טלי גִטֵּך מעל גבי קרקע / ערן פרינס ודב דניאל

פתיחה

שנינו במשנה במסכת גיטין:

"אמר לה כנסי שטר חוב זה, או שמצאתו מאחוריו, קוראה והרי הוא גיטה, אינו גט, עד שיאמר לה 'הא גיטיך'"   (עח.) [1].

ובגמרא שם נאמר:

"כי אמר לה 'הא גיטיך' מאי הוי? הוה ליה טלי גיטיך מעל גבי קרקע, ואמר רבא: 'טלי גיטיך מעל גבי קרקע' לא   אמר כלום? אימא ששלפתו מאחוריו.

שלפתו נמי, הא בעינא 'ונתן בידה' וליכא? לא צריכא, דערק לה חרציה ושלפתיה. (רש"י: עיקם לה מותניו להקריב לה הגט)".  

לכאורה, הסוגיה מתייחסת לשתי בעיות נפרדות בשני מקרים שונים:

1. אם האשה מרימה את הגט מהקרקע, יש בעיה של 'טלי גיטיך מעל גבי קרקע', והיא נפתרת אם האשה נוטלת את הגט ממותניו.

2. אם האשה היא זו שנוטלת את הגט, אין כאן 'ונתן בידה'.

ברם, רוב הראשונים לא מבינים כך, וסוברים שמדובר בדין אחד. רש"י (ד"ה טלי) מפרש את טעם דברי רבא, ש" 'טלי גיטיך מעל גבי קרקע' לא אמר כלום", בנימוק: "דבעינן ונתן".

לדברי רש"י, ועמו רוב הראשונים, הבעיה במקרה של 'טלי גטיך' היא דין של 'נתינה', והסוגיה מעלה בעיה זהה בשני שלבים נפרדים.

אנו ננסה לעמוד על יסודותיו של דין 'טלי גטך', כדין עצמאי, על פי ההבנה הראשונה שהצגנו. כמו כן נעסוק בו כדין בנתינה, על פי ההבנה המקובלת.

'טלי גטך' כבעיה עצמאית

אם בעיית 'טלי גטך' אינה קשורה לנתינה, ממה היא נובעת? על מנת לברר עניין זה, עלינו לבחון סוגיה נוספת.

במשנה בפרק שני נאמר:

"על הכל כותבין... ועל הקרן של הפרה, ונותן לה את הפרה"     (יט.).

המשנה מדגישה שהבעל חייב לתת לאשתו את כל הפרה, ואינו רשאי לקצוץ את הקרן ולתת אותה בלבד. הגמרא (כא:) מנמקת דין זה:

"אמר קרא 'וכתב ונתן לה'- מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה".

הגמרא מחדשת שיש צורך בתהליך רציף של גירושין, שיימשך מרגע כתיבת הגט עד רגע הגירושין. אם ישנו שלב נוסף שחוצץ באמצע, הוא קוטע את רצף התהליך ופוסל את הגירושין [2]. ניתן להציע שזו הבעיה גם במקרה של 'טלי גטך'. תהליך הנתינה מהבעל לאשה, כחלק מתהליך הגירושין כולו, צריך להיות רציף, ושהות הגט על הקרקע מהווה שלב נוסף, שקוטע את התהליך ופוסל אותו. אם האשה שולפת את הגט ממותניו של הבעל, בעיה זו נפתרת.

בסדר הגט [3] פוסק הרמ"א:

"ויקבל השליח הגט כמו האשה בעצמה"     (סעיף צ"ח).

הרמ"א פוסק שכאשר הבעל מוסר את הגט לשליח הולכה, הוא אינו רשאי לומר לו ליטול את הגט מעל גבי הקרקע, ועליו למסור לו בעצמו. לכאורה, הדין אינו מובן, שהרי האשה אינה מתגרשת בקבלת השליח, ולא צריכה להיות משמעות לדרך שבה הבעל מעביר את הגט לשליח. ואכן, ה תורת גיטין במקום מסביר שמדובר בחומרה בעלמא. על פי דברינו, ייתכן שניתן להציע הסבר אחר. בסימן קמ"א פוסק המחבר:

"השולח גט ביד כותי שיתננו לפלוני, ומינה הבעל בכתבו לאותו פלוני שליח להוליך הגט לאשתו, כשר, מפני שהכותי אינו עושה אלא מעשה קוף בעלמא"     (סעיף לה).

הרמ"א משיג על דברי המחבר:

"מיהו יש חולקין וסבירא להו דאין למנות שליח הולכה על ידי כתב. גם לא ראיתי נוהגין כך."

הרמ"א פוסק כדעת הגאונים [4], שגוי פסול להובלת גט לשליח הולכה. פסול זה צריך עיון, שהרי נתינת הגט לאשה מתבצעת על ידי שליח כשר. התשב"ץ בתשובה מסביר:

"שיד העכו"ם אינה כלום, אלא כאבן בעלמא... וא"כ זה הגט שהיה ביד העכו"ם כאלו היה בקרקע, והאומר לאשתו 'טלי גיטך מעל גבי קרקע' אינה מגורשת... וכן השליח שנטלו מיד הנכרי הרי הוא כאלו נטלו מעל גבי קרקע"     (חלק ג סימן שכו).

