"ענף עץ עבֹת" ו'עלי הדס' [1] / הרב משה ליכטנשטיין

א

"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים וענף עץ עבֹת וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' א-להיכם שבעת ימים"   (ויקרא כ"ג, מ).

" 'כפות תמרים' האמורות בתורה הן חריות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין שלהן לכאן ולכאן, אלא כשיהיה כמו שרביט, והוא הנקרא 'לולב'. 'פרי עץ הדר' האמור בתורה הוא אתרוג, ו'ענף עץ עבות' האמור בתורה הוא ההדס שעליו חופין את עצו, כגון שיהיו שלשה עלין או יתר על כן בגבעול אחד. אבל אם היו שני העלין בשוה זה כנגד זה והעלה השלישי למעלה מהן - אין זה 'עבות', אבל נקרא 'הדס שוטה'. 'ערבי נחל' האמורות בתורה אינן כל דבר הגדל על הנחל, אלא מין ידוע, הוא הנקרא 'ערבי נחל', עלה שלו משוך כנחל ופיו חלק וקנה שלו אדום וזה הוא הנקרא 'ערבה'. ורוב מין זה גדל על הנחלים, לכך נאמר 'ערבי נחל', ואפילו היה גדל במדבר או בהרים כשר"   (רמב"ם הלכות לולב פ"ז ה"א-ה"ג [2]).

הגדרות אלו, הפותחות את הלכות לולב, פשוטות וידועות לכל תינוק של בית רבן. ברם, עדיין יש כאן מקום לעיון, היות שהכתוב אינו מזכיר את ארבעת המינים באופן שווה. בעוד שהלולב והערבה נקובים בשמותיהם, ומינם מפורש בכתוב, הרי שהאתרוג וההדס אינם מוזכרים בשמם, והכתוב אינו נותן לנו אלא תיאור של שני המינים הללו, שמתוכו אנו אמורים לדעת איזה מין ליטול. יש להבין מדוע הכתוב חילק בין המינים, ולא נהג כלפיהם במידה שווה.

הדברים אמורים בייחוד כלפי ההדס, אשר הינו היחיד מבין שלושת מיני הצמחים [3] שלא התפרש בשמו. ייחדנו את דיבורנו על שלושת מיני הצומח שהרי הם נאגדים יחדיו, ומהווים יחידה פנימית מגובשת בתוך מצוות ארבעת המינים, ורק ההדס יצא מן הכלל בהיות שמו נעדר. יש להעיר עוד, שלדעת הרמב"ן (עמ' לא) ש"פרי עץ הדר" הוא שמו העברי של הפרי, והמילה 'אתרוג' אינה אלא התרגום לארמית של המילה 'הדר', הקושיה מחריפה, שהרי לפי זה ההדס הוא המין היחידי שלא מוזכר בשמו. ואם יבוא הטוען ויטען שאף "ענף עץ עבֹת" הוא שם המין ולא תיאור הצמח, הרי תשובתו בצדו, שהמילה 'הדס' מופיעה בכמה מקראות, ואין היא מילה מלשון חכמים בלבד - כ'אתרוג' (אליבא דהרמב"ן), אלא היא מילה מלשון המקרא עצמו [4].

הרמב"ן כתב (שם): "כי 'הדר' האמור בתורה באתרוג כמו 'עבות' האמור בהדס ו'כפות' האמור בלולב - כולהו בשמותיהן דמי[נין] כתיבי". כלומר, הוא אינו מסכים להנחתנו דלעיל, ולדעתו התורה אכן כתבה את מין ההדס. ברם, נראה שעצם דבר זה - אם התורה נקבה במין ההדס, או רק תיארה את תכונותיו - שנוי במחלוקת, המהווה מפתח להבנת הסוגיות העוסקות בנושא.

בדברינו להלן נתמקד בהדס, וננסה לעמוד על עניינו, ולא נדון באתרוג, המחייב דיון בפני עצמו.

ב

תנן:

"הדס הגזול והיבש פסול. של אשרה ושל עיר הנדחת פסול. נקטם ראשו, נפרצו עליו או שהיו ענביו מרובות מעליו פסול, ואם מיעטן כשר" (פ"ג מ"ג).

כשלעצמה, אין במשנה זו משום חידוש, והיא משתלבת ברצף ארבע המשניות הפותחות את פרק לולב הגזול, וחוזרות על אותם הפרטים עצמם - גזול, יבש, של אשירה, של עיר הנדחת, נקטם ראשו וכו' - ביחס לכל אחד מארבעת המינים [5]. אולם, המשנה בהמשך הפרק (מ"ד) מציבה בפנינו בעיה קשה. הכי תנן התם:

"ר' ישמעאל אומר: שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד, אפילו שנים קטומים ואחד אינו קטום. ר' טרפון אומר: אפי' שלשתן קטומים. ר"ע אומר: כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס אחד וערבה אחת".

