מחאה / נדב מיטב

פתיחה

פרק חזקת הבתים עוסק בעימותים בין אדם שהיה ידוע כבעליה של קרקע מסוימת, לבין המחזיק באותה קרקע וטוען 'לקוחה היא בידי'. בקרקעות, בניגוד למטלטלין, הכלל הוא שהולכים בתר מרא קמא - המערער. אולם, לאחר החזקה של ג' שנים בקרקע, המחזיק גובר, אלא אם כן המערער מחה. במקרה של מחאה, אנו נמשיך לפסוק לטובת המרא קמא, ולדרוש מהמחזיק להציג שטר ראיה. במאמר זה נדון בדיניה ובטיבה של אותה מחאה.

א. אופי המחאה

ג' שנים רצופות

"אמר רב הונא: שלש שנים שאמרו הוא שאכלן רצופות"   (כט. [1]).

הראשונים מסבירים את דרישתו של רב הונא בניסוחים שונים. הנמוקי יוסף (יד. באלפס ד"ה שאכלן) מסביר, שהמערער יכול לטעון שההפסקה גרמה לו לחשוב שאין בדעתו של היושב בקרקע להחזיק בה. רבנו יונה מסביר אחרת:

"אבל מפוזרות, כיון שנראה המחזיק כגזלן דשמיט ואכיל חדא שתא, ושביק ליה לארעא חדא שתא, לפיכך אין הלה חושש למחותו, וסומך על מה שאין מחזיק בו כדרך הבעלים"   (כט. ד"ה אמר).

רבנו יונה מסביר שבעל הקרקע לא צריך למחות, "כיון שנראה המחזיק כגזלן". לכאורה, דבריו קשים - ומה בכך שהוא נראה כגזלן, הלא זהו יסוד הצורך למחות?

נראה שניתן להבין את הצורך במחאה בשתי דרכים:

  1.  המחאה נועדה לערער ולהוות התנגדות אקטיבית למעשה הגזל. נראה שהנמוקי יוסף נקט בדרך זו, ועל כן השאלה שקובעת לדידו היא האם בכוונת המחזיק להישאר בקרקע.

  2.  המחאה נועדה להפגין בעלות כנגד אדם המציג עצמו כבעלים. בדרך זו הלך, כפי הנראה, רבנו יונה, ועל כן סבר שאין צורך בהפגנה שכזו כלפי אדם שלא מתנהג כבעלים אלא כגזלן.

הרשב"ם מסביר אף הוא את דברי רב הונא:

"מצי אמר בעל השדה: האי דלא מחאי לך היינו משום דאוברת לה שנה שניה, דגלית אדעתך דלאו דידך הואי, והלכך לא זרעת אותה"   (ד"ה שאכלן).

לכאורה, הדגש הוא על גילוי הדעת של המחזיק שהקרקע אינה שלו, ובדומה לרבנו יונה. אולם, בהמשך דברינו נבחן יישומים נוספים להבדל בין שתי ההבנות שהעלינו ביסוד דין מחאה, ונראה נימות שונות בשיטת הרשב"ם.

מוכר ולוקח

הגמרא (ל:) אומרת שבמקרה של אדם היושב שש שנים בקרקע, ובא אדם המחזיק שטר שאומר שהוא קנה את הקרקע ארבע שנים לפני כן מן המרא קמא - המחזיק מפסיד, שכן אותה מכירה נחשבת למחאה. והקשו הראשונים: הלא מאז אותה מחאה עברו ארבע שנים ללא מחאה?

הרמב"ן (ד"ה דזבינא) מסביר שבדרך כלל חוסר המחאה מלמד את המחזיק שלא תהיה תביעה, ועל כן הוא לא נזהר בשטרו; אך במקרה של לוקח הרי ברור לכל שתהיה תביעה, שכן הוא קנה את הקרקע מתוך הנחה שהוא יקבל אותה.

