בגדרי הטענה בשבועת עד אחד / שמואל שמעוני

א. פתיחה

המשנה בריש פרק ו' דשבועות דנה בשיעור המחייב שבועת מודה במקצת:

"שבועת הדיינין - הטענה שתי כסף, וההודאה בשוה פרוטה"   (לח: [1]).

רב ושמואל נחלקו בגמרא שם (לט:) בהבנת דין המשנה. רב הבין שסכום הכפירה צריך לעמוד על 'שתי כסף'. כלומר, סכום התביעה חייב להיות גבוה מסכום ההודאה בלפחות 'שתי כסף' כדי להתחייב בשבועת מודה במקצת. שמואל הבין שסכום הטענה צריך לעמוד על 'שתי כסף', ומספיק לכפור בפרוטה כדי להתחייב בשבועה.

לפי שמואל, המשנה מחדשת שיש צורך בטענה 'חשובה' על מנת ליצור חיוב שבועה. דין זה מצטרף לדינים נוספים הנוגעים לגדרי הטענה בשבועת מודה במקצת. בסוף המשנה הנזכרת נאמר שאין נשבעים על טענת חרש, שוטה וקטן, ומהגמרא (מח:) עולה שטענת התובע צריכה להיות טענת ברי.

דינים אלו נובעים באופן ישיר מאופייה של שבועת מודה במקצת. הגורם לחיוב שבועת מודה במקצת הוא טענת התובע, שלא נתקלת בהתנגדות מוחלטת של הנתבע. סביר להניח שטענה המחייבת שבועה צריכה להיות טענה 'חשובה', וממילא תידרש לעמוד בדרישות גבוהות: היא צריכה להיטען על ידי ישות משפטית מוכרת; היא צריכה להיות ודאית; והיא צריכה לעסוק בסכום משמעותי [2]. בהמשך דברינו נראה שייתכן שקבוצת דינים זו אינה אחידה באופייה.

לכאורה, רב חולק על יסוד זה, ורואה את דין המשנה כמנותק מעניין הטענה. לשיטתו, המשנה חִדְּשה מגבלה הנוגעת למושא השבועה - התורה מוכנה להטיל חיוב שבועה רק על סכום משמעותי של 'שתי כסף'. על פי הסבר זה, מסתבר שיש להעתיק מגבלה זו גם לשאר שבועות התורה [3]. ברם, מהמשך הסוגיה עולה לכאורה ההפך:

"אמר רב נחמן בר יצחק אמר שמואל: לא שנו (רש"י: 'דבעי טענת שתי כסף') אלא בטענת מלוה והודאת לוה, אבל טענת מלוה והעדאת עד אחד אפילו לא טענו אלא בפרוטה חייב.  

מאי טעמא? דכתיב: 'לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת' - לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, אבל קם הוא לשבועה. ותניא: כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה"   (מ.).    

שמואל מחדש שדין המשנה לא שייך בשבועת עד אחד. בירושלמי בפרקנו (הלכה א') רב חסדא וחבורתיה חולקים על דעת שמואל, אך בבבלי לא מצאנו במפורש דעה חולקת. כאמור, על פי הסברנו בדברי רב הדבר קשה. ואכן, התוספות (ד"ה אבל) טוען ששמואל אזיל לטעמיה דאין דין של כפירת 'שתי כסף', ורב חולק וסובר שגם בשבועת עד אחד קיימת המגבלה של 'שתי כסף'.

אולם, תוספות הרא"ש (ד"ה אבל) חולק על התוספות, וסובר שמחלוקת רב ושמואל לא שייכת לכאן, ודינו האחרון של שמואל מקובל על שניהם. לשיטתו, עלינו להבין את דינו של רב באופן אחר. נראה, שגם רב מודה שיש צורך בטענה חשובה על מנת לחייב שבועה, ודין 'שתי כסף' נובע מכך, אלא שלהבנתו הדין נוגע למערך הטענות כולו, ובכלל זה סכום הכפירה. כלומר, הן הטענה הן הכפירה צריכות לעמוד על 'שתי כסף' [4].

לפי זה, הדינים הנוגעים למושא השבועה אכן נלמדים משבועת מודה במקצת לשבועת עד אחד, אך דין 'שתי כסף', בין לשמואל בין לרב, אינו קשור לכך. סכום הנמוך מ'שתי כסף' אינו מופקע משבועה כקרקע; הוא אינו מקיים את הדרישה למערך טענות חשוב בשבועת מודה במקצת, ולכן אינו נלמד לשבועת עד אחד [5].

