[1] נתן ז"ל ראה את עבודתו כעריכה ואיסוף של דברי הפרשנים, ראשונים ואחרונים, לענייני הווידוי, וממילא לא ראה עצמו אלא כעורך.

[2]   שבת (י.), וכן עיין מוסר אביך (ב', ג) עמ' מב.

[3]   לדעת ד', גולדשמידט - מחקרים בפיוט ותפילה, הוצאת ספרים ע"ש מאגנס, ירושלים תשל"ט, עמ' 369 - בא וידוי הא"ב לפירוט החטאים.

[1]. (ב) על פי הרמב"ן (ויקרא ה', טו) "...כי שם 'אשם' מורה על דבר גדול אשר העושו חייב להיות שמם ואבד בו, מלשון 'האשימם א-להים' (תהלים ה', יא)". ניתן לראות פירוש זה בשתי דרכים: א) כל חטא מביא שיממון לנפש: הוא מרחיקהּ מצורתה המקורית, שנִתְּנה לה על מנת שבה תתאים לקיים את המצוות (עיין מוסר אביך א', עמ' כח). ב) רק עבירות מסוימות מעוותות את נפשו של האדם, כגון מאכלות אסורות. יש המוסיף (ז) שעבירה כזו שמביאה שיממון על הנפש אף מחייבת את עושיה בכרת.

כיוון אחר לפרש (ט) הוא כפשוטו, והיינו "אשמנו" = היינו אשמים. לפי זה מודים אנו בהיותנו חוטאים, וזוהי פתיחה לוידוי המפורט יותר, כאשר יש בהודאה זו גם ויתור על הטענה כאילו לא הייתה לנו ברירה.

כיוון שלישי לפרש (ה) הוא שמדובר דווקא על עבירות שבשוגג.

[2]. כאשר אדם מיטיב לחבירו, צריך זה להחזיק לו טובה. אם הוא לא עושה כן (כל שכן כשעושה לו רעה) הוא נקרא 'בוגד'. ברם, אפשר לפרש (ב) "בגדנו" הן בחברנו הן בקב"ה.

[3]. ואפשר מנענו ממנו דרישת שלום (ט). על כל פנים ניתן לפרש (ב) גם במישור שבין אדם למקום: "גוזל אביו ואמו" (משלי כ"ח, כד), ואמרו חז"ל (ברכות לה:) ש'אביו' - זה הקב"ה; ו'אמו' - זו כנסת ישראל.

הדוגמא שמובאת היא "גאיתי". ניתן לומר שהגאווה היא לקיחת זכויות שמגיעות, אליבא דאמת, לקב"ה (עיין מוסר אביך ב', ה, עמ' נ); או מניעתה מחברו את הכבוד המגיע לו (ועיין איגרת הרמב"ן).

כמו כן, ניתן לפרש (ג) שגזל את נפשו ממצוות, דהיינו, מנעה מעשייתן. כמו כן, גזל נפשו את צורתה הראשונית, שהרי כל אימת שחוטאת - מתעוותת (עיין מוסר אביך א', סוף א, עמ' כג).

אפשרות נוספת היא שיש כאן מניעה מהקב"ה - להשפיע שפע בעולם (י"א בשם החיי אדם, ולא מצאתי שם).

[4]. (ד) יש כאן בפשטות שני כיוונים: על פי מה שכתוב "כי דברנו בה' " (במדבר כ"א, ז); או בבין אדם לחברו. בכיוון זה ישנן מספר אפשרויות להסביר: "דופי" מלשון הדיפה, והיינו שעל ידי דיבורנו גרמנו שחברנו יידחה ממקום פלוני, שבו יש לו תועלת; או שמא הדפנוהו ממקום פלוני על ידי דיבור, כיוון שלנו הייתה תועלת באי-היותו במקום זה, ויהנה.

