מוקדש לעילוי נשמת סבא מורי
הרה"ג ר' שמואל צבי הלוי ויטשיק זצ"ל

דסליק למתיבתא דרקיעא
ביום י"ד כסלו תשס"א

במה תפשתם - בישיבה [1]

קניין חזקה / הרב משה טרגין

א. אופי קניין חזקה

איתא במתניתין דקידושין:

"נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה" (כו.).

בגמרא שם נלמד דין חזקה מדרשות הפסוקים:

"אמר חזקיה, אמר קרא: 'ושבו בעריכם אשר תפסתם' (ירמיה מ', י) - במה תפסתם? בישיבה! דבי רבי ישמעאל תנא: "וירשתם אותה וישבתם בה" (דברים י"א, לא) - במה ירשתם? בישיבה!".

הרי שקניין חזקה הוא אחד מדרכי הקניין בקרקע. ויש להבין מה טיבו של מעשה החזקה, וכיצד הוא קונה בקרקע.

במשנה בבבא בתרא איתא:

"בנותן מתנה, והאחין שחלקו, והמחזיק בנכסי הגר: נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה" (מב. [2]).

המשנה מפרטת פעולות שונות המאפשרות קניין חזקה. הצד השווה שבהן, שבכולן נעשה שינוי בקרקע הנקנית - נעל וגדר מהווים תיקון בשדה, ופרץ הווי קלקול.

לפום ריהטא, מעשה החזקה נותן ללוקח שליטה על הקרקע הנקנית. בקנייני מטלטלין הלוקח ממש תופס ואוחז בדבר הנקנה, ובכך מבצע פעולת שליטה. למשל, בקניין הגבהה, הלוקח נוטל את החפץ בידיו ומרימו, ובקניין משיכה הוא מזיז את החפץ ומכניסו לתוך חצרו. הצד השווה שבהם, שהלוקח שולט על החפץ הנקנה על ידי פעולה פיזית ומוחשית כלפי החפץ. אולם בקרקע, מכיוון שאי אפשר לאחוז ולתפוס ממש בשדה, הקניין מתבצע על ידי כך שהלוקח עושה פעולת השתלטות על הקרקע בכך שהוא מתקן או עושה שינוי אחר בגוף הקרקע. מי שבונה גדר הופך את השדה ממקום שאחרים נכנסים בו למקום חסום וסגור, וכן מי שפורץ את הגדר הופך את השדה ממקום שמור למקום פרוץ ופתוח לכל. בין כך ובין כך, החזקה עושה שינוי מהותי בקרקע עצמה, ובאמצעות השינוי והתיקון הלוקח משתלט עליה וקונה אותה [3].

אמנם, מדברי רבי אליעזר עולה הבנה אחרת לקניין חזקה:

"דתניא: הלך בה לארכה ולרחבה, קנה מקום הילוכו - דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים: אין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק" (ק.).

הרי שלפי ר' אליעזר הליכה מסביב לקרקע הנקנית - גם בלי שום שינוי בעצם הקרקע - קונה בחזקה. ועל כורחנו, שלרבי אליעזר הגדר של קניין חזקה אינו שליטה על הקרקע דרך השינוי של הקונה. נראה שרבי אליעזר סבור שקניין חזקה נעשה על ידי הפגנת בעלותו החדשה של הלוקח. מי שנועל כדרך הבעלים מראה לאחרים את מעמדו החדש כבעלים של הקרקע, ועצם פעולת ההכרזה הופכת אותו לבעלים. ומעתה, לר' אליעזר, גם מי שמקיף את השדה, אף על פי שאינו משנה שום דבר בשדה עצמה, מראה את עצמו כבעלים החדש, וקונה את השדה מטעם חזקה.

איברא, דכל זה אליבא דר' אליעזר הסובר דהילוך קונה. חכמים חולקים עליו וסוברים: ד"אין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק". ויש להבין מהי סברת החכמים החולקים על ר' אליעזר. האם חכמים דוחים הבנה זו של חזקה כהפגנת בעלות, ולדבריהם גדר קניין חזקה הוא שליטת הלוקח על הקרקע דרך ההוספה והתיקון, ועל כן, לדבריהם, הילוך אינו קונה מפני שאינו מתייחס לעצם הקרקע ואינו משפיע עליה; או שגם חכמים מודים עקרונית לדברי ר' אליעזר, שחזקה היא הפגנת בעלות, אלא שסוברים שבהילוך בעלמא אדם אינו מראה עצמו כבעלים אלא נראה כאדם שבודק ומברר בקרקע של חברו? על פי הצד השני, גם חכמים מסכימים שקניין חזקה הוא פעולת הכרזת בעלות, אלא דבהילוך בעלמא הלוקח אינו מכריז בעלות וממילא אינו קונה. ויוצא שגם למסקנה, שדוחים את שיטת ר' אליעזר, אפשר להבין את קניין חזקה כפעולה שאיננה מתייחסת דווקא לקרקע ולתיקונה, אלא כפעולה המסמלת ומוכיחה את בעלותו החדשה של הלוקח.

נבחן שאלה זו לאור ההלכות השונות בקניין חזקה.

ב. "נעל"

המשנה (מב.) מזכירה נעילה כאחד מדרכי קניין חזקה. בפשטות, הקניין נעשה על ידי סגירה או נעילה של הדלת הקיימת. אמנם, עיין ברשב"ם:

"אי נמי, שקבע מנעול בדלת לנעול בו, דהיינו בניין, אבל סגר את הדלת ונעל במפתח בנכסי הגר, אינה חזקה" (נג. ד"ה והשתא קעיילי).

הרי שלפי הרשב"ם, רק מי שעושה בניין בגוף הקרקע ומתקין מנעול, קונה מטעם חזקה. סתם סגירת דלת, שאינה מחוללת שום שינוי בגוף הקרקע, אינה נחשבת מעשה חזקה. ועיין בתוספות (נב: ד"ה נעל) שחולקים על הרשב"ם ומביאים ראיה מהגמרא בגיטין (עז:) לגבי "ההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו", דשם האשה קנתה את החצר שבו מונח גיטה, על ידי נעילת דלת החצר גרידא. תוספות סבורים שנעילה לחוד קונה, ומבארים את ההבדל בין נעילת דלת לבין סכר מיא מנכסי חברו (מונע כניסת מים לחצר חברו, מעשה שהגמרא קובעת שאינו חזקה):

"אבל הכא, שנועל בפני כל אדם ואין מניח אדם ליכנס - מוכח מילתא שהבית הוא שלו" (שם).

ברור מדברי התוספות שאין צורך בבניין בבית עצמו או בחצר, וסגי בכל ש"מוכח מילתא" שהוא הבעלים. ומתבאר מדברי התוספות, דחזקה היא פעולה שתפקידה הוא להראות בעלות לאחרים - "מוכח מילתא שהבית הוא שלו", ולאו דווקא פעולת שליטה בגוף הקרקע.

ונראה, שלפי הרשב"ם חזקה היא דווקא פעולת שליטה ומעין תפיסת הקרקע על ידי שינוי בגוף הקרקע - וממילא נעילה לחוד אינה חזקה, דאין שינוי ותיקון בקרקע, ועל כן קונה רק בהתקנת מנעול שנחשבת כתיקון בקרקע. וכך מתבאר מדבריו על הגמרא לקמן:

"האי מאן דשדא ליפתא בי פילי דארעא דגר - לא הוי חזקה. מאי טעמא? בעידנא דשדא לא הוי שבחא" (נג:-נד.).

הרשב"ם מבאר:

"ולא דמי לרפק ביה פורתא (= חרש בה מעט), דמעשה קעביד בגוף הקרקע ומשביח הקרקע מיד בחרישה זו... אבל האי מאי קעביד" (נד. ד"ה דשדא).

לכאורה, דברי הרשב"ם הם לשיטתו דבעינן דווקא פעולה המתייחסת לקרקע ומשבחת את גוף הקרקע. הרשב"ם שם ממשיך:

"ואכילת הלפת נמי אינה חזקה, דאכילת פירות אינו קונה ולא הויא חזקה לקנות, שהרי אינו עושה בלקיטת הפירות ולא באכילתם שום תיקון בקרקע שיהא דומה לנעל גדר ופרץ".