מלבד הסתירה בין משנה זו לקודמתה בעניין הדס קטום, סתירה אשר העסיקה את גדולי הראשונים, כפי שיתבאר להלן, ישנו קושי גדול ביותר במשנה זו. בין אם ננקוט כדעת הרי"ף, הרמב"ם והרמב"ן, ששתי המשניות חלוקות זו על זו בדין הדס קטום, בין אם ננקוט כשיטת הראב"ד [6] ובעל המאור [7] שישנם שני סוגי קטימה, קשה להבין מדוע רבנו הקדוש לא הביא מחלוקת (או דעה) זו במשנה קמייתא. הלא עניינה של המשנה הראשונה הוא פסולי הדס, והיא דנה מפורשות בעניין הדס קטום. ואם ר' טרפון ור' ישמעאל אכן חלוקים על משנה זו (או מוסיפים חילוק בעניין הדס קטום), המקום המתבקש להביא את דעתם הוא באותה המשנה של פסולי הדס בסמוך לדעת תנא קמא.

ועוד זאת: לא רק שאין כל היגיון לדחות מחלוקת זו למקום אחר, אלא שבמקום שאליו נדחקה היא מפריעה ביותר לרצף המשנה, ומפסיקה אותה בסכינא חריפא. עניין אותה המשנה, הבאה לאחר פסולי ארבעת המינים, הוא מניין המינים, ועליו נחלקו התנאים; ואולם, תוך כדי הצגת מחלוקתם של ר' טרפון ור' ישמעאל עם ר' עקיבא בעניין, משתרבב לתוך המשנה הדיון בהדסים קטומים, ויוצר הפסק באמצע המחלוקת. הגע עצמך: לו היינו 'גוזרים' ומפרידים את שתי המשניות הללו לפסקאות קצרות, ומבקשים מינוקא דלא חכים ולא טיפש להרכיבן מחדש, ברי שהיה מצמיד את שני הדיונים בעניין הקטימה בסמיכות זה לזה, ולאחר מכן היה מחבר את הדעות השונות בעניין המניין לרצף אחד שאינו מופסק.

ואם לא די לנו בתינוקות של בית רבן, הרי מי לנו גדול מהרמב"ם, שבעצמו נהג כן. את דין המניין רשם בפ"ז (ה"ז), ואילו את עניין הקטימה הרחיק לפרק הבא (פ"ח ה"ה), שבו הוא דן בפסולי המינים, למרות שהוא פוסק בשני המקומות כשיטת ר' טרפון, השנויה במשנה בחדא מחתא.

העולה מכל זה הוא שישנם שני קשיים בסידורה של המשנה: א. מדוע המחלוקת בעניין הקטימה לא הובאה במקומה המתבקש בפרק? ב. מדוע היא מפרידה בין הדבקים בהרצאת מחלוקתו של ר' עקיבא עם התנאים האחרים?

נראה פשוט, שחדא בחבירתה מתרצתא, וישנו קשר הדוק וענייני בין שתי הפלוגתות. אכן, ודאי שלא ניתן להפסיק את רצף המשנה בסכינא חריפא, ומעולם לא עלה על דעת רבי לעשות כן. ברם, אין כאן הפסק והפרדה אלא רצף והמשכיות, שכן עצם היתר הדס קטום תלוי במספר ההדסים, ויש בו כדי להעיד על מהות ההדס למאן דאמר שצריכים שלוש. על כן, רבי בסדרו את המשנה לא הפסיק את רצף המשניות, שכן אין כאן הפסק כלל, ושתי המחלוקות קשורות זו בזו.

סוד העניין הוא בכך שיש בשתי שאלות אלו כדי לגלות לנו האם "ענף עץ עבֹת" האמור בכתוב הוא שם המין, כדעת הרמב"ן, או שאינו שם המין אלא תיאור הצמח.

כפי שהערנו לעיל, מפשטות הפסוק עולה ש"ענף עץ עבֹת" אינו שם המין, אלא תיאור הצמח הנדרש, וההדס הוא הצמח העונה על תיאור זה. על פי זה יש לומר שבאופן עקרוני אנו לא זקוקים דווקא להדס, ובכל צמח בעל עלווה עבותה ועלים רבים וצפופים יש בכדי לענות על צרכי המצווה.

כך גם משמע מהסוגיה (לב:) שבחנה את האפשרות להכשיר עצים אחרים כ'ענף עץ עבֹת', ולא דחתה אפשרות זו אלא מפאת זה שהם אינם ממלאים נכונה אחר כל התנאים:

"תנו רבנן: 'ענף עץ עבות' - שענפיו חופין את עצו, ואי זה הוא - הוי אומר זה הדס. ואימא זיתא? בעינן 'עבות', וליכא. ואימא דולבא? בעינן 'ענפיו חופין את עצו', וליכא. ואימא הירדוף? אמר אביי 'דרכיה דרכי נועם', וליכא; רבא אמר מהכא: 'האמת והשלום אהבו' ".

