מעשה אבות סימן לבנים - עלייתו השנייה של אברהם אבינו * / אדיר שאולוב

א. פתיחה

מחזור סיפורי אברהם מתחיל בעלייתו ארצה, כמסופר בסוף פרשת נח ובתחילת פרשת לך לך. העלייה ארצה מתוארת כיוזמה של תרח אבי המשפחה:

"ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו, ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען, ויבאו עד חרן וישבו שם" (בראשית י"א, לא) [1].

תרח לא מספיק להשלים את המסע, אך אברהם בנו יוצא להשלימו. שוב יש צורך בלקיחת המשפחה המורחבת ויציאה ללכת ארצה כנען, אולם הפעם המבצע מוכתר בהצלחה:

"ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן, ויצאו ללכת ארצה כנען, ויבאו ארצה כנען" (י"ב, ה).

לכאורה, סיפור עלייתה של משפחת תרח לארץ ישראל מסתיים באופן מושלם. אולם, עיון מדוקדק יותר בפסוקים מעלה הבדל בולט בתיאורי הסיום של שתי העליות. תרח לא רק בא לחרן, אלא אף יושב בה ישיבת קבע; בעוד שאברהם אמנם מגיע לארץ, אך לא יושב בה. לישיבה בארץ יגיע אברהם רק בסיום הקטע הבא בסיפורי אברהם, בסוף פרק י"ג:

"ויאהל אברהם ויבא וישב באלוני ממרא אשר בחברון..." (י"ג, יח).

מאמרנו יעסוק בקטע שבין סיום עליית אברהם לישיבתו בארץ, בפסוקים י"ב, ו - י"ג, יח.

ב. בין ירידה לעלייה

עיון בקטע האמור מגלה שהוא בנוי במבנה כיאסטי. מבנה זה מאשש את טענתנו, שזוהי יחידה עצמאית, המשלימה את היחידה הקודמת:

ישנן הקבלות רבות בין שני חצאי המבנה. נדודי אברהם עוברים במסלול החוזר על עצמו: אלון מורה, בין בית אל ובין העי, נגב, מצרים, נגב, בין בית אל ובין העי ואלוני ממרא. הכתוב עצמו מבליט את חזרת אברהם למקומות שכבר עבר בהם:

"עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה" (י"ג, ג).

"אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשנה" (שם, ד).

גם מילים, ביטויים ופעולות חוזרים על עצמם: בניית מזבחות, קריאה בשם ה', "והכנעני אז בארץ" ועוד.

כבכל מבנה כיאסטי, לאחר שמצאנו את המשותף לשני חלקיו, עלינו למצוא את ההבדלים ביניהם, ואת ההתפתחות בעלילה שהם משקפים. לאחר מכן ננסה להבין מהי סיבת ההתפתחות על סמך ציר המבנה, המהווה את שיא העלילה - במקרה שלנו, שהות אברהם ושרה במצרים.

אלון מורה - אלוני ממרא

תחנתו הראשונה של אברהם בארץ כנען היא ב'מקום שכם', הוא אלון מורה. תחנתו האחרונה בשיבתו ארצה היא אלוני ממרא אשר בחברון. בשני המקומות בונה אברהם מזבח:

ההשוואה מעלה הבדל בסיסי בין המזבחות. בעוד המזבח הראשון נבנה כתגובה להתגלות א-לוהית - "ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו" - המזבח השני נבנה מיוזמתו של אברהם על רקע ישיבתו במושב קבע - "ויבא וישב... ויבן שם מזבח לה' ". ניתן לראות כאן שני סוגי מזבחות: מזבח הבא להנציח התגלות א-לוהית (בדומה לבניית המצבה על ידי יעקב בעקבות חלום הסולם (בראשית כ"ח, יז-יח) [3], ומזבח הנבנה מתוך צפייה להתגלות א-לוהית (מעין רצונו של דוד להעלות אליו לירושלים את ארון ה' מיד עם ביסוס מלכותו (שמ"ב ו', ב) [4].

