חסרונו של מתווכח / חסרונו של ויכוח / יהושע גרונשטיין

שנת תש"ס עברה על כל בית הישיבה בתחושת חיסרון. אמנם, התעַצַּבְנו, התפתחנו ולמדנו, ובעז"ה אף הגענו לתוצאות מרשימות, אך באיזשהו מקום פעמה בקרבינו התחושה ש'אחד מבני החבורה' חסר. הדבר נכון מבחינת כלל הישיבה, וכמובן בתוככי שיעורו של נתן ז"ל, אך אין אני יכול לדבר אלא מנקודת מבט אישית, כאדם שהכיר את נתן במשך כשלוש שנים.

מטבעו של עולם, שאֶבֶל מתבטא, בין השאר, באמירת 'דבריו של מת': בניסיון, פעמים מוצלח ופעמים פחות, לנתח את אישיותו של הנפטר, וללמוד, ואולי אף ליישם, מדרכיו והליכותיו הטובות והישרות. הדבר אכן אפשרי, ואולי אף נחוץ, אך אני מרגיש שלא יהיה זה לכבודו ולזכרו אם לא נבסס את הדברים על פסיפס קונקרטי של מציאות. נתן ז"ל הקפיד בהקפדה יתירה לבסס את דבריו עד כמה שידו מגעת, ואם באנו לדבר על דמותו, נראה שלא נותרה ברירה אלא לעשות זאת בדרכו. על כן, אנסה לדבר על התקופה שבה למדתי בחברותא עם נתן, ומכאן לדבר על החיסרון והאבדון שהרגשתי, ושאני ממשיך להרגיש, במהלך השנה שעברה עלינו ללא הימצאו בינינו.  

במהלך זמן החורף של שנת תשנ"ח פנה אלי 'שליח מצווה' של נתן בבקשה שאלמד איתו בסדר העיון. זכיתי להכיר את נתן במהלך שירותינו הצבאי, ואולי בגלל זה רציתי 'לשקול' את הדבר. לאמיתו של דבר (בצדק או שלא בצדק), מעולם לא שקלתי בעמקות יתירה להתחיל ללמוד בחברותא עם אף אדם. חשבתי שאוכל להיות 'ערוך' לשקול לימוד עם מאן-דהו רק לאחר תקופת מה שבה אנו לומדים יחד, ואז 'אחליט' אם להמשיך בלימוד המשותף או להיפרד. לא כן היה עם נתן: נתן נתפס אצלי כבר אז כ'שונה', כאדם שאכן מתלבט קשות, מנתח, בונה וסותר, ורק אחר כך מגיע להחלטה. לאור ההבדל הבולט בינינו לא חשבתי שאכן נמצא בינינו מכנה משותף ללימוד. כמו כן, סברתי לתֻמּי שלימוד העיון לא עומד בראש מעייניו, עם כל שלל עיסוקיו האחרים, וחששתי מפני פגיעה בלימודי (במיוחד לאור העובדה שהיה זה רק זמן קצר לאחר שחרורי מצה"ל).  

אך ככל שנתן היה 'שונה', הוא היה אדם שקל לדבר עמו, אדם שלא נפגע בקלות, ולכן לקחתי סיכון ושיתפתי אותו בחששותי. לא ידעתי אז שנתן משאיר את עיסוקיו 'האחרים' (כתיבת מאמרים, קריאת ספרים בקצב לא מובן ועוד) לשעות ש'אחר כך' (כפי שנודע לימים, לזמן שהוא "לא יום ולא לילה"), ושהוא ראה בסדר היום של הישיבה דבר מחייב לכל דבר. אמנם, מחויבותו למסגרת לא 'פטרה' אותו מלבוא בדין ודברים על עניינים שונים שמפריעים לו בישיבה, אך הוא מעולם לא ראה זאת כ'תירוץ' או כעילה לפרוק ממנו את עול הישיבה והדרך שהיא מתווה לתלמידיה.  

וכך התחלנו ללמוד יחד את מסכת בבא מציעא במסגרת שיעורו של הרב ביק.   חששותיי בנוגע לרצינותו של נתן בלימוד בכלל, ובשמירה על מסגרת לימוד משותף בפרט, התבדו! בראש ובראשונה, היתה לנתן מטרה להכיר אותי, כמו את כל אדם שבא איתו במגע. לכאורה, הדבר תמוה - וכי חשוב הדבר כדי להבין דף בגמרא? האם כוח הסברה של חברותא - יחד, או כל אחד לחוד - תלויה בהכרה טובה יותר של הזולת?  