אמנם, יש להניח שהרמב"ן יטען שסימנים אלו רק פושטים את הספק, ומוכיחים שזהו המין שאליו התורה התכוונה בביטוי "ענף עץ עבֹת", אך פשט הסוגיה הוא שאכן קיימת אפשרות שאף צמחים עבותים אחרים כשרים לקיום המצווה, כפי שהבינו התוספות (לג. ד"ה ואימא). הגע עצמך: רק ביחס לאתרוג ולהדס הגמרא (לה.) בחנה את האפשרות ליטול מינים אחרים או נוספים, והיא לא עשתה כן ביחס לערבה ולולב, אלא הבינה כדבר פשוט את החובה ליטול מין מסוים ולא אחר. הטעם לכך פשוט: אין זה מפני שהלולב והערבה, שמותיהם ידועים יותר ואילו ההדס והאתרוג, כינוייהם עלומים וצריך לברר את משמעויותם; אלא מפני שבשני המינים הללו - הדס ואתרוג - התורה נתנה תיאור ולא שם, וכל צמח העונה על התיאור אכן יוכשר למצוותו. הדברים אמורים בייחוד ביחס להדס, שהרי התורה יכלה לכנותו בשם ולא עשתה כן [8], ואין השמוש בביטוי "ענף עץ עבֹת" מהווה הכרח לשוני, אלא בחירה מודעת בתיאור על פני השם.

נראה שעניין זה של הגדרת המין הוא העומד ביסוד מחלוקת התנאים לגבי מניין ההדסים, ופרטי הדינים שבהם נחלקו סובבים סחור-סחור סביב לשאלה זו. אם "ענף עץ עבֹת" הינו תיאור, אזי התורה אינה חפצה בצמח ההדס הספציפי ובחפצא המיוחד של ההדס כשלעצמו, אלא בכל גידול בעל צמחיה עבותה, המבטא את השפע שבעולם הצומח. אין ענייננו בסימבוליקה או בכל אלמנט אחר של הצמח הפרטי, אלא במתן ביטוי לשפע הקיים בעולם הצומח בכלליותו, הבא לידי ביטוי בגידול העבות והצפוף של עלי ההדסים. על כן, הגמרא בחנה את האפשרות שאף צמחים אחרים - דוגמת הזית או הדולב - כשרים במקביל להדס, שהרי קיום המצווה הוא בצמח כצומח ולא במין מסוים.

והנה, איתא שם בסוגיה (לג.) לעניין אסא מצראה (הדס בעל שבעה עלים בקנה אחד) דברים הסותרים לכאורה את דברינו:

"אמר אביי: ש"מ האי אסא מצראה כשר להושענא. פשיטא? מהו דתימא הואיל ואית ליה שם לווי לא מתכשר - קא משמע לן. ואימא הכי נמי? 'עץ עבות' אמר רחמנא, מכל מקום".

ויש להבין שדברינו הם הם החידוש בדין זה. אמנם, לאסא מצראה "אית ליה שם לווי", ולכן לא ניתן להכלילו עם ההדס הרגיל כאותו המין, שהרי צמחים רבים ובעלי חיים הגדלים במקומות שונים ובאקלים שונה, הנקראים על שם מקומם, אינם זהים במינם עם מינים אחרים למרות שמם המשותף, אך למרות זאת ההדס המצרי כשר למצווה מפני עבותו. וזהו שהקשתה הגמרא: "ואימא הכי נמי" - שאכן אסא מצראה הינו מין שונה ועל כן ייפסל? ותירצה, שאין כאן דין של מין הדס אלא של 'עבֹת', והרי ההדס המצרי הוא עבות. זוהי משמעות הקביעה: " 'עץ עבות' אמר רחמנא, מכל מקום" - אין לו מובן אחר, שהרי אין כאן משום ריבוי או ייתור בכתוב - שאין כאן צורך במין הדס אלא בכל עץ עבות. הרי לנו ששאלתנו מוצגת בסוגיה כהווה אמינא וכמסקנה לעניין מעמדו של ההדס המצרי.

מאידך, מובן מאליו שהרמב"ן יסביר, לשיטתו, דהיא גופא קא משמע לן שהדס המצרי הוא אותו המין כהדס רגיל, ואין ב'שם לווי' להחשיבו כמין חדש. אולם, קשה להבין כיצד קביעה זו נדרשת מ"עץ עבֹת". יעוין בתוספות שם (ד"ה ואימא), שהבינו את המסקנה כדברינו, וכל כך הייתה פשוטה הבנה זו בעיניהם, עד שלא הבינו כלל מה עלה על לב הגמרא בתחילה. ברם, ברי הדבר שאין זה כה פשוט, ולכן הייתה הווא אמינא שצריך ליטול מין מסוים לקיום מצוות הדס.

