כל דאלים גבר / דב דניאל ודוד פלדמן

א. הבנות היסוד בדין

כאשר בית דין מתמודד עם מצב של 'ספיקא דממונא' - מקרה של ויכוח בין שניים על נכס, כאשר אף צד אינו מוחזק ולאף צד אין ראיה - ישנם מספר פתרונות אפשריים. אחד החשובים שבפתרונות אלו מובא בסוגיה בפרק חזקת הבתים:

"ההוא ארבא דהוו מינצו עלה בי תרי. האי אמר: 'דידי היא', והאי אמר: 'דידי היא'. אתא חד מינייהו לבי דינא ואמר: 'תיפסוה אדמייתינא סהדי דדידי היא'. תפסינן או לא תפסינן? רב הונא אמר: 'תפסינן', רב יהודה אמר: 'לא תפסינן'. אזל ולא אשכח סהדי. אמר להו: 'אפקוה וכל דאלים גבר'. מפקינן או לא מפקינן? רב יהודה אמר: 'לא מפקינן', רב פפא אמר: 'מפקינן'. והלכתא: לא תפסינן והיכא דתפס לא מפקינן.

זה אומר: 'של אבותי' וזה אומר: 'של אבותי' - אמר רב נחמן: 'כל דאלים גבר' " (לד:) [1].

שאלת היסוד בנוגע לדין זה היא כדלהלן: האם 'כל דאלים גבר' הוא 'פסק' או שמא 'סילוק'?

מהי משמעותן של שתי הבנות אלה, ומדוע עולה שאלה זו? ההבנה הפשוטה היא שמה שבית דין אומר זהו פסק. אולם, במקרה של 'כל דאלים גבר' הדבר מעורר תהייה - האמנם זהו פסק? מה משמעותו של פסק שבו בית דין אומר לבעלי הדין להתמודד על הנכס באמצעות אלימות פיזית? וכך החקירה נבנית: האם יש כאן פסק חריג, דרך בלתי קונבנציונאלית של הכרעה בבית דין; או שמא אין כאן פסק כלל ועיקר אלא 'הסתלקות' - כלומר, במקרים מסויימים בית דין מסרב לפסוק, והוא לא מפריע לבעלי הדין לפתור את הסכסוך בצורה הפרימיטיבית ביותר [2].

ננסה לבחון שאלה זו דרך שיטות הראשונים בסוגיה. שיטת הרשב"ם עולה בבירור מדבריו בסוגיה. כאשר הרשב"ם מסביר למה בית דין לא יכול להוציא מתחת ידו את הנכס שתפס לבעלי הדין ("לא מפקינן"), הוא אומר:

"דמאחר שבא ממון ישראל ביד בית דין אינן רשאין להפקירו"   (ד"ה לא).

הרשב"ם מתאר את כל דאלים גבר כ'הפקר' של הממון. אין ספק שלפי שיטת הרשב"ם אין כאן פסק רגיל - בלית ברירה, בית דין מפקיר את הממון ונותן לבעלי הדין להילחם עליו.

נימה אחרת עולה מדברי רבנו יונה על הסוגיה. רבנו יונה מסביר את דעתם של רב הונא ורב יהודה בנוגע לתפיסה:

"לא תפסינן - ואפילו אי סבירא לן דאי תפסינן לא מפקינן, יש לנו לחוש למה שזה אומר 'תפסינן עד דמייתי סהדי', כי אולי יביא עדים, ולא חיישינן בביטול דינא דכל מאן דאלים גבר, כיון שאין אנו יודעין אם יגבר מי אשר אלה לו. ורב יהודה אומר לא תפסינן, דשמא אין ממש במה שזה אומר שיבא עדים, ונמצא שאנו מבטלין דינא דכל מאן דאלים גבר" (ד"ה תפסינן).