אך לא כך הוא חשב! לדעתו, חברותא עובדת יחד, בצוותא, ומהווה עוד נדבך חשוב בשרשרת לימוד התורה שבוקעת ועולה ממעמקי בית המדרש. נתן חשב שלא נוכל לעבוד יחד בצורה אפקטיבית ויעילה, אם לא נכיר כדין אחד את השני. כך התחלנו בשיחות ארוכות על אמונה וביטחון, על דרכי לימוד וחוויותיו, ובעיקר - הוא ניסה ל'הכיר' אותי במסגרת הטובה ביותר להכרה עמוקה - במסגרת הלימוד המשותף.

אך נתן הגדיל לעשות: פעם, כשיצאתי לסדר דבר מה אמרתי לו בצחוק: "בזמנך הפנוי תקרא ספר זה, הוא ספר ששינה את חיי". כאשר חזרתי לאחר כעשר דקות, כבר ראיתי אותו מעיין בספר. אמרתי לו: "נתן, התכוונתי בצחוק". אך הוא חזר ואמר: "אם זה ספר ששינה את חייך, הרי הוא לא צחוק. ואם אני רוצה להכיר אותך, הרי שומה עלי לקרוא את הספר" (ציטוט מדויק). נתן אכן גמר את אותו ספר במהלך הזמן, ואף הצליח, במורכבות יתֵרה, לחבר בין הספר לאישיותי, בדרך שחידשה לי חידושים משמעותיים על עצמי! מעולם לא פגשתי אדם שהיה יכול, בזמן כה קצר, לנתח ספר ואישיות בדייקנות יתרה, ובאמתות 'מפחידה'.

דרכינו יחד ב'לימוד' הייתה הנעימה ביותר שחוויתי עד אז. לנתן היה כוח אדיר בהקשבה ארוכה לזולת מבלי להפריע לו, אפילו מתוך חימתא דלימודא. הוא ידע להבחין בכל משפט שיצא מפיך בין הנימות המובנות לקשות, בדברים הטעונים עיון נוסף ובמילים הזקוקות לכתיבה כדי לעמוד כדין על דיוקן. כל זה, מבלי שהבחנת באיזו תנועה של תמיהה או אי-הבנה מצידו. כך ישב מולך שעות, כאשר ההבחנה בכל האמור היתה רק במסגרת 'תגובתו' הקצרה אך הקולעת למטרה. בכך, הרווחנו סדר לימוד מסודר להפליא!

כמובן, בתחילה הרגשתי שאין זה לימוד משותף - הניתן ללמוד יחד כאשר האחד מדבר והשני שותק? אך לא עבר זמן רב והבחנתי בכוח האדיר הטמון בנתן: לא רק שהוא לא ישב בחוסר מעש, אלא לקח כל דבר שנאמר ו'אִרְגֶן' אותו: בשכלו או על גבי נייר בתרשים זרימה מובן ומובהר, עד לרמה שבה לא חשבת שזה יצא מפיך!

אך דווקא נתן, במורכבות האופיינית לו, ידע להבחין בקלות בין מה שנאמר על ידו לבין מה ששמע וממי שמע. הוא ידע נאה לדרוש, ועוד יותר נאה לקיים, את הפתגם, שהיה מצוי על שפתיו השכם והערב, ש"לא להגיד דבר שלא בשם אומרו". הדבר היה כה בולט, עד שהוא עמל קשות כדי לקבוע בדייקנות שעמדה היא של הריטב"א מבלי לבלבלו עם הרשב"א. הוא חזר ואמר פעמים רבות שאין הוא מכיר היתר לאיסור גזילה, ועל כן אין הוא רואה דרך אחרת מלדעת לא רק מה נאמר, אלא גם מי אמר, שחס וחלילה לא יגיד דבר בשם 'אומר' אחר.

הרגל זה השתלב במידת הישרות האופיינית של נתן. הוא אהב לצטט את הקדמתו של הנצי"ב לספר בראשית, שבה הוא מזכיר את ההבדל בין 'צדיק' ו'ישר'. מידת הישרות שהיתה בו, היא אשר נתנה לו את כוח הרצון לנסות דברים חדשים, מבלי לדחות אף דעה, סברה, אדם או אסכולה ששמע בעבר. הוא ראה מחויבות יתירה ללמוד דרכים חדשות, לחקור ולדרוש בעולם האמונות והדעות; ובגמר שלב הלימוד הטהור לחזור ולהשוות למה שכבר 'ארגן', מה שכבר נכנס לתוכו כחלק מהווייתו.

