בין "נביא" ל"איש א-לוהים" / אֹהד זקבך

א. הקדמה

בספרים מלכים ושמואל [1] מרובים האנשים המכונים בפי הספר 'נביא' או 'איש א-לוהים'. דמויות אלו, חלקן עלומות וחלקן ידועות, שזורות לאורכם ולרוחבם של הספרים. הן נוכחות בצמתים חשובים ובנקודות מפנה משמעותיות במהלך התרחשויות רבות. פעמים דמויות אלה עומדות בצל המאורעות, ופעמים הן גיבורי הסיפור. במקרים רבים הבנת התנהגותם ודבריהם היא המפתח להבנת הסיפור שבו הן נוטלות חלק, ולפעמים אף להבנת הסיפורים הבאים אחריו.

במבט ראשון נראים כינויים אלו זהים. שניהם עוסקים באותם אנשי קודש הנושאים את דבר ה' אל העם. יש שנושאים אותו בדרך של אות או מופת, יש בתוכחה דתית או מוסרית, ויש המנבאים על העתיד להתרחש. בכל הסיפורים שבהם משתתפות דמויות אלה תפקידו של 'הנביא' או 'איש הא-לוהים' הוא לבטא את דבר ה' בצורה ברורה, ולכן רבים ראו כינויים אלה כמילים נרדפות [2]. במאמר זה, ברצוני לטעון שיש הבדל בין כינויים אלה, ולבסס טענה זו.

הנחת היסוד העומדת מאחורי טענה זו היא שכותב ספרים אלו לא טבע שני כינויים שונים, והשתמש בהם בשרירותיות. על כן נראה ששני כינויים אלו מבטאים דרכים שונות במסירת דבר ה', וככל הנראה גם את אופיים השונה של נושאיו. אופי זה בא לידי ביטוי בצורת מסירת דבר ה', ובדרך ההתייחסות לשומעי הנבואה.

השונות בין הכינויים בולטת לעין בסיפור המופיע במלכים א' י"ג, שבו מתוארים ומעומתים ישירות 'איש א-לוהים' ו'נביא'. כדי להבין סיפור סתום זה, יש צורך לא רק לפרשנות פנים סיפורית [3], אלא גם בהסתכלות רחבה יותר על משמעות כינויים אלה בספרים שמואל ומלכים; ומתוך כך להבין את תפקידיהם של גיבורי הסיפור - 'איש הא-לוהים' מיהודה וה'נביא' מבית אל, שכן שני הגיבורים מכונים לאורך כל הסיפור בכינויים אלה בלבד. מעיון בסיפור נראה בעליל כי דמויותיהם שונות בתכלית, והם בעלי מגמות שונות וסגנון פעולה שונה. כדי להבין טוב יותר את דרכי פעולתם הייחודיות ואת מניעיהם, יש צורך להבין מדוע כינה מחבר הספר את שני הגיבורים דווקא בכינויים אלה.

כדי להבין את החלוקה בין הכינויים 'נביא' ו'איש א-לוהים' יש צורך לבחון דמויות נוספות שכונו בכינויים אלה, ולמצוא את הקו העובר בין כל אלו שכונו כך. לשם כך נסקור בקצרה את רוב הדמויות שכונו 'נביא' או 'איש א-לוהים'. הסקירה תכלול רק את הדמויות שמהוות דגם ובסיס למציאת אופיים של 'איש הא-לוהים' וה'נביא'.  

ב. סקירה

הכינוי 'נביא'

הכינוי 'נביא' פזור לאורך כל ספרי התנ"ך, ולכן בידוד ספרי שמואל ומלכים משאר ספרי התנ"ך נראה מלאכותי. עם זאת, ישנו שינוי מסויים במהלך ספרי המקרא במשמעות הכינוי 'נביא'. הכתוב בעצמו מעיד שעד לימי שמואל "לנביא היום יקרא לפנים הָרֹאֶה" (שמ"א ט', ט). לכאורה ניתן לראות מכאן כי היחידה הספרותית שמואל-מלכים יוצקת תוכן משלה למושג העתיק 'נביא'.