גם בפסק הזה (שהוא נגד הרמב"ם, ועיין להלן), הרשב"ם מצריך פעולה המתייחסת לגוף הקרקע ומתקנת את הקרקע, מה שאין כן באכילת פירות, שאולי מפגינה בעלות אך לא מתקנת את הקרקע ולא עושה בה שום שינוי.

ועיין עוד ברשב"ם על הגמרא (נג:) הקובעת, שהמציע מצעות בנכסי הגר קנה:

"ואף על גב דלא היינו נעל וגדר ופרץ, שלא תיקן שום תיקון בקרקע, אלא שנהנה גופו מן הקרקע - ששמשתו הקרקע - הוי חזקה" (נג: ד"ה הציע).

הרשב"ם מרחיב את דין חזקה מתיקון ובנייה בגוף קרקע להנאה ישירה מגוף הקרקע. ונראה לומר, שגם בהנאה מהקרקע הלוקח משתלט על הקרקע וכאילו אוחז ותופס בה. ועיין עוד בגמרא:

"מודים חכמים (= שפוסלים הילוך כקניין חזקה) לרבי אליעזר בשביל של כרמים, הואיל ונעשה להילוך - נקנה בהילוך" (ק.).

והרשב"ם שם מבאר:

"דרך הנאת המעשה קונין אותו. כדאמרינן בחזקת הבתים: 'הציע מצעות בנכסי הגר קנה' " (ד"ה נקנה בהילוך).

בהילוך, אין בניין ותוספת בגוף הקרקע, ובכל זאת מכיוון שהלוקח נהנה מהקרקע נחשב הלוקח כמשתלט על הקרקע וכאילו תופס בה. ומתבאר, דלפי הרשב"ם חזקה הווי מטעם השתלטות על הקרקע באמצעות תיקון בקרקע, או לכל הפחות באמצעות ההנאה מגוף הקרקע.

אלא דיש להקשות על הסבר זה מדברי הרשב"ם עצמו בעניין מסירת מפתח. הגמרא בפסחים (ד.) - הדנה במשכיר בית לחברו לפני פסח - קובעת, דאם השוכר קיבל את המפתח לפני י"ד ניסן, חייב המשכיר בבדיקת החמץ של הבית. הרשב"ם (מא. ד"ה והשתא קעיילי) דייק מזה דמסירת מפתח ממוכר ללוקח גם היא נחשבת מעשה חזקה בקרקע ובבית. תוספות שם (ד"ה נעל) חולקים על הרשב"ם, ודוחים את דבריו מהגמרא בבבא קמא (נב.), שאומרת דמסירת מפתח אינה קונה ורק נחשבת כאמירת 'לך חזק וקני', וכנתינת רשות ללוקח לבצע מעשה חזקה ולקנות. וקשה לפירוש הרשב"ם, איזה תיקון בקרקע יש במסירת מפתח, ומאי שנא מסירת מפתח מנעילה בעלמא ומאכילת פירות, שגם הם אינם עושים תיקון בקרקע ועל כן אינם קונים?

ובזה יש לדחוק, שלפי הרשב"ם מסירת מפתח נחשבת תיקון יותר מנעילה, כיוון שנעילה איננה תיקון קבוע ובניין הנשאר, כי אדם אחר יבוא ויפתח ובפתיחתו יסלק את התיקון של המחזיק. מה שאין כן מסירת מפתח: זו נותנת ללוקח את הכח לנעול תמיד ולמנוע כניסת אחרים תמיד, וביכולת זו מתבטאת שליטה על הקרקע יותר מאשר בנעילה ובאכילת פירות.

אמנם, יש לתמוה על הרשב"ם מדבריו לגבי דין מבריח ארי, וכדלהלן. איתא בגמרא:

"א"ר אסי א"ר יוחנן: 'נתן צרור והועיל, נטל צרור והועיל, הרי זו חזקה'. מאי נתן ומאי נטל? אילימא - נתן צרור וסכר מיא מינא (=סתם נקב בגדר ומנע כניסת מים לשדה), נטל צרור ואפיק מיא מינא (= נאספו מים בחצר ועשה נקב בכדי שיצאו המים), האי מבריח ארי מנכסי חברו הוא! אלא..." (נג.).

הגמרא אומרת, שמי שהציל נכסי חברו מנזק אינו קונה מדין חזקה. ובפשטות, הטעם הוא מפני שלא עשה שום דבר חיובי בגוף הקרקע ורק הבריח סכנה ומנע היזק; וכפי שבעל השדה אינו חייב לשלם למציל עבור ההצלה (עיין בבא קמא נח.), דהמציל לא נתן הנאה ורק הרחיק נזק וסכנה, כמו כן, הלוקח אינו קונה מטעם חזקה, שהרי אינו מוסיף כלום בגוף הקרקע. ועיין ביד רמה שם:

"משום דכל חזקה דתליא בהנאה דאהני בה מחזיק בארעא, לא הויא חזקה. אלא היכא דמהני בגופא דארעא הנאה דלא הוה שכיחא ביה מקמי הדין... אבל אברוחי מיא מינה, דלא אהני בה מידי דלא הוה מעיקרא, אלא לאוקומה כדמעיקרא הוא דאהני - לא קני, דבעינן דומיא דישוב ערים וליכא" (פ"ג אות ריט).

הרי שהיד רמה אכן מבסס את הדין של מבריח ארי על כך שאין שום תועלת חדשה לקרקע על ידי החזקה. היד רמה מצטט את הגמרא בקידושין (כו.) הדורשת את דין חזקה מהפסוק בירמיה: "ושבו בעריכם אשר תפשתם" [4], או מהפסוק בדברים: "וירשתם אותה וישבתם בה" [5] - שמעינן מינייהו דבעינן דומיא דיישוב ערים, שלפי היד רמה הווי רק דרך תיקון ובנייה.

ראשונים אחרים הסבירו את הדין של מבריח ארי בחזקה בדרך אחרת - דהלוקח מצוּוֶה להציל את נכסי חברו מהיזק, ובפעולה כזאת לא ניתן לבצע חזקה. כך בר"י מיגאש:

"פירוש: שהוא מחוייב מן התורה בכך... וחזקה לא הויא אלא עד דהוי ההוא מידי דעבד דבר שאינו מחויב מן התורה לעשותו לחברו" (שיטה מקובצת נג. ד"ה מאי נתן).

דברי הר"י מיגאש עצמו מובנים, ובמיוחד אם נבין חזקה כהוכחת בעלותו לאחרים - אדם שמבצע פעולת חזקה מרצונו מוכיח את בעלותו. ברם, אדם שרק מקיים את רצון קונו ומציל נכסי חברו, מדין "השב תשיבם", אינו מראה שום בעלות ואינו קובע לעצמו שום מעמד חדש.

ויתרה מזו, עיין בדברי הרמב"ן שם, דגם אם בפועל המציל אינו מקיים מצווה, כגון שבעל השדה עומד ליד שדהו או בשדה של הפקר, מכל מקום אינו קונה במבריח ארי:

"אפילו בפניו אי נמי בנכסי הגר, דליכא מצוה, מכל מקום זרוזי הוא דמזרז נפשיה, דלא ליקרו ליה מפסיד ואין דרך הקנאה בכך" (נב: ד"ה נעל).

הרמב"ן מחדש, דבכדי לעשות קניין חזקה האדם צריך לבצע את הפעולה למטרת קניין ללא סיבה אחרת. פעולה שנעשית בכדי לקיים מצווה או כדי שלא ייחשב כמפסיד נכסי חברו - אין דרך הקנאה בכך. ואין ספק שאם קניין חזקה הוא הכרזת בעלות על ידי מעשה קניין, הפעולה צריכה להיעשות דווקא מרצונו ולא לשום מטרה אחרת, כי הפעולה לצורך אחר אינה מראה בעלות.