  גם כאשר נראה היה שאין כל היגיון בדעתו של הזולת, הוא ניסה בכל כוח הרציונל שלו להצדיק את דבריו ולמצוא בהן נקודות אור, למרות שהדעה לא נראתה לו. אכן, זכור לי ויכוח עתיק עמו שהתחיל כבר במהלך שירותינו הצבאי (ואף לא בא לסיומו עד ליומיים לפני מותו, כשהמשכנו בוויכוח באותו נושא). הוויכוח נסב סביב אדם מסוים ודרכו. אני התקשיתי למצוא הצדקה כלשהי לדרכו. אך נתן ניסה למצוא בו נקודות וגורמים שנראים כטובים. הוא אף השתתף בשיעוריו של האיש כדי להבינו עוד יותר, ואולי לתפוס עמו שיחה כדי שיבהיר את דרכו כדין. לטובת העניין, הוא לא הרפה משום דרך שעמדה לרשותו. כל סברה או דעה היו עבורו פרויקט, ואם הוא לא גמר אותו בשבוע, הוא היה מסוגל לחזור אליך עם תוצאות כעבור חצי שנה, לאחר שבדק ודרש אותו היטב. אז, ורק אז, הוא היה מוכן לסכם את דעתו, המורכבת אך בהירה, ומרגליות פיו הדהימו את השומע, ועוד לא פסקו מלהדהים...

מסכת בבא מציעא הובילה אותו לא פעם לעסוק בשאלות מהותיות הנוגעות לראיית ההלכה את המערכת העסקית היהודית בכללותה. הוא הגיע למסקנות שונות, המבוססות על הסוגיות שלמדנו, ושזר וטווה אותן יחד כדי להוציא מערכת עסקית - כלכלית יהודית. אינני יודע אם הוא הספיק להדפיס את הדברים, אך חלק מרעיונותיו שולבו בלימוד.

דוגמא זאת, כמו רבות אחרות, רק מוסיפה להראות את ישרותו: הוא לא קיבל את תורת ה' כשלל מצוות בלבד - הוא רצה מאוד לראות את המערכת בכללותה, ואיך כל גורם נכנס למקומו במערכת הכללית הנקראת 'תורת א-לוהים חיים'. בהקשר זה, הוא הרבה לצטט את הרב עמיטל שליט"א באומרו שאי אפשר לנתק את "שור שנגח את הפרה" מסוכות ומפסח, שהרי האחד משלים את השני. הוא ניסה בכל כוחו 'להשלים' את הפערים בידיעותיו ה'מצומצמות' (כהגדרתו) בתורה, כדי שיזכה לראות את התורה בשלמותה. הפסוק "לשמור... את כל דברי תלמוד תורתך" התפרש אצלו כזכות לראות את כל התורה כמקשה אחת, ככלי שלם ללא סדקים כלל. אכן, כיומיים לפני מותו, הוא חזר והודה באוזני שהרפה מנסיונו זה, והוא עוד רוצה לזכות בכך, לפחות במסגרת מסכת בבא קמא שבה עסק. הוא כבר התחיל בגישושים ראשוניים בסיכום לימודו לפני תום השנה, וניסה לבנות לעצמו מערכת של דיני נזיקין. אוסיף בנימה אישית, ששיחה זו הדהדה באוזני כאשר עמדתי מול קברו הטרי, וכל שחשבתי היה: "אמנם - לא זכית...".

כל לימוד בצוותא בישיבה כורך בתוכו צורך לחזור על השיעור היומי. צורך זה לא דילג עלינו, כמובן, אך מעולם לא קִבְּלה חזרה על שיעור חשיבות כה עליונה כמו אצל נתן. המראה היה מוזר: לאדם אחד בחברותא שלושה דפים מלאים בכתב יד מהמעורפלים ביותר (גם לו עצמו), ולשני - נתן - דף אחד, משובץ, ובו תרשים אחד 'מִסְכֵּן' למראה. בהתחלה נזפתי בו: מה עשית במהלך שעה וחצי של שיעור? אך הוא, בחיוך הנפלא שלו, אמר: "חכה, נראה, נחזור ואז תנזוף כראות עיניך". ואכן, מבלי להגזים, נדהמתי בכל פעם מחדש: נתן אכן היה, ועוד איך היה, בשיעור. שכלו המפותח נתן לו את היכולת לסכם כדין, ולסדר את השיעור בתרשים הגיוני, הן בתכני השיעור, הן במהלך זרימתו. מדף 'מסכן' אחד היה ביכולתו לחזור על כל אשר נאמר בשיעור. כך היתה דרכו בכל שיעור בישיבה. שילוב של זיכרון נפלא עם כוח אנליטי נדיר נתן לו את הכוח לסדר ולארגן כדין את כל שיצא מפיו או מפי האחר.