בספרים אלה מופיעים גם 'בני נביאים' ו'להקת נביאים' או 'חבל נביאים', אך אלו דמויות עלומות וחסרות אופי בתוך ההתרחשויות שבהן הן מופיעות.

הדמויות המכונות 'נביא' בספר שמואל הן:

1. שמואל (שמ"א ג', כ).

2. גד, נביאו של דוד בשנותיו הראשונות (שמ"א כ"ב, ה).

3. נתן, נביאו של דוד ברוב ימי מלכותו (שמ"ב ז', ב).

בספר מלכים פועלים יותר נביאים מבספר שמואל. גם 'בני הנביאים' מופיעים כאן לראשונה. מעבר לכך, יש תוספת חדשה למוסד הנבואה שהכרנו בספר שמואל: במקביל אליו קיימים גם נביאי שקר ונביאי בעל. בעקבות הופעתם מגיע שינוי נוסף: נביאי ה' כבר אינם מזוהים עם השלטון והמלך, אלא שייכים לאופוזיציה החריפה של השלטון המרשיע.

הנביאים המוזכרים בשמם בספר הם:

1. אחיה השילוני, המודיע לירבעם בן נבט על מלכותו העתידית, ולאחר מכן על הכרתת ביתו (מל"א י"א, כט).

2. יהוא בן חנני, המנבא לבעשא מלך ישראל על הכרתת ביתו (מל"א ט"ז, ז).

3. אליהו, במעמד הר הכרמל (מל"א י"ח, לו).

4. אלישע, בנבואה על משיחתו לנביא (מל"א י"ט, טז).

5. הנביא המודיע לאחאב על נפילת ארם בידו, ולאחר מכן על המלחמה העתידה להתרחש שנה אחר כך (מל"א כ', יג, כב).

6. מיכיהו בן ימלה (מל"א כ"ב, ז-ח).

7. יונה (מל"ב י"ד, כה).

8. ישעיהו, שמנבא לחזקיהו על מותו (מל"ב כ', א).

הכינוי 'איש א-לוהים'

גם הכינוי 'איש א-לוהים' אינו חדש במקרא. משה כונה כך בפי יהושע (יהושע י"ד, ו), וגם בספר שופטים (י"ג, ח) מוזכר כינוי זה. אולם, בתוך המסגרת הסיפורית שלנו יש ייחוד לאלו המכונים כך. רוב 'אנשי הא-לוהים' בספרי שמואל-מלכים אינם ידועים בשמם, ו'איש הא-לוהים' הוא כינויים היחיד. הם מגיעים אל מושא הנבואה שלהם בלי הודעה מוקדמת, אומרים את דבר הא-ל ונעלמים כלעומת שבאו. על רובם לא מסופר יותר דבר.

נסקור את 'אנשי הא-לוהים' המופיעים בספרי שמואל-מלכים:

1. איש הא-לוהים המגיע לעלי, ומבשר לו שיענש על חטאי בניו, וששני בניו ימותו ביום אחד (שמ"א ב', כז).

2. שמואל עצמו מתואר כך בידי שאול ונערו כשחפשו את האתונות (שמ"א ט', ו).

3. איש הא-לוהים המגיע למזבח בבית אל ומנבא את חורבנו (מל"א י"ג).

4. אליהו מתואר כך פעמים רבות (מל"א י"ז, יח; מל"ב א', ט ועוד).

5. זהו הכינוי הרגיל של אלישע, שפעמים רבות אפילו מחליף את שמו (מל"ב ד', ז; ה', ח ועוד).

מהסקירה שערכנו עולה שישנה חלוקה בין הכינויים. יש נושאי דבר ה' שכונו 'נביאים', ויש שכונו 'אנשי א-לוהים'. רוב אלו שכונו בכינוי האחד לא כונו בכינוי האחר (את הכפילויות אבאר בפרק האחרון). כדי להבין את ההבדל שבין הכינויים נתחיל בניתוח המשמעות הסמנטית של כל כינוי, ובעקבות ניתוח זה ננסה להצביע על המשמעות התפקודית המיוחדת של כל דמות.