רבנו יונה מסביר למה רב יהודה אומר שלא תופסים - לשיטתו, אם בית דין יתפוס הוא לא יוכל להוציא, ויש חשש שבסופו של דבר 'נבטל את דין כל דאלים גבר'. רבנו יונה לא אומר שהחשש הוא שהבעלים האמיתי לא יזכה בחפץ, אלא שאנו נבטל את דין כל דאלים גבר. משמע מדבריו שיש לנו אינטרס מסוים לבצע 'כל דאלים גבר' - אינטרס שהאפשרות היחידה להסביר אותו היא בכך שיש עניין לבית דין 'לעשות דין'. כעת, אם ננקוט כשיטת הרשב"ם ונאמר שכל דאלים גבר מהווה דרך להימנע מעשיית דין, אי אפשר לקיים תפיסה שרוצה בצורה אקטיבית לבצע 'כל דאלים גבר'. רק אם נראה את כל דאלים גבר כפסיקה של ממש, אזי נוכל להבין שבית דין רוצים 'לקיים דינא דכל דאלים גבר', ולא רק מטעמים מעשיים של האפשרות לעשות צדק [3].

השיטה שאותה מצטטים האחרונים כדוגלת באופן מובהק בהבנה ש'כל דאלים גבר' הוא פסק לכל דבר, היא שיטת הרא"ש. הרא"ש בסוגייתנו מסביר את טיבו של דין 'כל דאלים גבר':

"האי 'כל דאלים גבר' דינא הוא, דכל מי שגבר ידו בפעם ראשונה - הוא שלו עד שיביא חבירו ראיה, וכל זמן שלא יביא ראיה - אף אם תגבר ידו לא שבקינן ליה לאפוקי מיניה. דלא מיסתבר שיתקנו חכמים שיהיו כל ימיהם במריבה ומחלוקת - היום יגבר זה ומחר חבירו, אלא חכמים פסקו: כל דאלים בפעם הזאת גבר, וסמכו על זה דכל מי שהדין עמו קרוב להביא ראיות, ועוד: מי שהדין עמו ימסור נפשו להעמיד שלו בידו ממה שימסור האחר לגזול, ועוד יאמר: 'מה בצע שאמסור נפשי והיום או למחר יביא ראיה ויוציאנה מידי' "   (פ"ג סי' כב).

לעומת הרשב"ם שכינה את מערכת כל דאלים גבר 'הפקר', הרא"ש משתמש בביטויים כגון: "דינא" ו"פסקו". יתר על כן, הרא"ש טוען שזהו פסק שבאמצעותו מתגלה האמת - הבעלים האמתי יזכה, משום שזוהי עובדה מוכחת שמי שהממון באמת שלו נלחם בחוזקה כדי לזכות בו, וכנראה שהמנצח הוא אכן הבעלים.

הדין המרכזי שאותו מציג הרא"ש בדבריו כאן, אף הוא עולה בקנה אחד עם תפיסתו בדין כל דאלים גבר. הרא"ש דן בשאלה מעשית ביישום כל דאלים גבר - באיזו נקודת זמן אפשר לומר שתהליך הפסיקה נגמר. הרא"ש, בהתאם לשיטתו, אומר שאחרי שאדם אחד ניצח בקרב, נגמר תהליך הפסיקה, והשני כבר לא יכול לשוב ולגבור עליו. דברים אלו תואמים את שיטתו, שכן אם נניח שכל דאלים גבר הוא הליך משפטי של פסיקה, הרי שאחרי שהוכרע הקרב, הוכח מיהו הבעלים, וברור שלא נאפשר לשני לגזול את החפץ מן הבעלים האמתי.

ואכן, מדברי הרשב"ם (לה. ד"ה התם) משמע שהוא חולק על דינו של הרא"ש, וסובר שגם לאחר שהראשון גבר, השני יכול לחזור ולתקוף ממנו, וכן מפורש בדברי התוספות (בבא מציעא ו. ד"ה והא).

ב. איכא למיקם עלה דמילתא

בהמשך סוגייתנו הגמרא משווה בין מקרים שונים של ספיקא דממונא. ההשוואה הראשונה היא למקרה שבו שני בעלי דינים מציגים ראיה ניצחת: לכל אחד מהם יש שטר מכר על אותה קרקע, ושני השטרות נכתבו באותו יום:

  "שני שטרות היוצאין ביום אחד - רב אמר: יחלוקו, ושמואל אמר: שודא דדייני [4]".

