כי ירושלים אמנם תִּבַּנֶה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הַכּוֹסֶף,

  עד שיחוננו אבניה ועפרה

(ספר הכוזרי, מאמר חמישי, אות כ"ז).

הקריעה על ערי יהודה, ירושלים ומקום המקדש [1]  / יצחק ברט

א. אופיו של חיוב הקריעה באבל

מקור חיובו של האבל לקרוע את בגדיו מצוי בגמרא במועד קטן:

"אבל חייב בקריעה, דקאמר להו רחמנא לבני אהרן: 'לא תפרומו' - מכלל דכולי עלמא מיחייבי"  (טו.).

בבואנו לדון ביסוד דין הקריעה יש לברר מהי מטרתה. הבנה אפשרית אחת היא שהקריעה היא תוצאה של האבילות, בדומה לאיסורי התספורת והרחצה. ניתן להציע הבנה זו בשתי וריאציות: ייתכן שמטרת הקריעה היא לפרסם את האבילות; ולחילופין, ניתן לומר שמטרתה היא לתת לַעֶצֶב הפנימי הממלא את האבל פורקן חיצוני [2]. מכל מקום, לפי הבנה זו האבילות גורמת לקריעה. מאידך, ייתכן שמטרת הקריעה הפוכה: הוספת צער, כדי שהאדם יתאבל יותר על האסון שפקד אותו. לפי הבנה זו, הקריעה גורמת לאבילות, ואינה תוצאה שלה.

הרב טיקוצ'ינסקי בספרו גשר החיים (חלק א', ד', א) מביא בנושא זה - מגמתה של הקריעה - מחלוקת אחרונים. בשו"ת הלכות קטנות (לרב יעקב חאגיז) מובא:

"ואמרתי טעם לקריעה, שכדי שלא תטרף דעתו ברעה הגדולה, דאדם בהול על מתו, הסיחו דעתו לדבר אחר כדי שישים דעתו באיבוד ממונו"   (חלק א סי' קי"ו).

הרב יהודה עייאש בשו"ת בית יהודה חולק על הבנת בעל הלכות קטנות, וכותב:

"לעניות דעתי נראה איפכא, דאדרבה - כדי שיעורר עצמו בבכי ולהפליג צערו, דומיא דשאר מיני חיובין שחייבו לַאוֹנֵן ולַאַבֵל - דכולם הם כדי שיצטער על מתו ולדאוג עליו ביותר"  (חלק יורה-דעה סי' כ"ו).

נראה שהבנה זו היא ההבנה המקובלת באחרונים. בין התומכים בה ניתן למנות את הפתחי תשובה (יורה-דעה סי' ש"מ ס"ק ד), את ספר עיקרי הד"ט (יורה-דעה ל"ו, ד) ואת הגרי"מ טיקוצ'ינסקי (עיר הקודש והמקדש י"ז, ד).

ב. סוגי הקריעות השונות

בגמרא במועד קטן מובאת ברייתא המרחיבה את חיוב הקריעה למספר מקרים שמעבר לקריעה על קרובים:

"ואלו קרעין שאין מתאחין: הקורע על אביו, ועל אמו, ועל רבו שלימדו תורה, ועל נשיא, ועל אב בית דין, ועל שמועות הרעות, ועל ברכת השם, ועל ספר תורה שנשרף, ועל ערי יהודה, ועל המקדש ועל ירושלים"   (כו.).

ניתן לחלק, באופן גס, את הקריעות שמזכירה הברייתא לשני סוגים: הקריעות על מתים - קרובים, רב, נשיא ואב בית-דין; וקריעות על אירועים מצערים: שמועות רעות, ברכת השם, ספר תורה שנשרף, ערי יהודה, ירושלים והמקדש. בין שני סוגי הקריעה קיים הבדל להלכה: המגן אברהם פוסק שקטן הרואה את ערי יהודה בחורבנן אינו קורע (אורח-חיים סי' תקס"א ס"ק א). מאידך, כפי שראינו, מקרעין לקטן מפני עוגמת נפש, ואם הקטן הגיע לחינוך מקרעין לו אף מדין חינוך [3].

הרב צבי שכטר [4] מחדש שקיים חילוק יסודי בין שני סוגי הקריעות: הקריעה על מת מהווה דין עצמאי של קריעה, ואילו הקריעה על אבילות ירושלים היא דין מדיני האבילות. החילוק בין דיני קריעה לדיני אבילות מצוי כבר בגמרא (מועד קטן כו:), המחלקת בין שני סוגי הדינים - "אבילות לחוד וקריעה לחוד", וקובעת שחלק מדיני האבילות - כמו "הלכה כדברי המיקל באבל" - לא נאמרו בקריעה. הרב שכטר מסיק שגם בקריעה על ערי יהודה נוהג דין "הלכה כדברי המיקל", שכן היא דין מדיני האבילות, וכן ממשיך ומסביר הבדלים שונים בין הקריעה על המת לקריעה על החורבן בעזרת החילוק שבין שתיהן.

