הצורך בבעלות על קרקע להבאת ביכורים [1]  / זכריה אברמוביץ

א. הצורך בבעלות לקריאה ולהבאה

המשנה בבבא בתרא דנה באדם הקונה אילנות בשדה חברו:

"הקונה שני אילנות בתוך שדה חבירו הרי זה לא קנה קרקע. רבי מאיר אומר: קנה קרקע... קנה שלשה קנה קרקע" (פא. [2]).

הגמרא עוסקת ביכולתו של בעל האילן להביא ביכורים ולקרוא:

"תנן התם: הקונה שני אילנות בתוך של חבירו מביא ואינו קורא. ר"מ אומר: מביא וקורא... א"ל ר"ש בן אליקים לר' אלעזר: מאי טעמא דר"מ באילן אחד, ומאי טעמא דרבנן בשני אילנות?... ר"מ באילן אחד ספוקי מספקא ליה ורבנן בשני אילנות ספוקי מספקא להו... ודלמא בכורים נינהו ובעו קרייה? קרייה לא מעכבת... א"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: מכדי פסוקים נינהו, ליקרי! א"ל: משום דמחזי כשיקרא. רב משרשיא אמר: דלמא אתי לאפקועינהו מתרומה ומעשר"  (פא.-פב.).

מדברי הגמרא עולה שללא בעלות על הקרקע, לא ניתן לקרוא מקרא ביכורים, ואף לא ניתן להביא את הביכורים למקדש. ברמת העקרון, הדרישה לבעלות זהה בשני התחומים, ומצב של הבאה ללא קריאה ייתכן רק בנסיבות של בעיה טכנית כגון ספק [3]. וזו לשון הרשב"ם בהסבר זהות זו:

"כיון דאינו קורא, משום דכתיב 'אשר תביא מארצך', למה מביא? הא מהבאה נמי ממעט ליה קרא?"   (פא: ד"ה מאי).

לכאורה, דברים אלו נסתרים מסוגיה בהמשך המסכת:

"המוכר שדהו לפירות - רבי יוחנן אמר: מביא וקורא, ריש לקיש אמר: מביא ואינו קורא. רבי יוחנן אמר: מביא וקורא, קסבר - קנין פירות כקנין הגוף דמי. וריש לקיש אמר: מביא ואינו קורא - קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי" (קלו:).

מה פשר הפיצול בשיטת ריש לקיש בין ההבאה לקריאה? התוספות (ד"ה מביא) הוטרד מנקודה זו, ונדחק לומר שהחיוב להביא נובע מתקנה דרבנן. אולם, הרשב"ם פירש אחרת:

"ואינו קורא - שאינו יכול לקרות 'האדמה אשר נתתה לי'. ומיהו בהבאה חייב, דכתיב 'אשר תביא מארצך', שהרי שיעבד לו יניקת הקרקע לפירותיו"   (ד"ה מביא).

הרשב"ם כאן מפצל ברובד המהותי בין הבאה וקריאה. הצורך בבעלות על הקרקע בשביל קריאה נלמד מהצורך לומר "האדמה אשר נתתה לי" (דברים כ"ו, י), והוא מוגדר כצורך בבעלות מלאה ופורמלית. הצורך בבעלות על הקרקע בשביל הבאה נלמד מהמלים "אשר תביא מארצך" (דברים כ"ו, ב), ולשם מימושו די בשעבוד יניקת הקרקע לפירותיה.

חילוק זה מסתבר מצד עצמו, אך לכאורה הוא עומד בסתירה לסוגיה שבה פתחנו, אשר הניחה שאין מקום לפיצול מעיקר הדין בין החיוב להביא לחיוב לקרוא [4]. על מנת ליישב קושי זה, שומה עלינו לעיין ביסוד החיוב להביא ביכורים.