הגמרא שואלת מה ההבדל בין אותו המקרה לבין "זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי", ומתרצת:

"התם ליכא למיקם עלה דמילתא, הכא איכא למיקם עלה דמילתא"   (לה.).  

כלומר, במקרה של שני שטרות היוצאים ביום אחד לעולם לא ניתן יהיה להכריע את הדין בראיות טובות יותר מאלו שקיימות עכשיו, ולכן פוסקים על פי הנתונים שבידינו כמיטב יכולתנו. לעומת זאת, במקרה של "זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי", קיים סיכוי שיבואו עדים ויעידו לטובת אחד הצדדים, וכך נוכל להגיע למסקנה ודאית ונכונה. לכן אנו פוסקים כל דאלים גבר.

נבחן חילוק זה לאור ההבנות השונות שראינו בראשונים. על פי דברי הרשב"ם, הדבר פשוט:

"אין כאן לומר חלוקה ושודא, דשמא יבאו עדים ויסתרו את הדין שדנו בית דין, הלכך אין בית דין נזקקין להם לדון דין שסופו לבא לידי עיוות, אלא מניחים אותן וכל דאלים גבר עד שיבאו עדים ויבררו הדבר"   (ד"ה התם).

במקרה שבו לא נאמרה המילה האחרונה, ועדיין תיתכנה התפתחויות, אין אנו מוכנים לפסוק, משום שהפסק יכול להתבטל לכשתתברר האמת. לכן, אנו לא פוסקים, אלא מתעלמים מבעלי הדין ונותנים להם לריב, עד שיביא אחד מהם ראיה ראויה לשמה. אך במקרה שהגיע לתומו מבחינת הבירור, אנו חייבים לפסוק כמיטב יכולתנו, ואין אנו חוששים שמא יתבטל דיננו, משום שהגענו לסוף הדרך.

לשיטת הרא"ש הסובר שיש כאן פסק, הדבר יותר קשה. למה עדיף לפסוק כל דאלים גבר כאשר יכולים לבוא עדים ולברר את הדבר, הרי גם כל דאלים גבר הוא פסק? נראה שיש לומר שלמרות שייתכן שבית דין מבזבזים את זמנם משום שפסקם יתבטל, בכל זאת אין בכך את הבושה הכרוכה במקרה שבו בית דין פוסקים בפירוש לטובת אדם אחד, ואחר כך מוכח שפסקו לטובת הרמאי. למרות שהתוצאה במקרה של כל דאלים גבר אמורה להיות שהצדיק יזכה, ברור שאין זה מנגנון חסין לחלוטין, וייתכנו מקרים יוצאי דופן.

ג. תפיסת גורם שלישי

"אמרי נהרדעי - אם בא אחד מן השוק והחזיק בה, אין מוציאין אותה מידו"   (לה:).

כלומר, אם במקרה של שניים שנאבקים על קרקע (כל דאלים גבר), אדם שלישי בא וניצח את שניהם - אין מוציאים את הקרקע מידו. הראשונים מבינים שבמקרה זה אין לאדם השלישי אפילו טענה שמסבירה למה הקרקע שלו - הוא חוטף סתם כך! אף על פי כן, שיטת נהרדעי היא שאין מוציאים את הגזלה מתחת ידו. מה יכול להיות ההסבר לכך? התוספות כותב:

"ואפילו כתבו הרשאה זה לזה, הואיל ורשעים הם אין נזקקים להם"   (ד"ה אין).

לפנינו הקצנה משמעותית של ראיית כל דאלים גבר כסילוק. מעבר לכך שבית דין לא מכריע בסכסוך, ואף מאפשר מריבה שלא מסתיימת בתפיסה הראשונה, הוא אפילו לא מתערב במקרה שנעשה בו עוול בעליל, כאשר ברור שאין לתופס שום קשר לחפץ. יתר על כן, גם אם שני בעלי הדין מתאגדים - כאשר ברור שהאיגוד שלהם הוא הצודק, משום שהוא כולל את שניהם - ובאים לבית דין בתור קבוצה אחת כנגד השלישי שבא מן השוק, אפילו אז אין בית דין נזקקים להם, למרות שברור מי מן הצדדים זכאי על פי דין ומי לא. דומה שההסבר היחיד לשיטה זו הוא יסודו של הרשב"ם באופן מוקצן. כאשר בית דין נתקל במצב כעין זה, הוא מסלק את ידיו מן המקרה - מבחינתו המקרה כלל לא קיים, והוא לא מוכן לשמוע עוד דבר הנוגע אליו!  