הרמב"ן מניח שחובת המחאה במצב זה היא על הלוקח. רבנו יונה (ד"ה והני) חולק, ומסביר שבמקרה זה חובת המחאה היא על המוכר, ולמוכר אין סיבה למחות, ועל כן אין חזקה, שכן חוסר המחאה של המוכר לא יכול לפגוע בלוקח.

לכאורה, הדבר אינו מובן. הלא היושב בקרקע גוזל אותה מן הלוקח, והוא זה שצריך להזדעק. אולם, אם מבינים שתפקיד המחאה הוא נטרול הפגנת הבעלות, הרי שהדבר מובן. המחזיק אינו מפגין בעלות כנגד הלוקח, אלא כנגד המוכר - הוא סותר את יכולתו למכור, ועל כן המחאה שייכת במקרה זה למוכר.

ניסוח המחאה

הגמרא דנה בדרך התקינה לנסח מחאה:

" 'פלניא גזלנא הוא' - לא הויא מחאה. 'פלניא גזלנא הוא, דנקיט לה לארעאי בגזלנותא, ולמחר תבענא ליה בדינא' - הויא מחאה"   (לח:-לט.).

הרשב"ם מביא שתי דעות באשר למקרה ביניים:

"ואי לא אמר: 'למחר תבענא ליה בדינא ומפיקנא מיניה', אלא: 'פלוני גזלן דקאכיל לארעאי בגזלנותא' בלבד - הרי הוא כנותן פגם בחבירו, ולא כמוסר כעדות, ואינה מחאה - כן פירש רבנו חננאל [2]. ל"א שמעתי משמועת רבי יעקב בר יקר, ועיקר:...אם פירש: 'דקאכיל לארעאי בגזלנותא' - הרי מיחה מחמת עצמו, והודיע שהקרקע שלו מחזיק בעולה והויא מחאה" (לט. ד"ה ולמחר).

מה פשר הדרישה המופיעה בדברי רבנו חננאל ל'מסירת עדות'? נראה שהדבר מתבסס על ההבנה השנייה שהעלינו - תפקיד המחאה הוא הפגנת בעלות, ועל כן אין די בהבעת מחאה סתמית וצריך להצהיר על הכוונה לחזור ולתבוע את השדה.

ניר

בגמרא מובאת מחלוקת האם חרישה מהווה חזקה:

"תנו רבנן: ניר אינו חזקה, ויש אומרים: הרי זה חזקה... מאי טעמא דמאן דאמר: ניר הוי חזקה? לא עביד איניש דכריבו ליה לארעיה ושתיק. ומאי טעמא דמאן דאמר: ניר לא הוי חזקה? מימר אמר: כל שיבא ושיבא דכרבו לעייל ביה"   (לו:).

לכאורה, הנימוק לכך שניר אינו חזקה מוכיח שמחאה היא ערעור נגד הגזל, וכאשר לא פוגעים בבעלים הוא אינו צריך לערער. אם מדובר בהפגנה נגדית של בעלות, קשה להבין מדוע אין בניר הפגנה מספקת [3].

אולם, נראה שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים בהבנת הדעה שניר אינו חזקה. לדעת הרמב"ן (ד"ה הא), ניר אינו מועיל אפילו אם מדובר ביום אחד מכלל שלוש השנים [4]. הרשב"א (ד"ה ניר) תמה על כך: האם מוטל על האדם להכניס פירות לביתו במשך שלוש שנים מלאות? לדבריו, המחלוקת נגעה רק לאדם שעסק בחרישה במשך שנה שלמה.

נראה שלדברי הרמב"ן החיסרון הוא אכן בכך שאין כאן שלוש שנים מלאות של גזל. אך לדברי הרשב"א יש דרישה להתנהגות טבעית של בעלים, הכוללת חרישה בזמנה וקציר בזמנו [5].  

עדות שוכרים

הגמרא (כט.) שואלת על דברי רב הונא שמצריך ג' שנים רצופות - כיצד ניתן למצוא עדים על רצף מגורים בבית ביום ובלילה? רבא אומר שצריך להסתמך על עדות שוכרים המעידים שגרו שם בעצמם ג' שנים מלאות.