ב. יסוד חיוב הבאת ביכורים

ניתן להבין את החיוב להביא ביכורים בשני אופנים:

  1.  כשם שאדם חייב להביא מפירות שדהו מעשר שני ונטע רבעי, כך הוא גם חייב להביא מראשית הפירות ביכורים. החיוב הוא להביא את הפרי כפרי.

  2.  מטרת הבאת הביכורים היא להודות לקב"ה על האדמה אשר נתן לנו. לשם כך, אנו מעוניינים להביא חלק מהאדמה עצמה לבית המקדש. החלק שאותו יש להביא הוא החלק הנאה והמשובח של הקרקע - שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. הפירות מובאים לבית המקדש כהרחבה של הקרקע [5].

נחדד את ההבדלים בין שתי ההבנות בעזרת נפקא מינה. הריטב"א (פא. ד"ה גמרא) מביא שתי דעות במסגרת שיטת ר' מאיר, האם יש דרישה מעכבת לחיוב הבאת ביכורים, לקטוף את הפירות מן האילן. לכאורה, הדבר תלוי בחקירתנו. אם החיוב בביכורים הוא להביא את הפרי באשר הוא - כיְבוּל, הרי שאין עניין מיוחד בקשר בינו לקרקע. אולם, אם החיוב הוא להביא את הפרי כהרחבה של הקרקע, הרי שהדעה השנייה מובנת היטב.

ייתכן שהרשב"ם מבין שישנם שני מחייבים בביכורים. הסוגיה בדף קלו: עסקה במחייב הראשון - חיוב הבאת ביכורים כחפצא של פרי. לצורך חיוב זה די בכך שיש לך קניין פירות בקרקע שממנה בא הפרי. הסוגיה בדף פא: עסקה במחייב השני - חיוב הבאת ביכורים כחפצא של קרקע. לצורך מחייב זה יש להשיג בעלות מוחלטת ופורמלית על הקרקע, על מנת שתוכל להביא את הקרקע שלך לבית המקדש. למחייב זה יש מצווה נוספת המלווה אותו - מקרא ביכורים. הקריטריונים לחיוב בשתי מצוות אלו הם זהים, ואין מקום לפצל ביניהם מעיקר הדין [6].

הרשב"ם בשתי הסוגיות [7] מציין את אותו פסוק כמחייב בהבאת ביכורים: "אשר תביא מארצך" (דברים כ"ו, ב). אולם, דומה שמקור שני המחייבים השונים שהגדרנו הוא בשתי פרשיות נפרדות בתורה. בפרשת משפטים נאמר:

"וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה... ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך"   (שמות כ"ג, טז, יט).

הדגש בפרשה זו הוא על הפרי, וישנו ציון צדדי לכך שמדובר בפרי "אדמתך". כאן נראה שהחיוב הוא להביא ביכורים כחפצא של פרי. בפרשה זו אין אזכור לחיוב מקרא ביכורים.

בפרשה שכן עוסקת בחיוב מקרא ביכורים, גם תיאור ההבאה הוא שונה:

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נֹתן לך נחלה וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלקיך נֹתן לך... ובאת אל הכהן... ואמרת אליו... כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו... ויבִאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' " (דברים כ"ו, א-י).

ללא ספק, הדגש בפרשה זו הוא על הנחלה אשר נתן לנו הקב"ה. חיוב הבאת ביכורים הוא חלק מתהליך של הודאה על הקרקע, אשר במרכזו עומדת הקריאה. כאן מדובר על חיוב הבאת הביכורים כחפצא של קרקע, ולשם כך הפרי צריך לבוא מן "האדמה אשר נתתה לי" - בעלות מלאה.

ג. אילן הסמוך למצר

הגמרא בפרק שני עוסקת בנוטע אילן סמוך לשדה חברו:

"אמר עולא: אילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה - גזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים"   (כו:).

מדברי רש"י נראה שלא מדובר בגזל ממש, והבעיה היא אחרת:

"אין צריך להביא ממנו בכורים, דבעינן 'אשר תביא מארצך' "   (ד"ה ואין).

