נאמנות הלווה בטענת 'פרעתי' / שמואל שמעוני

פתיחה

הכלל היסודי ביותר בהלכות טוען ונטען הוא 'המוציא מחבירו עליו הראיה' [1]. ההשלכה הפשוטה ביותר של כלל זה היא במקרה של אדם הטוען שחברו לווה ממנו, וחברו מכחיש את דבריו וטוען: 'לא היו דברים מעולם'. הדין הוא, כמובן, שהנתבע פטור מלשלם, כל עוד התובע לא הביא ראיה לדבריו. יש להניח שדין זה מוסכם הוא אף על אומות העולם, שכן קשה לתאר שיטת משפט שבה חובת הראיה מוטלת על הצד הנתבע לשלם.

מהו הדין במצב שבו הנתבע לא מכחיש את עצם ההלוואה, אך טוען: 'פרעתי'? המשנה (שבועות לח:) קובעת באופן ברור: גם חובת הראיה על אי הפירעון מוטלת על התובע [2]. הרשב"א בתשובותיו (חלק ו' סי' רנד) מציין שדין זה פחות מובן מאליו, וישנן שיטות משפט שערערו עליו, וחייבו את הלווה להביא ראיה על כך שהחוב נפרע. ואמנם, מסברה ניתן לחלק בין המקרים, ולומר שחזקת החיוב של הלווה תכריע את הדין הבסיסי ש'המוציא מחברו עליו הראיה', ותחייב אותו לשלם [3]. ההבנה הפשוטה היא שההלכה חולקת על יסוד זה, וסוברת שהמוציא מחברו - עליו חובת הראיה לכך שיש חוב, ולשם כך צריך להוכיח הן את ההלוואה הן את אי פרעונה. אנו ננסה להראות שגם במסגרת ההלכה ישנן שיטות המקבלות את העקרון שיש לחלק בין שני המקרים. כמובן, על פי שיטות אלו נידרש להסביר מדוע בפועל הלווה כן נאמן בטענת 'פרעתי'.

א. המלווה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים

כהצעה קיצונית, ניתן לומר שאכן טענת 'פרעתי' אינה מתקבלת מצד עצמה, אלא שהלווה נאמן לטעון אותה במיגו שיכול היה לומר 'לא היו דברים מעולם'. על פי הצעה זו, כאשר המלווה מביא עדים על ההלוואה, הלווה לא יהיה נאמן בטענת 'פרעתי', שכן המיגו נפל.

הגמרא (שבועות מא.-מא:) דנה בנושא זה, ומביאה דעה שאכן, "המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים". הר"ן (שם כ: באלפס ד"ה גמ') מציין שני הסברים הקיימים בראשונים לשיטה זו:

א.   אנן סהדי שאדם שלווה בעדים יחשוש להוצאת לעז עליו, ולא יפרע אלא בעדים.

ב.   בכך שהלווה לווה בפני עדים, הוא הסכים להשתעבד באופן כזה שהוא יהיה חייב   לשלם כל עוד הוא לא פורע בפני עדים.

על פי דברינו, אין צורך להגיע לחידושים אלו. אם כל נאמנותו של הלווה תלויה במיגו שיכול היה לומר: 'לא היו דברים מעולם', מובן שבמקרה זה הוא אינו נאמן.

אולם, הגמרא (שם) מביאה במסגרת אותה שיטה דעה המסייגת את הדין, וטוענת שהלווה נאמן לומר 'פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים'. דברינו ניתנו להאמר רק במסגרת הדעה שאינה מקבלת סיוג זה, שכן גם במקרה זה המיגו נופל.

הגמרא (קע. [4]) פוסקת שהמלווה את חברו בעדים אינו צריך לפורעו בעדים. לאור פסק זה, עלינו לחפש הסבר אחר לכך שהלווה נאמן לומר: 'פרעתי'.

ב.אין אדם פורע תוך זמנו

הראשונים שואלים האם כשם שלווה נאמן בטענת 'פרעתי' כך גזלן נאמן בטענת 'החזרתי'. רבנו יונה סבור שיש לחלק בין המקרים:

"דכיון דאיכא עדי חטיפה, אינו נאמן לומר 'החזרתי', דבהלואה הוא דאמר: 'המלוה את חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים', דכיון דלפורעו קאי נאמן לומר שפרעו, אבל גזלן הרי אינו גוזל על מנת לשלם, לפיכך אינו נאמן לומר 'החזרתי', וצריך לשלם בעדים"   (לג: ד"ה ההוא).

