מוקדש לעילוי נשמת סבי אברהם בר חנה

נלב"ע ז' אדר תש"מ

קריאת מגילה דכפרים / תומר אברהם ונונו

פתיחה

הגמרא בריש מגילה [1] דנה בדינם של בני הכפרים, אשר לדברי המשנה (פ"א מ"א) קוראים את המגילה בימים נוספים מלבד י"ד ו-ט"ו בחודש - י"א, י"ב   ו-י"ג בחודש. רש"י ורבנו חננאל חולקים באופן עקבי בפירוש הסוגיה לכל אורכה. על פשר מחלוקת זו ומשמעויותיה נעמוד ונדון במאמר זה.

א. פרטי מחלוקת רש"י - רבנו חננאל

1. המשנה הראשונה במסכת מגילה מציינת את הקולא שחכמים הקלו על בני הכפרים:

  "כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר. כפרים ועירות גדולות קורין בארבעה   עשר, אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה".    

הן רש"י הן ר"ח תמימי דעים באשר לזהותו של 'יום הכניסה' - ימי שני וחמישי בשבוע. ברם, הם חלוקים בשאלת תוכנו ומהותו של יום הכניסה. רש"י סבור שהם הימים שהכפרים מתכנסים לעיירות למשפט:

  "לפי שבתי דינין יושבין בעיירות בשני ובחמישי כתקנת עזרא (בבא קמא פב.), והכפרים אינן בקיאין לקרות, וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר, ולא הטריחום חכמים להתאחר ולבֹא ביום י"ד, ופעמים שיום הכניסה ב-י"ג, ופעמים שהוא ב-י"א"      (ב. ד"ה אלא).

רבנו חננאל, לעומת זאת, סובר:

"מפני שנכנסין בני הכפרים בכרכים כדי שיתפללו בצבור ויקראו בספר תורה".

על שיטת רש"י ניתן להקשות שתי קושיות:

א. מדוע בני הכפרים צריכים לבוא לעיירות בכדי לקרוא את המגילה, הרי הם יכולים לקוראה במקומם בכך שהבקיא מן העיירות יבוא ויקראנה להם (שהרי רש"י אינו מציין שיש להם בעייה של מניין)?

ב. כיצד הבקיא מן העיירות יכול לקרוא לבני הכפרים ולהוציאם ידי חובה, הרי באותו היום המוקדם הוא כלל לא מחויב במצוות הקריאה (אלא רק ב-י"ד)?

על קושיות אלה נענה בס"ד בהמשך.  

 

2. הגמרא דנה בסיבת ההקלה על בני הכפרים, ואומרת:

"חכמים הקילו על הכפרים להיות מקדימין ליום הכניסה כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים"  (ב.).

רש"י ור"ח נחלקו בהבנת טעם זה. רש"י סבור:

  "שיהו פנויין ביום פורים להספיק צורכי סעודת פורים לבני העיירות"       (ד"ה כדי שיספקו).

לעומתו, ר"ח סבור:

"הקילו עליהן מפני שמספיקים מים ומזון לאחיהם שבכרכים. ואם יכנסו ביום ג' או ביום ד' מפני קריאת המגילה - אינן יכולין לבוא ביום ה', שהוא יום הכניסה, וכן דרך זו השמועה".  

כלומר, שניהם מבינים שההקלה נובעת מתוך דאגה לבני הכרכים [2]. אך רש"י מבין שההקלה על בני הכפרים נועדה לכך שעל ידי הקדמת קריאת המגילה עבורם הם יהיו פנויים ביום י"ד עצמו לספק את צורכי סעודת הפורים עבור בני העיירות, החוגגים את חג הפורים ומצוותיו ביום י"ד.

לעומת זאת, ר"ח מבין שההקלה נועדה למנוע אי-הספקה סדירה של מים ומזון על ידי בני הכפרים עבור אחיהם שבכרכים. למשל, בסיטואציה שבה יום י"ד חל ביום שלישי או ביום רביעי בשבוע, שכן אז בני הכפרים ייכנסו לכרכים לקריאת המגילה, ואז לא יוכלו לבוא גם ביום חמישי, שהוא יום הכניסה, ונמצאת הספקתם של המים והמזון חסירה. על כן, הקלו להם בדינם שיקראו את המגילה ביום הכניסה שלפני יום י"ד, ועל ידי כך אין אף יום כניסה שמתבטל.

