"ספר הישר" - ישרות ושירה / הרב יהודה שביב

חלק א' - ספר הישר

א. שני קטעים קוטביים

ספר הישר מוזכר פעמיים במקרא. לראשונה ביהושע:

"אז ידבר יהושע לה' ביום תת ה' את האמֹרי לפני בני ישראל. ויאמר לעיני ישראל: שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. ויִדֹּם השמש וירח עמד עד יִקֹּם גוי אֹיְביו הלא היא כתובה על ספר הישר..." (י', יב-יג).

ובפעם האחרת בשמואל:

"ויקֹנֵן דוד את הקינה הזאת על שאול ועל יהונתן בנו. ויאמר: ללמד בני יהודה קשת, הנה כתובה על ספר הישר" (שמ"ב א', יז-יח).

מה רב ההבדל!

ביהושע - קול ענות גבורה, שיר ניצחון; בשמואל - קול ענות חלושה, קינה על מפלה משפילה ומכאיבה.

ביהושע - דברים על מלחמה המוכרעת ממרומים: "וה' השליך עליהם אבנים גדֹלות מן השמים... ביום תת ה' את האמֹרי לפני בני ישראל" (שם, יא-יב). ואילו בקינת דוד על הצורך ללמד בני יהודה קשת, להודיע ולהיוודע כי לישראל המלחמה, ועליהם ללמוד את תכסיסיה ואת דרכיה.

כיצד חברו שני אלו לספר אחד?

ננסה לחשוף מה היו הפרקים השונים של ספר הישר, ומה כרך אותם יחד.

ב. בין יהושע לשאול

התבוננות מעמיקה תגלה כי באמת אין כאן ניגוד אלא השלמה.

מעבר לעובדה שניתן לראות כיצד בכל אחד מן האישים יש גם מן השני [1], נראה שיש להשוות את הרקע האישי של שתי הדמויות הללו.

ראשית דרכם של שני אישים אלו - יהושע ושאול - היא מלחמה בעמלק. אלא שזה הלך בה וזה נכשל בה.

ראשון, יהושע, הרג בעמלק ולא חמל. שאול, לעומתו, ביקש חשבונות רבים: חמל על אגג ועל מיטב הצאן, וסופו כישלון חמור - הרג את נוב, עיר הכוהנים, על כל אשר בה [2].

יהושע הלך ב'דרך הישר' אשר הורהו ה' ומשה עבדו. מִלָּא אחר הצו ביושר לבב, בלי לבקש לעצמו חשבונות וחישובים. ישרות שניטעה בתוכו היא שהדריכתו לעמוד לימין בני ברית אף אם גויים המה. דוק, מלחמה זאת, שעליה דיברו הפסוקים, לא יזומה הייתה על ידי יהושע, כל כולה באה כמענה לזעקת אנשי גבעון שיחוש לעזרתם, נוכח ברית מלכי ההר שזממה לנקום בהם ולהכחידם [3].

לעומת זאת, חמלה על רשעי ארץ שלא במקומה, גרמה לו לשאול לנהוג באכזריות במשכן כוהני עליון, מן המיטב שבעם ישראל [4]. סיפור מפלתו והלקח העולה ממנו, אף הוא פרק מפרקי ספר הישר.

ג. "זכרון בספר"

ננסה כעת לתור אחר פרק נוסף בספר הישר.

לאחר שהיכה יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, נצטווה משה על ידי ה':

"ויאמר ה' אל משה: כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע..." (שמות י"ז, יד).

"בַּסֵּפֶר" משמע בספר הידוע - לאיזה ספר מכוון הפסוק?

דעות שונות הובעו בפרשנים [5]. כיוון שפגשנו כבר בשני קטעים מספר הישר, שנכתבו בעקבות מלחמה, אפשר שאף סיפור מלחמת עמלק נכתב באותו הספר. נמצא, כי הפרק הראשון באותו הספר הוא פרק מלחמתו של יהושע בעמלק, ונראה שיש קשר הדוק בינו לבין הפרק של המלחמה האחרת של יהושע בעמק איילון. במלחמה עם עמלק ישראל נלחמו בתכסיסי מלחמה מחד; אך מאידך גורל המערכה הוכרע בהתערבות מגבוה - זו שבאה עם נשיאת ידי משה ועיני בני ישראל למעלה - בבקשת תשועה.

בפרק שקבע יהושע בספר הישר מסופר שהעמיד חמה ולבנה. דומה שמעין הסיפור הזה, נקבע כבר בפרק הקודם לו - במלחמת עמלק. הן כך מסופר בתלמוד הירושלמי:

"ר' יהושע בן לוי אמר: עמלק כושפן היה. מה היה עושה? היה מעמיד בני אדם ביום גיניסיא שלו, לומר לא במהרה אדם נופל ביום גיניסיא שלו. מה עשה משה? עירבב את המזלות, הדא הוא דכתיב: 'שמש ירח עמד זבולה וגומר' " (ראש השנה פ"ג ה"ח).

מה משה העמיד, אף יהושע העמיד.

"הנה כתובה על ספר הישר" - "לשמוע ה' בקול איש".

ד. אופיו של ספר הישר

הגמרא במסכת עבודה זרה מביאה את המדרש הבא:

"'וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו, הלא היא כתובה על ספר הישר'. מאי ספר הישר? א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים. שנאמר: 'תמות נפשי מות ישרים'" (כה.).

ספר הישר קשור, אם כן, למעשיהם של האבות. ראוי לעמוד על הקשר בין הפרק הראשון של ספר הישר - מלחמת עמלק, לדרך האבות.

במלחמה זו של יהושע, חזרו יוצאי מצרים לילך בדרך של האבות, שפעלו בעצמם ונחלצו להלחם עם מתקיפיהם (למשל: מלחמת אברהם עם המלכים; הכנותיו של יעקב למלחמה עם עשו). בעוד שבתחילת פרשת 'בשלח' - ביציאה ממצרים - עדיין אין בכוחם של ישראל להתייצב פנים מול פנים ולהלחם (אשר על כן נקבע להם - "ה' ילחם לכם ואתם תחרשון" - שמות י"ד, יד), הרי בסוף הפרשה - במלחמת עמלק - כבר רואים אנו מלחמה יזומה בתכסיסי אנוש ותחבולותיו. יהושע הוא מבשר המִפְנה.

זה סדר הדברים שראוי שיהיה: תחילה מגלים כי לה' המלחמה, ואחר יכולים אף הם להילחם. עם זאת, עליהם לדעת כי הניצחון מובטח רק כשישראל משעבדים את לבם לאביהם שבשמים [6].

ייתכן שלכך רמז דוד בהקריאו מספר הישר את הקטע: "ללמד בני יהודה קשת". נבהיר עניין אחד: מה בין קשת לחרב? חרב אחוזה ביד הלוחם - הכל רואים כי האוחז בחרב הוא שהיכה. לעומתו חץ שלוח, נראה כאילו מעצמו פגע, אלא שכל בר דעת יודע כי יש המושך בקשת ומשלח את החץ.

