עליהן טל וגשמים אף על פי שחישבו אינן ב'כי יותן', שיש להן מעשה ואין להן מחשבה"   (מכשירין פ"ג ה"ב).

במקום 'כוונה' שנאמרה במשנה, מופיעה בתוספתא 'מחשבה'. בניגוד ל'כוונה', שלעולם מלווה את הפעולה, 'מחשבה' היא דבר עצמאי, ויכולה להתרחש בזמן אחר. לכן, אם הפרטים המובאים בהלכה מופיעים על פי הסדר הכרונולוגי שבו קרו, זמן המחשבה הוא כפי שתיאר רש"י - רק לאחר שכבר נרטבו הפירות.

בשל בעיות אלו בהסבריהם של רש"י והתוספות, לאור דברי הרמב"ם, וההתייחסות של הירושלמי לנושאים הנידונים בסוגיה, נראה אפוא, שהגדרותינו לקטגוריות המופיעות בגמרא בחולין, הן המתאימות ביותר.

ג. היחס בין מחשבה בטומאת כלים למחשבה בתחומים אחרים

נקודה נוספת שחשובה לציון בגמרא בחולין, שבה עסקנו בחלק הקודם היא: השוואת הגמרא מחשבה בטומאת כלים, למחשבה של 'ניחא ליה', שלקוחה מהכשרת פירות לקבלת טומאה. נראה שהשוואה זו באה בעקבות שימוש המשניות בכלים ובמכשירין בביטוי זהה: "מפני שיש להן מעשה ואין להן מחשבה" [16]. כפי שציינּו לעיל [17], המחשבה שנדרשת להכשרת אוכלים היא הכרחית, ומההשוואה בין המחשבות השונות הקשורות לתחומים שונים, ייתכן שניתן ללמוד שגם המחשבה בענייני טומאת כלים היא הכרחית, ולא רק אמצעי יעיל לבירור ייעוד הכלי.

סוגיה נוספת שניתן ללמוד ממנה על אופי המחשבה הנדרשת, היא הסוגיה   בנידה (נ.), שעוסקת בשאלה ממתי המחשבה משמעותית [18]. הגמרא עוסקת בשני מקרים: 1. בפירות - בזמן שעדיין מחוברים לעץ. 2. בנבלת עוף טהור - בעודנו חי. אם המחשבה נועדה רק לברר שהדבר שעומד לפנינו עומד לשימוש, הרי שלא ניתן להבין מדוע שלמחשבה תהיה משמעות כשהפרי עדיין מחובר לעץ והעוף עודנו חי, שכן ברור שאינם עומדים לאכילה.

ניתן להבין את האפשרות, שהמחשבה תכשיר פרי לכשייתלש ועוף מִשֶּיָּמוּת לקבל טומאה, רק אם נסבור שיש צורך הלכתי עצמאי במחשבה, כדי שהכלי יקבל טומאה. כלומר נדרש שהאדם יתייחס לאוכל הספציפי, לא כדי לברר שהוא עומד כעת לאכילה, אלא כדי שיהיה מודע אליו ובכך יקשר אותו לעולמו. לפיכך אין זה משנה מתי המחשבה הזו התרחשה [19]. אמנם מסקנת הסוגיה שם היא, שצריך מחשבה חדשה

לכשייתלש הפרי ומשימות העוף. אך נראה שניתן ללמוד מעצם הצבת השאלה ביטוי לכך שהצורך במחשבה, אינו רק דרך לבירור הסיכויים הסטטיסטיים שהפרי המדובר יאכל, או שישתמשו בכלי הנידון, אלא צורך מהותי; והמסקנה היא שצורך מהותי זה ממומש רק לאחר תלישת הפרי ומות העוף.

לעיל, ראינו השוואה של מחשבות שונות בענייני טומאה. בגמרא במסכת קידושין מופיעה השוואה לתחום אחר - ההתייחסות שם היא ל'דעת מקנה'.  

המשנה בתחילת הפרק השלישי אומרת:

"... וכן האומר לאשה: 'הרי את מקודשת לי לאחר שלושים יום', ובא אחר וקִדְּשָה בתוך שלושים יום - מקודשת לשני..."   (פ"ג מ"א).

בדיון הגמרא בהלכה זו, מובאים דברי רב ושמואל: שאם איש אחר לא קידש את האישה במהלך שלושים היום, חלים קידושי הראשון. בעקבות דין זה, נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש: האם האשה יכולה לחזור מרצונה להתקדש לראשון, כל עוד לא חלו הקידושין:

"רבי יוחנן אמר: חוזרת - אתי דיבור ומבטל דיבור. ריש לקיש אמר: אינה חוזרת - לא אתי דיבור ומבטל דיבור"   (שם, נט.).