 

3. כפי שניתן לראות בשני הסעיפים הקודמים, לרש"י ישנה פרשנות שונה למונח 'כרכים' - המוזכר הן במשנה הן בגמרא - מזו של ר"ח. רש"י מפרש 'כרכים' כעיירות; ואילו ר"ח מפרש 'כרכים' כמשתמע מפשט הסוגיה - ערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון, שבהן עוסקת המשנה ואומרת שזמן קריאתן את המגילה הוא ביום ט"ו.

הפרשנות השונה למונח 'כרכים' טעונה הסבר; ובייחוד תמוהה פרשנותו של רש"י, המשנה מפשט המשנה!

 

4. הגמרא בדף ב. מביאה ברייתא הדנה בשאלת תקפותה של תקנת הכפרים, ואומרת כך:

"א"ר יהודה: אימתי? בזמן שהשנים כתיקנן וישראל שרויין על אדמתן, אבל בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה - אין קורין אותה אלא בזמנה".

רש"י ור"ח חלוקים בפירוש הטעם "הואיל ומסתכלין בה". רש"י פירש:

"שפסקו כל אלה, וישראל נפרדו ולא יגיעו שלוחי ב"ד אצלם, הכל צופין למקרא מגילה ואומרים יום י"ד באדר קרינן המגילה, נשארו לאדר ט"ו יום, ו-ט"ו של ניסן עושין פסח. ואם תקדים קריאתה - יעשו פסח לסוף שלושים יום של קריאה, ונמצאו אוכלין חמץ בימים אחרונים (ביום) של פסח"   (ד"ה אבל בזמן הזה).

לדברי רש"י, הכוונה היא שקביעת זמנו של חג הפסח נקבעת על פי הסתכלות על זמנה של קריאת המגילה, אשר זמנה מפורש במגילה כיום י"ד בחודש אדר עבור בני העיירות; וממילא קריאת המגילה שלא ביום י"ד יכולה להביא לקלקול גדול. על כן הברייתא אומרת שבזמן הזה "אין קורין אותה אלא בזמנה", דהיינו ביום י"ד.

לעומת זאת, ר"ח פירש:

"האביונים מסתכלין בקריאת המגילה, כי בעת קריאת המגילה מחלקין מעות פורים לעניים ומשלחין להן מתנות, אין קורין אותה אלא בזמנה, ב-י"ד".

כלומר, הדבר נובע מכך שהאביונים תולים את ציפיותיהם ונושאים עיניהם ליום קריאת המגילה, אשר בו הם מקבלים מתנות. מדבריו משמע שכאשר הכפרים מקדימים את קריאתם ליום הכניסה הם מקדימים את קריאת המגילה בלבד; ואילו שאר מצוות הפורים, ובכללן מצוות 'מתנות לאביונים', אינן זזות ממקומן, אלא מתקיימות בזמן הקבוע להן - ב-י"ד. ממילא, מכיוון שהאביונים מצפים לקבל את המתנות דווקא ביום קריאת המגילה, כאשר הם רואים שקוראים את המגילה, אך לא מחלקים להם מתנות, הם מתייאשים מן המתנות ומפסידים אותן. על כן, הברייתא אומרת לקרוא את המגילה בזמנה הקבוע - ב-י"ד [3].

ב. ביאור המחלוקת

נראה להציע הסבר למחלוקתם של רש"י ור"ח בפירוש הסוגיה, ולומר שמחלוקתם נובעת מראייה שונה של הימים שהורחבו לקריאת המגילה עבור בני הכפרים.

רש"י רואה את אותם הימים כממלאי מקום מלאים של ימי י"ד ו-ט"ו. ימים אלה מקבלים את זהותם ואופיים של הימים המקוריים, וממילא, כל מצוות יום הפורים חלות ומתקיימות בימים אלו באופן מלא - הן קריאת המגילה, הן הסעודה והמשתה, הן משלוח המנות והמתנות לאביונים.

לעומת זאת, ר"ח רואה את אותם הימים באור שונה לחלוטין. הם אינם ממלאי מקום, ולא ימים בעלי אותה זהות ואותו תוקף; אלא ימים שהורחבו לקריאתה של המגילה בלבד, עבור אותם בני כפרים אשר קריאת המגילה בזמנה המקורי היא טרחה גדולה עבורם. אך שאר מצוות הפורים נוהגות ביום י"ד, שכן אין כל סיבה לעוקרן ממקומן לזמנים אחרים. כלומר, זו הרחבה טכנית לעניין קריאת המגילה, ולא הרחבה מהותית הקשורה באופיו ורמת חיובו של יום ה-י"ד.

