מוקדש לעילוי נשמת

משה בן דוד טוביה קיל

חבר יקר שאבד

חזקת שלוש שנים [1]  / עמיחי גורדין

א. יסוד דין חזקת שלוש שנים

המשנה בתחילת פרק חזקת הבתים קובעת:

"חזקת הבתים, והבורות, והשיחין, והמערות, והשובכות, והמרחצאות, ובית הבדין, ובית השלחין, והעבדים, וכל שהוא עושה פירות תדיר - חזקתן שלש שנים מיום ליום"  (כח. [2]).

המשנה קובעת שלגבי נכסים מסוימים, לאחר שאדם ישב בקרקע ג' שנים, אין עליו חובה להביא ראיה שאכן הנכס שייך לו כדין. במאמר זה נדון בהבנות שונות ביסוד דין חזקת ג' שנים, וננסה לבסס הבנות אלו בגמרא ובראשונים.

הבנה ראשונה - ראיה

ההבנה הפשוטה והמקובלת ביותר בחזקת ג' שנים אומרת, שעצם העובדה שאדם מחזיק בשדה תקופה ממושכת, והמרא קמא (הבעלים הראשונים) אינו מוחה, מוכיחה שהקרקע אכן שייכת למחזיק. החזקה היא ראיה לטובת היושב בקרקע. כך מסביר הרמב"ם את דין חזקה:

"אם הביא עדים שאכל פירות קרקע זו שלש שנים רצופות... מעמידין אותה ביד ראובן... מפני שאומרים לשמעון: אם אמת אתה טוען שלא מכרת ולא נתת, למה היה זה משתמש שנה אחר שנה בקרקעך, ואין לך עליו לא שטר שכירות ולא שטר משכונה ולא מחית בו?"  (פי"א ה"ב).

הבנה שנייה - מוחזקות

כאשר בית דין מתחיל לדון בנושא מסוים, יש לו הנחות עבודה ראשוניות. אחת ההנחות היא "המוציא מחבירו עליו הראיה" [3]: בית דין מניח שחפץ שייך לאדם שבידו הוא נמצא, עד שלא יוכח אחרת. על אף שאין לבית הדין ראיות לכך שאכן המחזיק רכש את החפץ כדת וכדין, הנחת העבודה היא שהחפץ שייך לו. (מובן שכללים אלו לא נקבעו בצורה שרירותית, אלא על בסיס סטטיסטי: ברוב המקרים החפץ אכן שייך לאדם המחזיק אותו; אך בשיקול סטטיסטי זה כשלעצמו לא היה די כוח כראיה).

דברים אלו פשוטים וברורים בכל הנוגע למטלטלין, שבהם שייך לדבר על תפיסה. מה המצב ביחס לקרקע? הסוגיות קובעות שישיבה פיזית בקרקע אינה משמעותית בהקשר זה [4]. בדרך כלל, ההנחה היא שהמוחזק הוא לא היושב בפועל בקרקע, אלא המרא קמא - האדם האחרון שאנו יודעים בוודאות שהקרקע הייתה שלו.

ייתכן שבמשנתנו מופיע חריג לכלל זה: אולי המשנה קובעת שאם אדם יושב בשדה שלוש שנים הוא הופך למוחזק. הישיבה בשדה אינה ראיה לטובת היושב, אלא מטילה את חובת הראיה על הצד השני [5].