ב. חיוב מחמת הטענה

הן התוספות הן תוספות הרא"ש מניחים שאת גדרי הטענה אין ללמוד משבועת מודה במקצת לשבועת עד אחד. הדבר היחידי שניתן ללמוד הוא גדריו של מושא השבועה. רבנו אפרים חולק על הנחה זו, ולומד משבועת מודה במקצת שיש צורך בטענת ברי גם בשבועת עד אחד:

"איכא דדייקי מדקאמרינן: 'טענת מלוה' ואמרינן נמי: 'טענו', אלמא אין נשבעין בהעדת עד אחד אלא בטענה וכפירה, כלומר שיהא טוענו ברי. אבל בטענת שמא - כגון שאמר: 'אמר לי עד אחד שנטלת משלי מנה', והלה כופר, והביא את העד - פטור משבועה, הואיל ולא טענו טענת ברי. והרב רבינו אפרים תלמידו של רבינו יצחק הגדול ז"ל כך דעתו. והביא ראיה מדאמרינן במסכת בבא מציעא (ד.): 'הצד השווה שבהן (-שבועת מודה במקצת ושבועת עד אחד) שעל ידי טענה וכפירה הן באין', אלמא דווקא כשטענו ברי, אבל בשמא לא"     (רמב"ן מ. ד"ה אבל).

נראה שרבנו אפרים מניח שטענת שמא לא מוגדרת כלל כטענה, אלא נחשבת לפאסיביות של בעל הדין. ממילא, הוא סובר, מוכח מהגמרות שמדברות על טענה כמרכיב בשבועת עד אחד, שצריך טענת ברי.

בביאור שיטתו שמעתי ממורי הרב עזרא ביק, שרבנו אפרים סובר שבדומה לשבועת מודה במקצת, גם שבועת עד אחד מבוססת על טענתו של התובע. בשבועת מודה במקצת טענת התובע נתקלת בתגובה מהוססת וחלשה, שלא מתנערת מטענת התביעה מעיקרה. פער זה שבין טענות הצדדים - הוא שמחייב שבועה, האמורה לחזק את טענתו של הנתבע. בשבועת עד אחד טענתו של התובע מחוזקת על ידי עד התומך בה, ועל כן היא מחייבת רף גבוה יותר של טענת כפירה - כפירה בשבועה. לא כוחה החלקי של ראיית העד הוא שמחייב שבועה, אלא טענתו המחוזקת של התובע. מכיוון שטענת שמא לא מוגדרת כלל כטענה, לא ניתן לדבר במקרה זה על טענה מחוזקת, וממילא לא נוצר חיוב שבועה.

ידועה שיטת רבנו תם (ספר הישר סימן תקע"א) שעד המסייע פוטר משבועה. כלומר, אם נתבע המחויב שבועה מביא עד המסייעו, הוא נפטר מהצורך להישבע. הר"ן בחידושיו (בבא מציעא ב: ד"ה וליחזי) מציע לסייג פטור זה לשבועת עד אחד, "מפני שהוא מכחיש העד האחד ומשוי לה כמאן דליתיה". על פי דברינו, הדבר מובן היטב: העד המסייע נותן חיזוק נגדי לטענת הנתבע, והפער המחייב בין הטענות נמחק [6].

השיטות הסוברות שעד המסייע פוטר מכל שבועה (עיין בר"ן שם) יכולות להסכים עם דברינו, שעד אחד מחזק את הטענה, אך לומר שחיזוק טענת הנתבע פוטר מכל שבועה, כולל שבועת השומרים.

הר"ן טוען שגם לפי שיטות אלו, במצב שבו הנתבע מחויב שבועה ואינו יכול להישבע וחייב לשלם, העד אינו פוטר מתשלום, שכן עד אחד לא פוטר מחיוב ממון. המקרה המדובר הוא מקרה של שומר שמסר לשומר, שבו השומר הראשון אינו יכול להישבע שהבהמה מתה באונס, שכן הבהמה לא הייתה ברשותו.

