ירושת בכור / חיים נבון

הגמרא בפרק 'יש נוחלין' דנה בדיניה הייחודיים של ירושת בכור. במאמר זה לא ננסה להקיף את מכלול הלכותיה של ירושת בכור, אלא לעמוד על יסוד אחד מרכזי בהבנתה.

א. זהות הבכור

הגמרא מחדשת דין חריג לגבי בכור:

"שתי נשים שילדו ב' זכרים במחבא... הוכרו ולבסוף נתערבו - כותבין הרשאה זה לזה; לא הוכרו - אין כותבין הרשאה זה לזה"   (קכז.) [1].

כלומר: במצב שיש שני בנים, שספק מי מהם הוא הבכור, אם בעבר הייתה זהות הבכור ידועה, ומאוחר מכן הם נתערבו - כותבים הרשאה זה לזה. אחד מהם בא עם הרשאה מאחיו, ותובע חלק בכורה ממה נפשך: אם הוא עצמו בכור - מגיע לו; ואם אחיו הוא הבכור - הרי יש בידו הרשאה ממנו. אך אם מעולם לא הוכר מי מהם הבכור - גם הרשאה אינה מסייעת להם לגבות.

מדובר בדין ייחודי וחריג: אם גם הרשאה אינה מועילה, משמע שאין מדובר רק בספק מי מהם הבכור, שהרי כשיש הרשאה שניהם תובעים ביחד, והספק אינו משמעותי. מדין זה משמע שבמקרה שלא הוכרו, אף אחד מהם אינו בכור! יש כאן הפקעה בתורת ודאי של מעמד הבכורה, ולא רק ספק מציאותי.

מה ההיגיון בקביעה הזו? מדוע אם יש שני תינוקות שידוע שאחד מהם הבכור, אך מעולם לא הוכר, מופקעים משניהם דיני ירושת בכור?

נראה שדין זה מוביל אותנו להבנה חדשה בדבר קביעת זהותו של בכור לעניין ירושה. מהלכה זו עולה שמעמדו של הבכור אינו ביולוגי, אלא סוציולוגי. כלומר: 'בכור' לעניין ירושה אינו מי שנולד ראשון לאביו, אלא מי שמתפקד כבכור בפועל. הגדרתו של בכור אינה תלויה בעובדה הביולוגית שהוא נולד ראשון, אלא בכך שהוא מוכר כבכור במציאות החברתית. בכור שמעולם לא הוכר, ומייד התערב עם אחיו, כלל אינו בכור. על כן, אם שני אחים נתערבו מייד, בלי שאחד מהם הוכר כבכור, מופקעת מהם הבכורה בתורת ודאי.

נראה שתפישה זו תעזור לנו להסביר דין תמוה אחר:

"בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שניים. מאי טעמא? 'יכיר' אמר רחמנא, והא ליתא דיכיר"  (קמב:).  

הגמרא מביאה את הפסוק "כי את הבכֹר בן השנואה יכיר, לתת לו פי שנים" (דברים כ"א, יז). מפסוק זה לומדים ש-"יכיר" הוא תנאי חיוני להגדרתו של בכור. בכור שאביו לא הספיק להכירו לפני שנפטר, אינו נוטל פי שניים. לפי התפישה שהצענו, דין זה ברור ומובן: בכור שנולד רק לאחר מיתת אביו, לא הספיק מעולם לתפקד כבכור. כיוון שהגדרת בכור לעניין ירושה אינה ביולוגית אלא סוציולוגית, מי שלא תיפקד כבכור בפועל בחיי אביו מופקע מדיני ירושת בכור [2].

ראינו שבכור ביולוגי, שלא תיפקד כבכור בחיי אביו, אינו מקבל חלק בכורה. ישנו גם מקרה הפוך: אדם שאינו בכור ביולוגי, אך תיפקד כבכור בחיי אביו. דוגמה כזו נמצאת במקרה שנולדו כמה נפלים, כגון תינוקות שנולדו אחרי שמונה חודשי עיבור ונפטרו, ואחריהם נולד ילד בריא. כיוון שהבנים הראשונים לא תיפקדו מעולם כחלק מהמשפחה, הילד הבריא תיפקד כבכור מבחינה סוציולוגית, אף שאינו הבכור מבחינה ביולוגית. ואכן, הגמרא קובעת שבמקרה כזה הילד הבריא מקבל חלק בכורה:

"...ההוא מבעיא ליה לבא אחר נפלים, דלהוי בכור לנחלה"   (קיא:) [3].