ר' עקיבא וחכמים נחלקו (נו:) האם צריך כת אחת של עדים שתעיד על כל שלוש שנות החזקה, או שדי בשלוש כתות, שכל אחת מהן מעידה על שנה אחת שבה ישב המחזיק בשדה. הגמרא שם קובעת שחכמים מודים לר' עקיבא בעדות על שערות בגרות, ששם צריך כת אחת על שתי השערות, כיוון שאחרת מדובר ב"חצי דבר". הראשונים דנו בהבדל שבין ג' שנים לשתי שערות: מדוע בשתי שערות צריך כת אחת, ובג' שנים אפשר להסתפק בכמה כתות? הר"ן תלה את ההבדל באופיין השונה של העדויות:

"דגבי קטנה היינו טעמא דלא מצטרפי, משום דכל כת וכת אקטנה קא מסהדי, שאין אחד מהם מעיד אפי' בהתחלת גדלותה, שאפי' קטנה שבקטנות איפשר שיהא לה שער אחד, ושומא עלמא היא. אבל בעדות חזקה, כיון שהם מעידים שהוא מוחזק בה כאדם המוחזק בשלו, עדות גמור הוא, דמדינא בהכי סגיא, ועד כאן לא בעי ג' שנים אלא משום דריעא טענתיה דאידך כשאין לו שטר"   (חידושי הר"ן נו: ד"ה אלא למעוטי).

הר"ן קובע כי בעצם די היה בעדות על זמן מועט של ישיבת המחזיק בשדה. הצורך בג' שנים הוא רק משום שיש למחזיק ריעותא, כיוון שהוא לא שמר את שטרו. לענייננו למדנו, כי ישיבה בקרקע מגדירה את האדם כמוחזק. לכאורה היה אפשר להסביר שלדעת הר"ן אחרי שנה של ישיבה בלי מחאה ישנה ראיה; אך אם כך, לא הייתה משמעות עצמאית לעדות על שנה אחת. כיוון שעדיין יש ריעותא של "אחוי שטרך", הראיה נמחקת. לעומת זאת, אם השנה הראשונה יוצרת מוחזקות, מדובר במבנה הלכתי ששונה באופן מהותי מהריעותא, ואינו מתבטל על ידה מיסודו.

הבנה שלישית - תקנת חכמים

קצות החושן דן בשאלתנו, ומסיק לבסוף כי דין חזקת ג' שנים הינו תקנת חכמים:

"ולענ"ד עיקר חזקה דשלש שנים אינו אלא תקנת חכמים משום תיקון העולם, דלא רגילי להזהר בשטר טפי משלש"   ( סי' ק"מ סק"ב).

כיוון שבדרך כלל אדם שומר על שטרו רק שלוש שנים, חכמים תיקנו שלאחר שלוש שנים הוא אינו צריך להביא ראיה שהקרקע שלו [6]. אפשר להוסיף ולחקור האם מדובר בתקנה נקודתית [7], או שתיקנו מעין חוק התיישנות הקובע שאדם יכול לערער על השדה רק בתוך ג' שנים.

ב. המקור לחזקת שלוש שנים

דעת הולכי אושא

ייתכן שההבנות שהעלינו מופיעות כבר בגמרא בתחילת הפרק. הגמרא מביאה בשם ר' יוחנן את שיטת הולכי אושא:

"מנין לחזקה ג' שנים? משור המועד; מה שור המועד כיון שנגח ג' נגיחות נפק ליה מחזקת תם וקם ליה בחזקת מועד, ה"נ כיון דאכלה תלת שנין נפק לה מרשות מוכר, וקיימא לה ברשות לוקח"   (כח.).

במבט ראשון, לא ברור מה הקשר בין שור המועד לבין חזקת ג' שנים. שלוש נגיחות משנות את מעמדו של השור, בעוד שחזקת ג' שנים בסך הכל מעידה על כך שהייתה כאן העברת בעלות תקינה. האם הולכי אושא סברו שג' שנות ישיבה מעבירות את הבעלות על הקרקע? לשאלה זו נזקק הרמב"ן:

"לא נתחוור לי מאי ענין זו לזו. אבל נראה שלכך הקישום, לומר: כשם ששור המועד, כיון שנגח שלש נגיחות יצא מאותה חזקה של תמות, אף כאן יצאה שדה זו מחזקתו של מוכר. וכיון שיצאת מחזקת המוכר, עליו להביא ראיה שלא מכרה, שהרי זה מוחזק ועומד"   (כח. ד"ה משור [8]).