כפי שראינו, לדעת פוסקים רבים הקריעה גורמת לאבילות, ומטרתה להגביר את העצב שהאדם מרגיש על מות קרובו. עם זאת, ברור שקיימים גם דיני אבילות הנגרמים מהאבילות, שמטרתם להפגין את האבילות כדי להראות את עוצמת העצב שחש האדם על מתו. טעם זה עולה באופן בולט בדברי רש"י, המסביר שצער האבילות אינו חובה, ומטרת דיני האבילות היא לכבד את המת:

"שאף על פי שהוא חייב לנהוג אבילות של נעילה, רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו, אינו חייב להצטער"   (סוכה כה. ד"ה טירדא דרשות).

ניתן לדייק את החילוק שבין מטרת הקריעה למטרת שאר דיני האבילות גם מהאמור בספר יחזקאל. בפרק כ"ד, שממנו חז"ל למדו רבים מדיני האבילות, הקב"ה מצווה את הנביא שלא לנהוג את מנהגי האבילות על אשתו:

"ויהי דבר ה' אלי לאמֹר: בן אדם, הנני לֹקח ממך את מחמד עיניך במגפה, ולא תִספֹּד ולא תִבכה ולוא תבוא דמעתך: האנק דֹם מתים, אֵבֵל לא תעשה, פארך חבוש עליך, ונעליך תשים ברגליך, ולא תעטה על שפם, ולחם אנשים לא תאכל: ואדבר אל העם בבקר, ותמת אשתי בערב, ואעש בבקר כאשר צֻויתי"   (יחזקאל כ"ד, טו-יח).

הנביא נצטווה שלא לנהוג אבל כדי שכולם יראו זאת וישאלוהו מדוע אין הוא עושה כן. יש לשים לב לכך שיחזקאל אמנם נצטווה שלא לנהוג את דיני האבילות, אך לא מוזכר שה' ציווהו לא לקרוע, וכן לא מוזכר שיחזקאל לא קרע. ניתן להסביר, על פי החילוק שהזכרנו, שבעוד שמטרת דיני האבילות היא הפגנת והחצנת העצבות, ויחזקאל נמנע מלנהוג אותם כדי שהעם יתפלא, מטרת הקריעה היא הגברת העצבות. יחזקאל, כמובן, לא צֻוָּה שלא להתעצב על מתו, אלא רק לא להחצין זאת, וממילא אין כל מניעה שיחזקאל יקרע, כפי שנראה שהוא אכן עשה. הקריעה גורמת להגברת העצבות, ואילו דיני האבילות הם תוצאה של אותה עצבות [5].

הרב שכטר הציע, כאמור, שהקריעה על המקומות הקדושים שייכת לדיני אבילות, ואילו הקריעה על מת היא דין עצמאי. ניתן להסביר את החילוק כנובע משוני במטרת הקריעה: מטרת הקריעה על מת היא להרבות עצב, ואילו מטרת הקריעה על ירושלים היא להפגין את העצבות שהרואה את מקום המקדש חש - להראות לכולם שהוא, בראותו את מקום המקדש חרב, מרגיש את אותה אבילות שהרגישו אביו, סבו וסב-סבו באותו מקום [6].

לאור החילוק שהצענו, מובן מדוע אין מקרעין לקטן על ירושלים כדי שיבכו הרואים, שכן מטרת הקריעה על ירושלים אינה להרבות את העצב. כמו כן, לאור חילוק זה ניתן להסביר הבדל נוסף הקיים בין הקריעה על חורבן המקדש ובין הקריעה על מת. השולחן ערוך פוסק שקרוב חייב לקרוע על מתו אפילו בחול המועד:

"אין קורעין על המת בחול המועד אלא לקרוביו שהם חייבים להתאבל עליו"     (אורח-חיים סי' תקמ"ז סעיף ו).

עם זאת, הגרש"ז אוירבאך זצ"ל פסק שאין קורעים על חורבן המקדש בחול המועד, וכן מנהג הספרדים בירושלים (עיר הקודש והמקדש י"ז). כידוע, אין נוהגים אבילות בפרהסיא בחול המועד (שולחן ערוך אורח-חיים סי' תקמ"ח סעיף ד), וממילא ניתן להסביר שכיוון שמטרת הקריעה על החורבן היא להחצין את אבילות החורבן ולהראותה לכל, דינה הוא כאבילות בפרהסיא, ולכן אין נוהגים אותה בחול המועד. מטרת הקריעה על מת היא להרבות את העצב שהאַבל חש, וממילא קריעה זו מותרת בחול המועד, כשם שמותרת בו אבילות בצנעא.