נראה שהלימוד הפשוט יותר הוא לימודו של ר"ח, הרואה את הימים הנוספים כהרחבה לעניין קריאת מגילה בלבד, ולא כהרחבה כוללת ומהותית יותר. שכן, הימים המפורשים במגילת אסתר הם י"ד ו-ט"ו, וזאת מתוקף היותם הימים שבהם התרחש נס הפורים. ברם, בשל התחשבות בבני הכפרים, המספקים מים ומזון לאחיהם שבכרכים, ועל כן תיגרם להם טרחה יתירה בקריאת המגילה ב-י"ד, אנשי כנסת הגדולה תקנו להם ימים נוספים שבהם יוכלו לקרוא את המגילה.

לעומת זאת, לפי רש"י התקנה רחבה הרבה יותר, והיא נוגעת ליסוד ואופי ימי החג. על כן, נתמקד כאן בהבאת סמך ויתד לדברינו בהבנת רש"י את הסוגיה.

סימוכין לדעת רש"י

בירושלמי המקביל (פ"א ה"א), במהלך דיון התלמוד בתוכנם ובאופיים של הימים המורחבים, מתגלעת לפנינו אפשרות שלפיה אותם הימים הינם ממש כימים המקוריים. כלומר, הם בעלי אותה זהות, ובעלי אותו חיוב ותוקף.

במהלך הדיון הגמרא מציעה:

"ויהיו אילו לקריא' ואילו לסעודה?".

המפרשים על אתר דנים בפירוש הצעה זו. קרבן העדה מציע שני הסברים:

1. הגמרא מציעה שימים י"ד ו-ט"ו יישארו ימי הקריאה, ואילו הימים הנוספים - י"א, י"ב, י"ג - יהיו כשרים דווקא לסעודה. כך מסביר גם הפני משה על אתר.

2. דברי הגמרא מתמקדים בימים הנוספים בלבד, והגמרא מציעה שנרבה אותם הן לקריאה הן לסעודה.

על הצעה זו, הגמרא עונה:

"רבי חלבו רבי חונה בשם רב: 'והימים האלה נזכרים ונעשים' (ט', כח) - נזכרים בקריאה ונעשים בסעודה".

המפרשים נחלקו גם בהבנת התשובה.

א. קרבן העדה מציע שני פירושים:

1. על פי הסברו הראשון בהצעת הגמרא, הוא מסביר את תשובתה כך: מהפסוק עולה שקריאת המגילה קודמת לסעודה, שהרי כתוב: "נזכרים ונעשים" - זכירה היא הקריאה, ועשייה היא הסעודה והמשתה. לכן לא ניתן להקדים את הסעודה לימים שלפני י"ד - יום קריאת המגילה.

2. על פי הסברו השני בהצעת הגמרא הוא מסביר שמכיוון שבפסוק נאמר: "והימים האלה", ובפסוקים שלפני כן נאמר (ט', כז): "...להיות עֹשים את שני הימים האלה...", משמע שדווקא שני הימים האלה - י"ד ו-ט"ו - הם הכשרים לזכירה, ואילו שאר הימים, דהיינו הנוספים, אינם כשרים אלא לסעודה.

ב. הפני משה מבין שתשובת הגמרא היא שמכיוון שבפסוק מוזכרים הן זכירה הן עשייה, דהיינו: הן קריאת המגילה הן סעודה ומשתה, אנו למדים שהכל נעשה ביום אחד, ולא ניתן לפצל בין הקריאה לעשייה. ממילא, אם קוראים את המגילה ב-י"א יש לקיים גם את הסעודה והמשתה ב-י"א, וכך גם ב-י"ב וב-י"ג [4].

מכל המורם לעיל יוצא שעל פי קרבן העדה הועלתה בירושלמי הווה אמינא, שלפיה בימים הנוספים נקיים הן קריאת המגילה ('זכירה') הן סעודה ומשתה ('עשייה').

עוד יש לציין, שאמנם על פי קרבן העדה הגמרא דוחה למסקנה את ההווה אמינא לקיים גם קריאה וגם סעודה בימים הנוספים, אך גם למסקנה הימים הנוספים כשרים לסעודה בלבד, ואם כן, מצאנו קיום סעודה בימים הנוספים.