במהלך הסוגיה הגמרא רוצה להוכיח שהדין עם ריש לקיש, שלא ניתן לחזור מאמירה על ידי אמירה אחרת, מהברייתא בעניינינו [20]:

  "כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה, ואין עולין מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה. מעשה - מוציא מיד מעשה ומיד מחשבה. מחשבה - אין מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה".

כלומר האמירה בענייני קידושין מזוהה בתוקפה עם המחשבה בענייני טומאה.
למסקנה, הגמרא דוחה את הראיה מטומאה בשל ייחודה, כפי שמתנסחת הגמרא:

"שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי"   (שם, נט:).

מעבר לחיבור בין המחשבה בכלים לבין הרצון במכשירין שדיברנו עליו לעיל, יש כאן השוואה לדעת האישה בקידושין שעניינה דעת מקנה. יתרה מכך, אנחנו למדים מדברי הגמרא שערכה של המחשבה בענייני טומאה רב מזו של דעת המקנה. בענייני קניין, וכל שכן בקידושין, הדעת היא דבר הכרחי [21]. מכאן אנחנו למדים על המשקל שנתנו האמוראים למחשבה בטומאה וטהרה.

ד. מחשבת בעלים

כפי שציינּו לעיל, הבנה של המחשבה כדבר מהותי, יכולה להסביר את קיומן של הלכות העוסקות בשאלה כיצד המחשבה צריכה להתבצע, ומיהו זה שצריך לחשוב. דוגמא לכך היא הרחבתו של הרמב"ם להלכה מהתוספתא.

בסופה של התוספתא בכלים, שעוסקת במחשבת חרש, שוטה וקטן, שבה עסקנו קודם (עמ' 11), יש הלכה לגבי מיהו שצריך לחשוב:

"...חישב עליהן חרש שוטה וקטן, או אדם שאינו שלו - טהורין".  

הרמב"ם למד מהלכה זו, שבכל מקום שנדרשת מחשבה בטומאה היא צריכה להיעשות על ידי הבעלים דווקא. בעוד שבתוספתא נאמרו הדברים רק לגבי טומאת כלים, הרמב"ם מזכיר דרישה זו, גם בטומאת כלים - לעניין כלי קיבול [22], וגם בהכשר אוכלין [23]. לעומתו, התוספות [24] צמצמו את ההלכה הזאת, ולדעתם בהכשר אוכלין אין צורך במחשבה של בעלים דווקא.

גם בטומאת משכב הרמב"ם נותן מעמד מיוחד למחשבת הבעלים [25]. שם הוא כותב שרק הבעלים יכולים לייחד כלי למשכב. יש לכך ביטוי למעמדה המיוחדת של מחשבת הבעלים, שכן ללא ייחוד זה הכלי לא יקבל טומאת משכב. בעניין זה הרמב"ם לא אוחז בדעת יחיד, דין זה מופיע גם בתוספות [26]. (לא ברורה מה דעתם בעניין כלי קיבול וטומאת אוכלין).

מדוע נצרכת דווקא מחשבת הבעלים? ניתן להציע שני הסברים:

א. המחשבה מגדירה עצמים כ'כלים', ואין בידי איש את היכולת להגדיר את חפציו של חבירו. דברים אלו תואמים את הקו שהתווינו עד כה, שהמחשבה היא מהותית, וכך ניתן להבין את הדרישה לגבי מיהו זה שיחשוב. אם כל מטרת המחשבה

היא רק לוודא שהחפץ בר שימוש, לא ברור מדוע שתהיה עדיפות לבעלים על פני אנשים אחרים. דברים אלו דומים למה שאמרנו לעיל במחשבת חרש, שוטה וקטן - ואכן דברים אלו הובאו יחד בתוספתא [27] וברמב"ם [28].

ב. ניתן להסביר את ההלכות האלה גם אם נאמר שהמחשבה נועדה רק לוודא שהחפץ מיועד לשימוש: לפי הסבר זה נאמר שהצורך במחשבת הבעלים דווקא הוא צורך פרקטי - מאחר שרק לבעלים יש שליטה על החפץ, ניתן לעקוב רק אחר מחשבתם. לפיכך רק התייחסותם משמעותית.

ייתכן דווקא שיהיה הבדל בין ההסברים שהצענו בצורך במחשבת הבעלים דווקא, בשאלת הגדרת 'בעלים' לענייננו. בהסבר הראשון שהוצע, הבעלים נדרשו כדי להגדיר את הכלי; לפיכך ניתן לצפות שנשתמש בהגדרות משפטיות. לעומת זאת, לפי הדרך השנייה, סביר אם נשתמש בהגדרות מעשיות, שכן אנו מעוניינים במי ששולט בחפץ, ושעל פיו ייקבע האם החפץ עומד לשימוש מעתה והלאה.