ג. ביאור הכינויים

'נביא'

נחלקו הדעות בשאלת מקור המילה 'נביא'. יש שהצביעו על שורש ערבי שפירושו 'להודיע, להכריז', ויש שהצביעו על שורש אכדי שפירושו 'לקרוא' [4]. לפי זה, עיקר תפקידו של הנביא הוא הדיבור אל העם, הווי אומר - העברת רצון ה' לאחרים. נבואותיו ותוכחותיו מכוונות אל העם על מנת שישפרו את מעשיהם. הנביא עצמו נבחר על פי כישוריו ויכולותיו למלא מטרה זו [5]. בדרך כלל, הנביא זוכה לגילוי א-לוהי המכוון אותו, ומכיל את דבר ה' האמור להימסר הלאה. אולם, יש מקרים שהנביא מדבר בשם עצמו על פי הבנתו את רצון ה' (שמ"ב ז', ג; מל"א י"ח). כנגד הנביא, שנתפס כמוסר את דבר ה', קמו מתוך השפעת עמי האיזור מוסרי דבר האל, אך בשמו של הבעל. בניגוד לנביאי ה', שמכונים בכינוי 'נביא' בצורה סתמית, נביאים שאינם מעבירים את דבר ה' מכונים לאורך כל המקרא 'נביאי הבעל' (אלא אם כן ההקשר הסיפורי הוא שונה, והם גיבורי הסיפור (לדוגמא, מל"א כ"ב, יג). במקרים אלו משתמש המחבר בכינוי הסתמי 'נביא' גם ביחס לנושאים דבר שקר או נבואה מפי אל זר) [6].

'איש א-לוהים'

שלא כמו הנביא, כל 'איש א-לוהים' שהוזכר בספרי שמואל-מלכים מבצע שליחות של ה', והוא מהווה דמות בעלת תפקיד מרכזי בסיפור המתרחש. אפילו אם המעשה שהוא עושה לא מתואר, ברור לנו כי הופעתו ואישיותו של איש הא-לוהים הן בעלות השפעה רבה (למשל, מל"א י"ב, כב-כד). לא מצאנו בשום מקום 'בני אנשי א-לוהים' בדומה ל'בני נביאים', ולכן נראה שאין 'בני אנשי א-לוהים' [7]. אין אדם המכשיר את עצמו להיות איש א-לוהים. איש א-לוהים הוא אדם בודד, המגיע ממקום עלום, עושה את שליחותו וחוזר אל אלמוניותו. 'איש א-לוהים' זו סמיכות שממשמעה איש של א-לוהים. את פשר הסמיכות ניתן להסביר בכך שאיש הא-לוהים מהווה במידה מסוימת גילוי של א-לוהים בארץ; 'א-לוהים' כשופט וכאבסולוטי, 'א-לוהים' כשובר את חוקי הטבע. בשליחות מסוג 'איש א-לוהים' יוצר הא-ל זהות מסוימת (ומוגבלת כמובן) בינו ובין שליחו, זהות המאפשרת לשליח לעשות מעשים מופלאים, השוברים את חוקי הטבע, ובעלי השפעה רבה.