ניתן לחזק חלוקה זו בעזרת חלוקה דומה הקיימת בין קורבנות הבאים כתגובה להתגלות ה', שהבולט ביניהם הוא קורבן התודה, לבין קורבנות המציינים את רצונו של המקריב להתקרב לא-לוהיו[5] - קורבנות הנדבה. בניית המזבח במקום מושבו הקבוע משקפת את רצונו העז של אברהם בקרבת א-לוהים מתמדת.

אך אלו אינם המזבחות היחידים. בדרכו הנגבה אברהם בונה מזבח בין בית אל ובין העי, וחוזר אליו בדרכו חזרה ממצרים[6]. מזבח זה לא נבנה כתגובה להתגלות א-לוהית, ולכן אינו דומה למזבח אלון מורה, אך הוא גם לא דומה למזבח אלוני ממרא. למזבח בית אל מלווית קריאה בשם ה' הן בצלע הראשונה - "ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה' " (י"ב, ח), והן בצלע השנייה - "ויקרא שם אברם בשם ה' " (י"ג, ד). על מזבח בית אל נרחיב בפרק הבא.

התגלות ה'

שתי התגלויות מופיעות בשני חצאי המבנה. מלבד הבדלי תוכן, ישנו הבדל ביוזמת ההתגלות. ההתגלות הראשונה באה מיוזמתו של ה': "וירא ה' אל אברם ויאמר..." (י"ב, ז). ההתגלות השנייה היא תוצאה של קריאת אברהם בשם ה' ליד מזבח ה': "ויקרא שם אברם בשם ה'... וה' אמר את אברם" (י"ג, ד, יד) [7]. מהי 'קריאה בשם ה' ' זו?

המושג 'לקרא לה' ' מוכר לנו ממקומות רבים. הוא מציין פנייה לה', פנייה שאנו מוצאים לרוב כי ה' נענה לה: "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו, קראים אל ה' והוא יענם" (תהלים צ"ט, ו) [8]. קריאה בשם ה', לעומת זאת, היא מושג עמום הרבה יותר. את הפסוק: "ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה' " (י"ב, ח) אונקלוס מתרגם: "ובנא תמן מדבחא קדם ה' וצלי בשמא דה' ". קריאה בשם ה', אומר אונקלוס, בעצם זהה לקריאה לה' - תפילה, פנייה לה'. הרמב"ן על אתר (ורבים בעקבותיו) מוצא במושג זה מובן של הפצת שם ה' ואמונתו בעולם:

"והנכון שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם ה', מודיע אותו ואלהותו לבני אדם... וכך אמרו בבראשית רבה [9]: 'מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה' " [10].

עיון במקבילות מקראיות מעלה שבמספר מקומות הסברו של אונקלוס אפשרי, ואולי אף מתבקש:

1. אליהו במעמד הר הכרמל, במסגרת הצעתו לנביאי הבעל, אומר להם: "וקראתם בשם אלהיכם ואני אקרא בשם ה', והיה הא-להים אשר יענה באש הוא הא-להים" (מל"א י"ח, כד). אליהו מצפה, כמובן, שקריאתו בשם ה' תיענה.

2. לאחר שאלישע אומר לנעמן המצורע לטבול בירדן לרפואתו, נאמר: "ויקצף נעמן וילך, ויאמר: הנה אמרתי אלי יצא יצוא, ועמד וקרא בשם ה' א-להיו, והניף ידו אל המקום ואסף המצרע" (מל"ב ה', יא). כאן ודאי שלא ניתן לפרש כרמב"ן, אלא רק כאונקלוס.

3. יואל, בנבאו על יום ה', אומר: "והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, כי בהר ציון ובירושלם תהיה פליטה..." (יואל ג', ה). גם כאן נראה בבירור שהצועק לה' הוא זה שיימלט, ולא המחזיר בתשובה [11].