הגמרא גם מביאה הסבר סוציולוגי לדין זה:

"מי שלבו דווה עליו; יצא זה שאין לבו דווה עליו"   (שם).

הקביעה שבכור ביולוגי שאין לב האב דווה על מותו אינו בכור, והבכורה עוברת לאחיו הצעיר, מושכת אותנו להבנת דין בכור כתלוי בתפקוד סוציולוגי בחיי האב. "זה שאין לבו דווה עליו" אינו בכור מבחינה סוציולוגית, אף שהוא בכור מהבחינה הביולוגית, וההיבט הסוציולוגי הוא הקובע. הגמרא בנדה (כג:) לומדת מדין "אין לבו דווה עליו" שגם תינוק חי אך מעוות באופן קיצוני אינו בכור, ולא עוד אלא שהבא אחריו בכור. זוהי דוגמה נוספת לכך שהגדרת בכור היא סוציולוגית, וקשורה בתפקודו המשפחתי של הבן.  

על דרך שמא, ייתכן שאפשר לקשר לענייננו עוד הלכה בנוגע לירושת בכור. התנאים נחלקו בנוגע ליכולתו של האב לזהות את בכורו:

" 'יכיר' - יכירנו לאחרים, מכאן אמר ר' יהודה: נאמן אדם לומר 'זה בני בכור'; וכשם שנאמן אדם לומר 'זה בני בכור', כך נאמן אדם לומר 'זה בן גרושה וזה בן חלוצה'. וחכמים אומרים: אינו נאמן"   (קכז:).

לדעת ר' יהודה, מהמילה "יכיר" אנו למדים על סמכות מיוחדת של האב לזהות את בניו. סמכות זו חורגת הרבה מעבר לדיני בכור: היא כוללת גם את נאמנות האב להעיד שבנו הוא בן גרושה וחלוצה, בלי שום קשר למעמדו של הבכור. חכמים חולקים על דינו של ר' יהודה, ודוחים נאמנות מיוחדת וחריגה זו. אך הגמרא מפרשת שגם חכמים מודים שיש כאן נאמנות ייחודית ברמה מסוימת:

"בשלמא לר' יהודה, היינו דכתיב 'יכיר'; אלא לרבנן, 'יכיר' למה לי? בצריך היכרא. למאי הלכתא? למיתבא לו פי שנים"   (קכז:).

מהסוגיות (בבא בתרא קכז:, קידושין עח:) עולה שחכמים חולקים על ר' יהודה מחלוקת כפולה: א. חכמים דוחים את הנאמנות לגבי דיני איסור והיתר ומעמד אישי, ומצמצמים אותה לדיני ירושה. ב. גם לגבי היקף הנאמנות בדיני ירושה חולקים חכמים, וסבורים שהאב נאמן להעיד מיהו בכורו, רק כאשר אין חזקה מיהו הבכור ("צריך היכרא"). האב אינו נאמן כנגד חזקה. לדעתם, האב נאמן רק לעניין ירושת בכור, ורק כאשר אין חזקה.

לכאורה אין קשר הכרחי בין שתי נקודות המחלוקת, ואפשר היה לפצל ביניהן. תוספות הרי"ד (קידושין עח: ד"ה וחכמים) אף מביא הבנה שגם לר' יהודה עצמו 'יכיר' אינו מועיל כנגד חזקה, אף שמועיל באיסורים.

אך אולי אפשר להציע, לאור הבנתנו לעיל, שאין מדובר בצירוף מקרי של שתי נקודות מחלוקת. ייתכן שלדעת חכמים אין כאן כלל נאמנות להעיד על העובדות הביולוגיות - מי נולד קודם, אלא סמכות מיוחדת של האב לקבוע מי בכורו. כשהאב מעיד על אחד מבניו שהוא הבכור, אף אם במציאות הוא לא נולד ראשון, הוא מעתה מוגדר כבכור; כיוון שהגדרת בכור היא הגדרה סוציולוגית, ולא ביולוגית [4]. לפי הבנה זו, הסיבה שלדעת חכמים האב אינו נאמן כשיש כנגדו חזקה, אינה משום שנאמנותו אינה בעלת עוצמה מספקת לגבור על חזקה, אלא משום שכאן ההגדרה הסוציולוגית נקבעת לפי החזקה, ולא לפי דבריו שלו. כאשר בן אחד כבר ידוע כבכור, נקבע מעמדו הסוציולוגי כבכור, ולכן להצהרתו של האב אין שום משמעות במישור החברתי. אך כאשר אף אחד מהאחים אינו מוחזק כבכור, השטח פנוי להצהרת האב, שהיא תקבע מי מהבנים מוגדר כבכור.