קצות החושן (סי' פ"ז סק"ט) טוען שמדובר במקרה ייחודי, שכן מרגע הפשיעה שבמסירה לשומר השני השומר הראשון התחייב ממון, וטענת האונס אמורה לפטור אותו מהחיוב הקיים. לכן, עד אחד שמעיד על האונס לא יכול לפטור מחיוב הממון. השולחן ערוך (סי' ע"ה סעיף יב) פוסק שכאשר הנתבע טוען: "איני יודע אם הלויתני", והתובע מביא עד שמעיד שהלווהו, הנתבע מחויב שבועה ואינו יכול להישבע, ולפיכך הוא חייב. במקרה זה, טוען הקצות, העד המסייע יכול לפטור משבועה, וממילא חיוב הממון נופל.

אולם, הש"ך (סי' פ"ז ס"ק טז) פוסק שגם במקרה זה העד המסייע אינו פוטר. על פי דרכנו, דברי הש"ך מובנים היטב. כאשר הנתבע טוען טענת שמא, אין כל טענה שהעד יכול לחזק, וממילא הוא אינו יכול לפטור משבועה [7].

ג. טענת ברי כתנאי לקבלת העד

הרמב"ן מציין לצד רבנו אפרים את הר"י מיגאש, כסובר כמותו. מקור הדברים בחידושי הר"י מיגאש בשילהי מכילתין:

"שכל נתבע שמתחייב שבועה מן התורה, כגון מודה במקצת ועד אחד מעידו וכדומה להן, אין חייבין אותה שבועה אלא כשאומר לו התובע ברי לי שיש לי אצלך כך וכך. אבל אם אינו אומר ברי לי אלא שמא, אין מתחייב התובע שבועה על כך" (מח: ד"ה מתני').

לכאורה, דברי הר"י מיגאש זהים לדברי רבנו אפרים. אולם, עיון בדבריו בסוגיות השונות מעלה שהוא אינו מסכים עם הכיוון שהעלינו ברבנו אפרים.

כזכור, שמואל אומר (מ.) שדין המשנה של 'שתי כסף' לא שייך בשבועת עד אחד. דין 'שתי כסף' נלמד מפסוקי פרשת השומרים, שבגלל עירוב הפרשיות לומדים מהם את דיני מודה במקצת. הר"י מיגאש דן האם בשבועת השומרים בעינן 'שתי כסף':

"דהאי 'כסף' דכתב בקרא לכפירת טענה הוא דאתא, הילכך ליכא לאוקומה אלא בשבועה דהויא משום טענה וכפירה, דהיינו מודה במקצת. ושבועת השומרים לאו מחמת כפירה וטענה היא כי היכי דלא ניחייביה אלא אכפירת שתי כסף, אלא חיוביה מחמת טענת שמא הוא, דקא טעין השומר שנאנסה או שנגנבה. וכיון דכי משתבעי לאו אכפירה דמישתבעי, ליכא למימר דלא מיחייבי שבועה אלא על שתי כסף, דהא 'כסף' דכתיב בקרא על כפירת הטענה אוקמה רב, ושבועת השומרים לאו אכפירה היא, הילכך לא שייכי בקרא, וכיון דלא שייכי בקרא מיחייבי שבועה ואפילו אפחות משתי כסף"     (ד"ה אמר).

הר"י מיגאש טוען שכיוון שחיוב שבועת השומרים נוצר, מעצם טבעו, על סמך טענת שמא, וטענת שמא כלל לא מוגדרת לשיטתו כטענה, הרי שגדרי הטענה, כגון 'שתי כסף', לא שייכים בשבועת השומרים. בהמשך הפרק הוא מוסיף ליסוד זה השלכה נוספת:

"והאי דאמרינן אין נשבעין על טענת קטן, מסתברא לן... דוקא שבועת מודה במקצת הטענה ועד אחד דאתיין מחמת טענה, אבל שבועת שומרים דליתא מחמת טענה, דהא טענת שמא היא, אלא מחמת שמירה היא, כיון דשמר לקטן נתחייב לו בשבועת השומרים, דלא גרע מגדול"   (מב. ד"ה מתני').