איתא שם עוד בסוגיה (לב:):

"תנו רבנן: קלוע כמין קליעה ודומה לשלשלת - זהו הדס. רבי אליעזר בן יעקב אומר: 'ענף עץ עבות' - עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר: זה הדס".

הרי שתנא קמא רואה את עיקר ההדס בסידור עליו, בעוד שרבי אליעזר בן יעקב מתמקד בתכונה אחרת של ההדס, ודברינו בעניין משמעות העביתה תואמים היטב את שיטת תנא קמא, אך לא את דעת רבי אליעזר בן יעקב.

מעתה, יש לומר שזהו שורש מחלוקת התנאים בעניין מניין המינים הניטלים. אם נטילת ההדס היא הבעת השפע וכוח החיים שבעולם הצומח, אזי - כך טוענים ר' ישמעאל ור' טרפון - יש לבטא זאת לא רק בצורת הצמח, אלא אף במניין, ולקחת שלושה הדסים. אולם, אם אנו מעוניינים בנטילת החפץ עבור עצמו ותו לא, אזי בחד סגי, ויוצאים ידי חובה בהדס אחד, כשם שנוטלים לולב אחד ואתרוג אחד, כדעתו של ר' עקיבא.

היות שהדבר כך, אין זה מפתיע כלל לגלות שהרמב"ן, מרא דשמעתתא ש"ענף עץ עבֹת" הוא שם המין, כתב בעניין זה כדברים האלה:

"ופשוטו של מקרא יאמר שנקח לנו 'פרי עץ הדר', ונקח 'כפות תמרים' וענף אחד מ'עץ עבות' וענף אחד מ'ערבי נחל', והנה הם אחד מכל מין, כי 'כפות תמרים' מחובר אל 'ולקחתם לכם', שהם הרבים, כי הלכה היא כרבי עקיבא שאומר: כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס אחד וערבה אחת. ולכך תרגם אונקלוס בכולן בלשון רבים, מחובר אל 'ולקחתם לכם' שהם הרבים... ועל דרך האמת... 'וענף עץ עבות' רמז לשלש ספירות בבד אחד, כענין שנאמר (בראשית מ"ט, כד): 'מידי אביר יעקב' "       (ויקרא כ"ג, מ).            .

הרי לנו שהוא מעוניין במין ההדס מפאת צורתו, ולא מפני השפע הרמוז בו, ועל כן נקט כרבי עקיבא, שאף הדס אחד מספיק.

והנה, על דברי הסוגיה:

"תניא: רבי ישמעאל אומר 'פרי עץ הדר' - אחד, 'כפת תמרים' - אחד, 'ענף עץ עבֹת' - שלשה, 'ערבי נחל' - שתים"   (לד:).

העירו והקשו התוספות:

"פי' בקונט' 'ענף' - חד, 'עץ' - חד, 'עבות' - חד. ותימה, דלעיל (לב:) אוקימנא: 'ענף' - עץ שענפיו חופין את עציו', ודרשינן נמי 'עץ עבות' - קלוע כמין קליעה"   (ד"ה ענף).

התוספות נשארו ב'צריך עיון' כיצד לכלכל שתי דרשות - צורת המין ומספר ההדסים - מפסוק אחד. אולם, ההסבר לכך נראה פשוט. אנו איננו דורשים דרשה מריבוי המלים 'ענף', 'עץ' ו'עבֹת' שצריך שלושה הדסים, וממילא תִּקְשי כיצד ניתן לדרוש שתי דרשות מאותו פסוק; אלא ריבוי ההדסים נלמד ממשמעותא דקרא, דאם בעינן ריבוי ענפים וצפיפותם אזי נדרש גם ריבוי המניין, ותרווייהו בכדי לבטא את עניין העבות והשפע שבעולם הצומח. ממילא, המניין אינו נדרש מייתור הפסוק, אלא כלול בעצם העניין, וניתן לדרוש מהפסוק דרשה אחרת.

העולה מכך הוא שר' ישמעאל ור' טרפון נחלקו עם ר' עקיבא ביחס לעצם מהותה של מצוות ההדס, ולא רק בפרטי המניין. נראה, שזו הסיבה שעניין הקטימה נידון במשנה ביחד עם שאלת המניין, שהרי אף אותו יש לראות כתלוי בשאלה זו. אם אנו מצֻוִּים למין המסוים של ההדס דווקא, וזהו דין בחפצא מיוחד של הדס, אזי יש לפסול במקרה שנקטם ראשו, כבשאר המינים, היות שקיימא לן לעניין ארבעת המינים שעיקר החפץ והדרו הוא בראשו, ופגימתו פוסלת. לכן, המשנה הראשונה פסלה הדס קטום כבשאר המינים, ולא חִלְּקה ביניהם. אולם, כשהתנאים נחלקו בשאלת המניין במשנה השנייה, ור' ישמעאל ור' טרפון באו וחִדְּשו שהמצווה אינה במין ההדס עצמו, אלא בשפע של עולם הצומח הכללי המשתקף דרכו - הן בצורתו הן במניינו - ניתן להכשיר אף הדס קטום, שהרי אף בהדס קטום משתקף הריבוי והשפע, ואנו לא זקוקים להדר המין. ממילא, ר' טרפון ור' ישמעאל, המצריכים שלושה הדסים מפאת הצורך בריבוי ובשפע, מכשירים הדסים קטומין, בעוד שר' עקיבא, המעוניין במין המסוים, אינו מצריך יותר מהדס אחד, אך פוסל הדס קטום.