נסכם מה שהעלנו לבינתיים מפרקי ספר הישר:

1. עידוד למלחמה שבה האדם פועל בעצמו: 'ספרם של ישרים', זה אופיה של המלחמה בעמלק ואף יהושע נקט תכסיסי מלחמה. (כמו כן נראה שזו מטרת דבריו של דוד: "ללמד בני יהודה קשת").

2. 'ה' שומע בקול איש': כפי שנאמר ביהושע, וכפי שקרה במלחמת עמלק ובמלחמה בעמק איילון.

3. יש לזכור שהמלחמה היא לה' והכל תלוי ברצונו: במלחמה בעמלק צריך היה 'שיכוונו לבם לאביהם שבשמים'.

נרחיב מעט בעניין האחרון, בהקשרו למלחמת עמלק לעומת מלחמת שאול.

בעקבות מלחמת עמלק נזכר בספר שמות:

"כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדר דר" (י"ז, טז).

רש"י, על אתר, מביא בשם חז"ל את הדברים הבאים:

"ידו של הקדוש ברוך הוא הורמה לישבע בכסאו, להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית. ומהו 'כס' ולא נאמר 'כסא', ואף השם נחלק לחציו; נישבע הקב"ה שאין הכסא שלם ואין השם מלא עד שימח שמו של עמלק בן עשו, ומשנמחה שמו יהי שם ה' מלא והכסא שלם" (רש"י על פי חז"ל).

אין הקב"ה משרה שכינתו בארץ בשלימות כל עוד עמלק בעולם. ומכאן, שחובת מְחִיָּת עמלק המוטלת על ישראל, נגזרת מתעודתו להביא לידי השראת שכינה בעולם.

כל שנלחם כדבעי ומוחה כיכולתו, כביכול מוריד שכינה למטה, זוכה להיות נעזר על ידי כוחות מרום, ואף מקבל עוצמה וכוח להעמיד חמה ולבנה. לעומתו, מי שחומל ומניח את עמלק בעולם, מרחיק את השכינה ונזקק לבעלת אוב וכוחות שְאוֹל [7].

ה. פרק מסיים לספר הישר

אפשר שהמקרא מפגישנו עם פרק רביעי מפרקי ספר הישר.

בתפילת שלמה בעת חנוכת הבית לאחר הפסוקים:

"בָּנֹה בניתי בית זְבֻל לך מכון לשבתך עולמים" (מל"א ח', יג).

הוסיפו השבעים בתרגומם:

"הלא היא כתובה על ספר השיר".

כבר שיערו החוקרים שנתחלף כאן 'ישר' ב'שיר', וכאילו צריך היה לומר: "הלא היא כתובה על ספר הישר".

האמנם אך טעות כאן - התחלפות 'ישר' ב'שיר'? דומה שהקשר בין השניים אמיץ ועמוק הוא. מתוך מה שהעלנו עד כה, אפשר שיתבאר הקשר. שהרי ספר הישר מוביל ממעשה האדם עד להסכמת שכינה ולהשראתה כפי שנאמר ביהושע: "לשמוע ה' בקול איש". יש לך שמיעה גדולה מאשר ירידת השכינה אל תוך בית אבנים אותו בונה האדם? הנה השמיים ושמי השמיים לא יכלכלו, ובית אבנים שנבנה ביד אדם יכלכל? פליאה נשגבה היא, אך אמיתית וכתובה על ספר הישר. ספר הישר מוֹרה להכחיד את מצמצמי הכסא, להסיר את היד השלוחה אל כסא ה'. הוא המלמד אימתי הכסא שלם. בזה, ספר הישר עשוי פרקים פרקים המלמדים על המעבר מן "השמים כסאי" עד "אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי" (ישעיהו ס"ו, א).

חלק ב' - השיר והיושר, הכסא והמרכבה

בחלק זה של המאמר נעמוד על הקשר בין השיר והישרות, לאור בחינת שני המונחים כשלעצמם, והמפגשים בין שניהם.

א. שירת הפרות

בתיאור המרכבה המוליכה את ארון ברית ה' בספר שמ"א (ה), הכתוב מספר על מהומת מוות המתחוללת בערי פלישתים עם בוא ארון ה' השבוי אליהם. הפלישתים מזמינים כוהנים וקוסמים להשית עצות בנפשם - "מה נעשה לארון ה' " (שם, ו', ב). והעצה היא:

"ועתה קחו ועשו עגלה חדשה אחת ושתי פרות עָלוֹת אשר לא עלה עליהם עֹל, ואסרתם את הפרות בעגלה וַהֲשֵיבֹתֶם בניהם מאחריהם הביתה. ולקחתם את ארון ה' ונתתם אתו אל העגלה... ושלחתם אתו והלך. וראיתם אם דרך גבולו יעלה בית שמש הוא עשה לנו את הרעה הגדולה הזאת, ואם לא וידענו כי לא ידו נגעה בנו, מקרה הוא היה לנו" (שם, ז-ט).

וכך אכן עשו:

"ויעשו האנשים כן... וַיָשִׂמוּ את ארון ה' אל העגלה... וַיִּשַּרְנָה הפרות בדרך על דרך בית שמש, במסלה אחת הלכו הלך וְגָעוֹ ולא סרו ימין ושמאול..." (שם, י-יב).

בפשטות - "וישרנה" - שהיו הפרות הולכות ישר בדרכן, כפי שנאמר בהמשך שלא סרו ימין ושמאל. אולם חז"ל דרשו מילה זו - מלשון 'שִירָה'.

" 'וישרנה הפרות...' - מאי 'וישרנה'? א"ר יוחנן משום רבי מאיר: שאמרו שירה... ומאי שירה אמרו? א"ר יוחנן משום ר' מאיר: 'אז ישיר משה ובני ישראל'..." (עבודה זרה כד:).

והאיר המהר"ל את עינינו להבין כי: "לא שהיו אומרים שירה בחיתוך לשון ודיבור, רק הליכתם בדרך הישר. כדכתיב 'וישרנה', הוא עצמו שירה" ('חידושי אגדות', על אתר).

נמצא, אין כאן שני פירושים. כל כולה של הדרשה לא באה אלא להצביע על המשמעות הפנימית של ההליכה בדרך ישרה - הליכה כזו משמעה שירה.

יורשה כאן להוסיף: מדוע זה השמיעונו חכמים אמת זאת דווקא כאן? אפשר, כי באו להורות שההולך ביושר והיא שירתו, הוא הוא הנושא את ארון ה' בעולם.

ב. שירת השמש

נראה, שניתן להצביע על נקודת מפגש בין שירת הפרות לדברי יהושע בעמק איילון. המזמור בתהלים מספר על שירת גרמי השמים:

"השמים מספרים כבוד אל, ומעשי ידיו מגיד הרקיע. יום ליום יביע אֹמֶר, ולילה ללילה יחוה דעת. אין אֹמֶר ואין דברים בלי נשמע קולם" (תהלים י"ט, ב-ד).

מכל גרמי השמיים עולה שירתה של השמש:

"...לשמש שם אהל בהם. והוא כחתן יצא מחֻפָּתוֹ, ישיש כגבור לרוץ אֹרָח. מקצה השמים מוצאו..." (שם, ה-ז).