לכאורה, לפי מהלכו של הר"י מיגאש, רק בשבועות המתחייבות על סמך טענה שייך לדרוש תובע גדול, טענת ברי, ותביעת 'שתי כסף'. בשבועת השומרים אין לדרוש תובע גדול, תביעת 'שתי כסף', ובוודאי לא טענת ברי, שכן השבועה אינה מתחייבת על סמך הטענה. יסוד זה מעלה שאלה: מדוע בשבועת עד אחד אין דרישה ל'שתי כסף' (על פי שמואל)? בהמשך דבריו בדף מ. הר"י מיגאש מתייחס לשאלה זו:

"דכיון דאוקמא להאי 'כסף' דכתיב בקרא דלענין כפירת טענה הוא כדאמרינן, ליכא לאוקמה אלא בשבועה דהויא מחמת טענה וכפירה, ולית לן שבועה מן התורה דהויא מחמת טענה וכפירה אלא במודה במקצת בלחוד, דחיובא מחמת כפירה והודאה הוא. אבל שבועת עד אחד, אע"ג דכי משתבע אכפירה הוא דמשתבע, אפילו הכי חיובה לאו מחמת הודאה וכפירה היא כי היכי דנבעי בה טענה שתי כסף, אלא חיובה מחמת עד אחד... ודייקא נמי מדאמרינן: 'כל ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה', והדבר ידוע דאפי' בטענה פרוטה אחת שנים מחייבין אותו ממון"   (ד"ה אמר).

הר"י מיגאש מבין שהיסוד המחייב בשבועת עד אחד אינו טענתו המחוזקת של התובע, אלא העד עם כוח הבירור שהוא נושא. כשם ששני עדים נאמנים לחייב ממון, כך עד אחד נאמן לחייב שבועה. סברה מעין זו מופיעה בדברי מהר"ם מרוטנבורג [8], בהסבר שיטת ר"ת שעד המסייע פוטר משבועה:

"מדדרשינן שבועות (מ.): 'לכל עון ולכל חטאת הוא דאין קם, אבל קם לענין שבועה', דלא מיעטיה קרא בין לחיוב שבועה בין ליפטר מן השבועה".

  כלומר, עד אחד הוא כוח הבירור הנדרש בענייני שבועה, בין לחייב בין לפטור [9]. טענת הר"י מיגאש היא שכיוון שהיסוד המחייב הוא העד ולא הטענה, אין צורך בטענה חשובה ודי בפרוטה. מבחינה זו דומה שבועת עד אחד לשבועת השומרים. בשתיהן הטענה אינה היסוד המחייב, וממילא אין צורך ב'שתי כסף'. אלא שהסבר זה מעלה את השאלה: מדוע הר"י מיגאש סובר שהתובע צריך להיות גדול ולטעון טענת ברי בשבועת עד אחד, הרי הטענה איננה היסוד המחייב את השבועה?

נראה שיש לומר בדעת הר"י מיגאש, שאומנם העד הוא המחייב את השבועה, אך ללא תביעה בית הדין כלל לא שומע את דברי העד. שני עדים הם כוח ראיה מוחלט שבית הדין שומע גם ללא טענה רצינית של תובע, ולכן הם מחייבים ממון גם כשטענת התובע היא טענת שמא. עד אחד, לעומת זאת, הוא כוח ראיה חלש יותר, שבית הדין לא שומע ללא תביעה [10]. תביעה, טוען הר"י מיגאש, היא דווקא טענת ברי המושמעת על ידי גדול.

כלומר, יש הבדל בין הדינים השונים המאפיינים טענה. הדרישה לתובע גדול ולטענת ברי נצרכת לעצם הגדרת הדבר כטענה, ולכן מופיעה בכל מקום שבו יש צורך בטענה. הדרישה ל'שתי כסף' נצרכת על מנת להגדיר את הטענה כחשובה, ולכן תופיעה רק במקום שהטענה היא היסוד המחייב את השבועה. מכאן עולה שאם אין צורך בטענת ברי, כמו בשבועת השומרים, בוודאי שאין צורך ב'שתי כסף', כדברי הר"י מיגאש (בדף מ.). שבועת עד אחד לא באה מחמת הטענה, ולכן אין צורך ב'שתי כסף' על מנת לחייבה, אך ללא טענה היא לא תיווצר, שכן העד לא יישמע ללא תביעה, ולכן יש צורך בתובע גדול ובטענת ברי.