בהמשך הסוגיה רב אשי דוחה את שיטת נהרדעי. לשיטתו צריך לומר שיש כאן מקרה חדש, משום שהדיון הוא בין בעלי דין אחרים. כלומר, הדיון מוגדר על פי בעלי הדין, ולא על פי המושא של הדיון - החפץ. לכן, למרות שהסתלקנו מן התיק שבו ראובן תבע את שמעון, עדיין לא הסתלקנו מן הדין שבו ראובן ושמעון תובעים את לוי.

על פי הסוברים שכל דאלים גבר הוא פסק, אפשר להסביר את שיטת נהרדעי בצורה שונה. הרשב"א כותב:

"כיון שזה אומר אינה שלך וזה אומר בהפכו, אם כן אין אחד מהן בעל דברים שלי"   (ד"ה אמרי).

כלומר, אמנם ברור שהקרקע אינה שלו, אך בכל זאת השלישי יכול להימלט מטענותיהם של בעלי הדין, בכך שיטען כלפי כל מי שבא אליו בטענות שלא הוא בעל הקרקע אלא השני. ברם, אם השניים יתאגדו, משמע שהם יוכלו לגבור על השלישי בדין.

ד. היחס בין 'כל דאלים גבר' ל'יחלוקו'

המשנה בריש בבא מציעא מתארת מקרה שבו שני בעלי דין האוחזים בטלית טוענים לבעלות עליה. המשנה פוסקת שחולקים את הטלית במקרה זה. הראשונים התקשו בהשוואת דין המשנה לגמרתנו. הרי בשני המקרים מדובר בממון המוטל בספק, ומדוע אם כן במקרה אחד חולקים ובשני עושים כל דאלים גבר? נבחן כמה משיטות הראשונים בנושא, ונראה כיצד הם מתקשרים לדיוננו.

הרמב"ן

הרמב"ן כותב:

"דההיא ארבא לא תפסי לה תרוויהו, אבל משנתינו ששניהם אדוקים בה, אין מוציאין מידם לומר כל דאלים גבר... דכיון דלא מזדקקינן להו לית לן למיחש לרמאי"   (בבא מציעא ב. ד"ה ויחלוקו).

נראה שהרמב"ן מבין שמהותו של כל דאלים גבר היא להימנע מעשיית דין, ולא לעזור לבעלי הדין. לכן, אומר הרמב"ן, לא ייתכן שאם בעלי הדין כבר מוחזקים אנו נטרח להוציא את החפץ מהם כדי שיוכלו לריב עליו - לעשות כל דאלים גבר. הרי כל מהות כל דאלים גבר היא שבית דין לא רוצה להתעסק במקרה זה, ולכן לא ייתכן שבית דין יתערב כדי לומר כל דאלים גבר. כלומר, כל דאלים גבר הוא סילוק, ואם במצב הנתון בית דין צריך לעשות מעשה הוצאה כדי להגיע לכל דאלים גבר - אין זה כל דאלים גבר, וצריך לפסוק בצורה אחרת.

הרא"ש

בתחילת דברינו הסברנו את שיטת הרא"ש כשיטה מובהקת של הבנת כל דאלים גבר כפסק, אשר מברר את האמת. כעת נראה את דבריו על המשנה בבבא מציעא:

"דכיון דשניהם באים לפנינו מוחזקים בגוף הטלית אנו צריכין לפסוק להם דין חלוקה. דכל דבר שאנו רואין ביד אדם חשבינן ליה שהוא שלו, אף על פי שאחר מערער ואומר: 'שלי הוא'... הלכך אי אפשר לפסוק כאן דין כל דאלים גבר... דהתם שאני, שאין אחד מהן מוחזק בדבר שמערערין עליו, ואין בית דין מחוייבין למחות למי שבא ליקח דבר שאין אנו יודעין של מי הוא, והוא אומר שלו הוא, הלכך אין ראוי לפסוק להן דין חלוקה, שמא נפסיד לאחד מהן שלא כדין. ויותר ראוי לומר להם שכל מי שתגבר ידו בכח או בראיות שיזכה, וסומכין על זה שמי שהדין עמו קרוב להביא ראיות. ועוד, שמי שהדין עמו מוסר נפשו להעמיד את שלו בידו יותר ממה שמוסר האחר נפשו לגזול. ועוד יאמר זה: מה בצע שאמסור נפשי והיום או למחר יביא ראיה ויוציאנה מידי. אבל הכא דשניהם מוחזקין בגוף הטלית, אנו מחוייבין למחות שלא יגזול האחד את חבירו"   (פ"א סי' א).

דברי הרא"ש כאן תקיפים הרבה פחות מדבריו בבבא בתרא. אמנם, הוא מזכיר את הסברות שבגללן אפשר לחשוב שכל דאלים גבר הוא אמצעי לברר את האמת, אך בדבריו מתגלים בקיעים אם מניחים שהוא בעל השיטה שאומרת שכל דאלים גבר הוא פסק דין. כאשר הוא אומר שפוסקים כל דאלים גבר, הוא מסביר זאת בכך ש: "אין בית דין מחוייבין למחות למי שבא ליקח דבר שאין אנו יודעין של מי הוא". הנימה שעולה מדברים אלו היא נימה של סילוק - השאלה היא האם בית דין חייב למחות כאשר מישהו לוקח ממון מחברו, ואם התשובה היא לא - אפשר לבצע כל דאלים גבר. אם נצרף לכך את דברי הרא"ש בתשובותיו, תצטייר לנו תמונה חדשה של שיטת הרא"ש:

"יפה כתבת על הדין שנפסק כל דאלים גבר וגברה יד האחד ותפס, שכנגדו יכול להשביעו שבדין תפס. והא דפסקינן כל דאלים גבר, לאו דינא הוא דמצי למימר: בית דין פסקו לי כל דאלים גבר וגברה ידי וזכיתי מכח בית דין ואין לי לישבע, אלא מחמת שאין בית דין יכולין לברר של מי הוא ואין שום אחד מהם מוחזק, אמרו חז"ל כל דאלים גבר. וסמכו חכמים על זה כי אותו שהממון שלו ישים נפשו בכפו להלחם שלא יגזול אחר ממונו, והמשקר לא טרח כולי האי, וגם ירא שמא ימצא הלה עדים לאחר זמן שהוא שלו... וכיון דלאו דינא הוא מצי אידך למימר אישתבע לי דבדין תפשת"     (כלל שבעים ושבעה אות א).

הרא"ש כאן דן בשאלה, האם המפסיד במקרה של כל דאלים גבר יכול לתבוע את הגובר להישבע שאמנם החפץ שלו. הרא"ש טוען שאפשר ואפשר, ומסביר את דבריו בכך שלמעשה כל דאלים גבר אינו פסק דין, וכוחו של בית דין אינו מגבה את התוצאה של כל דאלים גבר. הסברות שהרא"ש הביא בדבריו דלעיל מובאות גם כאן, אלא שבעוד שבבבא בתרא הבנו שזוהי פסיקה לכל דבר ודרך לבירור האמת, בתשובות משמע שזוהי איזושהי היתלות בתקווה - אנו נותנים לבעלי הדין לריב, ומקווים שהבעלים האמיתי יזכה, אך אין זה פסק שבית דין יכול לעמוד מאחוריו.

  בהתייחסותנו הקודמת לדברי הרא"ש אמרנו שאחת השאלות שתלויות במחלוקת - האם כל דאלים גבר הוא פסק או הסתלקות - היא השאלה המעשית האם אפשר לחזור ולתפוס אחרי שהייתה כבר תפיסה אחת. הרא"ש אמר שאי אפשר, והסברנו את דבריו על פי שיטתו שכל דאלים גבר הוא פסק. עתה, עלינו לצמצם את הקישור - אפשר לומר שאין כאן פסק אלא הסתלקות, ועדיין לומר שאי אפשר להמשיך ולתפוס לאחר התפיסה הראשונה.

הכיצד?