על שירת השמש מצאנו רמז במקום נוסף. נחזור לדברי יהושע:

"אז ידבר יהושע לה'... ויאמר לעיני ישראל: שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. וידֹם השמש וירח עמד..." (יהושע י', יב-יג).

"דוֹם" עניינו שתיקה - הס מלדבר. אך במקבילה "וירח עמד" אנו שומעים על עמידה מִלֶּכֶת. אכן הם הם הדברים: "דום מלומר שירה. וכל זמן שהוא דומם, עומד ואינו הולך, שבכל עת הילוכו הוא אומר שירה" (רש"י שם, בפירושו הראשון).

ומקורו במדרש חכמים:

"משעה שהשמש זורח עד שעה שהוא שוקע אין קילוסו של הקב"ה פוסק מפיו... וכן את מוצא בשעה שעמד יהושע ועשה מלחמה בגבעון. מה כתיב שם: 'אז ידבר יהושע... ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וגו' ' - בקש יהושע לשתק את החמה א"ל 'שמש בגבעון דום', לא אמר 'עמוד' אלא 'דום', למה א"ל 'דום'? שכל זמן שהוא מקלס יש בו כח להלך, דמם - עמד..." (תנחומא (ורשא) אחרי מות, ט') [8].

מצאנו אפוא שירה גם בפרשה נוספת הקשורה לספר הישר.

כאן לנו השערה: הן כל פרשת הארון המושב על ידי הפלישתים מבחן הוא - האם האירועים מכוונים או אך מקרה הם (שמ"א שם, ט). נוכח כל שנאמר לעיל עשויים אנו לעמוד משתוממים נוכח 'הַמִקְרִיּוּת' שבהגעת הארון דווקא אל "שדה יהושע בית השמשי".

הולכת הארון ביושר מנביעה שירה, וזו מגעת עד יהושע, בהעמידו חמה מלכת ומלומר שירה. ישרותן-שירתן של פרות, מגעת עד שירו של יהושע.

זהו החקוק בספר הישר.

ג. שירת יהושע

ההליכה בדרך ישרה היא המשיבה ארון על מקומו. הרי זה יותר מסמל. כביכול, כל עוד אין העולם מתוקן, השכינה נעה ונדה ממקום למקום. נדודי הארון ביטוי הם לנדודי השכינה. ביטויים נוספים לאותה נדידה - ספקות ולבטים של אמונה, שהרי עיקר השכינה בלב. לב הרואה ומבין כיצד הכל בהשגחה מפנה מקום לשכינה, אך לב המפקפק ותוהה שמא מִקְרֶה הוא מסלק שכינה. זה פשר היד אשר על כס י-ה המורמת לאות שבועה ומכרזת על מלחמה בעמלק. עמלק זה שולח יד בכסא, הוא המוביל בעולם ובנפש את אידאת המִקְרִיּוּת [9].

יהושע, שנשלח להלחם בעמלק ולהכותו, הוא היודע וָעֵד, ומכריז בשירו כי ידו של ה' היא הפועלת בעולם. הוא המטה אוזנם של בני אדם לשמוע את קול שירת הנבראים הנשלחים על ידי יוצרם, ועושים ופועלים בעולם מכחו. התגלות זאת, כי יד ה' בכל ואין מקריות - היא השירה. זו המשמעות של שירת הפרות - הן המגלות לעיני פלישתים כי אכן ה' עשה ופעל.

נמצא, דרך אמונה - יושר היא. ואותו שנפשו אינה ישרה, אמונתו פגומה. אפשר שזה פשרו של הכתוב בחבקוק: "הנה עֻפְּלָה לא ישרה נפשו בו, וצדיק באמונתו יחיה" (ב', ד) - זה לעומת זה. צדיק באמונתו לעומת אותו שלא ישרה נפשו בו. ראשון יחיה גם נוכח התופעות המכאיבות שלנגד עיניו: חמס, אוון ועמל. ושני באי-ישרותו רק יגביר תופעות אלו [10].

אם כבר העלינו את המשותף ליושר ולשיר, לא נופתע לראות בשירה ביטוי לאמונה.

ד. שירה ואמונה

מה שירה אמרו הפרות? כמה הצעות העלו חכמים. ראשונה שבהן היא זו של רבי יוחנן בשם רבי מאיר (שהשמיע גם על עצם שירתם):

"ומאי שירה אמרו? א"ר יוחנן משום רבי מאיר: 'אז ישיר משה ובני ישראל' " (עבודה זרה כד:).

משמע, יש זיקה בין הליכתן-שירתן של הפרות לבין שירת הים. אכן המתבונן בתוכנה של השירה יגלה. הפרות מוליכות עמהן בשׁורה לבית ישראל, כי חוזר ארון ה' אל מקומו.

אף בשירת הים בשורה מעין זו.

"נחית בחסדך עם זו גאלת, נהלת בעזך אל נוה קדשך... עד יעבר עמך ה' עד יעבר עם זו קנית, תְּבִאֵמוֹ וְתִּטָּעֵמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך" (שמות ט"ו, יג-יז).

בכוחה של הליכת יושר להביא ארון אל מקומו; בכוחה של שירה להעלות אל פסגות נישאות שמהן יראה בַּיִת על תילו.

ראוי לשים לב, מה קדם לשירה:

"...ויאמינו ה' ובמשה עבדו. אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת..." (שם, י"ד, לא - ט"ו, א).

השירה מכוח אמונה באה.

את הקשר בין שירה לאמונה ניתן גם למצוא בהקבלה בין שני פסוקים בתהלים.

במזמור רווי געגועים וערגה לקרבת א-לוהים, מקדש וקודשיו, אומרים בני קרח:

"יומם יְצַוֶּה ה' חסדו ובלילה שִירֹה עִמִּי, תפלה לאל חיי" (תהלים מ"ב, ט).

הרי כאן חסד יום לעומת שירת לילה.

במזמור ליום השבת עומדת אמונת לילה לעומת חסד יום:

"להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות" (תהלים צ"ב, ג).

כי כן לעת לילה, עת עלומה הנהגתו של ה' ונסתרת, יפה כוחה של אמונה - להאמין ולצפות לשחר שיפציע, להתגלות.

השירה - מבעה של האמונה.

ושמא שני פנים הם: בזמן פעילות יש לילך ביושר. בעת לילה כשפוסקת פעילות מעשית, כשאין הולכים ואין יוצרים - אין מקום לשירה [11].

ה. תשורי מראש אמונה

אמונה קשורה בלילה. היא ביטוי לקול פנימי המהסה ומשקיט קולות חיצוניים מחרידים של רשעים וחומסים, טורפים ונטרפים. שירה היא הדבקות פנימית ב'זה א-לי', נוכח מציאות מכעסת ואומרת: "איה א-לוהיך" (ראה מזמור מ"ב בתהלים).

אך לכאורה שירת הים שירת שחר היא; שיר על כי הפציע יום ורשעים כבר אינם, ובני ישראל קטנים כגדולים רואים במפורש את היד הגדולה אשר עשה ה'. הגדה שכאן היא הגדת 'חסדך שבבוקר' ולא 'אמונת הלילות'.