על דברי התשב"ץ תמה הפתחי תשובה:

"לא זכיתי להבין היכן מצינו גבי שליח להולכה דפסול טלי מעג"ק כי בש"ס ופוסקים לא נזכר פסול זה רק גבי אשה עצמה או שליח קבלה, והטעם משום דבעינן 'ונתן' ולא שתיטול מעצמה, ערש"י"     (ס"ק ל"ה).

  אולם, על פי דברינו, דברי התשב"ץ מובנים היטב. קושיית הפתחי תשובה מסתמכת על דברי רש"י, ש'טלי גטך' הוא חסרון בנתינה, ומובן שבעיית 'טלי גטך' תעלה רק ברגע הנתינה לאשה או לשל וחה. התשב"ץ, כנראה, מבין שמדובר בבעיה של חוסר רצף בתהליך הגירושין, וממילא סובר שהבעיה יכולה לעלות גם במסירה לשליח הולכה.

כעת מובנים גם דברי הרמ"א בסדר הגט. כמובן, אין דין של 'ונתן' במסירת הבעל לשליח הולכה, אך ישנה בעיה נוספת הקשורה לרצף. הרמ"א, לשיטתו, פו סק שצריך רצף של מסירה כשרה מהבעל לאשה.

כאמור, רוב הראשונים לא מקבלים כיוון זה, ולא רואים במקרה של 'טלי גטך מעל גבי קרקע' בעיה עצמאית. נראה שמדובר במחלוקת מהותית, התלויה בשאלת הגאונים הנ"ל. בעל החידושים מכתב-יד (כג. ד"ה דאמר) כותב בשם הרמ"ה:

"והא דאמרי' 'טלי גיטך מע"ג קרקע' לא אמר כלום, דוקא באשה גופה, א"נ בשליח קבלה שלה, דבעי 'ונתן בידה', אבל בשליח להולכה אי אנחייה בעל לגיטא ע"ג קרקע, ואמר לשלוחיה טול גט זה מעל גבי קרקע והוליכו לאשתי, שפיר דמי... הילכך אי שדריה ניהליה בהדי נכרי ואמר קמי סהדי ניהוי פלניא ישראל שליח דידי להולכה למישקליה מהאי נכרי ולאמטוייה לאיתתי... הוי שלוחי להולכה".

הרמ"ה מקשר בבירור בין השאלות, וחולק על הרמ"א בשתי הנקודות [5]. כאמור, זו השיטה המקובלת בראשונים. נעבור כעת לבירור גדרי 'טלי גטך' על פי שיטה זו.

'טלי גטך' כחיסרון בנתינה

בגמרא (כא.) נאמר:

"כתב לה גט ונתנו ביד עבדו, וכתב לה שטר מתנה עליו, קנאתהו ומתגרשת בו. ואמאי? חצר מהלכת היא, וחצר מהלכת לא קנה?... והלכתא בכפות".

הרמב"ם פוסק את דין הגמרא, אך מוסיף פרט מחודש:

"ואינה מגורשת, עד שיגיע הגט לידה"       (פ"ה הי"ח). [6]

הרשב"א בסוגיה הנ"ל תמה על דברי הרמב"ם:

"אם נטלתו היא לא נתגרשה, משום דהוה ליה כ'טלי גיטיך מעל גבי קרקע' דלא קנה, כנ"ל. אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב: 'ואינה מגורשת עד שיגיע גט לידה', משמע שאע"פ שאינו חוזר ונוטלו ונותנו לה מגורשת, שאם לא כן היה לו לכתוב: 'ואינה מגורשת עד שיחזור ויטלנו ויתננו לה', וצ"ע".  

על מנת להבין את דברי הרמב"ם, יש לעיין בשיטתו בדין 'טלי גטך' בפרט, ובנתינה בכלל. בתחילת הלכות ג ירושין מונה הרמב"ם את כללי היסוד של הגירושין, וביניהם: "ושיתנהו לה". בהלכה ג' הרמב"ם מרחיב נקודה זו: " 'ונתן בידה' - מלמד שאינה מתגרשת עד שינתן הגט בידה". השימוש בבניין סביל עשוי ללמד שאין דרישה למעשה אקטיבי מצד הבעל, שהרי לא נאמר "עד שיתן הבעל את הגט בידה". די שיהיה תהליך של נתינה שהבעל הוא זה שעומד מאחוריו. בהלכה י"ב מגיע הרמב"ם לדין 'טלי גטך':

"גט שהיה מונח על הארץ, ואמר לה: 'טלי גיטיך מעל גבי קרקע', ונטלתו, או שהיה קשור על ידו או על ירכו ושלפתו ממנו... אינו גט, שנאמר 'ונתן בידה'- לא שתקח היא מעצמה".

הרמב"ם מקשר באופן ברור בין שני הדינים בגמרא, ולומד את דין 'טלי גטך' מ'ונתן', בדומה לרש"י. גם בהלכה זו, אין דרישה שהבעל יעשה מעשה אקטיבי. הדרישה היא שלילית: "לא שתקח היא".