קניין חזקה שאינו מראה בעלות

על פי הרמב"ן יש להבין את דעת הרדב"ז בתשובותיו (סי' קכב [6]), לגבי אדם ששכר שדה מחברו, ומעוניין לקנותה כעת בקניין חזקה, שאפילו אם נתרצה המשכיר למכור לו, ואפילו אמר: 'לך חזק וקני', כל שלא עשה השוכר דבר חדש שלא היה עושה בה, בתחילה, אינו קונה. ויש לחקור מאי טעמא, הלא גמירות דעת למכור - קיימת, והשוכר החזיק בחזקה מעלייתא, ומדוע לא יקנה? והנראה בזה על פי דברי הר"י מיגאש והרמב"ן, דהחזקה צריכה להיראות כמעשה בעלים וכהכרזת בעלות. מבריח ארי מנכסי חברו נחשב אצל אחרים כעושה מעשה מצווה או לכל הפחות כעושה מעשה "זרוז", והוא הדין חזקת השוכר, כשלא עשה שום דבר חדש שלא היה עושה מתחילה כשוכר, נראה כמעשה שוכר ולא כמעשה בעלים - ואינו קונה. ובשלמא, אם קניין חזקה הווי סוג של תפיסה ושליטה על הקרקע, לכאורה, כל שהסכים המוכר והחזיק הלוקח, לא שנא שוכר ולא שנא איניש דעלמא, קני - שהרי הוא משתלט על הקרקע. מה שאין כן אם קניין חזקה הווי פעולה המראה את הבעלות החדשה, אין חזקה כשהפעולה נעשית מסיבה אחרת.

על פי דברינו ניתן להבין מדוע הרמב"ם חילק בין קניין חזקה בנכסי חברו לקניין בנכסי הגר, וכדלהלן. איתא בגמרא:

"המוצא פלטרין בנכסי הגר, וסד בהן סיוד אחד או כיור אחד - קנאן... המציע מצעות בנכסי הגר קנה..." (נג).

ובפשטות, קניינים אלו שייכים גם כן בנכסי חברו, והביטוי 'נכסי הגר' הוא לאו דווקא. אלא שברמב"ם [7] מפורש דדברים אלו קונים רק בנכסי הגר ולא בנכסי חברו. ועוד בה רביעייה, דגם מפצל זמורות, מלקט עצים, משווה פני הארץ ופותח מים לתוך הארץ - דלפי הגמרא הוויין חזקה גמורה - לפי הרמב"ם קונות רק בנכסי הגר. ויש לשאול מה ההבדל בין נכסי הגר לנכסי חברו.

ונראה לומר, דכל החזקות הללו משביחות את הקרקע בדרך שמוסכמת לכל ושווה לכל נפש. אין בעל שדה שלא נוח לו בליקוט עצים או בהשקאת שדהו. ההשבחות והעבודות הללו נתפסות כעבודה עבור הבעלים - המוכר, וכאדם היורד בשדה חברו, ולא כהפגנת בעלות של הלוקח. וכמו שמציל נכסי חברו - 'לזרוזי הוא דעבדי', הוא הדין במי שמשביח נכסי חברו שאינו מכריז על עצמו כבעלים, אלא נחשב ונראה כעובד בתוך של חברו. ובשלמא נעל גדר ופרץ לא בהכרח משביח עבור המוכר, דאולי המוכר רוצה שדה סגורה והלוקח פורצה, או שהוא מעדיף שדה פתוחה והלוקח סותמה. מה שאין כן בסד כותלו או משווה גומות בשדה, שהלוקח משביח באופן השווה לכל נפש - אין לראות במעשה שלו הוכחת בעלות, אלא משביח נכסי חברו. כיוון שכך, לפי הרמב"ם, אינו קונה בחזקות אלו בנכסי חברו אלא רק בנכסי הגר, דעניין משביח נכסי חברו לא שייך בסד סיוד אחד או מציע מצעות בנכסי הגר, דכאן עבודות אלו נתפסות כהכרזת בעלות, דאחרת למה משביח הזוכה נכסי הפקר?

ראינו עד כה, שלפי הר"י מיגאש והרמב"ן, מבריח ארי אינו נחשב חזקה, בגלל שעושה מטעם אחר. ועל פי זה יש להסביר גם את הדין של הרדב"ז בקניין חזקה של השוכר, וגם את החילוק של הרמב"ם בין נכסי הגר לנכסי חברו. מאידך, היד רמה טוען דמבריח ארי אינו נחשב מעשה חזקה מפני שאינו עושה שום תיקון בגוף הקרקע ואין לו שום הנאה מגוף הקרקע.

והדין נותן, שלפי הרשב"ם - דחזקה היא רק פעולה בגוף הקרקע (ונעילה פסולה מטעם זה), יש לפסול מבריח ארי מאותו טעם של היד רמה - דלא אהני כלום בגוף הקרקע. אלא דיעוין בדבריו:

"הא למה זה דומה? למשיב אבידה - דכל ישראל מצווין להציל ממון חביריהם מן ההיזק" (נג. ד"ה האי מבריח).

לפי הרשב"ם כאן עולה, שהדין של מבריח ארי נובע מכך שהמחזיק אינו מחדש חזקה מרצונו בלבד, אלא מחוייב לעשות פעולה בגלל מצוות ה' - וכדברי הר"י מיגאש והרמב"ן. וקשה, מדוע פוסל הרשב"ם מבריח ארי מפני שהוא עושה מצווה, הרי בלאו הכי יכול לפסול מפני שאינו עושה שום תיקון חדש בגוף הקרקע!

ובדוחק יש ליישב, שלפי הרשב"ם סגי בתיקון כל שהוא, וגם הצלת הקרקע מנזק ושמירת המצב הקיים נחשבת תיקון. לעומת היד רמה, הדורש שהפעולה תוסיף בקרקע תוספת שלא הייתה מעיקרא, הרשב"ם מקבל כל תיקון וכל פעולה המתייחסת לגוף הקרקע. ממילא, הרשב"ם הוצרך לפסול מבריח ארי בגלל המצווה, כי תיקון ישנו.

אלא דעדיין דברי הרשב"ם צריכים ביאור. הרשב"ם מקשר בין נעילה לבין מבריח ארי:

"אבל סגר את הדלת ונעל במפתח בנכסי הגר - אינה חזקה, דאין זה אלא עושה מצוה לשמור בית חבירו, ומבריח ארי מנכסי חבירו הוא כדלקמן בשמעתין" (נג. ד"ה והשתא).

לפי הרשב"ם, לא רק שמבריח ארי אינו נחשב חזקה מפני שעושה מצווה, אלא גם סגירת דלת או נעילתה אינן מועילות, מפני שהוא שומר את של חברו ומקיים מצווה, ולא פועל מטעם חזקה [8]. על כן נראה, שלפי הרשב"ם, הפסול של נעילה אינו מפני שאין תיקון בקרקע (כפי שהוסבר לעיל) אלא מפני המצווה. ויוצא אם כן משיטת הרשב"ם, דחזקה טעונה שני דברים: א. תיקון ובנייה (כלשונו שם בעניין קביעת מנעול), וכדבריו להלן (נד.) בעניין אכילת פירות שאינה קונה, ב. פעולה חופשית ולא מצווה. ויוצא, שהפסול של נעילה בעלמא הוא לא בגלל שאין תיקון, שהרי נעילה ומסירת מפתח נחשבות שתיהן כתיקון של הקרקע. אלא שנעילה לא הווי חזקה מפני שהלוקח עושה מצווה והווי מבריח ארי.

לסיכום, העמדנו שתי תפיסות בקניין חזקה: או שהקניין מתבצע על ידי אחיזה והשתלטות על הקרקע, או שבקניין חזקה הלוקח מתנהג כמו הבעלים ומוכיח לאחרים את בעלותו החדשה. הסברנו את המחלוקת בין ר' אליעזר לחכמים בעניין הילוך, וכן התייחסנו למחלוקת הראשונים בעניין קניין נעילה, מסירת מפתח, אכילת פירות ודין מבריח ארי. היה מקום להסביר שהרשב"ם פוסל נעילה מפני שאין בזה תיקון, אלא שמתוך דיוק בדבריו עולה, שהפסול בחזקה הוא מפני שהוא מקיים מצווה ועל כן אין בכך ביטוי לרצונו החופשי בלבד. להלן נדון ביישום ההבנות שהעלינו בראשונים, בדינים שונים של קניין חזקה.

ג. שיעור עשרה טפחים

הגמרא מביאה את דברי שמואל:

"גדר גדר והשלימו לעשרה, ופרץ פרצה כדי שיכנס ויצא בה - הרי זו חזקה" (נג.).