באמת, הרואה באשר אירע על הים אך קטע מן התמונה הכוללת, יגלה כי ערפילי הלילה עדיין לא נמוגו כליל. ואם גם לכל מלוֹא העין נשקפים אך מרחבי גאולה, הרי שבסתר רוחשים כוחות רשע, ואורבים לפתחם של ישראל. חכמים כדרכם ציירו לנו זאת במשל:

"... משל ליונה שהיתה יושבת בְּקִנָּהּ, ראה אותה נחש רע, היה מבקש לעלות אליה ברחה הימנו למקום אחר. עלה וישב לה בקנהּ, נפלה האש בקינה ונשרף הנחש, פרחה הצפור וישבה לה בגג. כיון שנשרף הנחש והקן, אמרו לה לצפור עד מתי את פורחת ממקום זה למקום זה, הלכה ומצאה לה קן נאה ומשובח וישבה לה בתוכו.

כך היו ישראל במצרים. והיה פרעה הנחש מתחכם עליהם... ברחו ישראל מפניו... וכיון שיצאו ממצרים נשרף פרעה באש... ישבו להם ישראל במקום אחר... ואח"כ ברחו כצפור ממקום למקום... וכשבאו לארץ ישראל מצאו להם קן... " (שמות רבה (וילנא) פרשה כ', ו).

אף שיצאו ממצרים וניצלו מפרעה וחילו הרודפים אחריהם, הרי טרם הגיעו לקן בטוח, והם מצפים ומייחלים להגיע אל הבית; או אז ידעו שהאיר להם היום. הד לאותה ציפייה מצוי בפסוקי השירה המדברים על כניסה לארץ ובניית מקדש, או אז יהיה ה' למלך. ועד אז:

"ה' יִמְלֹך לעלם ועד" (שמות ט"ו, יח).

"...'ה' ימלוך לעולם ועד' - לעתיד לבוא...' (מכילתא דר' ישמעאל מסכתא דשירה בשלח, פרשה י', הורוויץ עמ' 150).

שמא מקום לסכם ולומר: נוכח גילויים פלאיים של ההווה, פורצת ועולה שירה. זו צופה למרחוק אל פלאות עתידות שעדיין צפונות ועלומות.

ציפייה-שירה זאת כרוכה באמונה, ואמונה כרוכה בה:

"תָּשוּרִי מראש אֲמָנָה" (שיה"ש ד', ח).

כך גם בשירו של שלמה, נוכח הפלא של השראת השכינה - העיניים רואות והלב צר מהכיל ומהבין:

"כי האמנם ישב א-להים על הארץ, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי" (מל"א ח', כז-כח).

הלא תפילתו כפי שראינו לעיל, כתובה על ספר השיר, וזו שירת תחינה.

"ועתה אלהי ישראל יאמן נא דברך..." (שם, כו).

ו. ספר הישר - תורת אבות

ניתן לקשר בין פרשת הפרות לספר הישר מכיוון נוסף.

אם בעלי חיים עשויים לשמש מרכבה לארון, מרכבה לשכינה, קל וחומר שבני אדם עשויים לשמש מרכבה. בני אדם ההולכים ביושר וקוראים בשם ה', הם המוליכים עמהם שכינה לכל מקום. אף זה בכוונת מאמרם:

"האבות הם הם המרכבה" (בראשית רבה (וילנא) פרשה מ"ז, ו; פרשה פ"ב, ו).

שהרי אבות האומה הלכו ממקום למקום ועשו נפשות לאמונה. עשיית נפשות יותר משהיא תוצאה של תעמולה ישירה, הרי היא תולדה של הליכות מופת, של נאמנות ויושר. זו הליכתם של האבות הקרויים 'ישרים', וסִפְרָם: ספר בראשית, הוא הקרוי 'ספר הישר'.

ראוי לשים לב: ספר הישר קודם לספר התורה. טרם ניתנה תורה, כבר מצויים ישרים הכותבים במעשיהם פרקים ראשונים בספר הישר. נמצינו למדים, כי ספר הישר עניינו - הליכות ומעשים, אמונות ודעות, שהם תולדות יושרו הפנימי של האדם.

מהי ישרות?

כבר קבע החכם כי "עשה הא-להים את האדם ישר" (קהלת ז', כט). יושר זה, אם לא התעוֵּת בחשבונות רבים, בכוחו לעצב לאדם מסילת ישרים שבה ילך כל ימיו. מכאן, שיושר עיקרו הוא זה המקובל בעיני אדם. הוא שדרש רבי אלעזר המודעי על הפסוק "והישר בעיניו תעשה" (שמות ט"ו, כו):

" 'והישר בעיניו תעשה' - זה משא ומתן, מלמד שכל מי שנושא ונותן באמונה, ורוח הבריות נוחה הימנו - מעלין עליו כאלו קיים את כל התורה כולה" (מכילתא דר' ישמעאל מסכתא דויסע בשלח, פרשה א', הורוויץ עמ' 158).

זה פשר ההבנה של רבי עקיבא בפסוק בספר דברים:

"...כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' א-להיך" (י"ב, כח).

"הטוב בעיני שמים והישר בעיני אדם - דברי רבי עקיבה"

(ספרי דברים ראה פיסקא ע"ט, פיקלשטיין עמ' 145. וכן בפירוש רש"י, על אתר).

זאת, למרות שהכתוב אומר במפורש: "הטוב והישר בעיני ה' א-להיך" [12].

כי יושר - בעיני אדם הוא. אלא שההולך ביושרו זה, אף הוא עושה הישר בעיני ה'. תורת ה' מאששת ומחזקת יושר טבעי הנטוע באדם. משניתנה תורה אף ספר בראשית כלול בה. ההולך ביושרו שומר על יצירתו של הקב"ה - נעשה מרכבה לשכינה. בעצם הוייתו הרי הוא שר שיר הלל לבוראו, כל כולו קילוס לקב"ה.

ז. שירה ומעשה

שירת אמונה מעין זו שעל ים סוף, אינה בחינת 'השלך יהבך'. אין היא מרפה ידים מעשייה ופעולה. אדרבא, היא נוסכת עצמה להגביר חיילים ולעשות, היא המשמיעה את ההבטחה הנאמנה:

" 'זה אלי ואנוהו'... רבי יוסי בן דורמסקית אומר: אעשה לפניו בית המקדש נאה" (מכילתא דר' ישמעאל מסכתא דשירה בשלח, פרשה ג', הורוויץ עמ' 127).

וכן תרגם אונקלוס את הפסוק: "זה אלי ואנוהו" (שמות ט"ו, ב):

"דֵין א-להי וְאָבְנֵי לֵהּ מקדשא".

הרי זה מעין נדרו של יעקב אבינו:

"...אם יהיה א-להים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך... והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית א-להים, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כ"ח, כ-כב).

נוכח כל מה שנאמר עד עתה, מתבהר פן נוסף ביושרם של אבות, פן של אמונה.