אם כן, בעוד שמזבח אלון מורה מבטא קשר קיים עם ה', במזבח בית אל ישנה פנייה ליצירת קשר עם ה'. אם נכונים דברינו, הרי שבחצי הראשון של העלילה אברהם קורא בשם ה' בין בית אל ובין העי ולא נענה [12], ורק עם עלייתו ממצרים קריאתו בשם ה' נענית, כשקריאה זו נעשית בדיוק באותו המקום (י"ג, ד, יד). מה גרם לשינוי זה?

תוכן ההבטחות

כאמור לעיל, ישנם הבדלי תוכן בין שתי ההתגלויות[13]:

ההתגלות השנייה עשירה מההתגלות הראשונה, לא רק בבטויים, אלא גם בתוכן:

1. נוספת ברכת זרע מפורשת[14]. נעסוק בברכה זו בהמשך הדברים.

2. נוסף תיאור הארץ הניתנת לאברהם.

3. הבטחת ה' מסתיימת בהוראה מעשית תמוהה: "קום התהלך בארץ", שנעשית תמוהה עוד יותר כאשר מיד אחר כך אברהם בוחר דווקא להתיישב לראשונה בארץ כנען במקום להתהלך בה, כפי שצֻוָּה, וכפי שהיינו מצפים.

המרכיב החשוב ביותר בהבטחה המחודשת הוא ההגשמה המיוחלת של הוראת ה' לאברהם בראשית דרכו, שם אברהם צֻוָּה: "לך לך.. אל הארץ אשר אראך" (י"ב, א), ופה מובטח לו: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם" (י"ג, טו). אברהם מסיים את פרק "לך לך אל הארץ" עם "שא עיניך", ופותח פרק חדש - פרק "קום התהלך בארץ". "קום התהלך" אינו ציווי המוטל על אברהם, אלא ציון דרך. אמנם, אברהם ימשיך לנדוד בארץ, אבל לידי התיישבות כבר הגיע [15]. מעתה הוא מתהלך בארץ כבתוך שלו - "לארכה ולרחבה"[16].

אנו רואים, אם כן, שהכניסה השנייה של אברהם לארץ משלימה את הראשונה. ההבטחה הראשונה לא סיימה את מסכת הייסורים העוברת על אברהם בדרכו להתנחלות בארץ ולהיענות ה' בקראו אליו. ההתנחלות וההיענות מגיעות רק בהבטחה השנייה. מה חסר לאברהם בהבטחה הראשונה? חז"ל מדברים על עשרה נסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו [17]. הרב שבתי רפפורט טוען[18] שהמילה 'ניסיון', פירושה התנסות, כלומר חוויה לימודית. אם כן, עלינו לשאל את עצמנו, מה למד אברהם מהניסיון שצבר, שגרם לשינוי? שאלה זו מובילה אותנו למוקד המבנה - אברהם ושרה במצרים - שבו נעסוק בהמשך.

ג. פרידת לוט מאברהם

לפני שנדון במוקד המבנה, נדון בסיפור הסכסוך שבין אברהם ללוט (י"ג, ה-יז), סיפור ששזור בתוך המבנה ולא התייחסנו אליו עד כה. לא נדון ברקע לסכסוך, אלא בהשפעותיו על ההבטחה המחודשת לאברהם; שהרי הכתוב בעצמו מדגיש שיש לעזיבת לוט השפעה ישירה על תוכן ההבטחה החדשה: "וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו" (יד)[19].

בשבתו באור כשדים, היו לתרח שלושה בנים: נחור, הרן ואברהם[20]. בצאתו לארץ כנען מצטרפים לאביהם נחור ואברהם, וכן נציג ממשפחת הרן, בנו לוט[21]. את השלב השני של המסע, לאחר מות תרח בחרן, עושים אברהם ולוט לבדם, שכן נחור בוחר להישאר בחרן.

כתוצאה מהסכסוך עם רועי אברהם, גם לוט פורש מהדרך המשותפת, ובוחר להצטרף ליושבי סדום. פרידה זו מפילה על אברהם, מן הסתם, חרדה גדולה. פרידת לוט משאירה אותו לבד במילוי משימתו, והיות שאין לו בן, הוא עומד לראשונה מול האפשרות שלא יהיה לדרכו ממשיך.