יתירה מזאת, על פי הפני משה אף למסקנת הגמרא הימים הנוספים טעונים קריאת מגילה וסעודה כאחד, שכן נאמר בפסוק: "והימים האלה נזכרים ונעשים" - זכירה ועשייה ביום אחד, בזמן אחד!

ג. ביאור פרטי המחלוקת

1. שיטת ר"ח

ר"ח, כאמור, רואה את הימים הנוספים כהרחבה טכנית בלבד לקריאת המגילה. את המונח 'כרכים' הוא מפרש, כפשוטו, כמתייחס לכרכים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון, ולפי זה הוא מפרש גם את הטעם שבעבורו חכמים הקלו על בני הכפרים:

"מפני שמספיקים מים ומזון לאחיהם שבכרכים. ואם יכנסו ביום ג' או ביום ד' מפני קריאת המגילה - אינן יכולין לבוא ביום ה', שהוא יום הכניסה, וכן דרך זו השמועה".

את סיבת הצורך שיש לבני הכפרים להיכנס לכרכים דווקא עבור קריאת המגילה ר"ח כבר ביאר בפירושו על המשנה, בהסבירו מדוע ימי הכניסה הם דווקא ימי שני וחמישי:

  "מפני שנכנסין בני הכפרים בכרכים כדי שיתפללו בצבור ויקראו בס"ת".  

כלומר, בני הכפרים, התלויים בבני הכרכים לעניין דברים שבמניין, כגון: תפילה בציבור ולעניין קריאה בתורה, תלויים בהם גם לעניין קריאת המגילה בציבור; ועל כן הם נכנסים לכרכים עבור קריאת המגילה. אם, למשל, יום י"ד יחול ביום שלישי או רביעי, בני הכפרים ייכנסו לכרכים ביום שני וביום הפורים, וממילא לא ייכנסו לכרכים ביום חמישי, שהוא יום הכניסה, ולא יספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים. על כן, חכמים הקלו עליהם להקדים את קריאת המגילה ליום הכניסה שלפני יום י"ד. כלומר, כיוון שבני הכפרים נכנסים לכרכים רק פעמיים בשבוע, חכמים אפשרו להם לקרוא את המגילה בכרכים ביום הכניסה שלפני יום י"ד, וכך ביום הכניסה הבא יגיעו שוב לכרכים ויספקו את המים והמזון.

על פי דברינו אלה יובן היטב הסברו של ר"ח לטעם "הואיל ומסתכלין בה", שכיום עדיף לקרוא את המגילה בזמנה, שכן:

"האביונים מסתכלין בקריאת המגילה, כי בעת קריאת המגילה מחלקין מעות פורים לעניים ומשלחין להן מתנות".

שהרי על פי שיטתו הימים הנוספים הם הרחבה עבור קריאת המגילה בלבד, ולכן   נוצרת הבעיה המוזכרת, שאמנם יקראו את המגילה ביום הכניסה, אך מכיוון ששאר מצוות חג הפורים נוהגות ב-י"ד יצא שהאביונים, שמסתכלים בקריאת המגילה לקבלת מתנותיהם כחלק ממצוות החג, יצפו למתנותיהם ולא יקבלו אותן, שהרי רק קריאת המגילה מוקדמת, ואילו שאר מצוות היום נעשות ב-י"ד. על כן, מכיוון שהאביונים ראו שקראו את המגילה אך מתנות אין, יתייאשו מן המתנות ויפסידו אותן.

כאן המקום לציין שהגמרא לקמן (ד:) אומרת בעקבות בעיה זו למסקנה שביום הקריאה המוקדם גם מחלקים מתנות לאביונים, אף על פי ששאר מצוות היום נוהגות בזמנן המקורי.

על פי דברינו אלה יובנו היטב שני המקרים שבהם התקנה אינה תקפה:

א. במקום שאין נכנסים בשני ובחמישי - שכן אם זה כך הבעייה כלל לא מתחילה, וממילא גם לא צריך את התקנה שתפתור אותה.

ב. כש-י"ד חל ביום שני או ביום חמישי - שכן בני הכפרים מגיעים בימים אלו לכרכים בכל מקרה, ואם כן הם גם יקראו את המגילה וגם יספקו מים ומזון לאחיהם [5].  