בהמשך הפרק (מא:) הגמרא אומרת שבמצב של שלוש לקוחות שהחזיקו בקרקע, החובה למחות תלויה בכך שהמכר נעשה בשטר, שאז אית ליה קלא. בעקבות כך, הראב"ד (מובא ברשב"א כט. ד"ה דאתו) מבין שגם במקרה של השוכר מדובר דווקא בשכירות שנעשתה בשטר. הרשב"א חולק על כך, וטוען שיש צורך בשטר רק כאשר ניתן להבין שכל מחזיק אוכל כדרך הגזלנים, שאז השטר נצרך על מנת ליצור זיקה בין המחזיקים השונים. כאשר מדובר במחזיק אחד, קובע הרשב"א, אין צורך בשטר [6].

בהמשך הסוגיה הרשב"א (ד"ה ואוקימנא) מביא מחלוקת נוספת בינו לבין הראב"ד. הראב"ד מעמיד את הסוגיה במקרה שהשוכר כתב למשכיר שטר חוב על השכירות, שאז ניתן לראות זאת כ'אכילת פירות' של המשכיר. הרשב"א חולק, ומבין שעצם הישיבה בבית היא אכילת הפירות, והשוכר ישב שם בשליחות המשכיר.

נראה שהראב"ד מבין את הצורך במחאה כחובה למחות כנגד גזל של 'פירות'. במקרה שהשוכר עוד לא כתב שטר חוב, המערער יכול לטעון שמבחינתו לא היה כאן גזל, שכן הוא תכנן לקחת את דמי השכירות לעצמו. הרשב"א נוקט בהבנה השנייה, וסובר שאין צורך להגיע לאוקימתא של הראב"ד, שכן המשכיר התנהג בצורה המפגינה בעלות בכך שהוא הושיב אדם בבית, ועל כן עצם ישיבתו של השוכר בבית היא אכילת הפירות.

נראה שזה גם יסוד מחלוקתם הראשונה. הרשב"א מבין שהצורך בשטר נובע מכך שכאשר אין שטר, יש פגם בהפגנת הבעלות של המחזיק, שכן הוא נראה כגזלן, דבר שלא שייך במקרה של שוכר אחד. הראב"ד מבין שיש חובה למחות כנגד הגזל של הטוען לבעלות על הקרקע, ועל כן יש צורך בשטר שיקשר בין היושב בקרקע בפועל לבין הטוען לבעלות עליה.

מחאה בסוף ג' שנים

הראשונים חלוקים באשר לזמן שבו המרא קמא צריך לשמוע על החזקה בשביל לחייבו למחות. לדעת רבנו יונה (כט: ד"ה אמר), די בכך שהוא ישמע על החזקה בסוף ג' השנים, ולדעת הרמב"ן (כט: ד"ה אנא) הוא צריך לשמוע על החזקה מתחילתן.

ייתכן שהמחלוקת תלויה בחקירה שהעלינו. לדעת הרמב"ן המחאה היא ערעור על הפרובוקציה, ולכן צריך לדעת על כך במהלך כל ג' השנים [7]. לדעת רבנו יונה יש לנטרל את הפגנת הבעלות שלו, וסוף סוף הייתה כאן הפגנה.

שיכוני גוואי

"ההוא דאמר ליה לחבריה: 'מאי בעית בהאי ביתא?'. אמר ליה: 'מינך זבינתיה ואכלית שני חזקה'. אמר ליה: 'אנא בשכוני גוואי הואי' "   (כט:).

הראשונים העלו כמה כיוונים בביאור טיעונו של המערער כי שהה בשיכוני גוואי. אנו נתמקד בהסברו של הרשב"ם:

"בחדרים הפנימים היתה עיקר דירתי, והייתי עובר דרך עליך ומשתמש עמך בבית החיצון שדרת בו ברשותי, ולכך לא מחיתי"   (ד"ה אנא).