נראה שניתן לדלות מדברי רבנו יונה תשובה לשאלתנו. נאמנותה של טענת 'פרעתי' מסתמכת על כך שמִלוה 'לפורעו קאי'. כלומר, טענת הלווה לא יכולה להתנגש עם חזקת החיוב מבלי להביא ראיה, אך בטענת 'פרעתי' אין התנגשות שכזו. מדובר בהמשך טבעי ומתבקש לאותה חזקה - סופו הנורמלי של כל מִלוה הוא לפירעון. במקרה של גזל נוצרת מערכת מקבילה לזו של הלוואה, הכוללת חובת השבה וחזקת חיוב, וכיוון שהשבת הגזלה אינה ההמשך הטבעי של הסיפור, הרי שהגזלן לא נאמן בטענה שהשיב, אף על פי שאין כנגדו ראיה לכך שהוא לא השיב.

הגמרא דנה בנאמנותה של טענת 'פרעתיך בתוך זמני':

"אמר ריש לקיש: הקובע זמן לחבירו, ואמר לו 'פרעתיך בתוך זמני' - אינו נאמן... והלכתא כריש לקיש... חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה"   (ה.-ה:).

ריש לקיש סבור שניתן להוציא ממון בעזרת חזקת 'אין אדם פורע תוך זמנו' [5]. לכאורה, הדבר קשה, שכן קיימא לן כשמואל הסובר שלא ניתן להוציא ממון בעזרת רוב (צב:), ובפשטות החזקה שעליה מדובר כאן היא סוג של רוב.

אמנם, התוספות בסנהדרין (ג: ד"ה דיני) חידש שישנן רמות של רוב שגם שמואל מודה שניתן להוציא באמצעותן ממון, וניתן לומר שכאן יש לנו רוב שכזה. אך התוספות בבבא קמא (כז: ד"ה קמ"ל) חולק על התוספות הנ"ל, ולדבריו הקושיה נותרה בעינה. ייתכן שקושי זה הניע את האור זרוע (חלק התשובות סי' תשס) לומר שחזקה זו היא ממש בגדר 'אנן סהדי' - חידוש מרחיק לכת ביותר.

רבי עקיבא איגר בתשובותיו הולך בכיוון שונה:

"הא דמוציאין בחזקה, היינו בצירוף חזקת חיוב"   (סי' קצז).

נראה שניתן להבין הסבר זה על פי דברינו. נאמנותו של הלווה בטענת 'פרעתי' מסתמכת על השתלבותה של הטענה בסיפור באופן שלא מתנגש עם חזקת החיוב, אלא יוצר לה המשך טבעי ומתבקש. חזקת 'אין אדם פורע תוך זמנו' אינה חזקה דיה על מנת להוציא ממון, אך בכוחה להפוך את טענת הלווה לטענה מחודשת שעומדת נגד חזקת החיוב, ובמקרה זה חזקת החיוב היא שמוציאה ממון [6].

הגמרא בהמשך הסוגיה (ה:) מסתפקת בדינו של אדם הטוען לאחר זמן הפירעון: 'פרעתיך בתוך זמני' – האם בעזרת המיגו הוא מצליח להתגבר על חזקת 'אין אדם פורע תוך זמנו'. הרשב"א מעלה הבנה מחודשת יותר בהבנת ספיקה של הגמרא:

"בעיא היא בפ"ק דבבא בתרא אי אמרינן מגו לאפוקי ממונא במקום חזקה" [7]         (כתובות ט: ד"ה הא).

מדברי הרשב"א עולה שברור לגמרא שאומרים מיגו במקום חזקה, והספק הוא רק האם אומרים מיגו להוציא במקום חזקה [8]. לכאורה, דברי הרשב"א תמוהים ביותר - איזו הוצאה יש כאן? הרי הלווה הוא שנעזר כאן במיגו?