אפשרויות נוספות הן על פי החכם ר' יוסף קמחי זצ"ל (א) ש"דופי" היינו "דּו-פִּי", והן (ד): א) שמדבר "אחד בפה, אחד בלב" ; ב) שלא אומר בפני חברו מה שאומר שלא בפניו.

החיי אדם מביא הסבר קבלי: "והנה הפה והלשון ושפתים ושינים הם דמות ד' בגדי כהונה, וידוע שבגדי כהונה המלוכלכים פסולים לעבודה - ואם כן,   כיון שטימא הפה, איך נפתח פה להתפלל ולבקש עלינו, ואין קטיגור נעשה סניגור".

[5]. זאת אומרת, קרה דבר מה מכוח מעשינו ("פועל יוצא"), ודווקא תפקוד לקוי (ולא תוצאה מוגמרת), כגון שגרמנו לחברנו לחטוא, או שגרמנו שיצא זרע לבטלה (אך הרי צריך לצאת רק לשם הולדה). ואפשר הלבנו את פני חברנו ברבים, שהרי מצבו הטבעי הוא עם כבוד.

[6]. יש מפרשים המבינים ש"הרשענו" בא בהמשך ל"העווינו", זאת אומרת: "העווינו והרשענו" - כצמד של חטא אחד; כל זה על פי הפסוק: "חטאנו ועָוִינו" (דניאל ט', ה). ואכן, יש להודות שההבדל הוא די מטושטש. יש המדגישים (ב) שהאפקט של שניהם זהה: גרימה לתוצאה, 'ופעל יוצא', שאחרים נעשו על ידינו 'רשעים' (ואכן לפי הגיון זה בחרנו את פירושנו - ועיין להלן 7).

אפשרות נוספת (ג) היא "עשינו רשעה". אך זה נראה בפשטות מתאים יותר ל"רשענו". כמו כן מובא (ג) פירוש מעניין: "הצדקנו את הרשע והרשענו את הצדיק".

[7]. התלבטות קשה במיוחד הייתה ההכרעה בבחירת הגדרות ל"הרשענו", "פשענו", "מרדנו", ו"רשענו", כיוון שמצאנו להם שני פירושים מתאימים באופן הגיוני. מאידך, לעתים היתה כפילות בהגדרות. מן הצד השני עמד הצורך להכליל בהגדרות שנבחרו את כל אפשרויות החטא. לדוגמא: אם היינו מפרשים "פשענו" = כמרדנו בכל (ב) (וכן עיין 23), ההגדרה של "עובר עבירה בגלל שה' ציווה" לא היתה נכנסת; ולכן העדפנו לפרש כפי שפירשנו, כאשר את ההגדרה הנ"ל - מורד בכל - אפשר להכניס גם תחת "פעלנו ללא מערכת חוקים" (= "רשענו"). הפירוש האחר של "רשענו" הוא: "עשינו עבירות שהעושן נקרא 'רשע';" ואכן ניתן לומר הגדרה זו במילים: "עשינו עצמנו 'רשעים' ", שזו אחת מן ההגדרות המוצעות ל"הרשענו". תחת ההגדרה הנ"ל של "פעלנו ללא מערכת חוקים" כמו כן ניתן להכניס את "חטאנו למרות שידענו שה' רואה", וכך להגדיר את "מרדנו" כפי שהגדרנו, הגדרה שקשה להכניסה תחת אחת ההגדרות הקיימות.

[8]. פירוש אחר (יא): "הונחינו על ידי שרירות הלב", שזה מהותו של 'רשע' (אך גם הגדרה זו אפשר להכניס ב"רשענו").

[9]. פירוש אחר במקצת (ב): "היינו אנשי רוע לב" - היינו, על פי הדוגמאות המובאות, אנשים חסרי רגישות למצוות - "זלזלתי בשבת", "זלזלתי בהורי". פירוש 'מאפיין' בכיוון זה (יא) הוא: "היינו מודעים לעוול שעשינו ולא פעלנו מתוך שגגה".