מדברי הרשב"ם משמע, וכן מפורש בפירושו הקצר, שמעבר המערער בשטחו מוגדר כמחאה. דבר זה מחודש, אך ניתן להבינו אם המחאה היא הפגנת בעלות - המערער לא טוען נגד עצם עמידת המחזיק בקרקע, אלא מראה שהוא הבעלים.

אולם, הדבר נותר קשה. גם אם יש כאן הפגנת בעלות, הרי זו מתייחסת רק למחצית הקרקע, שכן היא מראה שותפות של המערער עם המחזיק בשטח. וכבר הקשה כן הרמב"ן:

"הדין נותן שלא יפסיד חזקתו בשביל כך - וכי אין אדם עשוי למכור בית החיצון ומשייר לעצמו הפנימי ודרך?"   (ד"ה אנא).

נראה שיש לנסח מחדש את הבנת מחאה כהפגנת בעלות. המחאה אינה הפגנה נגדית לזו של המחזיק, אלא שידור של המשכיות לבעלות שקדמה לשנות החזקה, שהופך את שנות החזקה לחסרות משמעות. על כן, די בהפגנת בעלות על חלק מהקרקע המדוברת.

אכלה ערלה שביעית וכלאים

בגמרא מובאת ברייתא אשר לפי גרסתנו אומרת:

"אכלה ערלה, שביעית וכלאים - אינה חזקה"   (לו.).

ופירש הרשב"ם:

"דלא איכפת ליה לבעל השדה בשנת ערלה ולכך לא מיחה"   (ד"ה אכלה).

אם מחאה היא ערעור על הגזל, הדבר מובן - אין לבעלים כל סיבה למחות [8]. אך לפי ההבנה השנייה, מדוע לא נאמר שיש כאן הפגנת בעלות של המחזיק? הרי הוא מוחזק כעובר עברה, וזו דרכו להפגין בעלות!

הראשונים מביאים בשם רבנו חננאל גרסה אחרת לסוגיה:

"אכלה ערלה, שביעית וכלאים הויא חזקה".

התוספות (ד"ה הכי) מסביר שגם גרסה זו לא מכירה באכילת עברה כחזקה, אלא מבינה שהמחזיק אכל זמורות. אולם, לא כך הם פני הדברים ברמב"ם:

"אכלה ערלה, שביעית וכלאים - אף על פי שנהנה בעבירה, הרי זו חזקה"         (הל' טוען ונטען פי"ב הי"ב).

נראה שהרמב"ם אכן מקבל את דברינו, וסובר שכיוון שעניין המחאה הוא הפגנה נגדית של בעלות לזו של המחזיק, הרי שיש למחות גם כנגד אכילה של עברה.

האם שאר הראשונים חייבים לחלוק על ראיית מחאה כהפגנת בעלות? נראה שלא. כפי שהעלינו לעיל, ניתן לומר שעניין המחאה הוא המשכת הבעלות שהייתה קודם ההחזקה ויצירת רצף של בעלות. כיוון שהמרא קמא לא היה אוכל מהפירות הללו, אכילתן לא פוגעת ברצף הבעלות שלו, ואין צורך למחות.

חזקת שלוש שנים

במקביל לשתי ההבנות שהעלינו באופי המחאה, ניתן לנסח שתי הבנות באשר לאופיה של ההַחְזקה בחזקת שלוש שנים:

  1.  החזקה של הקרקע שמראה כוונה לגזול.

  2.  השתלטות על הקרקע והפגנת בעלות עליה.

הראשונים שואלים אם ניתן ליצור חזקה במצב שבו ההחזקה לא מפריעה לצד השני. לדוגמה, האם פתיחת חלון לחצר, שבעליה אינו משתמש בה באותו זמן, מועילה ליצור חזקת נזקים שתוכל למנוע סילוק בעתיד? לדעת רבנו יונה [9] החזקה מועילה, וניתן למחות במצב שכזה למרות שכרגע זה לא מפריע. הרא"ש (פ"ב סי' א-ב) חולק וסובר שכאן אי אפשר למחות, וכיוון שכך לא ניתן גם להחזיק [10].