נתן ייחס חשיבות עליונה לכל מה שעמד לרשותו בישיבה. הוא ראה כזכות את העובדה שזכה לשבת בין כותלי בית מדרש מלא ותוסס כמו בית מדרשנו. מעדותו הוא אני יודע עד כמה שמח על כך שעבר לישיבתנו. הוא ראה את הישיבה כמקום היחיד שבו נִתְּנה לו האפשרות, ויותר נכון החובה, 'לחשוב', להעמיק ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו. הוא חזר תמיד על כך שאם הישיבה מעניקה לו כל כך הרבה שיעורים ומגוון רחב כל כך של רבנים, הרי שחובתו כתלמיד להכיר כדין את כולם! לדעתו, תלמיד הישיבה שלא יוצא מלא וגדוש בכל מה שהציעו לו במהלך שנותיו בה, אכן 'נכשל' במובן מסוים. על כן, כמו שלא ראה שום פסול באף אדם, לא ראה שום פסול באף שיעור.

לא פעם התעצבנתי עליו שהוא תמיד רץ ב17:00- בדיוק לשיעורים שונים, ולכן קשה לנו לגמור נושא. אך נתן היה דבק בדרכו שישנן דרכים רבות לעבוד את ה', ולא כולן נמצאות בלימוד גמרא בלבד. על כן, כשם שייחס חשיבות עליונה ללימוד הגמרא, כך ייחס את אותה חשיבות ללימוד מחשבה, הלכה, תנ"ך, חסידות ועוד. לכל דבר היה זמן משלו, ולא הרי זמן המוקדש לזה כזמן המוקדש לזה. הוא מעולם לא עבר לסדר היום כאשר פספס שיעור. הוא ניסה, ולרוב הצליח, להשלים את הפערים.

לאחר מותו, הוצאתי מהמדף את מסכת בבא מציעא שהייתה שייכת לנתן, ועברתי על הדפים השונים שעליהם כתבנו במהלך לימודינו. לצערי, מצאתי רק חבילה אחת של דפים, אך נראה לי שיש בה כדי לסכם את כל לימודנו יחד: נמצא בה 'עץ' של תרשים זרימה שבו כתוב בעט כל דבר שאני אמרתי, ובעיפרון כל דבר שהוא תרם ללימוד (שחס וחלילה הוא לא יחשוב שהוא אמר משהו שהאחר אמר). קל להבחין בדף מלא במחיקות, אך הכתוב הוא פרי מוגמר. הוא מחק ומחק עוד עד שהגיע להגדרה מדויקת של דעתו. קל להבחין בדף בעיבודים שונים, עד שסיכם את 'הלימוד בבית המדרש'. לדף היה מהודק תרשים שונה של השיעור, וקל לראות איך הוא עמל להשוות ביניהם כדי לעמוד על השונה והשווה. לבסוף, מצורף דף שלישי עם מסקנות של שניהם! כמה גדול הכאב על איבדן אדם שפעל כה קשה כדי ללמוד סוגיה אחת מני רבות. אגזים אם אומר שכך היה בכל פעם, אך ברור לי מעדותו הוא, שרק חבילה כזו הוגדרה על ידו כלימוד 'שלם'.

אדם כנתן היה צריך, מעצם טבעו, לבקר דברים שונים שעמדו בדרכו. הוא לא חסך את שבט ביקורתו על החברה שבה חי בהשוואה לחברה שממנה הגיע, על רבניו מוריו ועוד. אלא שהשומע לא היה מבחין שהוא אכן מבקר. דרכי הנועם שבהן פעל היוו מסווה מושלם על הביקורת, עד כדי כך שפעמים רבות חשבתי שהוא אומר דבר מה מתוך הסכמה ולא מתוך ויכוח! כדרכן של חברותות, לא תמיד הסכמנו אפילו בפירוש פשוט של דברי הרשב"א, אך הוא תמיד הקפיד להקשיב, ורק אחר כך לומר את דעתו מתוך שיקול דעת ומתוך שקט נפשי תמים כל כך, שרק עצם ההקשבה היתה שיעור בתורת הוויכוח.