מדברי שמואל משמע, דלא בעינן בנייה מושלמת וסגי בבנייה כל שהוא. כך מדייקת הגמרא בהמשך, דגם בבנייה פורתא - ד"מעיקרא הוו סלקי לה ברווחא, והשתא קא סלקי לה בדוחקא" - סגי לקניין חזקה. וביאר רשב"ם:

"והאי דנקט שמואל: 'והשלימו לעשרה', לאו דוקא, דה"ה לפחות מי', דהשתא אהני להכי דסלקי בדוחקא" (ד"ה והשתא סלקי).

לדבריו, למסקנה, אין צורך בגדר של י' טפחים, וסגי בכך שאהנו מעשיו לקרקע. אמנם, היד רמה חולק עליו:

"והוא שהשלימו לעשרה כדשמואל, דאי לאו הכי לאו גדר הוא" (אות ריח ד"ה ודייקינן עלה).

ויוצא, שהבנת היד רמה היא לשיטתו - דחזקה הווי תיקון משמעותי בגוף הקרקע. משום כך הוא פוסל מבריח ארי - כיוון שאין תוספת חדשה לקרקע, וכן פוסל גדר פחות מי', דאינו נחשב מחיצה הלכתית.

ויש לבאר את שיטת הרשב"ם, שמצד אחד פוסל אכילת פירות דאינו עושה כלום בגוף הקרקע, ומצד שני מכשיר בניית גדר אפילו בפחות מי' טפחים. ונראה לומר, דלדבריו לא בעינן תיקון הלכתי על ידי מחיצה של י' טפחים וסגי בתועלת שימושית, בכך שאחרי מעשיו יותר קשה ליכנס לשדה. גם בלי י' טפחים יש תוספת לקרקע דאהנו מעשיו, מה שאין כן באכילת פירות דלא אהנו מעשיו לגוף הקרקע כלל ועיקר.

ד. נעל וחזר ופתח

מבואר ברמב"ם:

"כיצד המחזיק בנעילה קנה? כגון שמכר בית או חצר והיה הפתח פתוח, ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו - הרי זה החזיק וקנה" (הל' מכירה פ"א ה"י).

הרמב"ם מוסיף על הגמרא שלאחר שהלוקח סוגר את הדלת עליו לחזור ולפתוח אותה. הרמב"ן (נב:) מבאר שהרמב"ם ביסס את שיטתו על הגמרא בגיטין (עז:), לגבי ההוא שכיב מרע שהקנה גט לאשתו על ידי קניין חזקה בחצר שבה היה הגט מונח, דאמרינן שם: "תיחוד ותפתח", ומשמע שעל האשה לפתוח את הדלת מיד אחרי סגירתה. ועיין עוד בתוספות (עבודה זרה עא. ד"ה רב אשי), דגם מדייקים מהגמרא בגיטין דבעינן נעילה ופתיחה. ויש להקשות, הלא הפתיחה מבטלת את תוצאות הנעילה ומסלקת את התיקון, וכיצד נוצרת חזקה? אמנם, עיין ברא"ש בגיטין ריש פרק הזורק, דפירש דנעילה לחוד לא מוכחא שהיא לשם קניין, כיוון שאשה רגילה לסגור את חצרו של בעלה; ורק כיוון שהיא פותחת מיד אחרי הנעילה ניכר שהנעילה הייתה לצורך קניין. אם כן, לפי הרא"ש, הפתיחה היא לא חלק מעצם מעשה הקניין, אלא נעשית בכדי להפוך את הנעילה למעשה קניין. אמנם, מדברי הרמב"ם משמע שלא רק אשה המחזיקה בנכסי בעלה, אלא כל מי שהחזיק דרך נעילה חייב לפתוח לאחריה [9].

על כן נראה לומר בדברי הרמב"ם, דקניין חזקה הווי מדין הוכחת בעלות (וכדברי התוספות), ובשל כך הפעולה צריכה להיראות כמעשה בעלים. כיוון שכך - אף על פי שפתיחת הדלת מבטלת את הנעילה ואת התיקון - הוא קונה מטעם חזקה, היות שפעולה זו מפגינה ומוכיחה בעלות מלאה, שהרי מי שנועל ופותח יש בידו לקבוע זמני כניסה ויציאה, ובזה הוא נוהג בדיוק כמו הבעלים המקוריים.

הוכחה נוספת לכך שהרמב"ם הבין קניין חזקה כהוכחת בעלות, ניתן להביא מדבריו בעניין אכילת פירות כקניין חזקה. הרמב"ם קובע:

"המוכר קרקע לחברו, ונכנס הלוקח וזרעה, או נרה, או שאסף פירות האילן, או זמרו... הרי זה קנה" (הל' מכירה פ"א הט"ז).

אם כן, הרמב"ם סבור שאם אסף פירות בשדה חבירו הרי זו חזקה. הראב"ד משיג על הרמב"ם [10], וכבר ראינו שגם הרשב"ם סבור דאכילת פירות אינה נחשבת קניין חזקה. בהסבר שיטת הרמב"ם יש לפרש, דקניין חזקה הוא מטעם הפגנת בעלות - מי שאוכל פירות הרי הוא נוהג כדרך הבעלים אף על פי שאינו עושה שום פעולה בגוף הקרקע. ועיין היטב בלשון המגיד משנה:

"...וגדולה מזו, נעל הבית, שהרי זו חזקה, שהרי הוא נועל בפני כל אדם כדרך שאדם עושה בשלו, וכל שנועל כדרך שהבעלים נועלים בתיהם כדי למנוע מהן רגל כל אדם, הרי זו חזקה... ואם כן כל שכן לאכילת פירות או כל הדברים שהבעלים נהנין מהן..." (שם הט"ו).

מפורש בדבריו, שאכילת פירות קונה לפי הרמב"ם מפני שהוא עושה כדרך שהבעלים עושים בשלהם, אף על פי שאינו עושה חידוש בגוף הקרקע, ולא גרע מנעילה [11]. ויוצא אם כן, שהרמב"ם בזה לשיטתו - דגם בנעילה ופתיחה יש הוכחת בעלות אף על פי שאינו עושה שינוי הנשאר בחצר [12].

ה. אמירת 'לך חזק וקני'

"תני רב הושעיא בקדושין דבי לוי: 'נעל, גדר, פרץ כל שהוא בפניו, הרי זו חזקה'. בפניו אין, שלא בפניו לא? אמר רבא: הכי קאמר - בפניו, לא צריך למימר ליה: 'לך חזק וקני', שלא בפניו, צריך למימר ליה: 'לך חזק וקני'" (נב:-נג.).

בפשטות, אמירת 'לך חזק וקני' הווי דין של נטילת רשות לעשות מעשה קניין. כל חלות הקניין מיוסדת על גמירות דעת של המוכר והלוקח, וללא אמירת 'לך חזק וקני' לא ברורה לנו דעת המוכר. ויש לחקור, האם אמירת 'לך חזק וקני' הווי דין בכלל הקניינים, או רק בקניין חזקה בקרקע. הגמרא בבבא קמא דנה לגבי המוכר בור לחברו - כיצד קונה:

"המוכר בור לחבירו, כיון שמסר לו דליו קנה. היכי דמי? אי בכספא - ליקני בכספא! אי בחזקה - ליקני בחזקה! לעולם בחזקה ובעי למימר ליה: 'לך חזק וקני', וכיון שמסר לו דליו, כמאן דאמר ליה 'לך חזק וקני' דמי" (נא:).

הרי שלפי הגמרא, גם בקניית בור בעינן אמירת 'לך חזק וקני', אלא דמסירת הדלי באה במקום האמירה. ולפי הבנה זו, אמירת 'לך חזק וקני' הווי דין בקניין חזקה בקרקע או בבור, ולא בהכרח שייכת בקנייני מטלטלים [13].

אמנם, מדברי הרמב"ם משמע דאמירת 'לך חזק וקני' שייכת גם בקנייני מטלטלין:

"כיצד קונין את הבהמה במשיכה?... והוא שימשוך בפני הבעלים. אבל אם משך שלא בפני הבעלים, צריך שיאמר לו - קודם שימשוך - 'לך משוך וקנה' " (הל' מכירה פ"ב ה"ו).