2. שיטת רש"י

לרש"י לא היה ברור כלל מה מקום יש לתקנת הכפרים לקרוא את המגילה לפני יום י"ד. שכן, אם יום י"ד חל לפני או ביום הכניסה, בני הכפרים יקראו את המגילה בזמנה (ביום י"ד), ויחגגו את חג הפורים כמתכונתו וכהלכתו במקומם; שכן לשיטתו אין בעיה של מניין בכפרים, כמו שקיימת לשיטת הר"ח, וממילא כדי לפתור את בעיית אי-הבקיאות במקרא המגילה סגי בכך שאחד מבני הכרכים יבוא ויקראנה להם (או שאחד מבני הכפרים יוכשר לכך). וביום הכניסה שלאחר הפורים הם ייכנסו לכרכים ויספקו להם מים ומזון כרגיל. אם יום י"ד יחול לאחר יום הכניסה, הרי בני הכפרים כבר סִפְּקוּ מים ומזון לאחיהם שבכרכים, ונמצא שאינם חסרים דבר.  

מחמת קשיים אלו רש"י פירש את המונח 'כרכים' שלא כפשוטו, אלא כמתייחס ל'עיירות', אשר חוגגות את חג הפורים ביום י"ד, כמו זמנם של בני הכפרים.

מעבר לשאלת קיום המניין בכפרים, רש"י חולק על ר"ח בנקודה מציאותית נוספת. ר"ח הניח שבני הכפרים מספקים מים ומזון לכרכים באופן סדיר. רש"י, לעומתו, הבין שאספקת המים והמזון נעשית רק לפני החגים וב-י"ד באדר. כלומר, בני הכפרים מספקים בפורים מים ומזון לאחיהם שבעיירות עבור מצוות היום - הסעודה, המשתה ומשלוח המנות. ומכיוון שחג הפורים חל באותו היום בכפרים ובעיירות חכמים הקלו על בני הכפרים שיקדימו את יום הפורים שלהם במלואו וכמתכונתו ליום הכניסה, כדי שיהיו פנויים ביום פורים המקורי - ב-י"ד - לספק את צורכי החג לאחיהם שבעיירות.

יש להעיר שהקדמת יום הפורים נצרכת לא רק בגלל שביום חגיגתם בני הכפרים טרודים בסיפוק צרכיהם עצמם, אלא גם בגלל שמתוקף היות יום י"ד זמן הפורים, הן עבור בני הכפרים הן עבור בני העיירות, יום זה אסור במלאכה בשל היותו 'יום טוב' [6]. ממילא, ברור שהדרך היחידה לכך שבני הכפרים יוכלו לספק את צורכי סעודת הפורים לאחיהם שבעיירות היא להקדים את יום י"ד כולו, הן מבחינת אופיו הן מבחינת מצוותיו, ליום הכניסה.

מתוך כך, את סיבת ההקלה על הכפרים, כפי שמובאת בגמרא:

  "חכמים הקילו על הכפרים להיות מקדימין ליום הכניסה כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים"  (ב.).

רש"י פירש:

  "שיהו פנויין ביום פורים להספיק צורכי סעודת פורים לבני העיירות"   (ד"ה כדי שיספקו).

לפי זה, בני הכפרים אכן חוגגים את חג הפורים במקומם, ואינם צריכים לבוא לעיירות (שלא כשיטת ר"ח, שבני הכפרים צריכים לבוא לכרכים כדי לשמוע את קריאת המגילה בציבור); אלא שחכמים, מתוך מגמה להקל על בני הכפרים, מתוקף היותם מספקים מים ומזון לאחיהם שבעיירות, הקלו עליהם, ולִכְּדוּ את ביאתם של בני הכפרים לעיירות בשני ובחמישי לשם משפט עם קריאה מוקדמת של המגילה (ועימה גם שאר מצוות הפורים). תקנת חכמים זו נובעת כנראה ממספר שיקולים, כגון: פרסומי ניסא ו'ברוב עם הדרת מלך'; וכן שבני הכפרים אינם בקיאים לקרוא את המגילה, וממילא הם נזקקים לאחד מבני העיירות שיקראנה להם [7].