להבנה זו קל להסביר מדוע חכמים חולקים על ר' יהודה בנוגע לשתי נקודות - גם ביחס לנאמנות האב לעניין איסורים, וגם ביחס לנאמנותו מול חזקה. חכמים חולקים לגמרי על הבנתו היסודית של ר' יהודה. הם סבורים שאין מדובר בנאמנות למסור אינפורמציה, אלא בדין ייחודי לגבי קביעת זהות הבכור. משום כך נאמנות זו אינה מתייחסת לאיסורים, ומשום כך אינה מועילה כאשר זהותו החברתית של הבכור כבר נקבעה [5].

ב. היקף הירושה

הזכרנו לעיל את הפקעתו של בכור שנולד לאחר מיתת אביו מחלק בכורה. בסמוך לדין זה, מופיע דין נוסף המתייחס לילד שנולד לאחר מיתת אביו:

"בן שנולד לאחר מיתת אביו, אינו ממעט בחלק בכורה"   (קמב:).

לעיל ראינו שבכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו בכור. עתה אנו רואים דין נוסף: בן אחר שנולד לאחר מיתת אביו, יורש את חלקו ככל האחים, אך אינו משפיע על חלקו של הבכור. אם היו ארבעה אחים בשעת מיתת האב, כל אח יקבל 1/5, והבכור יקבל עוד 1/5 כחלק בכורה. אך אם היו שלושה בנים, ולאחר מיתת האב נולד רביעי, הבכור יקבל (בנוסף לחלקו הרגיל) רבע מן הנכסים כחלק בכורה, כאילו יש רק שלושה אחים. המותר (3/4) יתחלק בין ארבעת האחים. כלומר: כל אח פשוט יקבל 3/16, והבכור יקבל 3/16 כפשוט, ועוד 1/4 כבכור, ובסך הכל - 7/16.

מדוע בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו משפיע על היקפו של חלק הבכורה? נראה שכאן עלינו להוסיף עוד נדבך על קביעתנו דלעיל. אנו ביארנו כי זהותו של הבכור מוגדרת על פי קריטריון סוציולוגי ולא ביולוגי, ולכן תלויה במעמד הבכור בחיי אביו. כאן עלינו להוסיף ולומר שגם היקף ירושתו של הבכור מוגדר על פי קריטריון דומה, ותלוי בזיקת הבכור לאביו בחייו. חלק הבכורה מוגדר כבר בחיי האב, ואותו מקבל הבכור. תפקודו של הבכור בחיי אביו 'משריין' לו, עוד בחיי האב, את חלק הבכורה שלו; ולכן, התפתחויות שאירעו לאחר מיתת האב, אינן משפיעות על היקף חלק הבכורה. חלק הבכורה הוא מעין קופת חיסכון שהאב צובר לבנו, ולכן היקפו מוגדר בשעת חיי האב.  

המשנה בבכורות קובעת עוד דין ייחודי המבדיל בין הבכור לבין אחיו:

"הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב... ואינו נוטל בשבח, ולא בראוי כבמוחזק" (בכורות נא:).

כלומר: בכור נוטל פי שניים רק בנכסים שהיו בשליטתו של האב בשעת המיתה. נכסים שהגיעו אחר כך, כגון ירושה שהגיעה לאב לאחר מותו, אינם נכללים בחישוב היקף חלק הבכורה. הגמרא שם מסבירה מהו מקור הדין:

"ואינו נוטל בשבח, דכתיב 'בכל אשר ימצא לו'. ולא בראוי כבמוחזק, דכתיב 'בכל אשר ימצא לו' " (בכורות נב.).

הפסוק "בכל אשר ימצא לו" מלמד שהבכור נוטל פי שניים רק מהנכסים שנמצאים עוד בחיי האב. נכסים שמגיעים מאוחר יותר, מתחלקים בשווה בין כל האחים. נראה שגם את דין זה יש לבאר לאור הסברנו. חלקו של הבכור מוגדר לאור מעמדו בחיי אביו. עוד בחיי המוריש מוגדר חלק המיועד לבנו הבכור. כשם שבן שנולד לאחר מיתת האב אינו משפיע על היקף חלק הבכורה, כך גם נכסים שנוספו לאחר מיתת האב אינם משפיעים עליו. חלקו של הבכור מוגדר בחיי אביו, לטוב ולרע.

---