נביא דוגמא שתבהיר את כוונתנו: 'קצות החושן' (סימן ת"ו ס"ק א') דן מהו פסק הרמב"ם במחלוקת רבנן ורבי יוסי הגלילי, האם 'קודשים קלים' הם 'ממון גבוה' או 'ממון בעלים' [29]. ה'קצות' רצה להוכיח משיטת הרמב"ם בענייני מחשבת בעלים, שלדעתו נפסק שזהו 'ממון בעלים'. הוכחתו מבוססת על גמרא בחולין (לו:) שדנה כיצד 'בשר הקודש' מוכשר לקבל טומאה. רב יהודה הציע בשם שמואל:

"כגון שהייתה לו פרה של זבחי שלמים והעבירהּ בנחל, שחטהּ ועדיין משקה טופח עליה".

  אם מדובר על מקרה שהפרה הוכשרה לקבל טומאה, ראינו לעיל, שלדעת הרמב"ם, צריך את מחשבת הבעלים כדי שהפרה תוכשר לקבל טומאה. בצירוף הנתונים הללו הכרחי שלפרה יהיו בעלים, שאלמלא כן לא תוכשר לקבל טומאה. אפשרות כזו קיימת רק אם פוסקים כרבי יוסי הגלילי ש'קודשים קלים' הם 'ממון בעלים', שאם לא כן אין פה בעלים שיחשבו, שהרי מדובר ב'קודשים קלים'.

ראייתו של ה'קצות' מתבססת על ההנחה שהבעלים שנדרשים מוגדרים על פי קטגוריות משפטיות, ולכן אם פוסקים כרבנן ש'קודשים קלים' הם 'ממון גבוה', אין כל זיקה בין הבעלים לפרה. ברם, אם הצורך בבעלים קשור לשליטתם בחפץ, אזי גם אם 'קודשים קלים' הם 'ממון גבוה' - עדיין הבעלים המקוריים שולטים בפרה, ורצונם הוא שיהיה הרלוונטי להכשרה לקבלת טומאה. ובכך ראיית ה'קצות' נדחית.

אם נכונים דברינו, נראה שניתן להכריע בשאלתנו לאור סוגיה בבבא קמא (סו:). הגמרא שם דנה האם מחשבת גנב וגזלן יכולות להכשיר כלי לקבל טומאה. הכרעת הסוגיה היא כדברי רבי שמעון:

  "של גזלן - מחשבה מטמאתן; ושל גנב - אין מחשבה מטמאתן לפי שלא נתייאשו הבעלים".

הגמרא מסיקה מדין זה כלל בהלכות קניינים: "שמע מינה ייאוש קנה". למדנו מכאן שמחשבת הגזלן מועילה רק מרגע שנעשה בעלים גמורים על החפץ. אם הצורך בבעלים קשור רק לשליטתו בחפץ, היינו מצפים שגם ללא ייאוש הבעלים מחשבתם תועיל מאחר שהם ששולטים על החפץ, וכמו כן לא היה אמור להיות הבדל בין גנב לגזלן.  

כיוון הפוך עולה מהדרישות במקרה שמעבר ל'מחשבה' יש 'מעשה' בפועל. לשם כך נחזור לתוספתא בכלים שעסקנו בה מספר פעמים:

"...וכולן אם לא נתכוון לחוקקן - טהורין. מצאן חקוקין וחישב עליהם - מקבלין טומאה מכאן ולהבא. חישב עליהן חרש שוטה וקטן או אדם שאינן שלו - טהורין".

להלכה זו שלושה חלקים:

1. חקיקה שלא במודעות, שמכשירה לקבל לטומאה.

2. אם לא הייתה חקיקה של הבעלים, אלא מצא חקיקה קיימת - רק משיחשוב הכלי יוכשר לקבל טומאה.

3. הגבלות לגבי מי צריך לחשוב: א. צריך מחשבת מבוגר בר דעת. ב. צריך מחשבת בעלים.

נראה שההגבלות המוזכרות בחלק השלישי קשורות רק למחשבה, והחקיקה עצמה יכולה להיעשות גם על ידי חרש, שוטה וקטן, וגם על ידי מי שאינו בעלים. כדברים האלה אומר הגר"א בביאורו לתוספתא :

  "דאין מחשבה מועלת אלא בבעלים ולא באדם אחר".

לכאורה ניתן להבין את הוויתור על דרישה זו כאשר נעשה דבר ממשי, רק אם הצורך בבעלים קשור לעניינים מעשיים של שליטה בחפץ, שרק אחרי בעלים ניתן לעקוב; שכן הואיל וניתן לראות את מצב החפץ בבירור, אין סיבה לחלק בין הבעלים לכל אדם אחר.

כדי להסביר את הנתונים האלו גם לפי הקו שיש צורך מהותי בבעלים דווקא, נצטרך לטעון ש'מעשה' הוא דרך שונה של יצירת 'כלי', כפי שטענו לעיל לגבי "מעשה של חרש, שוטה וקטן", ואכמ"ל.

---