יוצא, שלפי הרמב"ם, אמירת 'לך חזק וקני' לא הווי דין מיוחד בקרקע, ואין להוכיח ממנה שום חידוש בקנייני קרקע.

אמנם, לפי ההבנה הראשונה, ד'לך חזק וקני' הווי דווקא בקניין קרקע, יש לחקור מדוע לא בעינן אמירה זו בשאר קניינים כגון משיכה ומסירה. ויש לבאר, שבקרקע, מפאת חשיבותה, בעינן בדיקה נוספת ואחרונה של דעת המוכר; מה שאין כן במטלטלין, שסגי בהסכם שלפני שעת הקניין עצמו. ועוד, שבמטלטלין מעשה הקניין ממחיש את ההעברה - הבהמה נמשכת לרשות הלוקח או נמסרת לידיו, ומן הסתם המוכר מבין שהלוקח רוצה לקנות, ומדלא מיחה הסכים, מה שאין כן בקרקע, שמעשה החזקה אינו מבטא את העברת השדה בצורה כה מובהקת. אמנם, אם מעשה החזקה מתבצע בפניו, מן הסתם מסכים המוכר, גם בלא אמירה מפורשת של 'לך חזק וקני' [14], אך שלא בפניו אין מחזיקים בנכסיו ללא נטילת רשות מיוחדת. ועיין בתוספות (ג. ד"ה ר' אשי) דבשותפין שחולקין חצר משותפת, אין צורך באמירת 'לך חזק וקני', גם שלא בפניו:

"כיון שאמרו: 'אתה תקח רוח צפונית ואני רוח דרומית'... אף על פי שלא אמרו זה לזה: 'לך חזק וקני'".

דברי התוספות קרובים להבנה זו - דאמירת 'לך חזק וקני' היא נטילת רשות ובירור גמירות דעת המוכר, ובשותפים שחולקים, מכיוון שכל אחד מקבל חלק מהקרקע, מן הסתם, כיוון שהסכימו לחלוק, יש גמירות דעת למעשה הקניין. אולם, במוכר ולוקח יש צורך לברר את דעת המוכר בקניין חזקה שלא בפניו. ויוצא אם כן, דעיקר מעשה חזקה הוא בנטילת רשות ובאמירת 'לך חזק וקני', ורק דבפניו יש אומדנא שהוא רוצה בקניין החזקה.

אלא שמדברי ר' הושעיא משמע קצת אחרת. דהרי הוא תנא ד"כל שהוא בפניו הרי זה חזקה" ומשמע דעיקר קניין חזקה הווי דווקא בפני המוכר, ורבא חידש, שגם שלא בפניו ניתן לעשות חזקה, אם המוכר אמר 'לך חזק וקני'. ולפי דברינו, עיקר קניין חזקה הוא דווקא על ידי אמירת 'לך חזק וקני', דבזה מקבל הלוקח רשות מהמוכר, רק דנתחדש דבפניו, כל ששותק המוכר, כאילו אמר 'לך חזק וקני'. ואם כן, קשה על דברינו מלשון ר' הושעיא בברייתא [15].

על כן נראה לומר, דאמירת 'לך חזק וקני' לא הווי נטילת רשות ותנאי קודם למעשה הקניין. אדרבה, אמירת המוכר מהווה חלק מעצם מעשה קניין החזקה. אם נבין חזקה כפעולה של הפגנת בעלות, ניתן לומר שהכרזת הבעלות נעשית על ידי המוכר והלוקח ביחד! המוכר צריך להראות שהוא מוותר ומעביר את שדהו, והלוקח מראה שהוא מקבל את השדה ומתנהג כבעליו החדשים. ואם כן, עיקר קניין החזקה הוא דווקא בפני המוכר. חזקה בפניו מוכיחה בדרך הברורה ביותר את העברת הבעלות מהמוכר ללוקח. רבא חידש, דגם שלא בפניו אפשר להראות העברה זו, אם המוכר אמר קודם 'לך חזק וקני', אף על גב שאמירה זו מנותקת מפעולת הלוקח [16], אבל עיקר קניין חזקה הוא בהשתתפות המוכר כשהוא עומד בשעת העברת השדה ללוקח ואינו מוחה. ומובן מדוע ר' הושעיא הדגיש חזקה דווקא בפניו, כיוון שזה עיקר קניין חזקה. רבא בא לחדש דאמירת 'לך חזק וקני' שלא בפניו, הווי מעין קניין בפניו, וכאילו המוכר משתתף במעשה קניין. ובאמת, מדברי הרמב"ן (ג. ד"ה והא) משמע, שאמנם גם בשותפים צריכים לומר 'לך חזק וקני' לפני שמבצעים חזקה, בכדי לחלק את שדה השותפות [17].

ויש להבין לפי זה את הגישות השונות של רב ושמואל בעניין אמירת 'לך חזק וקני' בנתינת מתנה:

"בעי רב: מתנה היאך? אמר שמואל מאי תבעי ליה לאבא? השתא ומה מכר דקא יהיב ליה זוזי, אי אמר ליה: 'לך חזק וקני' אין, אי לא, לא; מתנה לא כל שכן?! ורב סבר: מאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב" (נג:).

נראה ששמואל תפס את אמירת 'לך חזק וקני' כדין בנטילת רשות ובירור דעת המוכר. ולפי סברה זו, קושייתו מובנת: במכירה, שהמוכר מקבל כסף, יש יותר מקום להניח שהוא מסכים, ובכל זאת בעינן 'לך חזק וקני'; ואם כך, קל וחומר למתנה - שהנותן אינו מקבל דבר - שצריך מקבל המתנה לברר את דעת הנותן לפני שיבצע את מעשה הקניין.

וניתן לומר דרב הבין את אמירת 'לך חזק וקני' לא כבירור דעת הנותן, אלא כחלק ממעשה הקניין, וכחלק מהכרזה על העברת הבעלות מהמוכר ללוקח. ובשלמא במכר ד"כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין" [18], והכוונה העיקרית של המוכר היא לקבל את הכסף, ממילא העברת הבעלות על השדה לא ברורה כל צרכה ובעינן שהמוכר ישתתף בהעברה זו - או על ידי כך שהקניין יעשה בפניו, או שהוא בפירוש אומר: 'לך חזק וקני'. מה שאין כן במתנה, שכל הנותן בעין יפה נותן - שהרי אינו מקבל כלום בתמורה, וכל רצונו הוא להקנות ולהעביר את המתנה - גם בלי אמירתו וגם שלא בפניו מוכחת העברת החפץ על ידי החזקה לחוד. אם אמירת 'לך חזק וקני' הווי חלק ממעשה הקניין, מובנת ההווה אמינא שבמתנה עצם פעולת הלוקח תספיק, ללא השתתפות המוכר.

ו. הבדל בין מכירה לזכייה מהפקר

כבר הזכרנו, שלפי הרמב"ם אכילת פירות בקרקע חברו קונה. והסברנו על פי המגיד משנה, שקונה כיוון שנוהג כדרך שהבעלים נוהגים ומראה לכל את בעלותו החדשה. אמנם, איתא בגמרא:

"ההיא איתתא דאכלה דיקלא בתפשיחא תליסר שנין. אתא ההוא גברא רפיק תותיה פורתא. אתא לקמיה דלוי, ואמרי לה קמיה דמר עוקבא, אוקמיה בידיה... דלא אחזיקת כדמחזקי אינשי" (נד.).

הגמרא עוסקת באישה שאכלה פירות דקל במשך שלוש עשרה שנים, ובא אדם ועדר תחת הדקל בכדי לקנותו. מר עוקבא פסק שהשדה של האחרון ולא של האישה. לפי הרשב"ם, הגמרא מובנת - חזקת האשה פסולה מפני שאכילת פירות לאו שמיה חזקה. אך לפי הרמב"ם, שסובר דאכילת פירות נחשבת חזקה, מדוע פסק מר עוקבא לטובת השני? הן אמת, שעל פי הגמרא הזאת הרמב"ם פוסק שאכילת פירות היא חזקה רק בנכסי חברו ולא בנכסי הפקר, שהרי המקרה של אותה אשה היה בנכסי הפקר. כך ברמב"ם:

"נכסי גר שאין לו יורשים, ונכסי הפקר, ושדה שמכרה גוי לישראל ועדיין לא החזיק בה - כולם דינם שוה: כל המחזיק בהם בדרך מדרכי החזקה כמו שביארנו בהלכות מכירה - קנה, חוץ מאכילת הפירות... בנכסי ההפקר או נכסי הגר, אפילו אכל פירות האילן כמה שנים לא קנה, לא גוף האילן ולא גוף הקרקע, עד שיעשה מעשה בגוף הארץ או יעבוד עבודה באילן" (הל' זכיה ומתנה פ"ב ה"א-ה"ב).