נראה שיש להבין את דברי הרשב"א על סמך דברינו דלעיל, אך בניסוח שונה. כאשר הסברנו את האפשרות לחלק בין נאמנותו של הלווה בטענת 'לא היו דברים מעולם' לבין נאמנותו בטענת 'פרעתי', אמרנו שעל אף שהלווה הוא המוחזק, חזקת החיוב היא גורם משמעותי מספיק שיכול להוציא ממון. נראה שהרשב"א מעלה סברה מרחיקת לכת בהרבה: כאשר יש בידנו נתון ידוע ומוסכם על קיומה של הלוואה, המלווה הוא המוחזק. מרגע ההלוואה המלווה השיג בעלות בשיעור סכום ההלוואה על נכסי הלווה, ועל כן הוא המוחזק לגבי סכום זה, ועל הלווה להוכיח שהוא החזיר לעצמו את הבעלות המלאה על נכסיו. מסיבה זו ניתן להגדיר את המיגו בסוגיה זו כ'מיגו להוציא'.

ג. איני יודע אם פרעתיך

האמוראים חלוקים בנוגע למקרה של לווה האומר 'איני יודע אם הלוויתני' - האם אומרים 'ברי ושמא ברי עדיף', או שגם במקרה זה גובר הכלל ש'המוציא מחברו עליו הראיה' (בבא קמא קיח.). גם הדעות הפוטרות מודות למשנה מפורשת (שם) הקובעת שבמקרה שהלווה טוען 'איני יודע אם פרעתיך' הוא חייב לשלם. מהו החילוק? הרי"ף (בבא קמא מד: באלפס) מסביר שהלווה נמצא בחזקת חייב, ואין ספק מוציא מידי ודאי. חשוב להדגיש: נקודה זו כשלעצמה אינה מהווה הוכחה לדברינו. ניתן לומר שחזקת החיוב כשלעצמה אינה יכולה להוציא ממון, אך היא מגדירה את טענתו של הלווה כטענה המודה לטענת התובע, משום שהיא מודה ביצירת החיוב ולא כופרת באי סילוקו. על פי הסבר זה, המחייב במקרה זה הוא בעצם הודאת פיו של הלווה. על פי הכיוון שאנו הובלנו, ניתן לראות את החיוב כאן כנסמך על מחייב חיצוני של חזקת חיוב, אשר לא לוותה בטענת פירעון תקינה [9].

נבחן את הדברים. הראשונים חולקים בנוגע לחיוב שבועת מודה במקצת: הרמב"ן (בבא מציעא ד. ד"ה והא) סבור שהחיוב תלוי בכך שהנתבע מודה מעצמו במקצת הטענה, ואילו הר"ן (שם) סבור שדי בכך שבפועל הוא חייב לשלם את הסכום החלקי מסיבה זו או אחרת. הרמב"ן בשבועות (מג. ד"ה מתני') מחדש מקרה חדש של חיוב שבועת מודה במקצת:

"חמשין לית לך, וחמשין לויתי ואיני יודע אם פרעתיך - מודה מקצת הוא".

על מנת להתאים את דברי הרמב"ן אהדדי, הר"ן מסביר מדוע ניתן לראות גם מקרה זה כמקרה של הודאה:

"שאף על פי שלא הודה כלום בבירור, מ"מ מתוך תשובתו נתחייב במקצת" (חידושי הר"ן שם ד"ה סלע).

הרמ"א [10] הבין שהמרדכי [11] חולק על דינו של הרמב"ן, וסובר שמכיוון שלא ניתן לחייב שבועת מודה במקצת ללא הודאה, אין חיוב שבועה במקרה זה. לשיטתו, יש להבין שחיוב הלווה בטענת 'איני יודע אם פרעתיך' אינו מבוסס על הודאה, ומדובר בחיוב כפוי. הגורם המחייב הוא חזקת החיוב, שרק טענה טובה של פירעון יכולה למנוע ממנה לחייב.

ד. כל האומר 'לא לויתי' כאומר 'לא פרעתי' דמי

הגמרא (ו.) קובעת שנתבע שטען: 'לא היו דברים מעולם', והוכחש על ידי עדים המעידים שלווה - חייב לשלם, כיון שבכך שהוא טען שהוא לא לווה, הוא ממילא הודה שהוא לא פרע:

"כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי".