ניתן לומר שלפי הרא"ש בית דין אינו מעניק את חותמו לתהליך ההכרעה - בית דין לא מסכים עם מי שתפס והוציא מחברו בכוח. בית דין מתעלם מתהליך ההכרעה, אך הוא כן נותן את חותמו על התוצאה. לכן, הרא"ש אומר שאנו מכירים באפשרות שאחד גזל את חברו, והוא צריך להישבע שתפס כדין משום שאין גיבוי למעשיו. ברם, לאחר שתפס ונשבע, בית דין נותן את חותמו על התוצאה ומחזיק את הנכס בידי התופס. על פי זה יש לומר, שהשבועה שהמפסיד יכול להשביע את המנצח לא מתייחסת אל התוצאה, משום שזו מגובה על ידי בית דין, אלא אל התהליך. ניתן לדייק כך מלשון השבועה: "יכול להשביעו שבדין תפס" - השבועה היא על מעשה התפיסה ולא על זה שהחפץ שלו.

  ייתכן שגם במסגרת השיטה הסוברת שאפשר להמשיך ולתפוס שוב ושוב, צריך לומר מעין כך. התוספות בבבא מציעא (ו. ד"ה והא), שכאמור סובר כך, אומר שכל אחד מן התופסים יכול להקדיש כאשר החפץ נמצא ברשותו, וההקדש לא פוקע. זהו מצב פרדוכסאלי: אם יש כאן בעלות - כיצד יכול השני לתפוס, ואם אין בעלות - מדוע ההקדש חל? נראה שיש לומר שאכן יש הסתלקות במידה כזאת שלעולם לא נמנע מבעלי הדין לתפוס את החפץ. ברם, בית הדין מכיר במעמד התוצאה המתקבלת במידה כזאת שהתופס הנוכחי יכול להקדיש.

שיטת הריב"א

התוספות (לד: ד"ה ההוא) מביא את שיטת הריב"א [5], שמחלק בין המקרה של שניים אוחזים בטלית שבו אין ודאות שיש רמאי, למקרה של "זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי", שבו יש ודאות שיש רמאי. נראה שיש לבאר, שכאשר יש סיכוי שאין רמאי, בית דין מחויב לפסוק ואי אפשר לומר כל דאלים גבר, אך כאשר יש "ודאי רמאי" בית דין מסתלק ואומר כל דאלים גבר - אפילו אם שניהם מוחזקים! כיצד ניתן לאפשר לחטוף חפץ ממוחזק? התשובה היא שכאשר יש "ודאי רמאי" לפנינו - בית דין מתעלם לחלוטין מהתיק שלפניו. שיטה זו עולה בקנה אחד עם דברי התוספות שהבאנו לעיל (לה: ד"ה אין), שבית דין לא מונע אפילו גזל ודאי במקרה שכזה.

ה. אנן אחתינן ואנן מסקינן

הגמרא (לא:) דנה במקרה שבו בית דין פסק לטובת אחד מבעלי הדין בקרקע, משום שהלה הביא עדים שהקרקע הייתה שייכת לאבותיו. מאוחר יותר, בעל הדין השני הביא גם הוא עדים שהקרקע הייתה שייכת לאבותיו. כלומר, הוא השווה את המאזניים. השאלה הנדונה בגמרא היא האם בית דין יכול לחזור בו מפסקו, או שמא עליו לחשוש לכבודו. מדברי הגמרא לא ברור מה היה המצב הראשוני, ולאיזה פסק בית דין היה אמור לחזור. הרשב"ם והרמב"ן חלוקים בפירוש הסוגיה.

הרשב"ם (ד"ה דאבהתיה) מסביר בפשטות: מדובר במקרה שבו אף אחד מן הצדדים לא היה תפוס בקרקע בתחילת הדיון, ולכן לאחר שבית דין מבטל את פסקו, ומודה בכך שפסק לטובת בעל הדין הראשון בטעות - "אין כח לזה מזה וכל דאלים גבר".