סוף דבר, המסקנה העולה מתוך הדברים היא שר' טרפון ור' ישמעאל חולקים על הנחת היסוד של המשנה הראשונה, ושתי המחלוקות - חד הן, ועל כן שתי השיטות מוצגות יחד. אין כאן סכינא חריפא, המפסיקה את העניין באמצעיתו, אלא שתי שיטות המחזקות ומאששות זו את זו. על כן הגיוני יותר להביאן יחד, ולצרף את הדיון בעניין הקטימה כביטוי נוסף למחלוקת העקרונית, מאשר לדון במשנה הקודמת בדין הקטימה כנושא העומד בפני עצמו.

והנה, שיטת ר' ישמעאל - ששני הדסים קטומים כשרים, אך הדס אחד חייב להיות שלם - קשה, שהרי ממה נפשך: אם קטום כשר - יוכשרו שלושתם, ואם אינו כשר - כיצד ניתן להכשיר כששניים קטומים? כבר הגמרא הקשתה כן, ולא נותרה לה ברירה אלא להסיק שר' ישמעאל חזר בו:

"ורבי ישמעאל, מה נפשך: אי שלימין בעי - ליבעי נמי כולהו, אי לא בעי שלימין - אפי' חד נמי לא? אמר ביראה א"ר אמי: חזר בו רבי ישמעאל"   (לד:).

ברם, הירושלמי (פ"ג ה"ד) מקיים את שיטת רבי ישמעאל שבמשנה, ואינו סבור שחזר בו. ממילא השיטה טעונה הסבר. כמו כן, אף אם הבבלי צודק, שרבי ישמעאל חזר בו, עדיין יש להבין מה סבר בתחילה.

לאור דברינו, שיטת ר' ישמעאל מחוורת ביותר. לדידיה, ישנם שני קיומים בהדס, ובעינן תרתי - הן את המין כמין פרטי הן את הריבוי והשפע שב'עבֹת'. לכן, מניין ההדסים צריך להיות שלושה בכדי לבטא את עקרון הריבוי והשפע, ולכך סגי בשלושה קטומים. ברם, ישנו קיום נוסף של ההדס כמין, ולכך ההדס חייב להיות שלם, אך אין צריך יותר מענף אחד. ממילא, ר' ישמעאל סבור שדי לנו באחד שאינו קטום לקיום נטילת המין, אך צריך שניים נוספים לקיום ה'עבֹת', אלא שבאלו ניתן לצאת ידי חובה גם בקטומים. לעומתו, ר' טרפון (ולרבי אמי, אף ר' ישמעאל לאחר חזרתו) סבור שישנו רק קיום של ריבוי, ואין צריך אפילו ענף אחד שאינו קטום.

יש להוסיף, שדברינו האחרונים בהסבר המחלוקת בעניין קטימה נאמרו אליבא דהרי"ף וסיעתו (הרמב"ם והרמב"ן), הסבורים ששתי המשניות דנות באותו מקרה, ובעל כרחנו הן חלוקות ביחס לדין הדס קטום. ברם, הראב"ד ובעל המאור, לעומתם, נוקטים שיטה שונה, וסבורים ש"החכם אשר עיניו בראשו יבא ויראה כי 'קטומין' שאמרו ר' טרפון ור' ישמעאל אינן כקטומין ששנינו בראש המשנה" [9], אלא שיש לחלק בין הדס קטום, שאותו מכשירה המשנה השנייה, לבין 'נקטם ראשו' שפסול. אולם דברינו תקפים גם בשיטתם, וביתר תוקף.

שיטת הראב"ד היא שהמשנה השנייה דנה האם צריך שהצמח כולו יהיה שלם "ולא קטום מן הגזע, אלא כל הגזע שלם עם פארותיו", או שניתן להכשיר אף ענף שנקטף מן הגזע, ולכן הוא רק חלק מן השלם. יש להבין מדוע שיהיה צורך בצמח שלם ולא נסתפק בענף; ועוד, מה קא משמע לן ר' טרפון שהדס הקטום כשר, ומהי שיטת ר' ישמעאל (לבבלי - בטרם חזר בו), המצריך גזע שלם בענף אחד, כאשר דינים אלו מיוחדים להדס בלבד.