כדי להרגיע את אברהם, ה' מתגלה אליו מיד "אחרי הפרד לוט מעמו", ואומר לו: "ושמתי את זרעך כעפר הארץ, אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ - גם זרעך ימנה" (טז). לראשונה, אברהם מקבל הבטחת זרע מפורשת, בנוסף להבטחת הארץ שקיבל עם כניסתו לארץ (י"ב, ז) [22].

אולם, כאמור לעיל, הבדל זה הוא לא ההבדל היחיד בין הברכה הראשונה לברכה השנייה, וגם אין בכך מיצוי של התגובה הא-להית לפרידת לוט מאברהם.

התורה מעבירה ביקורת קשה על בחירת לוט בסדום. הביקורת מועברת לא רק באמצעות ההכרעה כי "אנשי סדם רעים וחטאים לה' מאד" (יג), אלא גם באמצעות הביטוי "ויסע לוט מקדם" (יא), ביטוי אשר מציין בספר בראשית את דרכו של החוטא אשר יוצא מלפני ה': אדם הראשון גורש מגן עדן לאחר שחטא קדמה (ג', כד), קין גורש מלפני ה' "וישב בארץ נוד קדמת עדן" (ד', טז), וסיפור דור הפלגה פותח במילים "ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם" (י', ב) - מה שמזכיר מאד את פרידת לוט: "ויסע לוט מקדם.. ולוט ישב בערי הככר" (י"ג, יא-יב). על בסיס הקבלות אלה המדרש חורץ את דינו של לוט באמרו: "הסיע עצמו מקדמונו של עולם"[23], כפי שחרץ את דינם של דור הפלגה אשר "הסיעו עצמן מקדמונו של עולם"[24]. במה, אם כן, חטאו הגדול של לוט?

התורה מגלה לנו את הדבר שגרם ללוט לבחור בסדום: "וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כֻלָּהּ משקה" (י)[25]. לוט ראה מה מנת חלקו של השומע בקול ה' - חיי נוודות, שבהם חייך ונשותיך הפקר[26]. אין ללוט חפץ באמונה התמימה בא-לוהים שלא נענה כשקוראים אליו, ושמבטיח ארצות כנחלה בעוד "והכנעני אז בארץ". מתוך גישה זו פונה לוט לחיי הנוחיות, שבהם ימצא שלווה לו ולרכושו אשר רכש.

מבחינתו של אברהם, פרידת לוט אינה רק אבדן של יורש, כפי שכבר צוין לעיל, אלא גם אבדן דרך. ה'יורש' שלו, שותפו לדרך, בועט במסע המשותף ובמטרות שהציבו לעצמם: לחיות את חיי המאמין, הרחק מהשפעות היישוב הכנעני, ולמלא באמונה אחר צו ה'. ספק מתעורר בלבו של אברהם: האם צדק בדרכו? או שמא צדק נחור, שנשאר בחרן? או אולי לוט שהצטרף לערי הכיכר?

עתה יכולים אנו לראות כיצד ההבטחה המחודשת של ה' באה כתגובה לפרידת לוט:

לוט נשא את עיניו ובחר בסדום, "אבל אתה", אומר ה' לאברהם, "שא נא עיניך וראה את כל הארץ". לוט ויתר על ההבטחה הגדולה, והצטמצם בחלקה הקטנה של סדום. ה' מכריע שגם זו וגם זו תהיינה לאברהם, הכרעה שממשיכה להתבהר בסיפורי מלחמת ארבעת המלכים וחורבן סדום. התורה ממשיכה להקביל בין אברהם ללוט: שניהם מאהילים ושניהם מתיישבים, אך רק אחד מקבל הבטחה. בעוד אחד בונה מזבח לה' במקום מושבו החדש, השני קובע את מושבו בעיר של חטאים לה'.

ד. מצרים

כעת נעסוק במוקד המבנה - סיפור אברהם ושרה במצרים.

"ויהי רעב בארץ, וירד אברם מצרימה לגור שם, כי כבד הרעב בארץ.

ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה, ויאמר אל שרי אשתו: הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את;

והיה כי יראו אתך המצרים, ואמרו אשתו זאת, והרגו אתי ואתך יחיו.

אמרי נא אחתי את, למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך" (י"ב, י-יג).

המעידה

פרשנים וחוקרי מקרא מעבירים ביקורת מסוימת על תִּפְקודו של אברהם בסיפור. הביקורת מתמקדת בשלוש נקודות: חוסר האמונה שבירידה למצרים, הפקרת שרה בידי המִּצְרים[27] ודרכי הרמייה שבהם נהג אברהם כלפי המצרים[28].

ביחס לטענה הראשונה, לכאורה יש לאברהם הצדקה מלאה לירידה מצרימה, שהרי הכתוב עצמו מעיד "כי כבד הרעב בארץ". מה נוכל לטעון נגד אדם רעב ללחם? גם לשקריו יש הצדקה מלאה - הוא חושש לחייו. אולם, גם מתוך המקרא עצמו ניכרת ביקורת קשה על מעשי אברהם:

1. התורה שומרת לפרעה את זכות המילה האחרונה, בלי לתת לאברהם אפשרות להצדיק את מעשיו.

2. נימוקו המפתיע של אברהם: "למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך". מתברר, כי בנוסף לדאגה לחייו, יש לאברהם דאגה נוספת - הדאגה להגדלת רכושו! ואכן, תקוותו מתגשמת לבסוף: "ולאברם הטיב בעבורה, ויהי לו צאן ובקר וחמרים ועבדים ושפחת ואתנת וגמלים" (טז). התבטאות זו קשה עוד יותר על רקע שני סיפורים דומים לסיפורנו: אברהם ושרה בגרר (פרק כ') ויצחק ורבקה בגרר (כ"ו, א-יא). בשני סיפורים אלה, הסיבה היחידה לשקר היא הצלת החיים[29].

אם נושא הרכוש לא היה עולה, היינו יכולים לזכות את אברהם לגמרי, אלא שנדמה שאברהם מתפתה לחיי השלווה והנוחיות של יישובו של עולם. כמו לוט, גם אברהם רוצה לשבת במקום שהוא "כגן ה' כארץ מצרים" (י"ג, י). גם סדום וגם מצרים מהוות תחליף נוח לחיי האתגר שמציב ה' לשומעי דברו. אך ה' אינו מניח לאברהם לשבת בשלווה. הוא דואג לכך שאברהם יגורש ממצרים, ולכך שלא ימצא מנוח: "ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אתו ואת אשתו ואת כל אשר לו" (י"ב, כ) [30].

"ואת כל רכושם"

היסודות למעידת אברהם מונחים, ככל הנראה, כבר בעלייתו לארץ. נשווה שנית בין עליית תרח לעליית אברהם:

התורה מדגישה שאברהם נושא איתו במסע לארץ את הרכוש ואת הנפש, הלא הם עבדיו[31]. אצל תרח לא נאמר שהוא לקח עימו את רכושו כיוון שהרכוש אינו חשוב לסיפור עלייתו. לעומת זאת, בסיפור עליית אברהם הרכוש מהווה מרכיב חשוב בעלילה. הרכוש מוביל אותו למצרים, הרכוש מפריד אותו מלוט בן אחיו, והרכוש מונע ממנו להתיישב עד שעבר את נסיון מצרים.

מעשה אבות סימן לבנים [32]

ישנן הקבלות בולטות בין יציאת מצרים לירידת אברהם מצרימה, החל מהירידה בגלל הרעב וכלה בגירוש ממצרים[33]. גם ביציאת מצרים אנו מוצאים ביטוי לרצון לחזור ולהשתקע במצרים כדי להימנע מהקושי שבסלילת דרך עצמאית. פעמים רבות מצהירים עולי מצרים על נכונותם לחזור למצרים, לקלות הנסבלת של החיים הרגילים: "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים, בְּשִבְתֵּנוּ על סיר הבשר, באכלנו לחם לָשֹׂבַע" (שמות ט"ז, ג); "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (במדבר י"א, ה) ועוד.