מעתה, תותר גם קושייתנו השנייה על פירושו של רש"י. שכן, כפי שנוכחנו לדעת, רש"י פירש את המונח 'כרכים' כמתייחס ל'עיירות'. מכיוון שכך אחד מבני העיירות יכול לבוא ולקרוא את המגילה עבור בני הכפרים, אשר אינם בקיאים בקריאתה, ואף להוציאם ידי חובה, שכן, עבור שניהם, זמן קריאת המגילה הוא יום י"ד, ומה שבני הכפרים מקדימים קריאתם, זהו רק מפני הקלה שהקלו עליהם חכמים לצורך העיירות; ועל כן, חשיב שפיר אותו בן עיירות הקורא להם להוציאם ידי חובה, בר-חיובא לעניין זה.

אי נמי, ניתן לתרץ כדברי הר"ן (א: באלפס ד"ה ויש), שאכן, אחד מבני הכפרים היה קורא את המגילה (וצריך לומר שאף על פי שבאופן כללי בני הכפרים אינם בקיאים בקריאת המגילה, מכל מקום הכשירו אחד מהם שיהא בקיא ויוציאם ידי חובה). עכשיו גם מובן מדוע דאגתו של ר"ח ב- "הואיל ומסתכלין בה" - שהאביונים יסעדו מתנותיהם - אינה מדאיגה כלל את רש"י, שהרי לשיטתו כל יום הפורים על כל רבדיו ותוכנו מוקדם ליום הכניסה, והמתנות לאביונים אינן מחולקות ביום זה. לכן רש"י ניסח בטעם זה משמעות צדדית אמנם, אך שקלקול גדול יכול לצאת ממנה.

ד. "לא תתגודדו"

הר"ן (שם) והתוספות (יבמות יד. ד"ה כי) מעוררים קושיה על סוגייתנו בעקבות הגמרא ביבמות (יד.): כיצד מתירים לבני הכפרים להקדים ולקרוא את המגילה בעיירות ביום הכניסה, הרי יש כאן איסור של " 'לא תתגודדו' - לא תעשו אגודות אגודות", שכן בני העיירות עצמם קוראים את המגילה רק ב-י"ד, ולא ביום הכניסה [8]?!

ניתן להבין שאלה זו בשני אופנים:

א. השאלה מתייחסת גם לקריאת בני הכפרים ביום הכניסה בכרכים, ולא רק בעיירות, ומה שהזכירו בשאלתם דווקא עיירות, זה לפי הבנתם בסוגייתנו (שכן הר"ן אצלנו סובר שהכפרים נכנסים לעיירות ולא לכרכים); ואין הכי נמי, השאלה קיימת גם למי שמבין בסוגייתנו שבני הכפרים נכנסים לכרכים (כגון ר"ח).

ב. השאלה מתייחסת דווקא לקריאת בני הכפרים בעיירות ולא בכרכים, שכן זמן הקריאה של בני הכפרים ובני העיירות זהה. שניהם, מעיקר הדין, קוראים את המגילה ביום י"ד, ואם כן, כיצד ייתכן שהכפרים והעיירות יקראו את המגילה באותו המקום בזמנים שונים. לעומת זאת, זמן הקריאה של בני הכפרים ובני הכרכים שונה, וממילא אין בעיה שבני הכפרים יקראו את המגילה בכרכים ביום אחר.

הראשונים מתרצים קושיה זו בשתי דרכים. הר"ן מתרץ:

"...ויש לומר דהני נמי כשני בתי דינין בשתי עיירות מיקרו, שהרי בני הכפרים מצויינין לעצמן ודעתן לחזור, ואחד מהן הוא שמוציאן. שאינו נראה שיהא אחד מבני העיר פוטרן, כיון שאינו מחויב בדבר, הלכך הוו להו כשני בתי דינין בשני עיירות, ושרי לכ"ע"   (שם).

כלומר, כיוון שההפרדה בין בני הכפרים ובני העיירות ברורה, הרי זה כמו שני בתי דינים באותה העיר, וממילא אין בעיה של "לא תתגודדו".

אולם, התוספות ביבמות מתרצים אחרת:

"...ואומר הרב רבי חיים [הכהן] [9] דבני כפרים היו קורין בעירם, כדמוכח בירושלמי. והשתא הוו שתי בתי דינים ב-ב' עיירות, דבכי האי גוונא לא שייך 'לא תתגודדו', אפילו לאביי. והא דקרי ליה 'יום הכניסה', לפי שבעירם היו מתאספים לבֹא לבית הכנסת בשני ובחמישי לקרות התורה. וכן נראה, דאמר בירושלמי דבן עיר אין מוציא בן [כפר] [10], דכל שאין מחויב בדבר אין מוציא אחרים ידי חובתם. וכיון שבני הכפרים היו בקיאים לקרות, ודאי היו קורין בעירם"   (יד. ד"ה כי).  