ד. שני מסלולים בחיוב שבועה

הרמב"ם פוסק כשיטת הר"י מיגאש בכל הנקודות שנגענו בהן. תובע גדול וטענת ברי נדרשים הן בשבועת מודה במקצת הן בשבועת עד אחד [11], ואילו דין 'שתי כסף' נדרש רק בשבועת מודה במקצת [12]. בהלכות גזלה ואבדה הרמב"ם דן במקרה ספציפי:

"אם היה שם עד אחד בלבד, ובעל הבית טוען שגזול הוא כלי זה בידו, והלה אומר: לקוח הוא בידי... הרי זה חייב להחזיר הכלי לבעליו בלא שבועה, שאילו היה שם שני עדים היה חייב לשלם, ועכשיו שאין שם אלא עד אחד חייב שבועה ואינו יכול להישבע, שהרי אינו מכחיש את העד, וכל המחוייב שבועה ואינו יכול להישבע משלם"   (פ"ד הי"ג).

במקרה זה התובע לא ראה את מעשה הגזלה בעיניו, וכל ידעותיו נובעות מדברי העד, וזו לכאורה טענת שמא. אך לאור פסיקותיו הברורות של הרמב"ם לגבי הצורך בטענת ברי בשבועת עד אחד, נראה שהטענה כאן מוגדרת כטענת ברי, כיוון שהתובע מזהה את החפץ שלו בידי הנתבע. הראב"ד מבין שטענה כזו אינה נחשבת טענת ברי, ועל כן משיג על דברי הרמב"ם:

"זהו תימה, ומאחר שבעל הבית לא היה שם איך יש כאן טענת ברי כדי שיהיה זה מחוייב שבועה שאינו יכול להישבע".

בהלכה י"ז מובא מקרה דומה, ושוב הראב"ד משיג:

"ואם טענת בעל הבית אינה טענת וודאי, היאך זה מחוייב שבועה, ולמה ישלם העשרה מכח מחוייב שבועה שאינו יכול להישבע משלם".

לכאורה, הראב"ד סובר כדעת רבנו אפרים והר"י מיגאש, שאין לחייב שבועת עד אחד בטענת שמא. אולם, אם נתבונן היטב בדבריו, נראה שהוא לא חולק על עצם חיוב שבועת עד אחד במקרה הנידון [13]. טענתו היא כלפי הגדרת מעמד הנתבע כמחויב שבועה שאינו יכול להישבע ומשלם. מדבריו עולה שניתן לחייב שבועת עד אחד גם בטענת שמא, ואם הנתבע יסרב להישבע הוא יתחייב בתשלום, אך במצב שבו הוא אינו יכול להישבע הוא ייפטר. כמובן, פיצול זה טעון הסבר.

ישנם כמה הסברים לדין 'מתוך שאינו יכול להישבע משלם', אך דומה שההסבר הפשוט ביותר הוא שכשהאדם מחויב שבועה הוא באופן בסיסי חייב ממון, והשבועה היא רק דרך מילוט עבורו מתשלום אותו ממון. אם הוא אינו יכול להישבע, ואין זה משנה מדוע, הוא נשאר ברובד הבסיסי של חיוב ממון. הבנה זו מפורשת בדברי הריב"ם [14]:

"דשבועת עד אחד תשלומין נינהו, דכי איכא תרי לא מיפטר מידי תשלומין בשבועה אלא שלומי משלם, וכי ליכא אלא חד פטריה רחמנא מתשלומי ממון ובלבד שישבע, והילכך או ישלם ממון או שבועה, ועד דמשתבע שבועה דעד אחד לא מיפטר מיניה".

הריב"ם מחדש שלעד אחד יש כוח בירור הגדול מספיק לחייב ממון, אלא שהתורה מאפשרת במקרה זה להיפטר מחיוב הממון על ידי שבועה [15].

הראב"ד חולק על הבנה זו. עד אחד אכן מחייב שבועה בעזרת כוח הבירור שלו, ולכך לא צריך טענת ברי, אך הוא אינו יוצר חיוב ממוני שצריך להיפטר ממנו, שכן כוח הבירור של עד אחד אינו מספיק לחייב ממון. אולם, ישנו מסלול אחר שעד אחד יכול לחייב בו שבועה - חיזוק טענת התובע - ודווקא במסלול זה נוצר חיוב ממון ברובד הבסיסי.