ניתן לתלות את המחלוקת בשאלה שהעלינו. לדעת רבנו יונה, עצם ההשתלטות והפגנת הזכות היא המוקד בחזקה, ואפשרות המחאה היא רק תנאי ליצירת החזקה. לדעת הרא"ש, יכולת המחאה מעורה ביצירת החזקה, אשר במהותה היא דבר הנראה כגזל וכפגיעה בצד השני.

טעמי החזקה

דומה שיש לבחון את דיוננו באופי המחאה על רקע הדיון הידוע בראשונים אודות טעמה של חזקת ג' שנים. לדעת הרמב"ן [11], חוסר המחאה של המרא קמא מהווה ראיה לכך שהוא מכר את שדהו. רבנו יונה [12] חולק, ומבין שחכמים תיקנו שאדם הרואה זר מתיישב בשדהו צריך למחות, ולאחר שלוש שנים ללא מחאה, המחזיק יהא נאמן גם ללא הצגת שטר ראיה.

לפי גישת הרמב"ן, המחאה היא פעולה שצריכה לבוא מהבעלים באופן ספונטני. לעומת זאת, לפי גישתו של רבנו יונה מדובר בחובה משפטית שחכמים הטילו על הבעלים.

מה היחס בין שאלה זו לשאלה שבה אנו עסקנו? אם מדובר בחובה משפטית, נראה שיש הכרח להבין זאת כהצהרת המרא קמא על כך שהוא עדיין בעליה החוקים של הקרקע, ואין לו כוונה לוותר עליה [13].

אם מדובר בפעולה ספונטנית של מחאה על הפגיעה, השאלה נותרה פתוחה. ייתכן שהמחאה מתייחסת לגזל ולפגיעה בזכויות, וייתכן שהיא מתייחסת להפגנת הבעלות של המחזיק.

ב. מחאה שלא בפניו

מחלוקת התנאים

שנינו:

"שלש ארצות לחזקה: יהודה ועבר הירדן והגליל. היה ביהודה והחזיק בגליל, בגליל והחזיק ביהודה - אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה אחת. אמר רבי יהודה: לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא באספמיא, ויחזיק שנה, ילכו ויודיעוהו שנה, ויבא לשנה אחרת"   (לח.).

הגמרא (שם) טוענת שלדעת תנא קמא מחאה שלא בפניו (של המחזיק) הויא מחאה, שאם לא כן המחאה לא הייתה אמורה להועיל גם בתוך אותה מדינה. בהמשך (לח: בלישנא קמא) נאמר שרב חולק על תנא קמא בנקודה זו וסובר שמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, והרשב"ם (ד"ה אין) מסביר שכרבי יהודה סבירא ליה. כלומר, מחלוקת תנא קמא ורבי יהודה עוסקת במחאה שלא בפניו אי הויא מחאה או לא הויא מחאה. לכאורה, הדבר תמוה ביותר - בפשט דברי המשנה אין זכר למחלוקת מעין זו. בפשטות, תנא קמא אומר שחזקה מועילה רק כאשר המערער נמצא מאותה ארץ, ואין סיבה להסיק מכך על דעתו בנוגע לאופן שבו יש למחות.

נראה שאת הגמרא הניע קושי פרשני משמעותי בדברי המשנה. לכאורה, תנא קמא ורבי יהודה עוסקים בשני נושאים מנותקים: תנא קמא מחדש מגבלה בהלכות חזקת ג' שנים, ורבי יהודה מסביר כיצד הגיעו לכך שיש צורך בג' שנים. הגמרא מעוניינת למצוא את הנקודה שבה הם חולקים. מדברי רבי יהודה - שהמערער צריך לבוא - מדויק שמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה (רשב"ם ד"ה אין), ועל כן סביר שעל נקודה זו חולק תנא קמא.