כלומר, בני הכפרים קוראים את המגילה במקומם, וממילא הקושיה הותרה מעיקרא.  

נראה שהר"ן לא אימץ את תירוצם של התוספות מתוך הבנתו את סיבת הכניסה של בני הכפרים לעיירות בשני ובחמישי:

"...שהכפרים, שאין להן עשרה בטלנין, ואין להן חזן הכנסת ושליח צבור שיקרא להם מגילה, מקדימין ליום הכניסה, דהיינו, יום שני ויום חמישי, שמתכנסין בעיירות לקרוא בתורה... ומפני שהן מספקין כל השנה כולה ביום הכניסה שנכנסין בהן בעיירות   מים ומזון לאותן שיושבין שם, שכן דרך בני עיירות להתפרנס מבני הכפרים. הקלו עליהם להיות קורין שם מגילה בשני או בחמישי שלפני הפורים, ולא יצטרכו לחזור וליכנס שם ביום הפורים לשמוע מקרא מגילה בעשרה..."     (א. באלפס ד"ה אלא שהכפרים).

כלומר, על פי הר"ן בני הכפרים זקוקים לבני העיירות למניין לתפילה ולקריאת התורה, ועל כן הם אינם יכולים לקרוא במקומם. לעומת זאת, אליבא דתוספות לבני הכפרים יש מניין, והם גם בקיאים בקריאת המגילה, ועל כן הם יכולים לקיים במקומם את קריאת המגילה כמצוותה וכהלכתה. לשיטתם נפתרת גם הבעיה שבן עיר אמור להוציא ידי חובת קריאת מגילה את בני הכפרים, בעודו לא מחויב בקריאה באותו יום מוקדם, שהוא יום הכניסה [11].  

ה. קריאת המגילה של הלילה  

עד כה עסקנו בביאור תקנת חכמים המאפשרת לבני הכפרים לקרוא את המגילה ביום הפורים. אך מה באשר לקיום קריאת המגילה בלילה?

הר"ן (א. באלפס ד"ה אלא שהכפרים) מציע שני כיוונים אפשריים כתשובה לשאלה זו:

1. אכן, בני הכפרים אינם קוראים את המגילה בלילה, שכן כשם שהקלו עליהם להקדים את הקריאה ביום כך גם הקלו עליהם שלא לקרוא בלילה כלל. קולא זו אפשרית כיוון שעיקר הקריאה היא ביום.

2. בני הכפרים קוראים את המגילה בלילה (במקומם), אך ביחיד; ובבוקר הם קוראים אותה בעיירות במניין.  

ו. מקור ריבוי הימים הנוספים (י"א, י"ב ו-י"ג)

ייתכן שניתן להעמיד את מחלוקת רש"י ור"ח בהבנת אופיים ותוכנם של הימים הנוספים כנובעת ממחלוקת במקור לימוד ריבוי הימים הנוספים. בבבלי (ב.) מובאים שני לימודים לריבוי הימים הנוספים, משני פסוקים שונים.

הלימוד הראשון:

  "אמר רב שמן בר אבא א"ר יוחנן: אמר קרא (ט', לא): 'לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם' - זמנים הרבה תקנו להם".

על פי לימוד זה ריבוי הימים הנוספים נלמד מייתורן של האותיות י' ו- ה' במילה "זמניהם", שכן היה מספיק לכתוב "זמנם" [12].

הלימוד השני:

"ור' שמואל בר נחמני אמר: אמר קרא (ט', כב): 'כימים אשר נחו בהם היהודים'   - ימים כימים - לרבות י"א ו-י"ב " [13].

מהו היחס בין שני הלימודים? על פניו נראה לומר ששני הלימודים מקבילים לשתי ההבנות באופי הימים הנוספים. מהלימוד של "כימים" נראה ש-כ' הדמיון באה להורות על הדמיון החלקי שבין הימים הנוספים לבין אלו המקוריים. כלומר, זוהי הרחבה חלקית לעניין קריאת מגילה בלבד. לעומת זאת, מהלימוד של "זמניהם" נראה שהימים הנוספים זהים באופיים לימים המקוריים.