הגמרא (כח:) שואלת: מדוע לשיטת הולכי אושא חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה? הראשונים התקשו בהבנת ההווה אמינא, שחזקה תועיל גם ללא טענה. הרמב"ן מסביר בשופי, שכיוון שהמוחזקות עברה מהמרא קמא למחזיק, ממילא לא נדרוש מהמחזיק להסביר איך עברה אליו הקרקע. חובת הראיה מוטלת על הצד השני, וממנו נדרוש הסברים וראיות.

הצעותיו של רבא

הגמרא בהמשך מביאה בשם רבא הצעה אחרת להסבר דין חזקת ג' שנים:

"אלא אמר רבא: שתא קמייתא לא קפיד איניש, תרתי לא קפיד, תלת קפיד"   (כט.).

לפי הצעה זו, ג' שנות חזקה מהוות ראיה למחזיק שהקרקע שלו. שתיקתו הממושכת של המרא קמא מוכיחה שהמחזיק אכן ישב בקרקע כדין. בסוף הסוגיה מובאת הצעה נוספת של רבא:

"שתא קמייתא מיזדהר איניש בשטריה, תרתי ותלת מיזדהר, טפי לא מיזדהר"   (כט.).

רבא מכניס כעת משתנה נוסף לדיון: חסרונו של שטר הקניין בידי המחזיק. בשלוש השנים הראשונות אנו מצפים מהקונה לשמור את השטר, ואם השטר איננו - כנראה שמעולם לא היה. לאחר שלוש שנים אין מצפים מהקונה לשמור את השטר, ולכן היעדרו אינו ריעותא.

לכאורה, הצעתו האחרונה של רבא אינה יכולה לעמוד בפני עצמה: גם אם אין ריעותא למחזיק, עדיין אין הוכחה חיובית לכך שהוא הבעלים. נקודת המוצא היא שהמרא קמא מוחזק, וכדי להעביר את הנכס לידי המחזיק עליו להביא ראיה חיובית שהנכס שלו, ואין די בכך שאין לו ריעותא.

אם לא נרצה לומר שהצעתו האחרונה של רבא נסמכת על הצעתו הקודמת (כפי שסברו חלק מהראשונים), ניאלץ לומר שבגלל שדרך קונים לשמור את שטרם רק שלוש שנים, חכמים הוסיפו למערכת תקנה מיוחדת. כאמור, יסוד זה ניתן להאמר בשני ניסוחים:

1.  לאחר שלוש שנים של ישיבה הקרקע תעבור לחזקת היושב בה, גם בלי ראיה חיובית.

2.  לאחר שלוש שנים חסמו בפני המערער את אפשרות הערעור.

ג. יישום ההבנות בסוגיות

לאחר שבחנו את שלושת ההצעות, עלינו לבחון כיצד הן מתיישבות עם פרטי הדינים של חזקת ג' שנים.

הצורך בשלוש שנים

לפי הסברה שמדובר בתקנת חכמים, הצורך בשלוש שנים הוא פשוט: רק לאחר ג' שנים הקרקע עוברת למחזיק, משום שעד אז הוא נזהר בשטרו.

לפי ההבנה שג' שנים מעבירות את המוחזקות, ניתן להציע כהולכי אושא, שג' שנים נדרשות בשביל להעביר את המוחזקות, כפי שנלמד משור המועד. אולם ניתן להציע, כדברי הר"ן שהובא לעיל, שהמוחזקות נוצרת כבר לאחר זמן קצר יותר, והצורך בג' שנים נובע מהריעותא של 'אחוי שטרך'.