כמו בחיובו של הטוען: 'איני יודע אם פרעתיך', כך גם במקרה זה יש לדון מהו הגורם המחייב. ניתן לומר שחובת הבאת הראיה המוטלת על התובע מתייחסת הן להלוואה הן לאי הפירעון, והמחייב כאן הוא הודאת פיו של הנתבע. על פי הכיוון שאנו הובלנו, ניתן לומר שהמחייב הוא העדים המעידים על ההלוואה ועל חזקת החיוב, והודאת פיו רק סילקה ישועה אפשרית עבור הנתבע על ידי טענת פרעתי, שהייתה מתקבלת משום ש'מִלוה לפורעו קאי'.

לבחינת הדבר, ניעזר שנית במקרה של שבועת מודה במקצת. הגמרא מביאה מקרה שבו מטילים שבועה זו על אדם הטוען 'לא היו דברים מעולם':

"תני רבי חייא: 'מנה לי בידך', והלה אומר 'אין לך בידי כלום', והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז - נותן לו חמשים זוז וישבע על השאר, שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים"  (בבא מציעא ג.).

כפי שהזכרנו, הראשונים דנים האם יש צורך בהודאת פיו של אדם על מנת לחייב שבועת מודה במקצת, או שדי בכך שבפועל הוא מתחייב במקצת התשלום. לכאורה, סוגיה זו מהווה ראיה לכך שדי בחיוב בפועל, ואין צורך בכך שהנתבע יודה מעצמו [12]. הרשב"א בתשובותיו מתייחס לשאלה זו:

"יש לחקור שבועת מודה מקצת, אם הוא דוקא במודה שהוא חייב מקצת ממש, או דילמא אפילו בכופר בכל אלא שמתחייב במקצת מתוך טענותיו. ומסתברא דדוקא מודה מקצת ממש, ד'אשר יאמר כי הוא זה' כתיב. ובדר' חייא קמיתא נמי אינו מתחייב אלא מתוך טענתו, דאמר לא לויתי, דאלו אמר לויתי ופרעתי, לא היה מתחייב"   (חלק ב' סי רו).

הרשב"א הולך בכיוון הראשון שהצענו, וסובר שהמחייב במקרה של "כל האומר 'לא לויתי' כאומר 'לא פרעתי' דמי" הוא הודאת פיו של הנתבע, וכך הוא מסביר את האפשרות לחייב שבועה במקרה של ר' חייא. הריטב"א בחידושיו בחר בכיוון אחר:

"עשו עדות העדים כאילו הודה הוא במקצת"   (בבא מציעא ג. ד"ה נותן).

הריטב"א מחדש חידוש מרחיק לכת, שעדים המעידים בבית דין נתפסים כאמת מוחלטת, שהנתבע לא יכול שלא להסכים אתה, ועל פי דין הוא נחשב כמודה. ברור מדברי הריטב"א, שהמחייב בשבועה במקרה של תשלום מקצת הסכום שנכפה בעקבות עדות על הלוואה, אינו ההודאה באי הפירעון אלא עצם העדות על ההלוואה ועל חזקת החיוב.

כמובן, לשיטת הר"ן, הסובר שניתן להטיל חיוב שבועה גם על אדם שמתחייב במקצת שלא בעקבות הודאה, המצב פשוט בהרבה:

"בדר' חייא קמייתא על העדאת עדים אתה מחייבו" (שבועות כד: באלפס ד"ה מתני').

כאמור, מדברי הרשב"א בתשובתו נראה שהוא חולק על הכיוון הכללי שהעלינו. אך נראה שהרשב"א בחידושיו חזר בו מהבנה זו, וכמה ראיות לדבר:

א.  בחידושיו לבבא מציעא (ג. ד"ה הא) הוא מדגיש שיש להעמיד את דברי ר' חייא בעדים המעידים על הלוואה בלבד, ולא על הפירעון, אך זאת לא כדי למנוע בעיה של חיוב שלא מסתמך על הודאת פיו, אלא מטעם צדדי לחלוטין: שלא תהיה בעיה של כפירת שעבוד קרקעות.

ב.  בחידושיו לשבועות (לג: ד"ה מנה) הרשב"א אומר שבשביל לחייב בשבועת העדות צריכה להיות תביעה לעדות המחייבת "מדין עדותן של עדים", ולא "מפי עצמו שמחייב עצמו" (בניגוד מוחלט לשבועת מודה במקצת). כדוגמה לחיוב "מדין עדותן של עדים" הוא מציין את חיוב התשלום בעזרת "כל האומר 'לא לויתי' כאומר 'לא פרעתי' דמי".  