הרי שלפי הרמב"ם יש לחלק בין נכסי חברו, שבהם אכילת פירות מהני כקניין חזקה, לבין נכסי הפקר שבהם אכילת פירות אינה קונה.

לאור מה שהוזכר לעיל, שבעמידתו של המוכר בצד השדה בשעת החזקה, או באמירת 'לך חזק וקני' - המוכר משתתף בהוכחה על העברת הבעלות, ניתן להסביר שלפי הרמב"ם יש שני מיני חזקה: בדרך כלל בנעל גדר ופרץ הקניין הוא התיקון בגוף הקרקע וההשתלטות על הקרקע על ידי השינוי. השתלטות זו איננה תלויה במוכר ובפעולת העברה מידיו לידי הלוקח, וממילא חזקה זו שייכת גם בנכסי הפקר שאין בהם מקנה. מאידך, אכילת פירות אינה פעולה בגוף הקרקע, ועל כן חזקה מהני רק מטעם הפגנת בעלות, וקניין זה נעשה רק על ידי מוכר ולוקח שביחד מראים שיש כאן העברה מיד ליד. בנכסי הפקר, ההעברה הזאת בין מוכר ללוקח לא שייכת, וממילא אכילת פירות בנכסי הפקר לא מהני [19].

ז. קניין חזקה כקניין דעת

לעיל הצענו הסבר בדברי הרמב"ם לכך שאכילת פירות בנכסי הגר אינה קונה. אולם, מדברי הרמב"ם עצמו משמע שיש הסבר אחר. הרמב"ם כותב בעניין מי שאסף פירות וכן כל כיוצא בדברים אלו:

"הרי זה קנה שהרי החזיק, ואין אחד מהן יכול לחזור בו. וכן אם אסף המוכר סל של פירות ונתן ללוקח - קנה לוקח מיד בחזקה, שהרי גילה דעתו שהקנה לו שדה זו קנין גמור ונעשו פירותיה שלו" (הל' מכירה פ"א הט"ז).

משמע מדבריו, שקניין חזקה במהותו הוא קניין של דעת - פעולה שמסמלת את גמירות הדעת של המוכר ושל הלוקח, ואינה מתייחסת כלל לקרקע - לא לתיקון הקרקע ולא לשם הפגנת בעלות על הקרקע. הפעולה נעשית בין המוכר ללוקח כדי להראות שיש הסכם, ועצם קיומו של ההסכם הוא שמקנה את הקרקע: "שהרי גילה דעתו שהקנה לו שדה זו קניין גמור". משמע מדבריו שהקניין בא, לא על ידי מעשה החזקה, אלא על ידי דעתו להקנות, והחזקה רק מראה שהייתה גמירות דעת. על פי זה מובנת שיטת הרמב"ם, שפעולת המוכר לסייע ללוקח באסיפת הפירות [20] גם כן נחשבת מעשה חזקה, אף על פי שהלוקח לא עשה מאומה. אם קניין חזקה מתבצע על ידי פעולת שליטה או פעולה של הוכחת בעלות על הקרקע, הרי שהפעולה צריכה להיעשות דווקא על ידי הלוקח. מה שאין כן אם החזקה היא רק סימן לגמירות דעת של הצדדים, אזי גם פעולת המוכר יכולה להצביע על קיומו של הסכם. לפי הבנה זו בקניין אכילת פירות, מובן מדוע הדין שייך רק בנכסי חברו כשיש מוכר - קניין גמירות דעת לא שייך כשאין מוכר שביחד עם הלוקח מסכים לבצע קניין.

העלינו שתי הבנות אפשריות בקניין אכילת פירות לפי הרמב"ם: או שהאכילה היא הכרזת בעלות, ובזה קונה, או שמדובר בקניין דעת שנעשה על ידי המוכר והלוקח. נפקא מינה בין שתי ההבנות היא, האם קניין אכילת פירות הוא רק בקרקע שאינה ראויה לנעל גדר ופרץ או גם בכל קרקע. הרמב"ם קובע:

"היתה הקרקע צחיח סלע, שאין בה לא גדירה ולא פרצה ואינה בת זריעה, הרי החזקה שקונה אותה שטיחת פירות או העמדת הבהמה שם וכיוצא בזה משאר התשמיש" (הל' מכירה פ"א הט"ו).

והנה, בהגהות ר' עקיבא איגר [21] הביא את דברי המהרי"ט, דאכילת פירות מועילה דווקא בצחיח סלע דלא חזי לנעילה, אבל בשדה או בית לא הווי חזקה. כעת, אם נבין שאכילת פירות היא סימן לגמירות דעת, קשה לחלק בין שדה הראויה לנעילה לשדה שאינה ראויה לנעילה. לכאורה, כל אכילה או שימוש בקרקע, מצביעים על קיומו של הסכם ועל גמירות דעת למכירה. אולם, אם נבין שחזקה היא הפגנת בעלות, יש מקום לומר, דכל שעשה פעולה גרועה של אכילת פירות במקום פעולה המתקנת את הקרקע, לא הוכיח שום בעלות. ובשלמא בשדה צחיח דלא שייכא ביה נעילה ופריצה, שטיחת פירות (שהיא אכילת פירות של שדה צחיח) מראה ומוכיחה בעלות. אבל בשדה הראויה לנעילה, אם לא עשה פעולה מובהקת של הצהרת בעלות - נעילה - לא קנה.

איברא, דיש לדון בדברי המהרי"ט, שכן מהרמב"ם משמע שיש לחלק גופא בין העמדת בהמה או העמדת פירות, לבין אכילת פירות בקרקע. הרמב"ם בהלכה ט"ו מדבר על העמדת בהמה ועל שטיחת פירות, ואכן משמע דהווי חזקה רק בצחיח שאינו ראוי לנעילה או לזריעה, ולא בשדה ובית. אמנם, בהלכה טז הוא קובע:

"המוכר קרקע לחברו ונכנס בה הלוקח וזרעה, או נרה, או שאסף פירות... הרי זה קנה".

בהלכה זו משמע דהווי חזקה בכל קרקע. ויש לחקור, האם העמדת בהמה או פירות קונה מדין אכילת פירות ושימוש בקרקע, או שהעמדת פירות גופא עושה שינוי בקרקע ודומה לנעילה. השוני בין המקרים הוא, שאכילה או איסוף הפירות, לא עושים דבר בגוף הקרקע, והווי חזקה רק מטעם האכילה עצמה. לעומת זאת, העמדת בהמה או שטיחת פירות מתייחסת לגוף הקרקע והופכת את המקום, משדה ריק, למקום שיש בו בהמות ופירות, ודמי לנעל ופרץ ממש. ועיין בראב"ד שמשיג על הרמב"ם [22], ומהשגותיו משמע, דהוא הבין את העמדת פירות ואכילת פירות כאותה הלכה. אבל ברמב"ם עדיין יש מקום להסתפק, ולומר דהעמדת פירות ובהמות דומה לחזקה של נעל וגדר, אבל אכילת פירות הווי חזקה אחרת מטעם גמירות דעת. כיוון שכך, יש לומר דרק העמדת פירות לא תועיל בשדה הראויה לנעילה, וכדברי הרמב"ם בהלכה טו, כי בחזקה המתקנת בעינן את התיקון הטוב ביותר בכדי להפגין בעלות. מה שאין כן חזקה של אכילת פירות שתועיל בכל השדות וכפשטות לשון הרמב"ם [23].

והשתא דאתינן להכי, דבנוסף לשאר ההבנות אפשר להבין קניין חזקה כקניין דעת, אפשר להבין את דברי שמואל בקידושין:

"מכר לו עשר שדות בעשר מדינות, כיוון שהחזיק באחת מהם קנאם כולם" (כז.).