אם נבין שהישיבה מהווה ראיה, נוכל לומר במקביל להצעת הר"ן במוחזקות, שישנה ראיה כבר לאחר זמן קצר יותר, אך הריעותא של 'אחוי שטרך' מתפוגגת רק לאחר ג' שנים, וכך עולה מדברי הריטב"א (כט. ד"ה אלא). לחילופין ניתן לומר שהראיה נוצרת רק לאחר ג' שנים, וכך משמע ברמב"ם (פי"א ה"ב), ברשב"א (כט. ד"ה אלא), ובעוד ראשונים [9]. חשוב לציין שגם ראשונים אלו מתחשבים בריעותא של 'אחוי שטרך' (עיין ברשב"א נ: ד"ה ואקשינן וברמב"ם פי"א ה"ד).

הגדרת ג' שנים

בשאלת הגדרת ג' השנים נחלקו תנאים, אמוראים וראשונים (בעיקר במשנה בדף כח. ובסוגיה בדף לו:). לא נפרט כאן את כל פרטי הדיונים והמחלוקות, ונסתפק בקביעה הכללית שלפי ההבנה שמדובר במוחזקות גרידא (בלי להכניס לתמונה את הגורם של איזדהורי בשטריה), יותר פשוט יהיה לדבר על שלושה יבולים או שלוש שנות יבול. ישיבת המוחזק בשדה ופעילותו בו משמעותיות יותר מאשר לוח השנה. כך תהיה נטייתנו גם אם נבין שמדובר בראיה: שתיקת הבעלים משמעותית לנוכח התנהגותו של היושב בשדה, השב ונוהג בשדה כבעלים; ולכן סביר שנתחשב בשנים חקלאיות, המייצגות את פעילותו בשדה. לעומת זאת, ההבנה שמדובר בתקנת חכמים תוביל אותנו לכיוון של שלוש שנים קלנדריות - 354 ימים.  

מחאה

אם המרא קמא מוחה במהלך ג' השנים, אין ליושב בקרקע חזקה. על פי ההבנה שחזקת ג' שנים היא ראיה, מחאה מועילה כיוון שכאשר המרא קמא מוחה אין ראיה כנגדו. אם חזקת ג' שנים מעבירה את המוחזקות, יש להבין כי המחאה פוגעת בישיבה השקטה בשדה הנחוצה לאותה העברת מוחזקות. על פי ההבנה שמדובר בתקנת חכמים, המחאה מועילה כי היא מחייבת את האדם להיזהר יותר בשטרו [10]. כפי שנראה בהמשך, גם השיטה המדברת על העברת מוחזקות חייבת לאמץ הבנה זו (לפחות בנוסף להבנה הקודמת, אם לא במקומה). אם מדובר בתקנת חכמים, ניתן להציע גם שהמחאה היא מעין תביעה, ולכן היא מוחקת את ה'התיישנות'.

חזקה שלא בפניו ומחאה שלא בפניו

הגמרא (לח.-לט:) דנה בחזקה שלא בפניו ובמחאה שלא בפניו. עלינו לברר מה הדין כאשר המחזיק יושב במקום אחד והמערער במקום אחר, וזאת הן לגבי החזקה הן לגבי המחאה. לכאורה, ניתן להציע שלוש הצעות: או שחזקה שלא בפניו אינה מועילה כלל (ואז אין צורך במחאה), או שחזקה שלא בפניו מועילה ומחאה שלא בפניו לא מועילה, או שגם חזקה שלא בפניו מועילה וגם מחאה שלא בפניו מועילה.

בנקודה זו, יש צורך לבחון את תפקידה של המחאה לפי ההבנה שחזקה יוצרת מוחזקות. על פי הבנה זו הצענו לעיל, שתפקיד המחאה הוא לפגוע בישיבה השקטה של המחזיק, וזאת משום שבית הדין יגדיר אדם כמוחזק רק אם ישיבתו בקרקע הייתה ללא הפרעה. הבנה כזו בתפקידה של המחאה תוביל אותנו למסקנה, שגם אם מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה הרי שניתן עדיין לומר שחזקה שלא בפניו תהיה חזקה. אמנם, המרא קמא לא ידע שיושבים בשדה שלו, אבל המחזיק בשדה ישב בלי הפרעה, וזה מספיק כדי להעביר את המוחזקות בשדה מהמרא קמא למחזיק.