מה בין דור אבות לדור בנים? הקב"ה מגלה את אוזנו של משה:

"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די, ושמי הויה לא נודעתי להם" (שמות ו', ג).

משהו על משמעות הדברים השמיעו חכמים:

"א"ל הקב"ה למשה: חבל על דאבדין ולא משתכחין. הרבה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב בא-ל ש-די ולא הודעתי להם כי שמי ה' כשם שאמרתי לך ולא הרהרו אחר מדותי. אמרתי לאברהם: 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וגו' ', בקש לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בדמים, ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליצחק: 'גור בארץ הזאת כי לך ולזרעך וגו' ', בקש לשתות מים ולא מצא... ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליעקב: 'הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו' ', בקש מקום לנטות אהלו ולא מצא... ולא הרהר אחר מדותי..." (שמות רבה (וילנא) פרשה ו', ד).

ישרותם של אבות היא שהביאה לשירתם של בנים.

בנקודה זו חיברנו את האבות, הישרות, השירה והאמונה, וראינו כיצד הנקודות השונות כרוכות הן זו בזו.

ח. שירת משה ושירת בני ישראל

נשוב תחילה לשירת הפרות.

כמה הצעות לתוכן השירה מעלים אמוראים שונים בסוגיה בעבודה זרה. מיוחדת היא הצעתו של ר' יצחק נפחא; הוא אינו נתלה בשיר מקראי קיים, אלא משמיענו נוסח חדש: "רוני רוני השיטה התנופפי ברוב הדרך וכו' ". נוסח זה, כפי שמשמיע רב אשי בהמשך, מוצע על ידי רבי יצחק לתיאור שירתם של בני ישראל:

"רב אשי מתני לה להא דר' יצחק אהא: 'ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ' ישראל מאי אמרו? אמר ר' יצחק: 'רוני רוני השיטה וכו' ' ".

הוי אומר, הנוסח ששימש לבני ישראל במקביל לשירתו המיוחדת של משה, הוא הנוסח המוצע להיות שירת הפרות. שירת משה ושירת בני ישראל מביעות את מדרגותיהם השונות - משה מדרגה לעצמו, ישראל מדרגה לעצמם.

היכן מצאנו שמשה וישראל מדרגות שונות הם? במקום אחר, שקשור אולי אף הוא במשהו לשירה. ואיזו שירה? בעניינה של פרה אדומה - זו שלישראל היא חוקה, אמת בלתי מובנת בלתי מוסברת, אמת שיש להאמין בה ואין לדעתה, הרי היא למשה גלויה וברורה:

"...לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחרים חקה..." (במדבר רבה (וילנא) פרשה י"ט, ו).

שירתם של ישראל - אמונה. אבל לא שירת משה, אלא דווקא שירתם של ישראל:

"אז ישיר ישראל את השירה הזאת: עלי באר ענו לה" (במדבר כ"א, יז).

אמנם בשירת הים אף משה שר עם בני ישראל. אפשר שאותה שעה עדיין לא עלה למדרגתו המיוחדת, והוא משתף עצמו עם ישראל בשירתם.

ט. משירה לשירה

כדרך שמשמשת שירת הים מרכזה של פרשת בשלח, כן משמשת שירה מרכז לפרשה שלאחריה - פרשת יתרו. אלא שבעוד שהשירה הראשונה בולטת כשירה, אין אנו מתוודעים לשירה שביתרו, אלא באמצעות מדרש הלכה שדרשו חז"ל:

"אמר רבה: אע"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצוה לכתוב משלו, שנאמר: 'ועתה כתבו לכם את השירה' " [13] (סנהדרין כא:).

וזו הלכה, משמע תורה קרויה שירה [14].

הרי לנו שירה של מעלה - תורה, הנשמעת כהד בעקבות שירה של מטה - שירת הים.

י. שירה לישרים

כבר נתבאר לנו כי היושר מביא לשירה. אין שירה אלא בחינת סיכום הבא אחר הליכת יושר, שלמות שלאחר ההשתלמות, מרכבה ההופכת כסא. כל זה יסייע ליישב תמיהה ידועה.

הן זו התורה הנתונה עתה לעם ישראל היא תכלית העולם. היא וקיומה - לא רק סוף מעשה אשר במחשבה תחילה, אלא אף תחילת מעשה, שהרי קים לן שהיה הקב"ה מסתכל בתורה ובורא את העולם (ראה מדרשים תחילת בראשית). והיא התורה מכרזת על עצמה: "... ה' קנני ראשית דרכו" (משלי ח'), ולא רק ראשית ותכלית היא מכילה, אלא גם אמצעים ותמרורים בדרך מן הראשית אל האחרית. מעתה - תִּשָאֵל שאלה - מדוע מנע הקב"ה טובה זו מן העולם משך כאלפיים שנה, והותיר את העולם שרוי בתהו לא דרך? תשובה תמציתית נמצאת במדרש תנחומא:

"...ורבי יוחנן בשם רבי יוסי הגלילי אומר: תתקע"ד דורות קפל הקב"ה בשביל ליתן תורה לדור המדבר על שהיו ישרים, שנאמר: 'יצפון לישרים תושיה' " ((ורשא) לך לך, י"א).

אי אפשר שֶתִּנַתֵּן שירה קודם שיימצאו ישרים שיקבלוה, שישירו בחייהם ובהליכותם זאת השירה.

תאמר: הן ישרים התהלכו בעולם משכבר והם האבות? אמת, ישרים היו, אך ישרות זאת לא הקיפה את הכלל. יחידים ישרים היו; אומה של ישרים עדיין לא הייתה. ותורה לא ליחידים ניתנת, אף אם יחידי סגולה הם, אלא לעם סגולה, לדור ישרים.

יא. יושר טבעי קודם לתורה

מכאן פתרון לשאלה גדולה.

נחלקו חכמים: בואו של יתרו למחנה ישראל קודם מתן תורה היה, וכסדר שהדברים כתובים בתורה, או אחר מתן תורה היה [15]. גם הסוברים שהדברים כתובים בתורה כסדר התרחשותם, מודים כי ההמשך, דהיינו המסופר על הצעותיו של יתרו לסדרי ארגון ומשפט, לא נכתבו על הסדר, ואירעו לאחר מתן תורה. כדברי רש"י (שמות י"ח, יג): "ואין פרשה זו כתובה כסדר... אף לדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא, שילוחו אל ארצו לא היה אלא עד שנה שנייה" [16].

מעתה, מדוע שובצה פרשה זו כאן? שמא, להורות כי קודם לקבלת תורה יש צורך להלך בדרכי ישרים, ואין לך דרכי יושר יותר ממערכת תקינה של משפט ודין, וסדרי ארגון ומִנְהָל. יתרה מזאת, דרכי יושר וסדרי ארגון אינם צריכים הדרכה ממרום. אדרבא, טוב ויפה להם להיות ניתנים ונקבעים על ידי אדם.

יושם לב: דווקא נוכרי, אשר לא מבני ישראל הוא, הוא המיַתֵּר ומלמד פרשה זאת בתורה. ללמד כי זו פרשה אנושית כללית, והיא הפרשה האנושית הקודמת לתורה. להודיע ולהיוודע כי תורה הנתונה ממרום בנויה היא על גבי יושר אנושי טבעי. אין היא באה במקומו או תמורתו. ואף משניתנה, עדיין יש צורך ומקום לאותו יושר בסיסי.