הרמב"ן חולק ומצדד בפירושו של רבנו חננאל למקרה:

"ר"ח ז"ל פירש שהיתה בידו של אחד מהם כשבאו לבית דין, והביא שכנגדו עדים של אבותיו והוציאוה מידו. ולפי פירוש זה, אם לא היתה ברשותו של אחד מהם כשבאו לבית דין תחילה, אף על פי שמסרוה בידו של אחד מהם, כשיביא חבירו למחר עדים של אבותיו, לא מסלקינן ליה למימר 'כל דאלים גבר', אף על פי שאנו הורדנוהו לזה לתוכה שלא כדין, דכיון דדינא כל דאלים גבר הוא, לא מזדקקינן להו ולא נפקא מחזקתיה דהאי כיון שירד בה ברשות. ולזה דעתי נוטה"   (ד"ה אנן).

לפי רבנו חננאל, לא מדובר במקרה שבו השניים באו בעמדה שווה לבית הדין, אלא במקרה שאחד מהם היה מוחזק, ואז בית הדין פסק בטעות לטובת השני. לכשהתברר שאין בסיס לפסק, בית הדין מחזיר את המצב לקדמותו, ונותן את הקרקע למי שהיה מוחזק בה בתחילה. במקרה שבתחילתו לא היה אף מוחזק, לא היינו פוסקים כל דאלים גבר, משום שהקרקע נמצאת בידו של אחד מבעלי הדין. עמדתו של הרמב"ן תואמת את שיטתו - היות שכל דאלים גבר הוא סילוק, לא ייתכן שנתערב בין בעלי הדין, ונטרח להוציא את הקרקע מידי אחד מהם כדי לומר כל דאלים גבר - התערבות לשם כל דאלים גבר היא אבסורד! אם אנו מסתלקים - ממילא יזכה מי שהקרקע בידו!

מה סובר הרשב"ם? האור שמח [6] מסביר שהשאלה, האם מוציאים כדי לומר כל דאלים גבר, תלויה בחקירה הבסיסית באופי דין כל דאלים גבר. אם מבינים שכל דאלים גבר הוא סילוק, אכן אין כל הגיון להוציא מיד בעלי הדין לשם הפעלת כל דאלים גבר. יתר על כן, אם נשאיר את הקרקע בידי מי שהקרקע בידו - יש בכך קיום של כל דאלים גבר, משום שזוהי התוצאה של הסתלקות במקרה זה. אך אם מבינים שכל דאלים גבר הוא פסק שבאמצעותו מתבררת האמת - הרי שעלינו ליישם את התהליך הבירורי שדרוש על מנת למצוא מיהו הבעלים. לשם כך, עלינו להוציא את החפץ מיד בעל הדין שתופס בו, ולתת לשניים להאבק עליו.

על פי הבנתנו בשיטת הרשב"ם, דברי האור שמח הם בעייתיים, משום שעולה מהם שהרשב"ם, שאותו שמנו בראש המחנה הסובר שכל דאלים גבר הוא סילוק, צריך לומר בסוגיה זו שכל דאלים גבר הוא פסק.

לכן, נראה להסביר את מחלוקת הרמב"ן והרשב"ם על פי מחלוקת אחרת שהזכרנו: האם אפשר לחזור ולתפוס לאחר התפיסה הראשונה. הרמב"ן אומר שכל דאלים גבר מאפשר ליצור סטטוס קוו. כלומר, ניתן לבצע תפיסה אחת ואז המצב מתייצב. לכן, כאשר אנו נקלעים למצב שבו היינו פוסקים כל דאלים גבר, אך אחד מבעלי הדין כבר תפוס, יש לנו כבר מצב יציב ולא שייך לחזור למצב של תוהו ובוהו על מנת לאפשר מצב יציב אחר. ברם, לשיטת הרשב"ם, שאפשר להמשיך ולתפוס גם לאחר שאחד מבעלי הדין תפס, ניתן לפסוק כל דאלים גבר גם אם הקרקע נמצאת במקרה בידי אחד מבעלי הדין, משום שהשני עדיין יכול לחזור ולתפוס ממנו [7].