ג. היחס בין הקריעה וברכות הראייה

הפרק התשיעי במסכת ברכות עוסק בברכות הראייה. תוספות הרא"ש שואל באיזו תדירות צריך לברך ברכות אלו, וכותב:

"וכל הברכות אלו אינן אלא משלֹשים יום לשלֹשים יום, והכי נמי אמרינן בגמרא: 'הרואה את חברו לשלֹשים יום אומר: שהחיינו', ותנן נמי: 'ר' יהודה אומר: אף הרואה את ים הגדול לפרקים', ומפרש בגמרא דהיינו אחת לשלֹשים יום. ואמרינן נמי בירושלמי דפירקין: 'שמעון קמטקיא שאל את ר' חייא בר אבא: כגון אנא, דסליק וחמי ירושלים בכל שעה ושעה - מהו שאקרע? א"ל: אין אתה צריך לקרוע, וכי תעלה על דעתך שהרואה המלך בכל יום יברך?!'. הילכך נראה שכל אלו הברכות אינן אלא דוקא משלֹשים לשלֹשים"   (ברכות נד. ד"ה הרואה).

מדוע הרא"ש מקיש מהלכות קריעה להלכות ברכות הראייה? ניתן להסביר שהדבר תלוי בהבנת דין הקריעה. ברכות הראייה מסמלות את התפעלותו של האדם מהעולם שהקב"ה ברא, ומשבחות אותו ית' על בריאת אותו עולם. משמעות תדירות ברכות הראייה היא הזמן שצריך לעבור לאחר שאדם התפעל מדבר מסוים עד אשר הוא ישכח את הדבר, כך שכאשר הוא יראהו בפעם השנייה הוא ישוב ויתפעל מאותו מראה עצמו. אינו דומה בן כפר הרואה את המלך, שלהתפעמותו ולהשתוממותו אין גבול, לבן כרך הרואה את המלך, ששוב אין הוא מתפעל כל כך למראהו [7].

אם נבין שמטרת הקריעה על ירושלים היא להעצים את העצב שהקורע חש למראה עיר הקודש החריבה, הרי שאין קשר בין תדירות ברכות הראייה לתדירות הקריעה. אולם, אם מטרת הקריעה על ירושלים היא להפגין את העצב כלפי חוץ, הרי שאופי הקריעה זהה לאופי ברכות הראייה, שמטרתן הפגנת הפליאה והשמחה כלפי חוץ, ואומדן הזמן המחייב ברכה נוספת זהה לאומדן הזמן המחייב קריעה נוספת. ניתן להסביר שהרא"ש הבין כדברינו, שהקריעה היא מדיני האבילות, ומטרתה היא הפגנת העצב, ולכן הקיש מתדירות הקריעה לתדירות ברכות הראייה.

ד. הקריעה על מקום המקדש בזמן הזה

האבילות על ירושלים תופסת מקום מרכזי בחיינו. בכל תפילה, שמחה ואירוע אנו מזכירים את ירושלים החריבה, ומעלים אותה על ראש שמחתנו. ובכל זאת, למרות מרכזיותה של אבילות החורבן בחיים היהודיים, כמעט שאין היום אנשים הנוהגים לקרוע את בגדיהם כאשר הם רואים את מקום המקדש ששועלים הִלְּכו בו. גם אם בנוגע לירושלים ניתן לתרץ שלאחר שזכינו וחזר השלטון לידינו, אין העיר נחשבת חריבה לעניין הקריעה [8], הרי לא זכינו עדיין, בעוונותינו הרבים, לבניין המקדש על מכונו, ולא ניתן (לדעת רוב הפוסקים) לתרץ תירוץ דומה בנוגע לקריעה על מקום המקדש החרב.

הרב מנשה הקטן נדרש לשאלה זו, והסביר:

"ועלה בדעתי ללמד זכות קצת אמה שלא זהירי העולם... דמצות קריעה הוא משום עגמת נפש שנתחדש בו בכל שלֹשים יום, אבל בעוונותינו הרבים אריכת הגלות גרמה שכבר הורגלו יום יום, ואפילו רואים ירושלים ומקום המקדש לא מתרגשים יותר ואין להם עגמת נפש יתרה. ואם כך למה יקרעו? ואדרבה, אם יקרעו הבגד יש להם עגמת נפש על הבגד שנקרע ולא על המקדש וירושלים, אדרבה אולי יש כאן משום 'בל תשחית' על הבגד, וד"ל"   (שו"ת משנה הלכות ו סימן ק"י).