כיצד מעשה קניין אחד מספיק לקנות עשרה שדות נפרדים? לפי דברינו לעיל, הדברים פשוטים. מכיוון שקניין חזקה פועל כסימן לגמירות דעת שהיא עצמה מקנה, ממילא מעשה חזקה אחד יכול להיות סימן לגמירות דעת להקנאת הרבה שדות, אף על פי שהקונה לא החזיק בכולם בפועל. ומובנת שיטת רוב הראשונים [24], דדינו של שמואל שייך רק בנכסי חברו - שיש בהם דעת מקנה, ולא בנכסי הפקר או נכסי הגר. כפי שאמרנו ברמב"ם, קניין חזקה כקניין גמירות דעת לא שייך כשאין דעת מקנה. ויוצא, שקניין על ידי אכילת פירות (שהוא רק מדין גמירות דעת), וקניין אחד על עשרה שדות, שניהם אינם קונים בנכסי הגר ובנכסי הפקר, כיוון ששניהם מבוססים על קניין חזקה כקניין דעת.

ח. השטח הנקנה

ניתן לבחון את אופי קניין החזקה דרך שאלה אחרת - מהו היקף השטח הנקנה על ידי החזקה. בשדה סתם, הלוקח קונה את כל הקרקע על ידי נעל גדר ופרץ. נחלקו רב ושמואל לגבי קניין על ידי חרישה בשדה המסוימת במצריה:

"איתמר: שדה המסויימת במצריה, אמר רב הונא אמר רב: כיון שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה, ושמואל אמר: לא קנה אלא מקום מכושו בלבד" (נד.).

להלכה, אנו פוסקים כרב. ויש לבחון מהי שיטת שמואל. בפשטות, יש לומר, שלפי שמואל קניין חזקה הוא מעשה השתלטות על הקרקע המתבטא בשינוי, ולדבריו הלוקח משתלט רק על החלק שהוא חרש. אמנם, בנעל גדר ופרץ, אף על פי שעשה פעולה רק בחלק קטן של הקרקע, מכל מקום השפיע דרך פעולה זו על כל הקרקע. נעילת דלת מונעת מאנשים כניסה לכל השדה, ובפריצת הפתח, נפרץ השדה כולו לכניסת הצבור. מה שאין כן בחרישה, שהפעולה לא משפיעה על שאר הקרקע, וממילא הוא משתלט רק על מקום החרישה ואינו קונה את שאר הקרקע. אם כן, נראה ששיטת שמואל מבוססת על הבנת קניין חזקה כמעשה השתלטות על הקרקע.

מאידך, רב יכול לומר שקניין חזקה הוא מדין הפגנת בעלות, ופעולת חרישה בחלק מהשדה מכריזה בעלות על כל השדה [25]. מצד שני אפשר לומר, שרב מסכים לשמואל שקניין חזקה הוא מדין השתלטות הלוקח, אלא שהוא טוען שמכיוון שבקרקע השליטה מתבטאת בפעולה המשפיעה על הקרקע, גם כששינה רק חלק מהקרקע הוא נחשב למשתלט על כל הקרקע. לפי כיוון זה יוצא שמחלוקת רב ושמואל היא לא בהבנת קניין חזקה, אלא בהגדרת שליטה על הקרקע [26].

אמרנו שלמסקנה, שפוסקים כרב, ניתן להבין קניין חזקה הן כמעשה השתלטות, הן כפעולה המוכיחה בעלות. הגמרא בהמשך דנה בדעת רב לגבי שדה שאינה מסוימת במצריה:

"ושאינה מסויימת במצריה עד כמה? אמר רב פפא: כדאזיל תיירא דתורי והדר [27]" (נד:).

ופירשו בתוספות:

"כמה יקנה במכוש אחד - כדאזיל תיירא דתורי והדר. פירוש - כשיעור מידת תלם" (שם ד"ה ושאינה).

התוספות מבינים - וכך הבינו רוב הראשונים - שבהכשת מכוש קונה הלוקח תלם אחד. והדברים מובנים, דבשלמא בשדה מסוימת, אפשר לומר שבחרישת מקום מכושו, הלוקח שולט בכל השדה התחומה במצריה; אבל בשדה שאינה מסוימת, החרישה בקו שבו יעבור התלם העתידי נחשבת השתלטות רק על אותו תלם. אמנם, עיין ברשב"ם:

"דכיון דחרש שתי שורות על פני כל אורך השדה או על כל רחבו, כאילו חרש כולו - שהרי החזיק בו מראשו ועד סופו" (שם ד"ה כדאזיל).

יוצא מהרשב"ם, שלפי רב - הלוקח קונה את כל השדה כנגד מקום חרישתו. על פי ההבנה שנדרש מעשה השתלטות לצורך חזקה, נתקשה לקבל את דברי הרשב"ם, שכן כיצד חרישת שתי שורות בשדה מהווה השתלטות על השטח כולו?

ולולא דמסתפינא, נראה להסביר שלפי הרשב"ם בחרישת שתי שורות יש משום הכרזת בעלות [28], שכן על ידי שחרש שתי שורות כאילו סימן את גבולות השדה, ופעולת הסימון עצמה היא הכרזת בעלות. ואכן, לעיל הבאנו את שיטת ר' אליעזר (ק.) שהילוך בעלמא קונה בחזקה, וכפי שהסברנו - מטעם הכרזת בעלות. אם כן, יוצא לפי הרשב"ם, שאף על פי שחכמים דחו את שיטת ר' אליעזר, הם לא דחו את עצם היכולת לעשות קניין חזקה על ידי סימון גבולות. חכמים חולקים על ר' אליעזר בעניין הילוך בעלמא, שלדעתם אינו פעולה המסמלת בעלות וקביעת גבולות אלא הקפה בעלמא. אבל בהילוך עם המחרשה, שאדם בפועל עושה חריצים לגבולות קרקעותיו, קונה את כל השדה כנגד חריציו.

בעניין זה יש להביא דעה אחת ברי"ף בבבא קמא, בקשר לקניין חזקה על ידי קביעת גבולות. הגמרא שם עוסקת בעניין קבלת אחריות על ידי המוכר, וקובעת:

"מאימת הווי חזקה? מכי דייש אמצרא [29]" (ט.).

הרי"ף מביא דעה שסוברת שהגמרא פוסקת שמי שקנה שדה ליד שדהו, יכול לקנות את השדה החדשה על ידי מחיקת המצר המבדיל ביניהם והפיכת השדה לחלקה אחת גדולה. יוצא משיטה זו, דיש דרך לעשות חזקה בלי לעשות פעולה המתקנת ומשבחת את הקרקע, וסגי בפעולה המסנפת את השדה לגבולות שדה שכבר שייך לו [30]. ועל כורחנו יש לומר, שגם לשיטה זו קביעת גבולות נחשבת חזקה כיוון שהגדר של חזקה הוא להראות בעלותו, ואין הוכחת בעלות גדולה מסימון גבולות. את דברי הרי"ף יוכל לקבל גם מי שלא יאמץ את דעת הרשב"ם בקשר לקניית כל השדה שאינה מסוימת כנגד מחרשתו, כיוון שניתן לחלק בין המקרים. בנידון של הגמרא בבבא בתרא ניתן לומר, שחרישת שתי שורות אינה נחשבת קביעת גבולות, ועל כן תוספות ורוב הראשונים חולקים על הרשב"ם ומסבירים אחרת בגמרא שם. מה שאין כן במקרה שהוא מוחק את המצר ומערב את שתי השדות - בזה יש הגדרת גבול של ממש ואולי בזה הוא קונה בחזקה.

בעניין זה איתא בגמרא:

"אין שם לא מצר ולא חצב, מאי? פירש ר' מרינוס משמו (= של ר' יוחנן): כל שנקראת על שמו. היכי דמי? אמר רב פפא: דקרו ליה: 'ביה גרגותא דפלניא' " (נו.).

אמנם, התוספות שם (ד"ה אין) פירשו, שהגמרא עוסקת בדיני טומאה וטהרה, ובגדרי ספק ביאה וספק מגע. אך הרשב"ם הבין שהגמרא דנה בעניין קניין חזקה - כמה קונה על ידי מכוש, בשדה שאין שם שום מצר. בעניין זה הגמרא מביאה דעה החולקת על דברי רב, וסוברת, שהלוקח קונה לא רק כנגד חרישתו אלא את כל שטח הבקעה הנקרא על שם פלוני:

"שקורין לה: 'שדה פלוני', שאין אומר: 'שדות פלוני' - קנה הכל במכוש אחד" (רשב"ם ד"ה כל).