מלחמתה של התורה נגד היסודות הכנעניים והמצריים, העלולים לפגוע במוסר של עם ישראל, באה לידי ביטוי גם במצוות: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו; וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו, ובחקתיהם לא תלכו" (ויקרא י"ח, ג). הישיבה בקרב גורמים משחיתים, כמו: סדום, מצרים וכנען, עלולה להשפיע לרעה על עם ישראל, בראש ובראשונה בתחום החברתי.

רבים מהגויים בספר בראשית נמדדים על פי יחסם לזר:

1. מצרים: את יחס המִּצְרים לזרים מבטא אברהם בהגיעו לשם: "והרגו אתי ואתך יחיו... ותקח האשה בית פרעה" (י"ב, יב, טו).

2. סדום: כאשר מגיעים האורחים-מלאכים ללוט, תובעים ממנו אנשי סדום: "איה האנשים אשר באו אליך הלילה? הוציאם אלינו, ונדעה אתם" (י"ט, ה).

3. שכם: העיר נשפטת על פי התנהגות שליטהּ לדינה: "וישכב אתה וַיְעַנֶּהָ" (ל"ד, ב).

לעומתם, בית אברהם, שאנשיו זרים בעצמם, מהווה מודל של היחס הרצוי לזר ולשונה. אברהם מקבל את שלושת המלאכים בהכנסת אורחים מופלאה, ומגן על יושבי סדום (י"ח, ב-ח, כג-לג). ה' מעיד על אברהם:

"כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (י"ח, יט).

יכולתו של אברהם להישאר מחוץ למסגרות התרבותיות הקיימות בארץ, היא המאפשרת לו להיות מוסרי יותר. אכן, עדיף לחיות מחוץ לחברה בעלת רמה מוסרית כה נמוכה, ולהישאר עצמאי שונה, ובעצם זר.

מה יקרה אם עם ישראל יאמץ את המידות המוסריות של יושבי סדום [34], כנען ומצרים? נושא זה מהווה בסיס לנבואות רבות. אחת החשובות שבהן היא הנבואה הראשונה בספר ישעיהו:

"איכה היתה לזונה קריה נאמנה; מלאתי משפט צדק ילין בה - ועתה מרצחים... יתום לא ישפוטו, וריב אלמנה לא יבא אליהם" (א', כא, כג).

העוול המוסרי פשה בעם ישראל. המשפט והצדק, אושיות הבחירה באברהם ובביתו, חדלו להיות נר לרגלו של עם ישראל. ישעיהו עורך מיד את ההשוואה המתבקשת בין זרע אברהם להיפוכו - סדום:

"שמעו דבר ה' קציני סדם, האזינו תורת אלהינו עם עמרה" (י).

הנביא לא רק מוכיח, אלא גם נותן דרך לפיתרון: יש לחזור למצב של צדק ומשפט:

"למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה!" (יז).

אז תוכל להתבצע בחירה מחודשת בזרע אברהם, אשר בוחר ב"דרך ה' לעשות צדקה ומשפט":

"ואשיבה שפטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה. ציון במשפט תפדה ושָבֶיהָ בצדקה" (כו-כז).

ה. העלייה השנייה

עד עתה התייחסנו לתקבולת הכיאסטית הקיימת בתיאור נדודי אברהם. אולם, ישנה גם תקבולת ישרה בין שתי כניסות אברהם לארץ, לפני ואחרי הניסיון שצבר במצרים:

יש מספר הקבלות בין שתי הכניסות: בשתי הכניסות אברהם משולח לארץ כנען. בכניסה הראשונה ה' הוא השולח את אברהם לארץ כנען, ובפעם השנייה הוא מגורש לשם על ידי פרעה. בשתי הכניסות אברהם מוביל את כל הנלווים עמו למקום שבו הוא מקבל התגלות המבטיחה לו את ארץ כנען; ובשתי הכניסות ברקע "והכנעני אז בארץ".