כבר תמה הרמב"ן על כך בלשון חריפה, וקבע: "שזה הפי' מוקצה מן הדעת, שאם כן למה פסל שום חכם בקטומין ומופשחים בהדס יותר משאר המינין, ואדרבה, בהדס כשר לדברי הכל, שהרי 'ענף' כתוב בו" [10], וקושייתו אכן זועקת לתשובה.

נראה להסביר את שיטת הראב"ד ובעל המאור בפשטות על פי המהלך שהוצע כאן. היות שקיום מצוות ההדס אינו נטילת מין מסוים, אלא של לקיחת צמח 'עבֹת', היה עולה על הדעת שצריכים ליטול צמח שלם בעל גזע, ולא ענף בודד הנגזר מן הצמח, ועל כן ר' טרפון חידש שלמרות שהוא סבור שהקיום הוא קיום של צמח עבות, די לנו מבחינה מעשית בענף, ואין צורך בגזע שלם או בענף הגדל מעצמו מן הקרקע. בעניין זה הרי שונה ההדס מן הלולב והערבה, ועל כן קושיית הרמב"ן נפלה מאליה. אולם, הרמב"ן עצמו לא יכול לתרץ כן, שהרי לדעתו "ענף עץ עבֹת" אינו תיאור אלא שם, ואין שוני בין ההדס לשאר המינים בכך, ולכן הקשה מאי שנא ההדס מן המינים האחרים.

ג

אם כנים דברינו, שיש במניין ההדסים כדי להעיד על כך שקיום מצוות ההדס הוא בריבוי הצומח, ולא במין המסוים, נוכל להסביר בנקל את שיטתו הידועה של הרמב"ם בעניין מניין המינים ותוספת עליהם:

"כמה נוטל מהן? לולב אחד ואתרוג אחד ושני בדי ערבה ושלשה בדי הדס, ואם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה מוסיף ונויי מצוה הוא, אבל שאר המינין אין מוסיפין על מנינם ואין גורעין מהן, ואם הוסיף או גרע (לא) פסל"   (פ"ז ה"ז).

מדבריו אלה עולה שהוא מחלק בין הדס לערבה לעניין ריבוי בדים, שלא כשיטת ראשונים רבים אחרים, המתירים ריבוי בשני המינים. המפרשים כבר התקשו: מאי שנא הדס מערבה, ומדוע יש חילוק ביניהם לעניין התוספת, הלא המשנה נקבה מניין לשניהם ולא חִלְּקה ביניהם? ברם, על פי דברינו העניין מובן. קיום מצוות הערבה הוא נטילת מין מסוים, והטעם לנטילת שתי ערבות הוא ריבוי הכתוב, כלומר זהו דין מיוחד במניין; ולכן לא ניתן להוסיף או לגרוע על מספר הבדים הנלמדים מן הפסוק, אלא צריך ליטול שניים ולא יותר. בהדס, לעומת זאת, קיום המצווה אינו במין מסוים, והצורך בשלושה הדסים לא נדרש מהפסוק, אלא מצוות ריבוי הצומח מתקיימת הן בצורת העלים הן במספרם, ועל כן, כל המרבה הרי זה משובח.

זהו אף הטעם לכך שראשונים רבים הכשירו כתוספת גם הדסים שוטים, ואין בכך בעיית 'בל תוסיף' של הוספת מין חמישי, שהרי הוספת ההדסים נעשית על סמך ההנחה שאין כאן דין של מין מסוים אלא ריבוי הצומח, ולכך גם ההדס השוטה מועיל (כפי שיבואר בהרחבה לקמן).

המגיד משנה (שם ד"ה ואם) חילק בין הדס לערבה לעניים תוספת, משום שההדס בא לנוי, מה שאין כן הערבה [11]. אך הסבר זה אינו מספק אם לא נקבל את קביעתנו שהערבה ניטלת כצורך במין מסוים, בעוד ההדס אינו ניטל לשם הדר ונוי כמין מסוים, אלא בעצם ההדר שבריבוי כשלעצמו. שהרי אם כן הוא שהדרישה היא למין הדר מסוים, אף בענף אחד נטילת המין הייתה מתקיימת; ותוספת הייתה נאסרת משום 'בל תוסיף'.

ברם, למרות שהלכה זו של הרמב"ם מוסברת היטב באופן זה, אין זה ודאי שזוהי דעתו של רבנו הגדול. רצף לשונו בפ"ז ה"ב נראה כנוטה יותר, אף אם אין זה מוכרח לגמרי, לכך ש"ענף עץ עבֹת" מציין את מין ההדס ואינו רק מתארו, וכן עולה לכאורה מתוך שיטתו בעניין הדס שנשרו עליו, כפי שמבואר בהמשך הדברים. מאידך, הרמב"ם פסק כר' טרפון, הן לעניין המניין (פ"ז ה"ז) הן לעניין הקטימה (פ"ח ה"ה). על כן, איננו טוענים אלא שזהו הסבר השיטה כשלעצמה, למרות שלא להוכיח ממנה את דעתו הכוללת של רבנו בעניין זה.