על פי דברינו, השאלה אם אפשר ליישם כל דאלים גבר גם במקרה שמישהו תפוס בקרקע, תלויה בשאלה אם אפשר לחזור ולתפוס לאחר התפיסה הראשונה. לכן, מתמלאים אנו תמיהה בראותנו את דברי היד רמה. היד רמה בסוגייתנו אומר כך:

"היכא דלא הוה קיימא מעיקרא בחזקה דתרי מיניהו, כיון דכי אחתוה בי דינא לחד מינייהו לגוה כדין אחתוה, דהא אכתי לא אייתי חבריה סהדי, אף על גב דהדר חבריה בתר הכי ואייתי סהדי דאכחשינהו לקמאי, לא מפקינן לה מההוא דאחתיניה לגוה. דלא יהא אלא דקדים קמא ונחית לגוה מנפשיה, מי הוה מפקינן לה מיניה בעדות מוכחשת, אם כן דינא דכל דאלים גבר מאי אהני ליה?"   (פ"ג סי' מב).

עד כה דברי היד רמה פשוטים. הוא אומר שכל דאלים גבר הוא סילוק, ולכן אין כל הגיון להוציא מן התפוס, משום שכל היתרון בכל דאלים גבר הוא שאין אנו צריכים להתערב. אך היד רמה לא מסתפק בכך:

"אבל ודאי אי אלים האי בתרא ואזל אפקיה לקמא מינה, דינא הוא דשבקינן להו, כל דאלים גבר... לא מהניא לאוקומה לחזקתיה אלא לענין דלא מפקינן ליה מיניה בעדות מוכחשת, אבל לאהדוריה לגוה בעדות מוכחשת לא מהדרינן, אלא שבקינן להו וכל דאלים גבר"   (שם).

מדברים אלו משמע שלמרות שלא מוציאים מן התפוס, אם השני הצליח להתגבר עליו, לא מוציאים מידו. עמדה זו תואמת את שיטת הרשב"ם על פי הסברנו - פסיקת כל דאלים גבר אומרת שאין אנו עושים שום דבר אקטיבי, ואף שבינתיים הראשון שזכה בקרקע (בטעות) נשאר הבעלים, המפסיד יכול לתפוס ממנו משום שפסיקת כל דאלים גבר נמשכת.

ברם, אם כך, עלינו לבחון האם זו אכן שיטת היד רמה לדינא - האם באמת לשיטתו אפשר להמשיך ולתפוס לאחר התפיסה הראשונה? נעיין בדבריו בסוגיה המרכזית:

"אמר רב נחמן כל דאלים גבר... לא מזדקקינן להו השתא אלא שבקינן להו כל דאלים טפי גבר, והוה ליה אידך המוציא מחבירו עליו הראיה"   (פ"ג סי' סא).

דברי הרמ"ה קשים ביותר. מצד אחד, הוא פוסק שאפשר לתפוס רק פעם אחת, ואחר כך אומרים המוציא מחברו עליו הראיה; אך מצד שני הוא פוסק שאם בית דין פסק בטעות לטובת אחד מבעלי הדין, השני יכול לתפוס ממנו - למרות שהוא עצמו אמר שאין מוציאים מיד הראשון, משום שהסתלקות אומרת שלא נוקטים בפעולה אקטיבית.

נראה שהיד רמה מחזיק בהבנה חדשה באופי 'כל דאלים גבר'. אילו הוא היה סובר שכל דאלים גבר הוא הסתלקות מוחלטת - התעלמות מן התיק עד שיווצר סטטוס קוו, אזי במקרה זה היה הסטטוס קוו נוצר מיד, והשני לא היה יכול לתפוס. אך הוא סובר שבכל דאלים גבר יש פסק שמהותו היא הסתלקות. היות שכך, אי אפשר להוציא מבעל דין אחד כדי להסתלק, משום שזה נוגד את מהותו של הפסק, אך בעל הדין שתפוס לא זוכה מתוך דין של כל דאלים גבר - הוא זוכה משום שאי אפשר ליישם כאן את דין כל דאלים גבר. ברם, הפסיקה עצמה שאומרת 'כל דאלים גבר' קיימת למרות שהיא לא יושמה. לכן, אם בעל הדין השני יתפוס מיד הראשון, יהיה כאן יישום של פסיקתו של בית דין. בית דין פוסק שהוא מוכן לראות את האלים גובר, והוא לא יגדיר את המצב כיציב עד שיראה את אחד מבעלי הדין מתמודד על הקרקע ומנצח.

---