כמו כן ראיתי: "עשיתי עבירות במזיד", אך טיב 'זדון' זה לא מתפרש. וייתכן לפרש (ה): "זדנו" = "היינו רעי מחשבה". זאת אומרת שזדון הוא חטא במחשבה דווקא.

[10]. הגמרא אומרת: "מה בין גזלן לחמסן?... חמסן יהיב דמי, גזלן לא יהיב דמי" (בבא קמא סב.). בשני אופני הקניין חסר את דעת הנותן, המוכר; אך החומס רוצה ליצור דעת זו (על ידי שנותן לו כסף); דהיינו שרוצה להגיע לקניין לגיטימי שיש בו את דעת המוכר, אך עושה זאת בדרך קניין לא לגיטימית - ללא דעת הנותן. מכאן שהחמסן מבקש לעשות דבר לגיטימי (קניין חליפין רגיל) בדרך לא לגיטימית (חטיפה). ואכן כך מובנות הדוגמאות שמובאות: (ב) "חיללנו שבת" - רצינו להרוויח דבר מותר (לעשות מלאכה) בדרך אסורה (שהרי אסור לעשותה בשבת); (ט) חטפנו מחברנו ואפילו המגיע לנו - אמנם בדין שייך לנו דבר זה, אך תוך עשיית הצדק של החזרת חפץ לבעליו פגענו בזולתנו ("גנבת דעת").

[11]. יש להקדים ולומר ש'טפילה', משמעותו הדבקה, מריחה, משיחה.

[12]. קשה היה להכריע בהגדרת חטא זה. שלושה כיוונים עיקריים נמצאו במפרשים: 1) כפי שפרשנו, או "ייחסנו שקר לאחרים" (יא). 2) ש"הדבקנו שקר לאמת", שהרי "שקר אין לו רגליים", ולכן כדי להפיצו יש לצרפו לאמת (ה). 3) "אמרנו שקר, ונגררנו לומר שקר נוסף בעקבותיו", דהיינו שהדבקנו שקר לשקר (ו, ט).

החיי אדם מביא פירוש קבלי: "כי הקליפות הם תמיד בפירוד, וזה מחסד יתברך, שלא יתחברו לקטרג... ובעונותינו גרמנו שטפלנו יחד פועלי השקר".

[13]. והיינו שיש חשש שעצתנו לא טהורה באמת, ושעורבו בה אינטרסים אישיים. וכבר אמרו חז"ל: "הוי זהיר מן היועצך לפי דרכו" (סנהדרין עו:) כמו כן אפשר לפרש (ב): "ייעצנו לעשות 'רע' ", או "ייעצנו להכשיל את חברנו", בחינת 'לפני עוור לא תתן מכשול' (אך לכאורה הגדרה זו מתאימה גם תחת "העווינו").

ביאור אחר (ב) הוא: "יעצנו לחברנו להתנהג כך שיובאש בעיני אחרים".

אפשרות שונה לגמרי לפרש (ה) היא: "יעצנו" - החלטנו כמו שכתוב "יעץ ה' צבאות" (ישעיהו י"ט, יב), ואז חטאנו בכך שבחרנו בדרך הרעה, וממצב זה קשה יותר לעשות תשובה.

[14]. בין לתועלת בין שלא לתועלת (ב). וכמו שכתוב "דֹּבֵר שקרים לא יִכּוֹן לנגד עֵינָי " (תהלים ק"א, ז) ודוגמתו - "כעס" מובאת כנראה בגלל שאסור לכעוס, ואם כן כשכעס אמר דברים שאינם אמִתיים, שהרי יכול לבטא עצמו שלא מתוך כעס. פירוש אחר (ו): "הבטחנו ולא קיימנו".