מעתה, אם נשוב לשאלה שפתחנו בה: מדוע הכתוב לא נקב בשם מין ההדס אלא נתן תיאור, הרי התשובה היא - אליבא דר' טרפון ור' ישמעאל - שעיקר קיום מצוות הדס הוא בנטילת צמח 'עבֹת', ולא במין ההדס עצמו, והכתוב אינו מנסה לתת בידינו דרך עקיפה לזיהוי ההדס, אלא לקבוע באופן מהותי שהציווי הוא ליטול עץ שהוא 'עבֹת'.

לאור זה, יש לדון במחלוקת הראשונים בהכשר הדס שנשרו עליו. הסברה נותנת שיש יותר מקום להכשיר במקרה שנשרו עלי ההדס דווקא אם הציווי הוא בנטילת מין הדס, שהרי אף עתה הוא אותו המין, אף אם אין זה ניכר כל כך במראה עליו. מה שאין כן אם בעינן קיום 'עבֹת', הרי עכשיו, שנשרו העלים, הוא שוב אינו 'עבֹת', ואי אפשר לצאת בו ידי חובה.

הרמב"ם (פ"ח ה"ה) הכשיר "נשרו רוב עליו אם נשתיירו שלשה עלין בקן אחד", שהרי הוי מין הדס; ואילו הראב"ד כתב על כך: "נפרצו עליו פסול - א"א: רוב עליו, פירוש דבעינן רוב השיעור שיהא עבותו קיימת", היינו שחסר קיום 'עבֹת' אף אם המין הוא המין הנכון [12].

הריטב"א (לב: ד"ה ת"ר נשרו) הביא דעה שהדס פסול אם נפל אפילו עלה אחד - דבעי כולו 'עבֹת' - ואת תגובת הרא"ה על כך, שישנם שני דינים: הגדרת המין המסוים ודין 'עבֹת'. מפאת הגדרת המין המסוים בעינן שיהא כל השיעור מין 'עבֹת', ואם אין כולו 'עבֹת' הוא אינו המין הנכון. אך אם נשרו עליו הרי הוא המין הנכון; אלא שעדיין בעינן 'עבֹת', ולכך אין צורך בכולו - די ברובו בכדי להחשב כ'עבֹת'.

ד

השתא דאתינן להכי, עלינו להתבונן בסוגיית הדס שוטה. פסול ההדס השוטה, שאינו מוציא שלושה עלים מקן אחד, אינו מוסכם על האמוראים, ואף מסקנת הגמרא אינה מפורשת לפוסלו [13]. לאחר שהעלו שמסקנת הסוגיה היא לפסול, יצאו הראשונים לדון אם שוטה הוי פסול בעלמא, שאין יוצאים ידי חובה בהדס כזה, או שאינו הדס כלל אלא מין אחר, ועל כן פסול. לשאלה זו שלוש נפקא מינות:

א. אם הדס שוטה פסול כל שבעת ימי החג או שהוא פסול רק ביום טוב הראשון, וכשר בשאר הימים.

ב. אם כשר בשעת הדחק או לא.

ג. שיעור ההדס - האם צריך שיהא כולו משולש, או שכשר אף ברובו משולש.

ברור שאם הדס שוטה אינו הדס הריהו פסול כל ימי החג, וכן בשעת הדחק; ואם הוא כשר לאחר יום טוב או בשעת הדחק הוא רק הדס פסול, ששם ההדס עליו. הראב"ד קבע (עמ' יג):

"עבות ושאינו עבות מינ(ה)[א] אחרינא הוא, ועבות בעי בכולהו יומי, דההיא לאו מ'הדר' [הוא] דאתי, אלא מגופיה דכתיב ביה: 'עץ עבות', ושאינו עבות מינ(ה)[א] אחרינא הוא".

הרמב"ן (עמ' לד) הסכים לכך, ואף השווה את היחס שבין הדס שוטה להדס ליחס שבין צפצפה לערבה. וכן כתבו המאירי והריטב"א בריש פירקין (כט: על המשנה), בדיוניהם על פסולים הפוסלים בכל ימי החג. המגיד משנה (פ"ז ה"ב) העלה כן לעניין שיעור ה'עבֹת' בהדס משולש, וכתב: "ואני אומר כולן בדוקא, דהא כל מה שאינו עבות הוה ליה כמין אחר ונחסר השיעור". אולם, ידוע פסק הרמ"א (אורח-חיים סי' תרמ"ו סעיף ג) שבשעת הדחק ניתן לצאת בהדס שוטה, ועל כורחנו שחלק על דעת הראשונים הללו.