לאור הלכות אלו, מסתבר לומר שדי בכך שהבעל הוא שייזום את התהליך ויעמוד מאחוריו. על פי זה, פסק הרמב"ם (פ"ה הי"ח) מובן - הואיל והבעל הוא שהכניס את הגט לרשות האשה, ובעטיו בא הגט לידה, הרי שאי אפשר לומר שהאשה לקחה בעצמה, ובכך סגי.

על פי הסבר זה ניתן להסביר פסק מחודש נוסף של הרמב"ם:

"האשה שולחת שליח להביא לה גט מיד בעלה, וזה הוא הנקרא שליח הבאה... ואין האשה מתגרשת בגט ששלח הבעל, או שהביא לה שליח הבאה, עד שיגיע גט לידה"     (פ"ו הלכות ד-ה).

אם הנתינה לשליח הבאה אינה מגרשת, מדוע אין בעיה של 'טלי גטך' כאשר הגט מגיע לאשה? על פי דרכנו, יש לומר שבמסירת הגט לשליח האשה ישנה יוזמה של הבעל, שמספיקה בשביל לפתור את בעיית הנתינה [7].

בעוד שהרמב"ם סובר שמוקד הבעיה הוא בעודף מעש של האשה, הרי שישנם ראשונים שסוברים שהמוקד הוא בחיסרון במעשה הבעל. הרא"ש (פרק ח' סימן ה') כותב:

"דבעינן תרתי: שיסייענה בנטילתה, וגם שיקרב הגט אליה".

הרא"ש מעלה דרישה כפולה, ופוסל במקרה שהבעל מסייע לאשה בשעת הנתינה מבלי לקרב את הגט. דבריו של הרא"ש מכוונים נגד פשוטם של דברי רבינו חננאל שהוא מצטט:

"כגון שהיה הגט דבוק במתניו בדוחק, וצמצם מתניו ונתחלחל ונטלתו, והוי כאילו נתנו לה הוא".

רבינו חננאל לא מזכיר צורך לקרב לאשה את הגט, אך הרא"ש מניח שאין הוא חולק על דבריו. דברי הרא"ש, מכל מקום, ברורים. יש צורך בנתינה אקטיבית של הבעל, ודלא כרמב"ם.

הקנאת הגט

הואיל ובדיני נתינת הגט עסקינן, וענייננו במידת השליטה הדרושה מן הבעל לעומת מידת המעורבות של האישה שפוסלת את הנתינה, אזי יש להתייחס לסוגייה מרכזית, שעלולה לערער את כל תפיסתנו ביחס לנתינת הגט:

"ההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא, ולא הספיק למיתביה לה. למחר תקף ליה עלמא. אתו לקמיה דרבא. אמר להו: זילו אמרו ליה ליקניה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא, ותיזל איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק ביה, דתנן: נעל, גדר, פרץ כלשהו הרי זו חזקה"   (עז.).

לכאורה, דברי רבא קשים ביותר. הרי רבא הוא שאמר: " 'טלי גיטיך מעל גבי קרקע' לא אמר כלום", וכיצד הוא מכשיר מקרה שבו האשה היא שהולכת ועושה את מעשה הקניין שמקנה לה את הגט? התוספות (ד"ה ותיזיל) מתייחס לכך:

"ולא הוי כמו טלי גיטיך מעל גבי קרקע, דכיון שהגט בא מרשות הבעל לרשותה הוי כאילו נתנו לה".

אם דין 'טלי גטך' נובע מחסרון ברצף תהליך המסירה, דברי התוספות מובנים. במקרה זה יש מעבר רציף מרשות הבעל לרשות האשה. אולם, דברי רבא עדיין קשים ביותר - היכן יש כאן נתינה של הבעל?

ייתכן שיש לחלק בין מקרה שבו האשה לוקחת את הגט בידה, לבין מקרה שבו היא קונה את הגט בקניין אחר, כגון קניין חזקה, שבו הגט עצמו לא מגיע לידה. בחידושי הגר"ח על הש"ס (סימן קנא) מובא שישנם שני ערוצי גירושין אפשריים: גירושין על ידי קניין, שבהם נדרשת דעת האשה, וגירושין על ידי נתינה ליד האשה, שבהם אין צורך בדעתה. ניתן לומר שגם כאשר אין צורך בדעתה, היא עדיין קונה את הגט. כיצד? בירושלמי (פ"ו ה"א) נאמר: "התורה זיכתה אותה בגיטה". כאשר יש נתינה ביד האשה, אין צורך בכלים הרגילים של דעת מקנה ודעת קונה, שכן התורה מקנה את הגט. לפי זה, ייתכן שדווקא במקרה זה יש צורך בנתינה של הבעל, שכן זה התחום היחיד שבו הוא יכול להיות פעיל. במקרה שבו אין נתינה ליד האשה, כמו בגמרא ב-עח:, אנו נזקקים לדעת המקנה של הבעל, וזה מספק את הצורך באקטיביות שלו.

---