בגמרא עצמה לא עולה האפשרות שחזקה שלא בפניו הויא חזקה, בעוד שמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה; ולמעשה הסוגיה שוללת לחלוטין אפשרות שתהיה חזקה במקרה שהמערער לא ידע. לכן, אנו חייבים לומר שגם אם חזקת ג' שנים מבוססת על העברת מוחזקות, עדיין תיתכן ריעותא של 'אחוי שטרך' אם המערער לא ידע על החזקה. לכן, תפקיד המחאה אינו רק לפגוע במוחזקות, אלא גם לחייב את המחזיק להיזהר בשטרו יותר מג' שנים.

הגמרא (לח:) דנה כיצד ניתן למחות שלא בפניו, וקובעת שצריך למחות רק כאשר אנו יודעים שהמחאה תגיע למחזיק. כאן יש לכאורה קושיה על ההצעה שג' שנים הן ראיה. אם אנו מבינים שתפקיד המחאה הוא לגרום למחזיק לשמור את שטרו, מובן שעלינו לדרוש שהמחזיק ישמע את המחאה. אולם אם ג' שנים מהוות ראיה, תפקיד המחאה הוא לפגוע בראיה; ומאי נפקא לן האם המחזיק שמע את המחאה או לא. די לנו בכך שהמרא קמא מחה, וכבר אי אפשר להוכיח משתיקתו דבר [11].

פיתרון לתמיהה זו ניתן למצוא אצל רבנו יונה. רבנו יונה בתחילת הפרק דן בשיטת רבא האחרונה, וכותב:

"והא ודאי אפי' נודע הדבר שלא שמע המחזיק על המחאה הויא מחאה"   (כט. ד"ה אלא).

רבנו יונה מסביר שהגמרא לא דורשת שהמחאה תגיע לאוזני המחזיק, אלא רק שאפשר שתגיע למחזיק, וזאת כדי להוכיח שמדובר במחאה רצינית, ולא בגיבובי מילים בעלמא. לפי רבנו יונה ניתן להסביר שאכן תפקיד המחאה הוא לפגוע בראיה, והצורך שתגיע לאוזני המערער הוא בסך הכל סימן לכך שהמחאה רצינית.

תוכן המחאה

הגמרא דנה בתוכן המחאה וקובעת:

"אמר רב זביד: 'פלניא גזלנא הוא' - לא הויא מחאה; 'פלניא גזלנא הוא דנקיט לה לארעאי בגזלנותא, ולמחר תבענא ליה בדינא' - הויא מחאה"   (לח:-לט.).

הראשונים דנים האם יש צורך בסיומת "ולמחר תבענא ליה בדינא". הרשב"ם (לט. ד"ה ולמחר) מביא שתי דעות: לדעת רבי יעקב בן יקר אין צורך בסיומת זו, ולדעת רבנו חננאל אם לא אמר משפט זה "הרי הוא כנותן פגם בחבירו ולא כמוסר עדות".

אם נבין את המחאה כתחילת תביעה, המונעת את ה'התיישנות' ומאפשרת למערער לתבוע גם לאחר ג' שנים את הקרקע, ניתן יהיה להבין בקלות את דעת רבנו חננאל - המחאה צריכה להיות בעלת אופי של תביעה.

חזקה שלא כדרכה

ישנם מקרים שבהם המחזיק החזיק בשדה בצורה שונה מהרגיל. הגמרא (לו.-לו:) מונה מספר אפשרויות כאלו: חרש את השדה, זרע מחוץ לגדר, אכלה שחת, תפתיחא, אפיק כורא ועייל כורא; וקובעת שבמקרים אלו החזקה בעייתית.