יש לתלות שאלות אלו בדברינו לעיל. אם 'עבֹת' הוא סימן ההיכר של מין ההדס, שעליו התורה הסתמכה לזיהוי ההדס, אזי יש לפסול הדס שוטה; והדעת אף נוטה, אם כי אין זה הכרחי, שהתורה ראתה בהדס שוטה מין אחר לחלוטין, כטענת הראשונים. אולם, אם אין דרישה למין מיוחד, שכן הציווי הוא לעצם קיום ה'עבֹת', אזי ברי שהדס שוטה אינו פסול, והחיסרון הוא רק באי-קיום דרישת ה'עבֹת'; ולכן לא ברור שלא ניתן ליטול הדס שוטה, שאף הוא - עיקרו עבות. לכן, יש בגמרא (לב:) דעות המכשירות לגמרי הדס שוטה, שהרי לדידם יש כאן עבות. על כל פנים, מסתבר מאוד שניתן יהיה בשעת הדחק או ביום טוב שני לצאת בשיעור העבות הנמוך יותר של ההדס השוטה, כדעת הרמ"א.

לאור זה, יש להמתיק את טענתו הנוספת של הרמ"א, המצדיקה את השימוש בהדס שוטה, שרווח בארצות הצפון:

"ויש מי שכתב דהדסים שלנו אין נקראים הדס שוטה, הואיל והם ב' על גב ב', ואינן כהדס שוטה הנזכר בגמרא, ולכן נהגו להקל"   (שם).

האחרונים כבר תמהו לפשר סברה זו, כפי שהעיר המשנה ברורה על אתר:

"עיין בביאור הגר"א ובשארי אחרונים, שכולם פקפקו מאוד על המנהג ההוא, שאין להם שום יסוד לא בתרי וחד ולא בתרי ע"ג תרי, והרמ"א דחק רק לקיים המנהג. ולכן הירא לדבר ד' יטרח למצוא עבות כדין, דהיינו ג' עלין בשוה בכל קן וקן"   (ס"ק ט"ו).

ובבאור הלכה שם הוסיף:

"עיין בבכורי יעקב שתמה ע"ז, הא מ"מ אינו בכלל 'עבות' האמור בתורה, דהוא דוקא בת תלתא טרפי, וע"ש שהוכיח דאף אלו המקילים בשעת הדחק הוא דוקא בתרי וחד, אבל על תרי ותרי אין לנו שום סמך..."   (ד"ה הואיל).

לכאורה, דברי המשיגים צודקים לחלוטין, שאי אפשר להכשיר הדס שעליו מסודרים שניים-שניים, אשר אין בו שום צד להחשיבו כמשולש. ממילא, הבכורי יעקב סבור שעדיף ליטול הדס שעליו מסודרים שניים ואחד על גביהם מאשר שניים-שניים, שהרי המתירין שניים ואחד, דוגמת התוספות (לב: ד"ה תלתא), מכשירים הדס כזה משום שהם מחשיבים צורה זו כמשולשת, מה שאינו נכון בהדס שעליו מסודרים שניים-שניים, ודברי הרמ"א צריכים עיון.

  ברם, נראה שכל זה נכון רק אם נראה את הצורך במשולש כנובע מהגדרת המין, ועל כן אין להגדיר כהדס אלא הדס השייך למין המשולש של "ענף עץ עבֹת", למר (-רש"י) כדאית ליה, ולמר (-תוספות) כדאית ליה - ואין להכשיר הדס שעליו מסודרים שניים-שניים, שאינו ממין "ענף עץ עבֹת". אולם, אם כל הצורך בהדס הוא של קיום "עבֹת" בלבד, ודין 'משולש' הנאמר בו אינו אלא משום דבעינן צמח עבות וצפוף, אזי דברי הרמ"א הינם כפתור ופרח. שהלא אם שלושה עלים נחשבים כעבותים וצפופים, הוא הדין לשניים על גבי שניים, שהרי בסך הכל יש עתה ארבעה עלי הדס היוצרים את הצפיפות הנדרשת לקיום העבות. ואם בשלושה סגי, קל וחומר שיש להכשיר בארבעה, שהרי סוף כל סוף, יש בו עלים רבים; ובוודאי שהדס שעליו מסודרים שניים-שניים עדיף טפי מהדס שעליו מסודרים שנים ואחד, ולא כביכורי יעקב.

שוב ראיתי את תשובת הרמ"א (סי' קי"ז), וכמעט מפורש שם ככל המחזה הזה וככל החזון הזה, שם נשאל מפני מה פסלו אתרוג מורכב ולא פסלו הדס מורכב, והשיב הרמ"א:

"לפי שהמורכב לא נקרא 'אתרוג', ולא מקרי 'פרי עץ הדר', אבל הדס דב'עבות' תליא רחמנא, וא"כ בהדס מצראה, שאנו רואין בו שהוא עבות, למה נפסול אותו" [14].

---