[15]. ואפילו בלי כוונה שלמה, וזה מקשר לפירוש הנראה בפשטות. והיו שהביאו (ז), שהלצים הם המבלים זמנם בדברי הבאי. פירושנו על כל פנים מתאים להוראה הרגילה של "לצון" במקרא ("שמעו... אנשי לצון...", (ישעיה כ"ח, יד) - והיינו הלועגים על דברי הנביא, ובחז"ל - "ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה: כת ליצים..." (סוטה מב.) - ומדוע שהיושבים בטל לא יקבלו פני שכינה?! וכן נאמר "תחלת עבירה הירהור הלב, שנייה לה ליצנות..." (דרך ארץ זוטא פ"ה ה"ה). מכאן משמע שזו עבירה שהיא המשך להרהור, ובילוי זמן בדברי הבאי אינו נובע מהרהור.

[16]. אפשרויות אחרות להגדיר (ג) זה: "המורד ברבו". הבנה יותר מאפיינת (ו): "עשיית עבירות למרות המודעות לכך שהריבון רואה את העושה".

[17].   יש להבדיל את "מרדנו" מ"רשענו", ששם לא מאמין בתוקף כלל התורה (ועיין לעיל 7, שהרי במקור (ב) יש הבחנה בין "מרדנו" ל"פשענו").

[18]. ואוי לעבד שמכעיס את רבו! ודוגמותיו (ב): נשבעתי לשקר, נהניתי מהעולם הזה ללא ברכה - גם מקרים שבהם נהנה מהשפע הא-לוהי אך לא עשה את מה שנתבקש על ידי נותן השפע.

פירוש אחר (ז): "הכעסנוהו על ידי שעשינו דברים המסבבים העדר כבוד לתורה וחילול שם שמים". ועניין זה מוסיף על הקודם: לא די שמרדנו בו, אלא גם ניאצנוהו (ו).

[19]. זאת אם נפרש "סררנו" = סרנו, וכן כתוב "ולעם הזה היה לב סורר ומורה" (ירמיהו ה', כג) רוצה לומר, "סורר" ממצוות עשה ו"מורה" לעבור על לא תעשה. ואפשר לפרש שחטא זה הוא חטא במחשבה (ג).

אפשרות נוספת (ו) היא כתרגום הפסוק "כפרה סֹרֵרָה" (הושע, ד', טז) שלפיו -   רש"י שם: "כתורא דאתפטים ובעיט, כן סרר ישראל..." - שלפיו, "סוררה" = הבעיט כמו "וישמן ישרון ויבעט" (דברים ל"ב, טו); זאת אומרת בעטנו, כביכול, בקב"ה אחר שקיבלנו ממנו את השפע, ואין לנו רצון להעריכו - מתוך כפיות טובה. אך פירוש זה דומה מאד להבנתנו את "בגדנו", אלא אם כן נאמר ש"בגדנו" נאמר על 'בין אדם לחברו', ואז נוכרח לומר שכאן מדובר על 'בין אדם למקום'.

[20]. יש מפרשים (ו) שיש כאן צמד: "עווינו ופשענו" - מלאנו עוונות ופשעים.

[21]. יש להבדיל בין חטא זה לבין "זדנו", "הרשענו", "רשענו", "פשענו", ו"מרדנו" - כאן מדובר על מניעים - לא על ה'למה' - אלא על ה'מדוע', מה גרם לנו לחטוא.

[22]. הסבר אחר הוא שפעלנו מתוך בלבול הדעת 'ערפול חושים'; וזאת על פי הפסוק: "... רוח עִוְעִים..." (ישעיהו י"ט, יד).

ויש מפרשים (ו): חטא בדיבור דווקא, כמו שכתוב: "לִמְּדוּ יושרנו הפנימי", עיוותנו את כל מהותנו, שהפכה לעקמומיות. פירוש זה דומה מאוד ל"אשמנו", שהרי גם שם העבירה מזיקה לנפש. אך ייתכן שכאן הפגיעה גורפת, ושם נקודתית יותר.