אולם, ייתכן שתנא קמא ורבי יהודה חולקים בנקודה נוספת. רבי יהודה מניח שגם כאשר המערער רחוק ומדובר בשעת חרום [14] אנו מצפים ממנו למחות, וניתן לחלוק על הנחה זו. ואכן, תוספות (לח: ד"ה אין) סובר שלדעת תנא קמא במצב זה אין צורך למחות. אם כן, מדובר במחלוקת כפולה בהלכות מחאה:

  1.  האם מחאה שלא בפניו מועילה.

  2.  במקום רחוק בשעת חרום - האם צריך ללכת ולמחות.

האם שתי המחלוקות קשורות זו בזו, או שמדובר בצירוף מקרי? נעיין במחלוקת הראשונה. הגמרא (כט.) תומכת את הדעה שמחאה שלא בפניו הויא מחאה בהנחה ש"חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה". דומה שניתן להבין את המחלוקת בשני אופנים:

  1.  מחלוקת מציאותית - האמנם מגיע שמע המחאה לאוזני המחזיק.

  2.  מחלוקת על האופן שבו צריכה המחאה להגיע.

אמנם, מדברי ראשונים רבים משמע שהמחלוקת על מחאה שלא בפניו היא מחלוקת על מידת העברת המידע [15], אך ברשב"א עולה שמדובר במחלוקת על אופי המחאה:  

"ואיפשר דאפילו למאן דאמר: מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, הכא מודה, דטעמא התם משום דמימר אמר מחזיק: כל שאינו מוחה בפני בוש הוא לשקר בפני, אבל מוכר - ודאי מחאה גדולה היא לכולי עלמא"   (מב. ד"ה הא).

על פי כיוון זה, נראה שהמחלוקות קשורות. לדעת תנא קמא, המחאה היא בסך הכל גילוי דעת שאמור להגיע לאוזני המחזיק. במצב רגיל, אין צורך לעשות זאת בפניו. כאשר מדובר בשעת חרום, הוא נפטר מהחיוב למחות שכן גילוי דעת לא יועיל. רבי יהודה, לעומת זאת, סובר שהמחאה צריכה לשאת אופי של מגע ישיר בין המרא קמא למחזיק - יש לעשות זאת בפניו, ודבר לא השתנה אם מדובר בשעת חרום.

מחאה שלא הגיעה לאוזני המחזיק

כתב הרא"ש בתחילת הפרק:

"ותקנו חכמים שאם יביא עדים שאכלה שלש שנים בשופי שאין צריך להראות שטרו יותר... ואם עדי המחאה מעידים שלא אמרו המחאה לשום אדם, אפילו הכי הויא מחאה... כיון שמיחה כמאמר חכמים [16]"   (סי' א).

מדברי הרא"ש משמע שדי לו למרא קמא בכך שהוא מוחה כמאמר חכמים, ולא מוטלת עליו חובה לוודא שמחאתו מגיעה לאוזני המחזיק. הראשונים הסוברים שחוסר המחאה מהווה ראיה נגד המרא קמא יכולים לחלוק על חידוש זה, ולומר שכל עוד הוא לא עשה את כל שביכולתו בכדי ששמע המחאה יגיע לאוזני המחזיק, עדיין יש ראיה נגדו [17].

הגמרא (מא.) אומרת שרבי יהודה, הסובר שמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, סובר ש"כל בפניו לאלתר הוי חזקה". כלומר, החזקה מבוססת על ראיה, ועל כן אין כל משך זמן מינימלי.

על פי דברינו, הנקודות העולות משיטת רבי יהודה קשורות זו בזו. ההסבר לכך שרבי יהודה דורש מחאה בפניו הוא שחזקת ג' שנים מבוססת על ראיה. הראיה נגד המרא קמא תקפה כל עוד הוא לא וידא שהמחאה מגיעה לאוזני המחזיק, ולשיטת רבי יהודה הוא אף צריך לבוא ולמחות בפניו ממש.

---