כמובן, תירוץ זה לא נאמר כדי להורות הלכה לכתחילה, אלא כדי ללמד זכות בלבד. הרב משה שטרנבוך בספרו מועדים וזמנים, מדגיש נקודה זו:

"ואף שקשה לדחות מסברא דין המבואר בשולחן ערוך, מכל מקום יש לנו סמך... ודי בזה ללמד זכות על המקילין... והנוהג לקרוע גם בזמן הזה כשלא ראה המקדש ל' יום וכפשטות הפוסקים - תבוא עליו ברכה, וכן נהגו המדקדקין..."   (חלק ז סי' רנ"ז).

לכאורה, טענה זו תמוהה. הייתכן שגם אבל ייפטר מקריעה כאשר אין לו עוגמת נפש על מתו?! לאור דברינו לעיל, הדבר מובן. מטרת הקריעה על המת היא העמקת האבילות, ומובן שאדם שלא מרגיש מספיק צער על מתו צריך לקרוע אף הוא, ואולי קריעה זו תגרום לו להתאבל ביתר עצבות. מטרת הקריעה על החורבן, לעומת זאת, היא הפגנת האבילות כלפי חוץ. כאן יש מקום לומר, שכיוון שבעוונותינו הרבים אנו איננו מרגישים את אבל החורבן במידה שבה היינו צריכים להרגישו, אין אנו צריכים ואיננו יכולים להפגין אבל זה בכל פעם שאנו מגיעים למקום המקדש החרב.

להלכה, כפי שציין הרב שטרנבוך, קשה להסתמך על נימוק זה, כיוון שהוא אינו מוזכר בש"ס ובפוסקים, ונראה שיש לקרוע על מקום המקדש כפי שנפסק [9].

לסיום, ברצוני להתייחס לשאלה העומדת ברקע המאמר, אך לא נידונה בו. רבים חשים שכיום, לאחר שזכינו ובחסדי ה' יתברך הוקמה מדינת ישראל, ירושלים שוחררה והר הבית עבר לידינו, יש בקריעה על מקום המקדש משום כפיות טובה. הדים לטענה זו ניתן למצוא בתשובות מימי הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים:

"הקריעה היא הביטוי של אבלות קודרת ונוקבת, ולכן אם כיום, אחרי התשועה הגדולה שעשה צור ישראל לעמו ישראל, לארצו ולנחלתו, קורעים למראה הכותל המערבי והר הבית - הרי זה כאילו הקורעים עדיין שרויים באבל ובצער, והם כפויי טובה ואינם מכירים בנסים שעשה אדון הנפלאות לעם בחירו ולארצו, אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד" (שו"ת בית מרדכי לרב מרדכי פוגלמן, סי' ל"ג).

דומני שיש להעיר דווקא על בעיה הפוכה. דווקא אנו, כציבור האמון על היות מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו, צריכים להרגיש ביתר שאת בבואנו לכותל את הצער על כך שבעוונותינו הרבים, בית המקדש עדיין לא נבנה. יש בכך משום תשובה לטענות הנשמעות, שלאחר שחרור הכותל המערבי אנו לא נזקקים יותר לבניין הבית; וכן זוהי מודעה רבה לאורייתא שאין אנו מסתפקים באתחלתא דגאולה, וכמו אבותינו, גם אנו שואפים, משתוקקים ומתפללים: "והשב את העבודה לדביר ביתך".

הרב שלמה גורן זצ"ל, שלאחר מלחמת ששת הימים פסק שאין לקרוע על מקום המקדש, אך חזר בו לאחר זמן, מדגיש בדבריו נקודה חשובה נוספת. לדעתו, במציאותו של בית המקדש בחורבנו טמון מסר רוחני לדורנו, בדיוק כשם שבחורבן בית המקדש בזמנו היה טמון מסר רוחני לאותו דור:

"ואמרו בתלמוד ירושלמי במסכת יומא פ"א ה"א: 'כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו'. יוצא מזה שאין אנו מתאבלין ולא קורעין על חורבן בית המקדש בעבר, כי אם על זה שאנו כאילו החרבנו, משום שמעלין עליו כאילו הוא החריבו... כל עוד שלא ייבנה בית המקדש השלישי במהרה בימינו"     (משיב מלחמה ג, עמ' שלה; תורת המדינה עמ' 108).

גם אנו, כמו אבותינו, מחצינים בקריעתנו על מקום המקדש את האבילות העזה שאנו חשים למראה ההר ששועלים הִלְּכו בו, ואת תקוותנו בת האלפיים: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכֹּן בתוכה כאשר דברת". ויהי רצון שיזכנו הקב"ה לראות בבניין הבית השלישי ביהודה, ויישארו כל אלו ההלכות בבחינת פלפולא בעלמא ולא למעשה, אכי"ר.

---