נסביר את דברינו. כידוע, האמוראים חלקו (כתובות יב:) האם 'ברי ושמא - ברי עדיף'. המקרה הנידון הוא אדם התובע את חבירו על הלוואה שהלווהו, בעוד הנתבע טוען: "איני יודע אם הלויתני". רב הונא ורב יהודה סוברים שהנתבע חייב בתשלום, ולא אומרים במקרה זה ש'המוציא מחבירו עליו הראיה'. ההסבר המקובל לשיטתם הוא שהפער בין טענתו החזקה והברורה של התובע לטענה המהוססת והחלשה של הנתבע, דיו לחייב ממון [16]. להלכה, אנו פוסקים כרב נחמן ורבי יוחנן, שפוטרים את הנתבע מתשלום, וסוברים שגם במקרה זה 'המוציא מחבירו עליו הראיה'.

עם זאת, במקרה שבו הנתבע לא טוען: "איני יודע אם הלויתני", אלא: "איני יודע אם פרעתיך", מוסכם שהוא חייב לשלם (בבא קמא קיח.). מה ההבדל בין המקרים? מקובל להסביר שבמקרה שהנתבע אומר: "איני יודע אם פרעתיך" הוא מוחזק כחייב, שהרי הוא מודה בקיומו של החוב, וכל עוד לא יטען בוודאות שפרע את החוב, חזקת חיוב זו תחייב אותו בתשלום. אולם, הט"ז (סי' ע"ה סעיף יא) מעלה הסבר אחר:

"שברי של התובע הוא טוב, כיון שגם הנתבע מודה בהלואה, משום הכי אמרינן כאן ברי עדיף".

הט"ז מעלה שגם רב נחמן ורבי יוחנן מקבלים את הרעיון שפער בטענות יכול לחייב בתשלום, אלא שהם סוברים שרק כאשר טענת הנתבע היא גם טענת שמא, וגם מודָה חלקית לטענת התובע, הפער בין הטענות מספיק לחייב ממון [17].

הראב"ד, כנראה, סובר שגם עד אחד יכול לחזק את טענת התובע ברמה שיכולה לחייב ממון, אלא שבמקרה זה החיוב אינו מוחלט, וניתן להיפטר ממנו על ידי שבועה. אולם, אם הנתבע אינו יכול להישבע מכל סיבה שתהא, חוזר חיוב הממון. על מנת להגיע לרמת חיוב שכזו, טענת התובע צריכה להיות טענת ברי.

אך עד אחד יכול לחייב שבועה במסלול נוסף - מעצם כוחו כעד אחד - ובמסלול זה הוא יכול לחייב גם בטענת שמא, אך במקרה זה לא יהיה דין 'מתוך שאינו יכול להישבע משלם', שכן לא נוצר חיוב בסיסי של ממון.

לפי דברינו, הראב"ד מקבל את טענת הר"י מיגאש שטענת שמא כלל לא מוגדרת כטענה, אך סובר שעד אחד יכול לחייב שבועה גם ללא טענה. בהקשר זה עלינו לבדוק את דברי הראב"ד במקום נוסף.

הרמב"ם (הלכות שכירות פ"ב ה"ז) פוסק שקטן יכול לחייב בשבועת השומרים, על אף שטענתו אינה טענה, שכן שבועה הבאה על טענת שמא כלל לא נזקקת לטענה. הראב"ד חולק על פסיקה זו, וטוען:

"על ודאי שלו אין נשבעין, על ספק שלו נשבעין?!".

הראב"ד מבין שקטן לא יכול לחייב בשבועת השומרים, שכן יש צורך בטענה, ואין נשבעין על טענת קטן. לפי דברינו, הדבר קשה, שכן הראב"ד מכיר כאן בטענת השמא של המפקיד כטענה.

נראה שהראב"ד אכן לא מכיר בטענת שמא כטענה, אך סובר ששבועת השומרים כלל לא באה על טענת שמא. דבר זה עולה מדברי הראב"ד המובאים בשיטה מקובצת:

"כי השומר יודע האמת, ובעל הבהמה לא יוכל לדעת, ויכול זה לכפור במה שירצה ולא יתבייש ממנו, לפיכך חייבתו התורה שבועה כדי שלא יכפור בו ויפסיד ממונו של זה, והתורה עושתו כברי" (בבא מציעא צז: ד"ה ותשובת).