מאלפים הם הדברים אשר כתב בזה מרן הרב קוק זצ"ל:

"דבר מוכרח הוא שיסגל האדם לעצמו את המוסר הטבעי הפשוט, בכל רחבו ועמקו, ואת יראת ד'... אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן שליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד בלעדה... " ('אורות הקודש' חלק ג', 'ראש דבר', יא).

לאחר גילוי יושר אנושי באים צלילי שירה א-לוהית נהדרת בקודש. אולם שירה עליונה זו, בכוחה להשתיק שירה תחתונה הימנה. כדרך שמצינו שירתו של יהושע שמהסה שירת שמש וירח, כן הופעת שירה עליונה שמיימית מהסה ומשתיקה שירתם של נבראים. בדרך זו מתארים חכמים:

"אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: כשנתן הקב"ה את התורה: צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו 'קדוש קדוש', הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול: 'אנכי ה' א-להיך' " (שמות רבה (וילנא) פרשה כ"ט).

חלק ג' - הארון, שירת משה, ישראל והפרות

ראינו לעיל את השירות השונות שנאמרו סביב הארון. נבוא כעת לייחד את הדיבור על הארון, ונשלים בכך את דיוננו.

א. ייחודו

ראשון הוא הארון בין כל כלי המשכן - ציווי עשייתו קודם לציווי על עשיית שאר הכלים. ולא רק ראשון, אלא גם ראש לכולם ועיקרי שבהם. יש ואי אתה יודע מי נתלה במי: ארון במקדש, או מקדש בארון - שמא כל כולו של מקדש לא בא, אלא לשמש משכן לארון. הן כך אומר דוד המלך לנתן הנביא בהביעו את חפצו לבנות את הבית:

"...ראה נא אנכי יושב בבית ארזים, וארון הא-להים יֹשֵב בתוך היריעה" (שמ"ב ז', ב).

הכנסת הארון אל מקומו - בית קודש הקודשים - מהווה שלב סופי של העשייה.

יתרה מזו, אין המשכן קרוי 'משכן', והמקדש 'מקדש', אלא אם מצוי הארון בתוכו. לא רק עניין סימנטי כאן, אלא תוכן וגדרים: משכן ללא ארון הרי הוא במה גדולה, וכמה וכמה הלכות מבדילות בין מקדש-משכן לבמה גדולה. כך שנינו בתוספתא זבחים:

"אי זו היא במה גדולה בשעת היתר במה - אוהל מועד נטוי כדרכו אין הארון נתון שם". (פי"ג הי"ט).

וכבר הסיק הר"ש ליברמן ב'תוספת ראשונים' כי יש לגרוס: "בשעת איסור במה", ואלו דבריו:

" 'איזו היא במה גדולה בשעת איסור במה'? איך תתכן במה גדולה בשעת איסור במה? 'אהל מועד נטוי כדרכו ואין הארון נתון שם'. כלומר, מכיוון שאין הארון נתון שם, נהפך המשכן לבמה גדולה, והכוונה למשכן שילה בשעה שלא היה שם הארון" (חלק שני, עמ' 217).

אף מיוחד הוא הארון מכל כלי המקדש בכך שאין עמו כל עבודה. כל הכלים לצורך עבודה באו ואינם אלא הכשר עבודה, ואילו הארון תכלית לעצמו. הבחנה מעין זו שימשה לו לרמב"ן, שעה שהבדיל בין עשיית הארון, שהיא מצווה מיוחדת ונמנית בפני עצמה, לבין עשיית שאר כלים, שאינם אלא סניף למצוות מקדש ועבודה:

"וכן לא נמנה אנחנו עשיית השלחן ומזבח ומנורה מצוה, מפני שנצטוינו לשום לחם לפני ה' תמיד, וצוה אותנו בהכשר העבודה הזאת שהיא לשום אותו בשלחן מתואר כן, ושיסודר לנו שתהיה ההדלקה הזו במנורה של זהב משקלה וענינה כן וכן, והנה הם תשמישי קדושה...ולכן אצלי עשיית הארון והכפרת לשום שם העדות תמנה מצוה בפני עצמה...והנה מכל מקום היא מצוה מיוחדת בפני עצמה, אינה הכשר מצוה אחרת כמנורה והמזבחות והשלחן..." (ספר המצוות לרמב"ם, השגות הרמב"ן, עשה ל"ג, ג-ה).

הרמב"ם, אמנם, לא מנה את עשיית הארון כמצווה בפני עצמה. עם זאת, נשיאת הארון היא לשיטתו מצווה מנויה, ואלו הם דבריו:

"הוא שציוָּנּוּ שישאו הכהנים הארון על כתפים כשנרצה לשאת אותו ממקום למקום". (שם, עשה ל"ד).

כשם שבמצוות עשה מצינו לארון מצווה בפני עצמה, כן במצוות לא תעשה:

"הזהירנו מהסיר בדי הארון מתוך הטבעות, והוא אמרו: 'בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו', והעובר על לאו זה לוקה" (שם, לא תעשה פ"ו).

היות בדים בטבעות אין זה דין מיוחד רק בארון. אף בשאר כלים - מזבחות ושולחן - הדין כן. אך רק בארון בא האיסור והאזהרה מלהסיר את הבדים. הלא דבר הוא!

לא ככל הכלים הארון: כל הכלים מקום מיוחד להם - אם בקודש ואם בחצר. הארון, לעומת זאת, יש והוא מוּצָא ממקומו בקודש הקודשים ונע ומִטַלְטֵל עם בני ישראל. אם בדרכי המדבר:

"...וארון ברית ה' נֹסֵעַ לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה" (במדבר י', לג).

ואם בשדות המערכה, עת יש להפיץ אויבים ולהניס משנאים:

"ויהי בִּנְסֹעַ הארן ויאמר משה: קומה ה' וְיָפֻצוּ איביך וינֻסו משנאיך מפניך" (שם, לה).

נמצא משמש הוא 'הכא והתם', בחינת 'רצוא ושוב': מן הבחינה היותר עליונה וקדושה עד הדיוטא היותר נמוכה, דיוטת המלחמה. לכשנעמיק הרי בארון גלומה התמצית היסודית של אמונת היהדות ודרכה.

ב. לית אתר פנוי מיניה

היו דתות ואמונות שהפרידו בין רשויות: רשות א-לוהית לחוד ורשות אנושית לחוד - זו כולה קודש וזו כולה חול. כבר ביטא אחד מהם: "תנו לאלהים אשר לאלהים, ולקיסר אשר לקיסר". לאמר: תחומו של האל מוגדר - פולחן, מקדש וטקסי דת. כל השאר - חברה ומדינה, צבא ומלחמה - הוא תחום החולין, ואין לאלוהים עסק עמו. בתחומים אלו שולטים חוקים משלהם. סיסמא מעין זו לא הפריעה למאמינים להשתלב בחיים ולפעול בהתאם לחוקים שחוקקו בני האדם. אף יש מאמינים שמאסו במלכות ארצית והקדישו עצמם לשמים - פרשו מחברת בני אדם והתבודדו במנזרים ובמקדשים. לא כאלה חלק יעקב!