חלוקת התפקידים

מדברינו עד כה עולה שהנביא הוא אישיות ביקורתית, התובעת שיפור מאת מושאי הנבואה. הנביא בספר שמואל הוא נביא צדק, המבטא את ביקורתו (ולפעמים גם את עידודו) של ה' על עם ישראל או על המלך. בספר מלכים עומד הנביא לצִדּוֹ של המלך, אך לפעמים במקום נביא ה' עומד נביא בעל. גם נביא זה עומד לצד המלך, ותפקידו עידוד המלך בשם האל. במצב זה ממלא נביא ה' את תפקידו בכך שהוא מבקר את מלכי יהודה וישראל העובדים לבעל. דוגמאות לכך הן אליהו, הנמצא בקשר מתמיד עם אחאב, או אלישע הנקרא לפני המלחמה עם מואב (מל"ב ג, יא-יט). הנביא, אם כן, הוא גורם מוכר, הפועל בתוך המערכת [8]. הנביא מדבר בשם האל, ומעורר את המקשיבים לו לפעולה. הוא מנבא-מספר להם על העתיד המצפה להם, ודורש כי ייטיבו דרכיהם. תביעת הנביא מאת מאזיניו היא חזרה בתשובה. לפעמים נבואותיו מלוות בהמחשה, הבאה לתת יתר תוקף למסר המילולי אותו הוא נושא, ולעיתים נדירות מסופר לנו על נביא שנותן אות לדבריו [9]. הנביא, הבא בתביעה אל שומע נבואתו, אינו עומד נגדו אלא לצִדּוֹ, ומנסה להניעו מהקוטב של המעשה הרע (עבודה זרה או שחיתות מוסרית) אל הקוטב של המעשה הטוב (עבודת ה').

דוגמה קלאסית לכך הוא נתן הנביא, המטיף לדוד על חטא בת שבע (שמ"ב י"ב). נתן אינו עושה ניסים או נותן אותות כדי להוכיח את דוד. תפקידו הוא רק לעורר את דוד להבנת החטא ולתשובה. נתן אמנם פוסק את עונשו של דוד, אך הוא אינו נוטש את דוד; הוא ממשיך לעמוד לצִדּוֹ, וליטול חלק בניהול התקין של הממלכה.

לעומת הנביא, איש הא-לוהים אינו שייך כלל למערכת, ופועל כנגד מקבלי שליחותו. איש הא-לוהים ומושא שליחותו זרים זה לזה, ומבחינה מסוימת אף עוינים. איש הא-לוהים אינו בא בתביעה אל השומע, ואינו מנסה להחזירו בתשובה. הוא מתפקד כעין 'א-לוהים': מבשר על הגזירה שכבר נגזרה, ולא מותיר מקום להרהר אחריה. הוא תמיד ממחיש את הגזירה על ידי עשיית מופת הקשור בקשר ישיר למסר שאותו הוא נושא. פשר המופת הוא עדות על אמִתּוּת דבריו ועל המוחלטות שלהם. מופת יכול להיות ניבוי מדוייק של העתיד (שמ"א ב', לד), או מעשה הנוגד את חוקי הטבע (מל"א י"ג, ג-ה). איש הא-לוהים אינו מקושר לאף גורם, ולכן אינו מחויב לאיש אלא רק למסירת המסר אותו הוא נושא. הוא אינו יוצר אינטראקציה עם סביבתו, ולכן פעולתו כמעט תמיד חד פעמית.

דוגמא קלאסית לכך היא איש הא-לוהים המגיע לעלי (שמ"א ב', כז-לו). הוא לא בא לעלי בתביעה, וגם לא מנסה לשפר את התנהגות בית עלי, אלא רק מספר לעלי על חטאיו בעבר ועל העתיד להיות עם נחלת ביתו במשך הדורות. הוא מלווה את דבריו באות הקשור בקשר ישיר לחטאם של בני עלי: שניהם ימותו ביום אחד. כאשר מסיים איש הא-לוהים את דבריו הוא עוזב את עלי עם הבשורה הרעה ונעלם.

השונות באופיים של הנביא ואיש הא-לוהים באה לידי ביטוי בנקודה נוספת. הנביא מכונה נביא לה' - שם הוויה, מידת הרחמים; בעוד שאיש הא-לוהים כולל בתוכו את שם א-לוהים - מידת הדין.

עד כה טענּוּ לאבחנה ברורה בין ה'נביא' ל'איש הא-לוהים'. אך כבר ציינו ששמואל, אליהו ואלישע הם בעלי תואר כפול. כדי להסביר כפילות זו יש צורך לבחון את התנהגויותיהם השונות ואת המסרים שהם נושאים בכל מקרה שבו מופיע כינוי אחד או משנהו. בחינה זו תיעשה בפרק הבא. כמו כן, נחזור לבאר את עימות הנביא ואיש הא-לוהים במלכים א' י"ג.