כיוון שהמפקיד לא יכול לדעת מה אירע לחפץ שלו והוא תובע לקבל הסבר, התורה חִדְּשה שלתביעה זו יש מעמד של טענת ברי. אחד החיובים ששומר מקבל על עצמו בקבלת השמירה הוא להתמודד עם טענה שכזו [18]. כיוון שהטענה מוגדרת כטענת ברי, ניתן לומר שגם שבועת השומרים היא שבועה המבוססת על טענה, וממילא קטן לא יכול לחייב בה, שהרי גם אם התורה הופכת את טענתו לטענת ברי, אין נשבעין על טענת קטן.

אם נקבל את הסברנו בשיטת הראב"ד בשבועת עד אחד נגיע למסקנה שקטן יכול לחייב שבועה זו. אולם, אז היא לא תהיה מבוססת על חיזוק טענת התובע, אלא על כוח הבירור של העד, וממילא לא יתקיים בה דין 'מתוך שאינו יכול להישבע משלם'.

הראשונים החולקים על הראב"ד מבינים שהטענה בשבועת השומרים היא טענת שמא, שאינה מספיקה לחייב בשבועה, והתורה היא שמטילה חיוב שבועה במצב זה. גם לשיטתם ניתן לדבר על שני מסלולים שונים בחיוב שבועה. כאשר התובע טוען טענת ברי השבועה המבוססת על חיזוק הטענה, שכן יש במצב זה מעמד של 'תובע משביע' ומעמד של 'נתבע מושבע'. כאשר התובע טוען טענת שמא, התורה או העד האחד מחייבים את השבועה, ואין מעמד של 'תובע משביע' ומעמד של 'נתבע מושבע'.

גם אם אין לכך נפקא מינה לדין 'מתוך שאינו יכול להישבע משלם', יכולה להיות לכך נפקא מינה לתחום אחר. תוספות הרא"ש (בבא מציעא ו. ד"ה שלא) דן בגלגול שבועה. כאשר הנתבע מתחייב בשבועה ניתן לגלגל עליו שבועות נוספות, בין שהשבועה המקורית באה על טענת שמא, בין שהיא באה על טענת ברי. עם זאת, הוא טוען, ישנו הבדל לגבי היקף היכולת לגלגל:

"דאין יכול לגלגל מספק אלא דבר הדומה".

נראה שניתן להבין את דינו של הרא"ש על פי הסברנו. במקביל לשני מסלולים בחיוב שבועה, ישנם שני מסלולים בגלגול שבועה. כאשר השבועה המקורית באה על טענת שמא, התורה מאפשרת להרחיב אותה ולחייב את הנתבע להתייחס במסגרתה לנקודות נוספות. הרחבה זו מוגבלת לדברים הקרובים בתוכנם לשבועה המקורית. כאשר השבועה המקורית באה על טענת ברי, יש לתובע מעמד של 'תובע משביע', ומעמד זה מעניק לו את היכולת לחייב בשבועות נוספות בכל תחום שבו הוא רוצה.

ה. שיטות המחייבים גם בטענת שמא

ראשונים רבים [19] חולקים על רבנו אפרים, וסוברים שניתן לחייב בשבועת עד אחד גם בטענת שמא [20]. על אף המגמה האחידה בדין, נראה שניתן לזהות בקבוצת ראשונים זו כמה כיוונים שונים.

לכאורה, ניתן לומר שהסבר שיטה זו הוא שהעד הופך את טענת השמא של התובע לטענת ברי, שכן התובע מקבל את דברי העד. אולם, הסבר זה נסתר על ידי דברי אביי (בבא בתרא קלה:), הקובע שטענת ברי הנטענת על ידי אחר אינה מוגדרת כטענת ברי [21]. רק טענת הטוען עצמו תגדיר את זהותה כטענת ברי או שמא.

כזכור, רבנו אפרים הוכיח את שיטתו מהגמרא (בבא מציעא ד.), האומרת על שבועת מודה במקצת ושבועת עד אחד ש"על ידי טענה וכפירה הן באין". הר"ן בחידושיו (שם ד"ה מה) דוחה ראיה זו, וטוען: "דבין טענות ברי ובין בטענות שמא 'טענה' מיקרי". לפי הר"ן, ייתכן שיסוד חיוב שבועת מודה במקצת הוא הפער בין הטענות, אך גם טענת שמא מוגדרת כטענה, וממילא עד אחד יכול לחזק אותה.

גם הרמב"ן (מ. ד"ה אבל) דוחה את ראיית רבנו אפרים, אך בניסוח שונה:

"דמאי 'טענה' דקאמרינן? תביעה שהוא תובעו".