גישה זו תובן יותר, אם נאמר שקניין חזקה לפי ר' מרינוס הווי מטעם הכרזת בעלות, שכן בפעולתו הוא תוקע יתד ומכריז בעלות על כל הקרקע שאנשים מתייחסים אליה כאל שדה פלוני. כאשר הקניין מבוסס על שידור מסר של בעלות, מובן שיש להגדיר את שטח הקרקע הנקנית לפי התייחסות הציבור. להלכה, השיטה של ר' מרינוס נדחתה. כעת, ניתן לומר שלפי הרשב"ם, גם רב הבין את קניין חזקה כהוכחת בעלות, אלא שחלק על הקביעה שהתייחסות הציבור לשדה רלוונטית לקניין חזקה, ולדידיה יש צורך בסימון גבולות ממשי שנעשה על ידי חרישת שתי שורות.

ט. קשר בין מעשה חזקה להגבהה בעבד

הדיון בגדר מעשה החזקה מוביל לעיון בשאלה אחרת הנידונית בגמרא, והיא הקשר בין קניין חזקה לקניין הגבהה. הגמרא (נג:) מביאה מחלוקת בעניין רב שמגביה את עבדו, אם קונהו מדין הגבהה כבכל מטלטלין. תנא קמא סובר שקניין כזה אינו מועיל בעבד ור' שמעון טוען: "לא תהא חזקה גדולה מהגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום". ר' שמעון מייסד דבריו על קל וחומר: אם קניין חזקה מועיל בעבד (כי עבדים הוקשו לקרקעות) ודאי שקניין הגבהה - שהוא קניין נפוץ יותר - יועיל בעבדים. לכאורה ר' שמעון מבין את קניין חזקה כהשתלטות, ומכיוון שחזקה, שהיא מעין תפיסה, מועילה, ודאי שתפיסה ממש - על ידי הגבהה - תועיל. אמנם, בפועל לא ניתן לתפוס קרקע, אבל בעבד דהווי קרקע דניידי, שאפשר לתופסו על ידי הגבהה - אין ספק שהגבהה תקנה. שיטת ר' שמעון מבוססת על כך שגדר קניין חזקה דומה לקניין הגבהה, אלא שהגבהה, במקום שהיא אפשרית, עדיפה על קניין בחזקה. בדעת תנא קמא ניתן להבין, שלדידיה קניין חזקה הוא קניין מיוחד לקרקע ולעבדים, ואין להשוותו לקניין הגבהה שמקומו בעולם של קנייני מטלטלין. אם קניין חזקה הוא הכרזת בעלות אז לכאורה הווי דין מיוחד בקרקע - שכיוון שלא ניתן לתפוס ממש, סגי בהכרזת בעלות. לעומת פעולת חזקה בקרקע - המכריזה בעלות, הגבהת העבד אינה פעולה טבעית של הבעלים, ועל כן אין בה הכרזת בעלות ואינה קונה בעבדים. אם כן, העלינו שגם מחלוקת ר' שמעון ותנא קמא תלויה בהבנת קניין חזקה.

י. קשר בין קניין חזקה לחזקת שלוש שנים

המשנה קובעת:

"אלו דברים שיש להן חזקה, ואלו דברים שאין להן חזקה: היה מעמיד בהמה בחצר, תנור, ריחיים וכיריים ומגדל תרנגולים ונותן זבלו בחצר - אינה חזקה" (נז.).

הרשב"ם מפרש שהמשנה עוסקת בחזקת ג' שנים - דבעינן אכילת פירות ממש, ולא סגי בהעמדת בהמה ופירות. ועיין בגמרא בהמשך:

"כל שאילו בנכסי הגר (=קניין חזקה לפי הבנת הרשב"ם, ונכסי הגר לאו דווקא והוא הדין קניין חזקה בנכסי חברו) קנה, בנכסי חבירו (= חזקת ג' שנים) קנה. כל שאילו בנכסי הגר לא קנה, בנכסי חבירו לא קנה".

יוצא לפי הבנת הרשב"ם, דבהווה אמינא הגמרא השוותה חזקת ג' שנים לקניין חזקה. הגמרא בהמשך דוחה השוואה זו:

"וכללא הוא? והרי ניר, דבנכסי הגר קנה, בנכסי חבירו לא קנה! והרי אכילת פירות, דבנכסי חבירו קנה, בנכסי הגר לא קנה!... אלא אמר ר' נחמן...".

וברשב"ם שם:

"בתמיה, דקא מדמית חזקת שלש שנים, שתלוי בקפידא, לחזקת קנין נכסי הגר שתלוי בתקון הקרקע" (ד"ה וכללא).

הרשב"ם הולך לשיטתו, דבקניין חזקה בעינן פעולה בגוף הקרקע, ועל כן אכילת פירות אינה קונה. ובשלמא בחזקת ג' שנים, דהכל תלוי בקפידת הבעלים, אף על פי שהמחזיק רק אכל פירות ולא החזיק בגוף הקרקע, צריך הבעלים למחות, ומדלא מחה ודאי מכר לו; לעומת זאת לגבי ניר, לכאורה, אין חזקת ג' שנים "דכל שיבא ושיבא דכרבו לעייל ביה" [31] - אדם מעוניין שיחרשו את שדהו ואין בזה קפידת הבעלים. אבל לעניין קניין חזקה לא קפידת הבעלים קובעת, ובעינן שיחזיק בגוף הקרקע ויעשה שינוי של ממש בקרקע.

יוצא מדברי הרשב"ם, שלמסקנה הגמרא מחלקת בין קניין חזקה התלוי בתיקון בגוף הקרקע, לחזקת ג' שנים התלויה במעשה שעליו מקפיד הבעלים. ההבדל בין חזקת ג' שנים לקניין חזקה יובן היטב אם נבין את קניין חזקה מטעם שליטה ותפיסה בגוף הקרקע - בכדי לתפוס את הקרקע בעינן דבר המתייחס לגוף הקרקע ומשפיע עליה. מה שאין כן לעניין חזקת ג' שנים עם טענה, שלראיה סגי בכך שהבעלים לא מחה בדבר שאנשים מקפידים עליו, גם אם אינו בגוף הקרקע [32].

לעומת זאת, אם נבין קניין חזקה כדבר המראה ומכריז בעלות, לכאורה יש פחות מקום לחלק בין מחזיק בנכסי חברו ג' שנים - שכיוון שנוהג כמו הבעלים טעון הדבר מחאה, לבין קניין חזקה שגם הוא דין של נוהג בנכסי חברו כדרך הבעלים (עם גמירות דעת של המוכר). אכן, לעיל הבאנו את דברי הרמב"ם שפוסק שאכילת פירות קונה בקניין חזקה כפי שקונה בחזקת ג' שנים, וכבר אמרנו שלפי המגיד משנה קניין חזקה הווי על ידי התנהגות כדרך הבעלים [33].

יא. סיכום

העמדנו שלוש הבנות בדין קניין חזקה: ניתן להבין דלוקח שמחזיק, בעצם תופס בקרקע, וקונה כפי שקונה מטלטלין על ידי הגבהה או משיכה. וּוַדאי שלפי שמואל, דאינו קונה אלא מקום מכושו, כך יש להבין. מאידך, הרבה ראשונים הבינו שבקניין חזקה נאמר יסוד חדש - דכל שנהג במעשה חזקתו כדרך שנוהגים הבעלים - קנה, מפני שבפעולתו הכריז והוכיח את בעלותו. ומסתבר דר' אליעזר, שסובר דהילוך לחוד קונה, ביסס את הקניין על הכרזת בעלות. כמו כן, העלינו שלפי הרמב"ם ייתכן יסוד שלישי לקניין חזקה, והוא קניין דעת - מעשה החזקה רק מודיע שיש גמירות דעת, בעוד שההסכם עצמו הוא שמקנה את הקרקע; וממילא לפי הבנה זו ניתן לקנות מספר שדות על ידי מעשה חזקה בקרקע אחת וכמו כן אפשר לקנות על ידי פעולת המוכר עצמו.

---