היהדות מבדילה יפה בין קודש לחול; מבדילה אך לא מפרידה. "לית אתר פנוי מיניה" - מכריזים מאמיני בני ישראל - לא תחום גיאוגרפי, לא תחום חברתי ולא תחום נפשי. הוא שבא הארון ללמד: כהשראת שכינה בקודש הקודשים, עָדֵיהַ בא רק המקודש ביותר (הכהן הגדול) בזמן המקודש ביותר (יום הכיפורים) - כן השראת שכינה במישור היותר חוּלִּי, בדיוטא היותר נמוכה, במלחמה:

"כי תצא מחנה על איביך, ונשמרת מכל דבר רע... כי ה' א-להיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך, והיה מחניך קדוש..." (דברים כ"ג, י-טו).

ג. בין מקדש למלחמות

אפשר, ובעקבות הדברים שנאמרו נשכיל אל נכון לסיפורם של חכמים בגמרא בשבת:

"כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים זה בזה. אמר שלמה עשרים וארבע רננות [17] ולא נענה. פתח ואמר: 'שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד'... אמרו: 'מי הוא זה מלך הכבוד', אמר להו: 'ה' עזוז וגיבור'..." (שבת ל.).

לא מצא שלמה שבח אחר למלך הכבוד, אלא היותו גיבור מלחמה? אלא זה פשר הדבר: סבורים היו השערים שבא הקב"ה לצמצם את שכינתו אך לקודש הקודשים. נענה להם שלמה ואמר: מלך הכבוד, שבפניו אני מבקש שתפתחו עצמכם, עיזוז וגיבור הוא; ארון זה שאותו אני מבקש להכניס לקודש - הוא היוצא למלחמות, הוא המפלס נתיבים בדרכי החיים.

כי כן, עצם מעשה בית המשכן והמקדש סכנה בו: שמא תיקבע מחשבת אָוֶן, כי תחומים הם ענייני הקדושה בתוך כותלי המקדש, וכל אשר מחוצה לו מופקע מאותה קדושה, וחוקי חולין עליו חלים. בא הארון ומלמד, כי אכן המצווה היא: "ועשו לי מקדש", אך התכלית - "ושכנתי בתוכם". וכפי שכבר הרחיבו בספרי הדרוש: " 'בתוכו' לא נאמר, אלא 'בתוכם', בתוכו של כל אחד ואחד" - בתוך הנפשות פנימה.

עוד נאמר שם בהמשך הגמרא:

"...חזר ואמר: 'שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, מי הוא זה מלך הכבוד, ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה', ולא נענה. כיון שאמר: 'ה' א-להים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך' - מיד נענה...".

עדיין שערים דבוקים! עד שהזכיר שלמה את שמו של דוד. לא זכה דוד להיות בונה הבית כי איש מלחמות היה, ודם לרוב שפך (ראה דבה"א כ"ב, ז-י). אי אפשר לידיים ששפכו דם להיות בונות בית מקדש בית עולמים. כי כן הבדלה יש, ואין לפרוץ את המפריד בין התחומים. אי אפשר למלחמה ולמקדש להיות שרויים בערבוביה. אך הפרדה אין, ואי אפשר לו למקדש להיות, כל עוד סבורים כי הפרדה קיימת. חסדו של דוד העושה מלחמות ה', המכה באויבי ה' והמפיץ משנאיו, המשרה שכינה במחנה הלוחמים, הוא המאפשר פתיחתם של שערים. ואף אם הזכיר שלמה קודם כי מלך הכבוד הוא עיזוז וגיבור והוא גיבור מלחמה לא סגי בכך - יש לבקש יושר באדם. בית א-לוהים הוא בית מוֹעֵד שבו נועדים א-לוהים ואדם, אדם המקיים 'שויתי' בכל אשר יפנה וילך.

אחד מיוחד הוא דוד - הוא גיבור מלחמה ונעים הזמר, הוא החי את מלוא החיים בכל שדרותיהם. הוא רואה שכינה בכל אשר הוא פונה ואומר שירה.

"...דוד... שדר בחמשה עולמים ואמר שירה: דר במעי אמו ואמר שירה... יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה... ינק משדי אמו... ואמר שירה... ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה... נסתכל ביום המיתה ואמר שירה..." (ברכות י.).

זו דרך הישר המובילה מן המחנה אל המחנה, ממחנה מלחמה אל מחנה מקדש.

זו דרכם של אבות האומה - אברהם, יצחק ויעקב: עם ששרויים הם בקירבת א-לוהים מתמדת, אין הם מדירים רגליהם מלילך בדרכי החיים: להיות זורעים בשעת זריעה; וקוצרים בשעת קצירה; לוחמים ברשעי עולם בעת מלחמה - זו הדרך שנקבעה בפרקי ספר בראשית, הוא 'ספר הישר'.

זו דרכו של יהושע: "נער לא ימוש מתוך האהל" [18], וידו אינה זזה מידו של משה רבינו. הוא הלוחם מלחמות ה' בעמלק וביושבי כנען.

זו דרכו של דוד: נעים זמירות ישראל, הנקרע מגעגועי מקדש וקדושה, ואחת שאלתו - להיות נקבע בבית ה'; הוא האוחז בכלי מלחמה להשבית אויב ומתנקם.

זו דרכו של הארון.

ד. נסיעת הארון

אכן יחיד ומיוחד הוא דוד, הרואה שירה בכֹּל, המתעורר לשיר על כל. אך יש תופעה בעולם - והיא מעוררת את כל בנות השיר, וכל אשר נפגש עם תופעה זאת נפשו אומרת שירה - נסיעתו של ארון:

"ויהי בנסע הארון, ויאמר משה: קומה ה' ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך. וּבְנֻחֹה יאמר: שובה ה' רבבות אלפי ישראל" (במדבר י', לה-לו).

זו שירתו של משה. ושירתם של ישראל:

"ישראל מאי אמרו? אמר ר' יצחק: 'רוני רוני השיטה...' " (עבודה זרה עד:).

אף בעלי חיים הבאים במגע עם הארון בנסיעתו אומרים שירה:

" 'וישרנה הפרות בדרך על דרך בית שמש וגו'', מאי 'וישרנה'? א"ר יוחנן משום רבי מאיר: שאמרו שירה..." (שם).

הליכת יושר של ארון מנביעה שירה [19].

ה. מנוחה מסע ומנוחה

בברייתא דמלאכת המשכן שנינו:

"כיצד עשה בצלאל הארון? עשה שלש תיבות - שתים של זהב ואחת של עץ, נתן של עץ בתוך של זהב ונתן של זהב בתוך של עץ..." (פרק ז').