וכן הבין התוספות בדברי רש"י:

"ונראה כפירוש הקונטרס דאף על גב דמותר לסמוך, אין מביאין ממנו בכורים, דבעינן 'אשר תביא מארצך' "   (ד"ה גזלן).

אולם, לפני כן הביא התוספות את דברי רבנו חננאל שפירש את דברי עולא כפשוטם:

"פירש רבנו חננאל משום דאין מביאין גזל על גבי המזבח, שנאמר 'אני ה' שונא גזל בעולה' ".

לדעת רבנו חננאל, המחייב בביכורים קיים במקרה כזה, אך ישנה בעיה של מצווה הבאה בעברה - "גזל בעולה". לכאורה, הדברים תמוהים. מדוע אין כאן הפקעה של חיוב הבאת הביכורים בגלל חסרון הבעלות?

ייתכן שהמחייב של הבאת ביכורים כחפצא של פרי קיים במקרה זה, שכן סוף סוף גדל פרי בשדה שלך, גם אם הוא ינק משדהו של השכן. לכן, רק הבעיה של מצוה הבאה בעברה היא שמונעת את ההבאה.

הרמב"ן מתייחס למחלוקת שבין רש"י לרבנו חננאל:

"פירש רש"י ז"ל: אין צריך להביא ממנו ביכורים, דכתיב 'מארצך'...

ועדיין תיבעי לך: למה לא חייבוהו להביא מדבריהם כמו שחייבו לקונה שני אילנות שלא קנה קרקע?

לפיכך הוצרך רבנו חננאל ז"ל לפרש: משום שנאמר 'שונא גזל בעולה' " (ד"ה אילן).

מדויק בדברי הרמב"ן, שאין הוא חולק על החיסרון שמעלה רש"י, אלא סובר שהן חיסרון זה, הן זה של רבנו חננאל נצרכים בשביל להגיע לפטור מלא.

נבחן את הדברים. הפטור שרש"י מעלה הוא פטור בגברא - בעלותו של בעל הפירות על הקרקע לא מגיעה לרף הנדרש. הפטור שרבנו חננאל מעלה הוא פטור בחפצא - פרי שיניקתו נעשתה בגזל פסול לביכורים. ייתכן שכל פטור נצרך בשביל להתמודד עם חיוב שונה:

חיוב גברא - כל בעל קרקע חייב להביא את פירותיו לבית המקדש כהרחבה של קרקעותיו. בשביל לפטור מחיוב זה די לפגוע ברמת הבעלות שיש לבעל הפירות על הקרקע.

  1.  חיוב חפצא - הפירות הראשונים שגדלו מחויבים בהבאה לבית המקדש כראשית היבול [8]. על מנת להתחייב בחיוב זה די בכך שהפרי גדל בשדה של בעליו. בשביל לפטור מחיוב זה יש לפסול את החפצא של הפרי מדין "גזל בעולה".

אמנם, הרמב"ן מסייג מהלך זה. כאשר קיים רק המחייב השני, החיוב יהיה מדרבנן. מדאורייתא ישנו חיוב חפצא, ועל כן ניתן להביא ביכורים במצב כזה, אך האדם אינו חייב בכך. על מנת לדאוג לכך שחיוב החפצא ימומש, חז"ל הטילו חיוב על הבעלים להביא את הפירות [9].

נראה שגם רש"י מקבל באופן בסיסי את המבנה שראינו ברמב"ן, אך חולק על שתי נקודות. ראשית, אין כאן מצווה הבאה בעברה שמונעת את הבאת הביכורים ומדויק בלשונו שכתב "אין צריך להביא ממנו ביכורים". שנית, במצב של חיוב חפצא ללא חיוב גברא, ההבאה נותרת בגדר רשות, ורבנן לא הטילו חיוב גברא חדש.  

---