[23]. שני פירושים אפשריים: 1) עשינו עבירות מתוך כפירה כללית (ב). 2) עשינו עבירות בגלל היותן איסורי תורה - 'אוכל נבילות להכעיס' (יא).

[24]. הן על ידי עצמנו הן על ידי אחרים.

פירוש אחר (ה): "עשייה נגד רצון הבורא בפרהסיה דווקא", וגדול מהשונא את הבורא סתם, שמראה את שנאתו לאחרים.

[25]. (ג). לפי פירוש זה "קשינו עורף", "רשענו", "שחתנו", "תעבנו", "תעינו", "תעתענו"- הם צירוף, ומ"רשענו" והלאה הִנם פירוט לחטא "קשינו עורף": אנו קישינו עורף מלחזור מפני שחשבנו שאיננו חוטאים, אך בפועל רשענו ; חשבנו שדרכינו מתוקנות, אך באמת שיחתנו; כי נפשנו נטתה לדרך הרעה, והיינו, תיעבנו; כי חשבנו שתשובתנו הפרטית לא תועיל ללא תשובת הכלל (שלא באה), אך במחשבה זו תעינו; כי תיעתנו - הטענו עצמנו לחשוב שבגלל שאין תוכחה או שאין המצווה נראית לנו הוגנת, אין צורך לשוב בתשובה.

(ב) ואמנם ראוי לאדם כשישמע את דברי המוכיחים, או כשיראה שנענש בממון או בחולי, רצונו לומר, בוודאי ראוי שייכנע וישוב לפני ה'.

פירוש אחר הוא שקשינו עורף בהסבירנו את הייסורים כבאים מעצמם, במקריות, ולא מאת ה' בהתייחס למעשינו.

[26]. יש מפרשים כפי שפירשנו את "הרשענו". יש אפשרות לפרש כאילו מדובר על סיטואציות מסוימות: שלטנו על אנשים אחרים - וכיוון שלא היה מעלינו אדם, איבדנו רסן עצמי; שהרי קורה שאם יש אדם מעלינו אנו מרוסנים יותר, כיוון שחופש הפעולה שלנו מוגבל.

[27]. (המדובר בעניינים שבין אדם לחברו, והיינו, שפעלנו בדרכים לא ישרות כגון 'כעס' ו'גאווה'. ויש מפרשים (הכתב והקבלה): "הוצאנו זרע לבטלה" - השחתת זרע שייכת לאיסורי ערווה, הכלולים ב'תיעבנו').

ידוע שבעבירות של ערווה יש התערבות בסדרי בראשית - פגיעה בהמשכיות העולם. וכן עבודה זרה שעובד אלוהים אחרים, ולא את מי שבאמת מנהיג את העולם - ובכך מכחיש את סדר העולם הנכון. יוצא, אפוא, שאדם כזה פועל בהכרח נגד התורה שהרי היא המורה על הפעולות שבהן יתקיים העולם - "אסתכל באורייתא וברא עלמא" (זוהר תרומה קס"א ע"א). ויש להסביר את ההבדל בין "שחתנו" ל"העוינו": האחרון הוא המעשה שעל ידו נעשית ה'השחתה'. כמו כן, ישנם חטאים שהם לא כל כך בבחינת "שחתנו", כמו הלבנת פני חבר, ויש חטאים שהם לא כל כך בבחינת "העוינו", כמו עבודה זרה.

[28]. בתנ"ך "תועבה" מתייחס לשלושה סוגי חטאים: עריות - "ואת זכר לא תשכב... תועבה היא" (ויקרא י"ח, כב) (ובכלל זה גם המוציא זרע לבטלה); מאכלות אסורות - "לא תאכל כל תועבה" (דברים י"ד, ג); זבחים - "זבח רשעים תועבה" (משלי כ"א, כז). אפשרות אחרת: "... המתעבים משפט" (מיכה ג', ט) - המואסים במשפט - מצוות ה', לעניינה על ידי שמחשבים אותם כתועבה. אפשרות אחרת: זוהי דרגה גבוהה ביותר של חטא, יותר חמורה מ"שחתנו", ומביאה תוצאות חמורות יותר מכיליון. (ז) תיעבנו את נפשנו - ועשינו פעולות שלא לטובתה. אפשרות נוספת (ג): יש כאן וידוי כללי: שנאנו את דרכנו, ואין אנו חושבים שלא הלכנו בדרך הרעה ורק מעט אנשים הולכים בה.