שמא רמז יש בדבר. מה בין זהב לעץ? זהב מן הדומם הוא, אין עמו שינוי וצמיחה. יתר הוא על שאר העצמים הדוממים, שנשאר הוא בעינו ואינו נתון לתמורות כתוצאה מהשפעות של אקלים ותנאים. לעומתו, עץ הוא סמל לצמיחה, לגידול, שינויים והתפתחויות, קמילה ופריחה.

הכרנו ארון בשני מצבים: נסיעה ומנוחה. אך באמת שלושה הם. תחילה מוצב הארון ונח במקומו. אחר מוצא הוא לדרכים ולמלחמות, ואם שמניחים אותו במקומו בעת חניה, אין זאת אלא מנוחה זמנית. ובסוף מנוחה שלמה סופית, עת יִסָּפוּ אויבים ומשנאים.

ייעודו ותפקידו זה של הארון מתגלמים בשלש תיבות. פנימית של זהב וחיצונית של זהב, הן ביטויים לשלב הראשון והאחרון - מצב של מנוחה סטאטית ללא שינויים ותמורות; ואמצעי של עץ, ביטוי לנסיעות ולמלחמות.

הוראנו לדעת כי דרך הישר רצופה גילויים של חול וחולין. בזו הדרך הולך הארון לפני מחנה ישראל להודיע כי מלוא כל הארץ כבודו, עִם היותו קדוש ונבדל.

ברם, כל מסעו של ארון בדרך, לא בא אלא לתור להם לבני ישראל מנוחה, להובילם אל היעד של עולם מתוקן, של יום שכולו שבת ומנוחה. נמצא, דרך המותווית על ידי הארון מוליכה מגן העדן הקמאי, דרך כל התחנות בהיסטוריה, עד להגשמת ההבטחה של "והתהלכתי בתוככם". אך באותה תחנה סופית אין מתנערים מכל שנרכש בתחנות הביניים. הכל מצוי, והכל משמש חלק מן הבנין הנאדר.

רצונך: הרי אף זה מן המסומל בכך שלא רק לוחות מונחים בארון, אלא אף שִבְרי לוחות (ראה ברכות ח:). שברי לוחות הרי הם סמל לנפילה הגדולה של מעשה העגל. אולם אף הם חלק ממסע הארון. משזכו בני ישראל ושבו בתשובה וזכו ללוחות שניים, הרי מקום להעשיר את הארון אף בשברי לוחות.

ביטוי לייעודו של הארון מתגלה בשם אשר קרא לו דוד המלך:

"ויתן דויד לשלמה בנו את תבנית האולם... ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לְפֹרְשִׂים וְסֹכְכִים על ארון ברית ה' " (דבה"א כ"ח, יא-יח).

מרכבה - כי כך נע ונד הארון, והוא המוליך עמו שכינה לכל אשר יבוא בו, מרכבה לשכינה. ודאי שזה השם - 'מרכבה' - קשור בכרובים (כך מצינו במקרא משמעות שווה או קרובה למלים הבאות בשיכול אותיות, כמו: כבש-כשב, שַׁלְמָה-שִׂמְלָה). כרובים כמו רכובים [20].

מעתה יאירו פסוקי מזמור ס"ח. מזמור זה פותח במטבעות משירת משה בעת מסע הארון:

"יקום א-להים יפוצו אויביו, וינוסו משנאיו מפניו" (ב).

וכמה וכמה פסוקים שם מדברים על הליכותיו של ה' והיותו רוכב:

"סֹלּוּ לָרֹכֵב בערבות" (ו).

"א-להים בצאתך לפני עמך, בצעדך..." (ח).

"רכב א-להים רִבֹּתַיִם אלפי שִנְאָן [21]" (יח).

"ראו הליכותך א-להים הליכות א-לי מלכי בקדש" (כה).

"לרכב בשמי שמי קדם..." (לד).

ו. מכרובים לכרובים

אולם, בכרובים פגשנו לראשונה לא כסוככים על הארון, אלא כשומרי הגן בעדן מקדם:

"ויאמר ה' א-להים: הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. וישלחהו ה' א-להים מגן עדן, לַעֲבֹד את האדמה... ויגרש את האדם, וַיַשְכֵּן מקדם לגן עדן את הַכְּרֻבִים ואת להט החרב המתהפכת לִשְמֹר את דרך עץ החיים" (בראשית ג', כב-כד).

הכרובים נועלים בפני האדם את דרך עץ החיים ומשלחים אותו לתעות בדרכי החיים, מותירים לו אך דרך ארץ, זו שנכבשה עם הטעימה מעץ הדעת טוב ורע.

צא ובדוק מה נאמר מיד אחר כך:

"והאדם ידע את חוה אשתו..." (שם, ד', א).

שתי אחיזות אפשריות לו לאדם בנצח. האחת - אכילה מעץ החיים: "ואכל וחי לעולם". והאחרת - זו הנקנית באכילה מעץ הדעת - העמדת צאצאים. משאכל מעץ הדעת נקנסה עליו מיתה ולא האריך ימים. אך את נצחו יכול הוא להעביר לדורות הבאים. מעתה, נצחיות כרוכה ביצירה אנושית [22].

ראשונה - משמעה עמידה, קיפאון בנקודה של שלימות שאינו זוקק השתלמות עוד. שנייה - הליכה, תנועה המביאה לשלימות תוך כדי מעשי יצירה מדור לדור.

אל הדרך השנייה מכוונים הכרובים ולהט החרב המתהפכת. שמא רמז בהם על רכיבה ותנועה ותהפוכות חיים וגורל.

אם נזכור כי הביטוי 'עץ חיים' נדרש על התורה: "...ואין עץ אלא תורה, שנאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה' " (ערכין טו:) [23], נגלה את החפיפה שבין כרובי בראשית לכרובים אשר על הכפורת. מה אלה שומרים על דרך עץ החיים, אף אלה סוככים בכנפיהם על הכפורת להיות מסך לארון, אשר בו ספר התורה.

הכרובים מצביעים על דרך היצירה, והארון מברך בברכת היצירה.

"וישב ארון ה' בית עֹבֵד אֱדֹם הגתי... ויברך ה' את עבד אדם ואת כל ביתו... בעבור ארון הא-להים..." (שמ"ב ו', יא-יב).

"מאי היא ברכה שברכו? אמר רב יהודה בר זבידא: זו חמות וח' כלותיה שילדו ששה ששה בכרס אחד..." (ברכות סג:).

לעומת זאת, ביזוי הארון גורם לקללה של עקרות. צא ולמד, מה אירע לה למיכל ולשאול אחר שביזתה את דוד בלִבָּה ובפיה, על שרקד ושחק לפני הארון:

"ולמיכל בת שאול לא היה ילד עד יום מותה" (שמ"ב ו', כג).

וכשביקשו חכמים ללמוד על הרעה הגדולה באי עיסוק בפרייה ורבייה, נסתייעו מן הכתוב בשירת הארון:

" 'ובנחה יאמר, שובה ה' רבבות אלפי ישראל' - מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד וזה לא עסק בפריה ורביה, לא נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל!" (יבמות סג:).

הוא הדבר הרמוז בצורתם של כרובים - דמות זכר ונקבה החבוקים ודבוקים [24].

---