מסברה, ניתן להבין לפי כל השיטות מדוע במקרים הללו אין חזקה: אנו לא מגדירים אותו כיושב בשדה, כיוון שהוא לא עשה בו פעולה משמעותית. אך מדברי רב יהודה יש סייעתא להצעה שמדובר בראיה. רב יהודה מנמק מדוע מי שזורע מחוץ לגדר לא מוגדר כמחזיק: המרא קמא "מימר אמר: 'כל דזרע ערודי נמי אכלי ליה' ".

אם חזקת ג' שנים היא העברת מוחזקות או תקנת חכמים, אנו לא אמורים להתחשב בדעתו של המרא קמא, אלא בשאלה האובייקטיבית האם אנו מגדירים ישיבה מסוג זה או אחר כישיבה בשדה. העובדה שרב יהודה נזקק למחשבותיו של המרא קמא, מעידה לכאורה שחזקה מועילה משום שהיא ראיה לכך שהיה מכר.

צורת חשיבה דומה עולה גם בתשובת רב נחמן לרב ביבי (לו:), בהסבר המחלוקת האם ניר הוי חזקה או לא: "מימר אמר: 'כל שיבא ושיבא דכרבו ליעייל ביה' ".

אם נרצה לאושש את שתי ההבנות האחרות, נאלץ לומר שמדובר במחלוקת אמוראים, או להסביר שהקביעה האם צורת ישיבה מסויימת נחשבת חזקה בשדה מושפעת מדעתם של בני האדם ביחס אליה. השאלה, האם אדם מקפיד או לא מקפיד על פעולה מסויימת, מקרינה על השאלה האם זו ישיבה נורמלית בשדה או לא.

חובת הראיה

ההבנות השונות שדנו בהן משפיעות גם על השאלה על מי מוטלת חובת הראיה. האמוראים נחלקו (כט:) במקרה של שיכוני גוואי מי צריך להביא ראיה. רב נחמן סבר שהמחזיק צריך להוכיח את טענתו, ורבא גרס שהמערער הוא שצריך להביא ראיה. הראשונים הציעו הסברים שונים בהבנת המקרה.

  הרי"ף (טו. באלפס) הסביר שטענתו של המערער היא שלא היה במקום בזמן שבו טוען המחזיק שהמכר התבצע, וממילא גם לא יכול היה למכור. רב נחמן סובר שהמחזיק צריך להוכיח שייתכן שהיה מכר, ורבא גורס שהמערער צריך להוכיח שלא ייתכן שהיה מכר. לכאורה, דעתו של רבא היא הפשוטה: לא מצאנו בשום מקום שדורשים מבעל דין להוכיח שהטענה שלו אפשרית. לעניות דעתי, כדי לבאר את דעת רב נחמן אליבא דהרי"ף, אנו חייבים לאמץ את שיטת קצות החושן, ולהסביר שמדובר בתקנת חכמים, שקיימת רק אם בעל הדין אכן הוכיח שטענתו אפשרית.

הרמב"ן (כט: ד"ה אנא) ורבנו יונה (ד"ה ההוא) העלו הצעה אחרת להבנת "שיכוני גוואי". לפי הסבר זה, טענתו של המערער היא שלא היה באזור במשך כל שנות החזקה, ושהה במקום ששיירות אינן מגיעות אליו, ולכן לא יכול היה לשמוע שפלשו לביתו ומשום כך לא ערער. לעומתו, המחזיק טוען שהמערער לא היה במקום חרום. רב נחמן סובר שהמחזיק צריך להוכיח שהמערער היה במקום חרום, ורבא טוען שהמערער הוא זה שצריך להוכיח זאת.

אם נבין חזקה כהעברת מוחזקות או כתקנת חכמים, לכאורה חובת הראיה תהיה מוטלת על כתפיו של המערער. המערער חייב להוכיח שאכן היה במקום חרום, ולכן המחזיק היה צריך לשמור את שטרו. לעומת זאת, אם נבין חזקה כראיה, הרי שעיקר החזקה מבוססת על השאלה האם המרא קמא ידע ושתק; ואם יש ספק לגבי שאלה זו, כל החזקה מוטלת בספק [12].

---