אך כאן בוקע ועולה ההבדל בין שתי הכניסות. בפעם הראשונה אברהם מגיע למצרים, ונכשל בנסיון (במובן של מבחן) העמידה בפני פיתוי החיים הנוחים. בפעם השנייה אברהם כבר למד מנסיונו (במובן של התנסות) במצרים, ועומד בהצלחה בניסיון בסדום, ואינו מתפתה לחיים הנוחים; אלא שפה מתגלה ההבדל התהומי שבין אברהם ללוט. בעוד אברהם חוזר לארץ ונענה לאתגר שמציב לו ה' במלואו, לוט חוזר על הטעות שנעשתה במצרים, ושוקע בשערי הטומאה של סדום. אברהם מתאושש מהגירוש המצרי, ומבין שאין זה מקומו. הוא שוב לוקח את בני ביתו ואת מטלטליו, וללא ליאות הולך שוב למסעיו באותם המקומות. בלי להתייאש הוא מסרב להצטרף ליושבי הארץ, ועומד בייחודו, בזרותו ובבדידותו. שוב הוא קורא בשם ה', והפעם נענה.

עתה ורק עתה, אחרי עלייה חדשה ומושלמת לארץ, זוכה אברהם להתיישב בה, וליצור דו-שיח עם א-לוהיו:

"ויאהל אברם ויבא וישב באלני ממרא אשר בחברון ויבן שם מזבח לה'" (י"ג,יח).

ו. אחרית דבר

אולם, פרשת העלייה לארץ אינה מסתיימת כאן. מעגל נוסף נסגר רק בסוף הפרשייה הבאה - מלחמת ארבעת המלכים.

הרכוש נוטל תפקיד חשוב במלחמה זו:

"ויקחו את כל רכש סדם ועמרה ואת כל אכלם וילכו" (י"ד, יא).

הרכוש, פאר העיר סדום, נבזז. התורה מדגישה שכך אירע גם ללוט עצמו:

"ויקחו את לוט ואת רכשו בן אחי אברם וילכו, והוא יֹשֵב בסדם" (שם, יב).

למרבה ההפתעה, אנו מגלים כאן הקבלה לעלייתו הראשונה, הפגומה, של אברהם:

אברהם וארבעת המלכים, שניהם לוקחים אנשים ורכוש (אם כי במובנים שונים) והולכים להם. דמיון הפסוקים רומז על ביקורת לא רק על סדום, ולא רק על לוט, אלא גם על עלייתו הראשונה של אברהם. אבל עתה, לאחר הניסיון במצרים, מופיע אברהם לא כלוקח רכוש אלא כמשיב רכוש:

אברהם, שבחר לא להתיישב בסדום ולהנות מרכושה, הוא שמציל את סדום ואת לוט, שפרש מהדרך המשותפת. בסופו של דבר, סדום ולוט נאלצים להיעזר באברהם על מנת לשמר את היקר להם מכל - את הרכוש. כעת נצחון דרכו של אברהם מושלם.

אם עוד נשאר בנו צל של ספק לגבי יחסו של אברהם כעת להצטרפות ליושבי הארץ או לרכוש בכלל, מגיעה ההצעה של מלך סדום ומזכירה לנו שוב את העלייה הראשונה של אברהם:

אך הפעם החלטתו של אברהם נחושה וחד משמעית:

"ויאמר אברם אל מלך סדם: הרמתי ידי אל ה' אל עליון קנה שמים וארץ, אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר: אני העשרתי את אברם" (י"ד, כב-כג).

אין זה אותו אברהם שֶשָׂשׂ לקבל את מתנות פרעה. הוא אפילו מסרב לקבל את המגיע לו, על מנת להתרחק מקרבת אנשי סדום. אברהם מאמץ אל לבו את הזרות, הגרות, והריחוק מהיישוב, מתוך שאיפה להקים אלטרנטיבה ליישוב הקיים, אלטרנטיבה של צדק ומשפט ושל יושר חברתי, אלטרנטיבה שתאפשר לו קִרְבת א-לוהים.

---