ד. בחינת דמויות

מלכים א' י"ג

איש הא-לוהים המופיע בסיפור שייך לדגם הקלאסי של 'איש הא-לוהים'. הוא מגיע ממרחקים, נושא נאום על העתיד לבוא, אינו תובע ממאזיניו לחזור בתשובה, ומאמת את דבריו באמצעות מופת קריעת המזבח והובשת יד ירבעם, המבקש לפגוע בו.

ירבעם רואה כי לא יוכל לפגוע באדם המדבר אליו, ולכן הוא מבקש לפגוע בגזירה שנגזרה עליו. הדרך לפגוע בגזירה היא על ידי החלשת המוחלטות שלה, והחלשה זו נעשית על ידי יצירת אינטראקציה בינו - החוטא - לאיש הא-לוהים - המוכיח. לכן, ירבעם מזמין את איש הא-לוהים לסעוד עמו בביתו, מתוך ציפייה שעל ידי שבירת המסגרת החיצונית של דבר ה', תתבטל גם הגזירה עצמה [10].

אולם, לאיש א-לוהים זה הודגש באופן מיוחד שלא להישאר בבית-אל לאכול ולשתות, על מנת לשמר את המוחלטות והנחרצות של המסר שלו. דבר זה מודגש בכך שהוא גם אינו חוזר בדרך שבה הגיע [11]. בדרכו חזרה לביתו פוגש איש הא-לוהים את ה'נביא' הזקן, שכנראה היה מפורסם כנביא, ולא היה בחנוכת מזבח העגלים (ניתן לדייק זאת מכך שבניו צריכים לספר לו את שארע שם). הנביא הזקן אומר לאיש הא-לוהים שמלאך נגלה אליו, וציווהו להשיב לביתו את איש הא-לוהים, ושם יאכל לחם וישתה מים. שיבה זו מבטאת, כמובן, חזרה מהמוחלטות והנחרצות של המסר שנשא איש הא-לוהים.

המקרא יוצר מתח סיפורי רב על סמך הקונוטציות שעושה לנו המילה 'נביא'. הביטוי 'נביא' גרידא מתאר תמיד נביא אמת. ממילא, בקריאה ראשונית של הסיפור נוצר אצלנו הרושם כי הנביא הזקן הוא נביא אמת, ובאמת יש חזרה מנבואת חָרבן בית אל. אולם, כל זה עומד בניגוד למוחלטות המסר של איש הא-לוהים, המבוטאת בציווי שלא לחזור בדרך שבה הגיע. בלבול זה נוצר מכך שהמקרא מטשטש בכוונה את דמותו וכוונתו של הנביא הזקן, ואינו מספר לנו האם הנביא היה נביא אמת, כמו כל 'נביא', או נביא שקר. טשטוש זה נועד ליצור בנו את המבוכה האוחזת באיש הא-לוהים בשומעו את דברי הנביא הזקן: האם הזקן המדבר אליו הוא נביא אמת, והא-ל חס על ישראל וחזר בו מגזירתו, או שמא הוא נביא שקר, שמנסה למתן או לבטל את הגזירה בדרך מתוחכמת יותר מזו של ירבעם. לנו, הקוראים, מספק המקרא פתרון להתלבטות, ולאחר שהוא מביא את דברי הנביא הזקן, הוא מוסיף: "כחש לו". כלומר, האיש הזקן הוא נביא שקר, המעוניין רק בהפרת הגזירה הא-לוהית.

אליהו

בפיוט ששרים במוצאי שבת נאמר: "אליהו הנביא, אליהו התשבי, אליהו הגלעדי". האם באמת היה שייך אליהו לשליחי הא-ל ה'נביאים' ולא ל'אנשי הא-לוהים'?