[29]. (ג) בא לענות על הטענה כאילו אין מוכיחים או שאינם ראויים, והיינו, שאנו מודים בהיות דרכנו תעייה. (ה) כמו כן, יש המדגישים (ה) שיש כאן וידוי על סטייה מהותית מן הדרך - שקיעה בחטא בצורה כל כך גסה עד כי אין יכולים לצאת הִמנו.

[30]. (ה) על ידי עצמנו בלבד; (ד) על ידי הקב"ה - ואין כאן וידוי, אלא מעין הצדקה: בגלל שתעינו לא רצית לעזור לנו, ובעקיפין גרמתָּ שנמשיך לתעות.

רשימה ביבליוגרפית ל"ביאור נא"- ביאור הוידוי / בעריכת נתן אקסלרוד

בגוף הטקסט המקורות מסומנים בא"ב. סימון זה מתייחס למקורות על פי הרשימה דלהלן:

(I)  ספר האבודרהם, "חברו אחד מגדולי הראשונים רבנו דוד בן רבי יוסף אבודרהם זצ"ל", מכון אבן-ישראל, ירושלים תשנ"ה, עמ' שטז.

(II)  חיי אדם , "חברו הרה"ג, המאור הגדול מוהר"ר אברהם דנציג זצ"ל, מו"ץ דווילנא, בעהמ"ס חכמת אדם, ובינת אדם, י"ל על-ידי מכון "מאורות הדעת" ירושלים תובב"א סיוון תשמ"ח, כלל קמ"ג, עמ' תתסה-תתסז.

המקורות ג-ז הובאו בסידור "אוצר התפילות" (יצא בהדפסות רבות):

עץ יוסף - להרה"ג המפורסם מוהר"ר חנוך זונדיל בהר"ר יוסף ז"ל, המכיל בתוכו שני פירושים:

(III)  'קמא', מה שהובא בכרך א' על סדר הוידוי של כל יום. דף קצה ע"א-ע"ב.

(IV)  'בתרא', מה שהובא בכרך ב' על סדר הווידוי של יום כיפור. דפים תקנז ע"ב-תקנ"ט ע"א.

(V)  דובר שלום , מהרב הג"מ יצחק אליהו לנדא ז"ל מ"מ דפה ווילנא, כרך ב', שם.

(VI)  עיון תפילה , חובר על ידי הרה"ג המובהק החכם המדקדק מר אריה ליב בן שלמה גורדון ז"ל, ירושלים תובב"א, כרך ב', שם.

(VII)  עיון תפילה , מהרב יעקב צבי מעקלענבורג זצ"ל (בעהמ"ס הכתב והקבלה על התורה), כרך ב', שם.

(VIII)  וידוי כהלכתו מאת יעקב חיים דינקל, ירושלים אלול תשנ"ו.

(IX)  מעיינות ב' ליום כיפור , על פי מה שהובא בנתיב בינה (מאת הרב יששכר יעקובסון ז"ל, מהדורה ב, הוצאת ספרים 'סיני', תל אביב 1964, כרך ה', עמ' 302-301).

(X)  מאמרי הוידוי ועומק הדין , לוקט ונערך על ידי שלום מאיר במוהר"ר מרדכי הכהן וולך, ב"ב תשמ"ט.

(XI)  עולם התפילות מאת הרב אליהו מונק זצ"ל, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשמ"ג, עמ' רס"ו.

כל המובאות ממוסר אביך הן על פי המהדורה השנייה: הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"א.