הרמב"ן כנראה מודה לרבנו אפרים שטענת שמא לא מוגדרת כטענה, אך סובר שבשבועת עד אחד אין צורך בטענה, ודי בתביעה. יסוד החיוב אינו טענת התובע אלא עדות העד, ודי בתביעה גרידא כדי שבית הדין ישמע את אותה עדות [22].

שיטה קיצונית יותר עולה מדברי התוספות. התוספות טוען שגם לו כופר בכל היה חייב בשבועה, עדיין היה צורך בפסוק מיוחד לחייב בשבועת עד אחד:

"...דהא איצטריך במקום שהוא אינו תובע כלום ואינו יודע, והעד מעיד שהוא גנב או שאביו הלוה לו"  (בבא מציעא ג. ד"ה מפני).

מקובל לומר שגם שני עדים לא יכולים לחייב ממון אם אין לפחות טענת שמא מצד התובע [23]. אולם, אם מקבלים את טענת הר"י מיגאש שטענת שמא אפילו לא מוגדרת כתביעה, קשה לחלק בין מצב שהתובע טוען שמא למצב שבו הוא אינו טוען כלום. התוספות מחדש שכיון שגם עד אחד הוא כוח עצמאי שיכול לחייב שבועה, אין כל צורך בטענה, והעד יחייב שבועה גם כשהתובע לא תובע כלום [24].

נאמנים לשיטתם [25], התוספות קובעים (סנהדרין סח: ד"ה קטן) שניתן לחייב בשבועת עד אחד גם אם התובע קטן. כאשר העד מחייב מכוח עצמו, אין צורך בדמות בעלת יכולת לטעון טענות שתעמוד מאחוריו. הרמב"ן לא מחויב למסקנה זו, שכן ניתן לומר שאמנם אין צורך בטענה, אך קטן לא יכול למלא אפילו את הצורך בתביעה. ואכן, השולחן ערוך (סי' ע"ה סעיף כג) פוסק שניתן לחייב בשבועת עד אחד גם בטענת שמא, ועם זאת הוא פוסק (סי' צ"ו סעיף א) שלא ניתן לחייב כאשר התובע קטן, "שזה עד אחד, ואין שם תובע, שתביעת הקטן אינה תביעה גמורה".

ו. סיכום

המשנה קובעת שבשבועת מודה במקצת, המסתמכת על טענתו החזקה של התובע, התובע צריך להיות גדול; טענתו צריכה להיות טענת ברי; וסכום התביעה צריך לעמוד על 'שתי כסף'. בשבועת עד אחד שמואל קובע שדי בתביעת פרוטה. דינן של שאר הדרישות בשבועת עד אחד נידון בראשונים.

הראשונים חולקים האם ניתן לחייב בשבועת עד אחד כאשר התובע טוען טענת שמא. הראינו שבמסגרת השיטה הפוטרת ישנן שלוש שיטות שונות: רבנו אפרים סובר שהיסוד המחייב של השבועה הוא טענתו המחוזקת של התובע, ולא ניתן לחזק טענת שמא. הר"י מיגאש סובר שהיסוד המחייב הוא כוח הבירור של העד, אך ללא טענת ברי בית הדין כלל לא שומע את העד, שכן אין תביעה. הראב"ד סובר שניתן לחייב שבועה גם בטענת שמא, אך אז היא לא מבוססת על חיזוק הטענה, ואין בה את דין 'מתוך שאינו יכול להישבע משלם'.

גם במסגרת השיטה המחייבת ישנן שלוש שיטות שונות: הר"ן מסכים עם רבנו אפרים שיש צורך בטענה כדי לחייב בשבועה, אך גם טענת שמא מוגדרת כטענה. הרמב"ן סובר שאין צורך בטענה ודי בתביעה. התוספות מרחיק לכת עוד יותר וטוען שניתן לחייב שבועה גם ללא כל תביעה.

אם קיימת דרישה לטענת ברי, קל וחומר שיש דרישה שהתובע יהיה גדול. אם כלל לא דורשים תביעה, ניתן לחייב שבועה גם אם התובע קטן. השיטות הדורשות תביעה, אך מסתפקות בטענת שמא, יכולות לחַלק ולדרוש תובע גדול, גם אם הוא טוען טענת שמא.

---