החלטתי לקרוא למזכרת דברים זו בשם "חסרונו של מתווכח / חסרונו של ויכוח". אם יש דבר שחסר לי, ולכל אדם שבא עם נתן במגע, הרי זה שלוות הנפש שליוותה כל ויכוח עמו. הוויכוחים היו תמיד עניינים ומעניינים. נתן היה תופס דברים בתפיסה מהירה, ודן בהם ביחד עמך בעמקות יתרה. כך ישבנו יחד שעות על גבי שעות על עניין אחד בלבד כדי להגיע להבנה, שלך ושלו, על נושא נתון. כך היו פני הדברים בכל נושא שבער בעצמותיו. למרות שכנועו הפנימי הוא אהב ואף ראה חובה להעלות נושא לוויכוח, לראות מה אחרים אומרים עליו, ואף לשמוע דעה נגדית. היתה לו היכולת להפריד בין העיקר לתפל, בין החשוב יותר לחשוב פחות. כך היה מתנהל כל ויכוח עמו, ואכן יצאת ממנו יותר למד מאשר מלמד.

הדברים ארוכים, וקשה לסכם בכמה דפים לימוד תוסס וחי עם אדם כה מיוחד. אסיים בדבר תורה שהוא אמר לי פעם, שאולי יש בו כדי לראות במי מדובר. במסכת ברכות (מב:-מג.) מסופר על הלוויתו של רב, שלאחר שהסתיימה הלכו תלמידיו לאכול על שפת הנהר. בגמר הארוחה התפתח ויכוח הלכתי האם יש לברך בנסיבות מסוימות. קם אמורא אחד, קרע קריעה שנייה, ואמר בקול: "נח נפשיה דרב, וברכת מזונא לא גמרינן!".

אכן, אחת הטרגדיות של האנושות היא הוקרת האדם/חפץ/רעיון לאחר שהוא כבר אינו קיים. המשיח נולד ב-ט' באב ומנחם שמו, כי רק ביום זה, ביום שהמקדש כבר לא עמד על מכונו במקום אשר בחר בו ה', התחלנו להרגיש עד כמה הוא חסר, וממילא עד כמה הוא מיוחד וייחודי.

נראה שכבר במהלך חייו היה נתן בחזקת שונה וייחודי: מראהו, דרך דיבורו, עיסוקיו ועוד. הוא אכן ניסה להתקבל ולהתקרב לכולם, אך דווקא ניסיון זה הראה והבליט את השונה בו מכל השאר. נתן אכן זכה שייחודו כאדם התבלט עוד בחייו!

דרכיו המיוחדות ראויות לחיקוי וליישום. אכן, הרבה ניסו להחיותו, כל אחד בדרכו הוא. אך לי, באופן אישי, לא נראה שניתן לרשום איזו שהיא 'הצלחה במשימה' קטנה ושולית זו, וזאת, לדעתי, משתי סיבות עיקריות: מפני שהוא היה יחיד במינו, ומפני שלא בכך הוא היה רוצה. דרכו תמיד היתה ללמוד מהאחר, אך לחקות אותו בדרכו שלו, לראות מה חשוב לשני ומה חסר לו בחייו. מכאן, אין לדבר על 'חיקוי', כל מה שנשאר הוא לדבר, כהגדרתו, על "השלמת ציוד חסר"!

הזכות שהיתה לנו להכיר אדם שכזה מחייבת לראות מה חסר, ולהשלימו לאלתר. אין חסרונו ויתרונו של פלוני דומה לזה של אלמוני. על כן, אין לי אלא לסיים בתפילה, בתקווה, ובבקשה שהקב"ה יאיר את עינינו בתורתו, שנדע להידבק בו כדין, ולראות את החסר בנו. אכן, נתן אהב לחזור על המשפט הבא, ובכך גם אסיים (ציטוט מהרב ליכטנשטיין שליט"א): "מי שמחפש את הקב"ה - ימצא את עצמו". יהי רצון שחיפוש זה יניב פירות, ושלא נפסיק להתווכח, לדון, לשאוף ולחפש...

ת.נ.צ.ב.ה.