דמותו של אליהו מוצגת בכתובים באופן מוזר מעט. הכתוב מספר לנו על איש לא מוכר מתושבי גלעד, ששמו אליהו התשבי, הבא אל אחאב ונשבע לו בשם ה': "אם יהיה השנים האלה טל ומטר, כי אם לפי דברי" (מל"א י"ז, א); מדבר ולא מוסיף, ללא סיבה וללא הסבר. רק לאחר מכן מתגלה אליו ה' ומצווה אותו ללכת להסתתר בנחל כרית. לפי המסופר עד כה, עולה כי אליהו שייך לדגם 'איש הא-לוהים', שכן הוא דמות עלומה, המגיעה לפתע ממרחקים, ואינה באה אל מושא דבריה בתביעה, אלא רק מודיעה על גזירה. אליהו אינו נושא מסר מילולי הקורא לחזרה בתשובה, שעל סמך מסר זה אפשר יהיה לכנותו 'נביא'. ממילא, אין פלא שכאשר האשה הצרפתית מגלה שאליהו אכן נושא את דבר ה', היא אומרת לו: "עתה זה ידעתי כי איש א-להים אתה" (שם, כד).

המפנה בדמותו של 'אליהו איש הא-לוהים' מתרחש בסיפור מעמד הר הכרמל (שם, י"ח). בסיפור זה אליהו אינו מתפקד כאיש א-לוהים, שרק עושה מופתים ואינו בא בתביעות, אלא לובש דמות אחרת. לאליהו יש מטרה מאוד מוגדרת במעמד: החזרת העם בתשובה. כאן אליהו כבר אינו איש א-לוהים 'סטרילי' אלא נביא המעורב במתרחש. כך הוא מציג את עצמו: "אני נותרתי נביא לה' לבדי" (שם, כב); וכך מציגו הכתוב: "ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא" (שם, לו). ואכן, לאחר שהוכיח את השקר בדברי נביאי הבעל, והביא את העם לצעוק מיוזמתו: "ה' הוא הא-להים" (שם, לט), אליהו פונה לעם ותובע ממנו: "תפשו את נביאי הבעל איש אל ימלט מהם!" (שם, מ).

כיוון שמעמד הר הכרמל הוא האירוע הבולט ורב הרושם בחיי אליהו, נחרט אליהו בתודעתנו כ'אליהו הנביא' ולא כ'אליהו איש הא-לוהים'. אך פה לא מסתיימים פרקי אליהו. לאחר מעמד הר הכרמל, כאשר אליהו רואה שלא הצליח להחזיר את העם בתשובה, הוא מבקש מה' לקחת את נפשו (שם, פרק י"ט). ה' מעביר אותו ב'מעמד הר סיני שני', ואליהו מגלה שהוא אינו יכול לשמש כנביא. הוא חוזר להיות 'איש אמונה בודד' ותלוש. אליהו מבטא זאת בעצמו - במעמד הר הכרמל אמר: "אני נותרתי נביא לה' לבדי", ופה הוא אומר: "וָאִוָּתֵר אני לבדי" (שם, יד). ואכן, מעמד הר הכרמל הוא המקום היחיד שבו אליהו מכונה 'נביא'. אחרי מעמד זה אליהו חוזר להיות 'איש א-לוהים'. בכל אזכור שלאחר מכן כך הוא מכונה (מל"ב א', ט), וכך הוא מתפקד (שם, וכן מל"א כ"א, יז-כד).

אלישע

אחרי שה' מכיר בכך שאליהו אינו מתאים לתפקד כנביא, שכן הוא איש של קנאות ולא של קול דממה דקה, הוא מצווה אותו ללכת למשוח את אלישע לנביא תחתיו (מל"א י"ט). מדוע אליהו מקים לעצמו מחליף כאשר הוא עדיין פעיל בשטח? תשובות שונות ניתנו לשאלה זו. על פי דרכנו נוכל לתת תשובה נוספת. אליהו אמנם ממשיך להיות פעיל, אך הוא פועל כאיש א-לוהים. ה' מבין שהעם זקוק גם לנביא, לאדם שיהיה מעורב בתוכו, וינסה להשפיע ולתקן את העם 'מבפנים'. ולכן מצווה את אליהו:

"ואת אלישע בן-שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך"   (שם, טז).