ג.  כפי שכבר הבאנו, הרשב"א בחידושיו לכתובות רואה את הלווה הטוען פרעתי כמוציא ממון מהתובע.

ד.  בחידושיו לגיטין (עח: ד"ה רבה) אומר הרשב"א דברים מפורשים למדי בהקשר שלנו. בגמרא שם נאמר שבמקרה של לווה שזרק למלווה את סכום ההלוואה, במצב שבו כת עדים אחת מעידה שהכסף הגיע למלווה וכת שנייה מכחישה
אותה - יחלוקו. כלומר, על הלווה לשלם שנית את מחצית סכום החוב. הראשונים במקום התקשו: מדוע לא לומר 'המוציא מחבירו עליו הראיה'? הרשב"א מקשר זאת לשאלת הגדרת המוחזק במקרה שההלוואה היא נתון מוסכם:

"דהכא לתרוייהו אית להו חזקה: למלוה איכא למימר אוקי אחזקתיה שהוא מחוייב לו הלוה קודם שנולד ספק זה; וללוה איכא חזקה, דאיכא למימר 'אוקי ממונא בחזקת מריה', הילכך יחלוקו" [13].  

ה. נסכא דרבי אבא

בגמרא בפרק חזקת הבתים (לג:-לד.) מסופר על אדם שהביא עד אחד על כך שחברו חטף ממנו כלי. תשובתו של הנתבע הייתה: "אין חטפי ודידי חטפי". רבי אבא פסק שהנתבע מחוייב בשבועת עד אחד, והוא אינו יכול להישבע אותה כיוון שהוא אינו מכחיש את טענתו של העד שמעיד על החטיפה, ועל כן הוא חייב להחזיר את הכלי.

הרמב"ם מיישם את היסוד העולה מהסוגיה למקרים נוספים:

" 'מנה לי בידך, והרי עד אחד מעיד עליו', והנטען אומר: 'כן הוא, אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה' - הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. ומפני מה אינו יכול לישבע? שהרי הוא מודה במה שהעיד בו העד, ואין הנשבע בהעדאת עד אחד נשבע עד שיכחיש את העד ויכפור בעדותו וישבע על כפירתו"     (הל' טוען ונטען פ"ד ה"ח).

הרשב"א (שו"ת המיוחסות לרמב"ן סי' צ) מסביר שמדובר במקרה שהעד מעיד על ההלוואה ועל אי הפירעון - שלא משה ידו מיד הלווה מרגע ההלוואה. אם לא כן, הלווה היה נאמן לטעון כל שליבו חפץ במיגו שיכול היה לטעון 'פרעתי', וללא שבועה. הרמב"ם לא מתייחס למקרה שהנתבע טוען 'פרעתי', ומשמע שבמקרה זה הנתבע היה יכול להישבע, משום ששבועה זו מכחישה ישירות את העד הטוען שלא פרע. אולם, בשולחן ערוך הדבר כן מופיע:

" 'מנה הלויתיך והרי עד אחד', והלה אומר: 'כן הוא, אבל פרעתיך', או שאומר לו: 'אתה חייב לי כנגד אותו מנה' - אם זה העד מעיד שלא פרעו אותו מנה, כגון שלא זזה ידו מתוך ידו... הו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם"       (חושן-משפט סי' ע"ה סעיף יג).

הב"ח (ד"ה וזה) תמה על דברי המחבר, שהרי יש כאן הכחשה חזיתית של דברי העד, ועל כן קבע כי: "ודאי איזה טעות נפל בספרים".

דומה שעל פי דרכנו דברי המחבר מיושבים היטב. היסוד המחייב בעדות כאן הוא העדות על ההלוואה ועל חזקת החיוב. העדות על אי הפירעון נועדה לסלק אפשרות של טענה שיכולה לפטור את הנתבע מבלי להתנגש עם חזקת החיוב. אולם, שבועה על טענת 'פרעתי' אינה מכחישה את העדות המחייבת, ועל כן הדין פה שייך לפסיקתו של רבי אבא [14].  

---