אולי ניתן למצוא סימוכין בדברי הראשונים לדברינו אלו, התולים את מחלוקת רש"י ור"ח בשאלת אופיים ומהותם של הימים הנוספים במחלוקת במקור ריבוים של הימים הנוספים:

1. הרי"ף בפסקיו בסוגיה זו (א: באלפס), בהזכירו את מקור ריבוים של הימים הנוספים, מציין רק את הלימוד של " 'בזמניהם' - זמנים הרבה תקנו להם חכמים"; ואילו ללימוד של "ימים כימים" אין זכר.

על פי דברינו, פסק הרי"ף מובן מאוד, שכן הרי"ף מפרש את "הואיל ומסתכלין בה" כפירושו של ר"ח - שהואיל ועיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, כדי שיחלקו להם מעות פורים, אין קורין אותה אלא בזמנה [14]. ואם כן, הגיוני שהרי"ף יביא את הלימוד שעל פיו הימים הנוספים הם בעלי דמיון חלקי בלבד לימים המקוריים.

2. הרמב"ם פוסק בהלכות מגילה:

"איזה הוא זמן קריאתה? זמנים הרבה תקנו לה חכמים, שנאמר: 'בזמניהם'..."     (פ"א ה"ד).

ההגהות מיימוניות על אתר מעיר:

"כרב שמן בר אבא א"ר יוחנן, ודלא כרבי שמואל בר נחמני, דיליף מ'כימים', ע"כ"     (אות ח').

מדברי ההגהות מיימוניות משמע ששאלת המקור אינה רק שאלה טכנית של מאיזה פסוק לומדים, אלא שישנו הבדל מהותי בין הלימודים, ותוכן הלימודים משני הפסוקים שונה.

  בדברו על קיום מצוות יום הפורים הרמב"ם כותב:

"...בני כפרים שקדמו וקראו בשני או בחמישי, אם חלקו מעות לאביונים ביום קריאתן - יצאו. אבל השמחה והמשתה - אין עושין אותה אלא ביום ארבעה עשר. ואם הקדימו - לא יצאו..."   (פ"ב הי"ד).

היתרו של הרמב"ם ביחס למתנות לאביונים, שבדיעבד יצאו, מובן מאוד לאור הסברו של ר"ח ל"הואיל ומסתכלין בה", אשר הגמרא בעצמה (ד:) קבלה אותו, ובגינו התירה לחלק מתנות לאביונים בימים המוקדמים. אך לגבי מצוות שמחה ומשתה הרמב"ם פוסק כדברי הגמרא שם (ד:): "אבל שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה", ועל כן הוא מציין שאם הקדימו לא יצאו.

אם כן, הרמב"ם סובר להדיא שאופיים ותוכנם של הימים הנוספים הוא הרחבה טכנית לקריאת המגילה בלבד, כר"ח, ולכן הוא לומד את ריבוים דווקא מ"בזמניהם".

ז. פסיקת ההלכה

כל דברינו עד כה הם דיון במחלוקת הראשונים בסוגיית קריאת מגילה דכפרים, הנידונית בראשית מסכת מגילה. ברם, בסופו של דבר הגמרא אומרת במפורש (ד:) שלמרות שכאשר בני הכפרים מקדימים את קריאת המגילה, הם מחלקים מתנות לאביונים (מן הטעם שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה), שמחה - היינו סעודת הפורים - אינה נוהגת אלא בזמנה.

אולם, כבר נפסקה ההלכה כדעת רבנן בסוגיה:

"אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: זו דברי ר"ע סתימתאה, אבל חכמים אמרו: בזמן הזה, הואיל ומסתכלין בה [15], אין קורין אותה אלא בזמנה"   (ב.).

כך פסקו הרי"ף (א: באלפס), הרא"ש (פרק א' סימן א') והרמב"ם (הלכות מגילה פ"א ה"ט), וכן הוא בטור אורח-חיים סי' תרפ"ח. וזו לשון מרן השולחן ערוך:

"כפרים ועיירות גדולות... קורים ב-י"ד"   (אורח-חיים סי' תרפ"ח סעיף ג).

על כל פנים, משהו מאותה תקנה לבני הכפרים אנו מוצאים לגבי המפרש בים והיוצא בשיירה, כפי שנפסק בשולחן ערוך:

המפרש בים והיוצא בשיירה, ואינו מוצא מגילה להוליך עמו - יקראנה ב-י"ג או ב-י"ב או באחד עשר בלא ברכה..."     (שם, סעיף ז) [16]. 

---