אולם, אלישע נכשל בתפקידו כנביא. לא זו בלבד שהוא כמעט ולא מכונה 'נביא', אלא שהכינוי 'איש הא-לוהים' מחליף את שמו הפרטי כמעט לחלוטין. אלישע אינו בעל אישיות דומיננטית כשל אליהו, שכונה תמיד בשמו, אלא רק דמות עלומה העושה נסים בשם הא-ל. אלישע אינו נושא מסרים המופנים לעם כולו, ואינו דומיננטי במישור הציבורי, אלא רק עומד מן הצד, ומסייע להקלת חיי הפרט.

לעומת כִּשלונו בתפקיד הנביא, אלישע ממלא היטב את המשבצת אליה הוא נכנס, תפקיד איש הא-לוהים. אלישע פועל בתקופה שבה האמונה בא-לוהי ישראל נמצאת בשפל המדרגה. הבעל הוא האל הדומיננטי, והמלך וכל העם מאמינים בו ובכוחותיו. הניסיונות להחזיר את העם מדרכיו הרעים לשמירה על חוקי ה' נתקלים בסירוב מוחלט: "ולא שמעו ויקשו את עָרְפָּם כְּעֹרֶף אבותם אשר לא האמינו בה' א-להיהם" (מל"ב י"ז, יד). יכולת ההשפעה של נביא על ידי דברי כיבושים, במציאות של אמצע ימי הבית הראשון, היא זניחה, ויש צורך למצוא דרך השפעה אחרת.

את הטרגדיה בחוסר היכולת של אלישע למלא את תפקידו כנביא, מדגישות הפעמים שבהן הוא כן מכונה 'נביא'. אלישע מכונה כך בכל פעם שהוא מתואר על ידי נוכרים (לדוגמה, מל"ב ה', יג; ו', יב). הנוכרים מכירים בכך שאלישע נושא מסר: יש קשר בין התגלות הא-ל ובין ההכרה בא-לוהי ישראל כא-לוהי אמת, הדורש ציות למצוותיו. לאחר שאלישע מרפא את נעמן ממחלתו, נעמן מכריז: "הנה נא ידעתי כי אין א-להים בכל הארץ כי אם בישראל" (מל"ב ה', טו). אך עם ישראל עודנו עובד את הבעל. גם אלישע מתייחס לעצמו כנביא כאשר הוא מתעסק עם נוכרים. למרות שהוא עדיין מוגדר 'איש א-לוהים' הוא מכנה את עצמו 'נביא':

" ויהי כִּשְמֹעַ אלישע איש הא-להים כי קרע מלך ישראל את בגדיו, וישלח אל המלך לאמר: למה קרעת בגדיך? יבא נא אלי וידע כי יש נביא בישראל "   (שם, ח).

כאשר אלישע פונה אל עם ישראל הוא לא מנסה לשכנע את העם במילים, אלא בוחר בדרך פעולה שונה: עשיית נסים בשם הא-ל. כך, על ידי עשייה רצופה של מופתים (החורגת מדמות איש הא-לוהים הקלאסי, המופיע באופן חד פעמי), הוא מצפה שבתקופה שבה עבודת הבעל בשיאה ישוב העם ויכיר במלכות ה'. אולם, לצערו של אלישע, ההכרה השכלית בקיומו של הא-ל אינה משנה דבר במציאות חיי היום-יום, ועם ישראל ממשיך לעבוד את הבעל כמימים ימימה [12].

שמואל

מבחינת היחס בין יכולת עשיית מופתים ליכולת הידברות עם העם, שמואל מציג דגם הפוך מאלישע. יכולתו של שמואל לחולל נסים אינה מוטלת בספק, ואנו מוצאים אותו מכונה בעם 'איש הא-לוהים' (שמ"א ט', ו) [13]. הוא מוביל את העם למלחמה בפלישתים, ומכה אותם על ידי קול גדול מן השמים (שם, ז', י); אנשים מגיעים אליו, כדבר מובן מאליו, לקבל מידע על אתונות שאבדו (שם, ט', ז); הוא מוריד גשמים בקיץ (שם, י"ב, טז-יח). עם כל זה, הוא אינו מתואר כ'איש א-לוהים' אלא כ'נביא', שעליו נאמר:

"וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה' " (שם, ג', כ).

דרכו של שמואל אינה כדרכו של אלישע. הוא לא מתנתק מהעם ומדבר אליו בנסים, אלא בדיוק להיפך - הוא סובב אצל העם בין בית אל, הגלגל והמצפה, ומדבר אליו לא באותות א-לוהים, כי אם כדבר איש אל רעהו. דרכו היא דרך המעורבות ולא ההתנתקות. גישה זו באה לידי ביטוי ברור ביחסו לבקשת המלכת המלך. בתחילה, כאשר זקני העם מבקשים ממנו שיינתן להם מלך, הדבר רע בעיניו. כנביא, הוא מנסה לשכנע את העם בהגיון שהמלכת מלך לא תיטיב עמהם, ומודיע להם את משפט המלך (שם, ח', יא-יח). לאחר מכן, הוא מנסה לשכנע בדברים פעם נוספת (שם, י', יז-יט). שכנועים אלה אינם מועילים, ונראה כי שמואל בכעסו נוהג כאיש א-לוהים, ומשתמש בכוחו לחולל מופתים, ומוריד גשם באמצע הקיץ (שם, י"ב, טז-יח). אולם, הדבר אינו כן, שהרי מיד אחר כך הוא עומד ומתפלל על העם, ומבקש מה' כנציג העם סליחה בעבורו. השימוש המאוזן של שמואל בין כוחו כנואם לכוחו כעושה נִסִּים, הוא שהפך את שמואל מסתם נביא ושופט למייסד המלכות ולדמות רבת רושם בתולדות עם ישראל.

ה. סיכום

עיוננו בספרי שמואל-מלכים העלה שהכינויים 'נביא' ו'איש א-לוהים' מייצגים שתי דמויות שונות, שהמשותף היחיד להם הוא היותם נושאי דבר הא-ל. דבר ה' אינו מונוליטי, והוא יכול להתגלות אל האדם באופנים שונים. אופן אחד הוא על ידי ה'נביא', החי בסביבת שומעיו, ושהאמצעי העיקרי שלו בהעברת דבר ה' הוא הנאומים שאותם הוא נושא. הנביא איננו פוסק וחורץ דין, אלא מנסה להחזיר את העם או את המלך לדרך הישר.

מול הנביא עומד 'איש הא-לוהים'. איש הא-לוהים אינו מכיר את שומעיו, ואינו קשור אליהם. הוא לא בא אליהם בתביעה, אלא מציג להם את גזירת הא-ל כמציאות קיימת. האמצעי שלו בהעברת דבר ה' הוא עשיית מופתים, המדגישים את תורף נבואתו, ולא משאירים ספק בקשר כוונות משלחו. איש הא-לוהים הוא אמנם דמות דגולה, אך לא לחינם הוא לא דמות המופת בספרים אלו. הבחירה בצעדים דרסטיים ודרמטיים אינה הדרך המועדפת על ידי ה'. ה' מעדיף את הנביא המעורה והמשפיע על פני איש הא-לוהים המנותק והסופי. האמצעי העיקרי של הנביא אינו הנס, הנראה לנו לפעמים מהותי כל כך, אלא דווקא הדברים אותם הוא נושא, האופן שבו הוא נושא אותם, וצורת ההמחשה שלהם. שליחיו של ה' אינם שליחים העושים את שליחותם ועוזבים, אלא דווקא אלו הנשארים קשורים ומחוברים לעם ישראל, שומעי נבואתם, שהרי אף על פי שחטאו - ישראל הם.

---