מצוות הסיבה / איתמר אלדר

פתיחה

הגמרא במסכת פסחים דנה בחיוב הסיבה בליל הסדר:

"איתמר: מצה צריך הסיבה, מרור אין צריך הסיבה. יין - איתמר משמיה דרב נחמן: צריך הסיבה, ואיתמר משמיה דרב נחמן: אין צריך הסיבה. ולא פליגי, הא בתרתי כסי קמאי, הא בתרתי כסי בתראי. אמרי לה להאי גיסא, ואמרי לה להאי גיסא. אמרי לה להאי גיסא - תרי כסי קמאי בעו הסיבה, דהשתא הוא דקא מתחלא לה חירות; תרי כסי בתראי לא בעו הסיבה, מאי דהוה הוה. ואמרי לה להאי גיסא - אדרבה, תרי כסי בתראי בעו הסיבה, ההיא שעתא דקא הויא חירות; תרי כסי קמאי לא בעו הסיבה, דאכתי 'עבדים היינו' קאמר. השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי, אידי ואידי בעו הסיבה"     (קח. [1] ).

הגמרא קובעת שבמצה יש חיוב הסיבה ובמרור לא. לגבי יין עולה בגמרא התלבטות: ישנה סברה לומר שצריך הסיבה דווקא בשתי הכוסות הראשונות, כיוון שבהן מתחילה הזכרת החירות, בעוד שבשתי הכוסות האחרונות 'מאי דהוה הוה', דהיינו שעיקר איזכור החירות כבר הסתיים. מאידך, ישנה סברה לומר, שצריך הסיבה דווקא בשתי הכוסות האחרונות, כיוון שבשתי הכוסות הראשונות עדיין מזכירים את עניין העבדות, בעוד שרק בשתי האחרונות, כשאדם כבר יושב לסעודה, הוא נתון בחירות מלאה. בשל התלבטות זו, הגמרא קובעת כי יש להסב בכל ארבעת הכוסות.

להלן ננסה לבחון את היסודות ההלכתיים של מצוות הסיבה, תוך עיון ביסוד החיוב. 

א. יסוד החיוב בדין הסיבה

הגמרא (שם) קובעת כי מצה צריכה הסיבה. רש"י מבאר:

"מצה צריכה הסיבה - כבני חורין, שהוא זכר לגאולה"   (ד"ה מצה).

היסוד שרש"י מדגיש הוא הזיכרון - האדם נדרש להיזכר במאורע של יציאת מצרים, כאשר הדרך להיזכר היא על ידי מעשים שישחזרו את היציאה מעבדות לחירות. שיטה זו עולה גם מדברי הירושלמי:

"ולפי שדרך עבדים להיות אוכלין מעומד וכאן להיות אוכלין מסובין, להודיע שיצאו מעבדות לחירות"     (פ"י ה"א).

גם בירושלמי, תפקיד ההסיבה הוא לשחזר את היציאה לחירות, כדי להזכיר את המאורע, וזאת על ידי התנהגות כבני חורין. אך הרמב"ם בפירוש המשניות מתבטא באופן שונה:

"וחייבנו לאכול בהסבה, כדי שיאכל כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים, עד שיהיה דרך חרות"  (פ"י מ"א).

במוקד דברי הרמב"ם עומד אופן ההסיבה, שצריכה להיות ב'דרך חירות'. מצוות הסיבה, לפי הרמב"ם, נועדה בראש ובראשונה ליצור אצל האדם תחושה וחוויה - האדם נדרש להרגיש כבן מלך. ההדגשה כאן איננה על הזיכרון; וניתן להבין שמצוות הסיבה, לפי דעה זו, אינה יצירת תפאורה שאמורה לשחזר נכוחה את מעמד יציאת מצרים כדי להזכיר את המאורע, אלא אמצעי המיועד ליצור אצל האדם תחושה וחוויה של חירות.

אם כן, ניתן לדבר על אחד משני יסודות במצוות הסיבה:

1.  זכר לחירות אבותינו, על ידי מעשה המשחזר את החוויה של אבותינו.

2.  דרך להרגשת החירות, על ידי מעשה שנועד ליצור אצל המיסב תחושה של בן-חורין.

על פי דברים אלו, יתבאר גם הספק לגבי הסיבה בשתי הכוסות הראשונות או האחרונות. ניתן לומר, שלדעה הראשונה, שצריך להסב דווקא בשתי הכוסות הראשונות, דין הסיבה הוא זכר לחירות, ועל כן הוא רלוונטי בשלב שבו מזכירים את עניין החירות - בעת סיפור ההגדה. בשתי הכוסות האחרונות שבסעודה, האדם כבר סיים את מצוות ההגדה ואת העיסוק בהזכרת מצרים, ועל כן מצוות הסיבה איננה רלוונטית עוד.

את הדעה הסוברת כי יש להסב בשתי הכוסות האחרונות, ניתן להבין לאור ההבנה הרואה את דין הסיבה כדרישה ליצירת תחושת חירות. על פי הבנה זו, סיפור ההגדה, שעוסק בצרה ובהחלצות ממנה, מוביל את האדם לקראת תחושת החירות. על פי זה, תודעת החירות היא תוצאת של סיפור ההגדה, ועל כן הביטוי שלה - ההסיבה - בא רק לאחר הסיפור. כאשר אדם ניגש לסעודה, תשומת הלב עוברת מן העבר ההיסטורי אל ההווה, ואל שמחתו וחגיגתו של האדם עצמו, וכאן שייך לנקוט במעשים האמורים לעורר אצלו תחושת חירות, ולא זיכרון לחירות.

ב. שני יסודות בליל הסדר

דומה, כי שני היסודות שהזכרנו: הזכר לחירות ודרך החירות, הנם יסודות שאינם מתייחסים למצוות הסיבה בלבד, אלא שוזרים את ליל הסדר כולו ואת הלכותיו.

בתוספתא מובא:

"חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה, אפילו בינו לבין בנו, אפילו בינו לבין עצמו, אפילו בינו לבין תלמידו"   (פ"י ה"ח).

הגר"א מגיה בתוספתא: "לספר יציאת מצרים", ואילו הרא"ש (פ"י סי' לג) גורס: "חייב אדם לעסוק בהלכות פסח וביציאת מצרים כל הלילה". על פי ניסוחים אלו, התוספתא מעמידה אותנו על מקומו המרכזי של סיפור ההגדה בליל הסדר.

המשנה בפסחים יוצאת אף היא בהכרזה לגבי חיובו של אדם בלילה זה:

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר: 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'. לפיכך, אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו: הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה, ונאמר לפניו 'הללויה' "   (קטז:).

נראה שקיים הבדל בהגדרת תפקיד ההגדה בין המשנה לתוספתא המתוקנת. דברי התוספתא מכוונים כלפי העלאת זכר יציאת מצרים, בעוד שדברי המשנה מכוונים כלפי הובלת האדם בדרך לחווית החירות.

הרמב"ם אכן מבחין בין שני חיובים אלו. בתחילת פרק ז' מהלכות חמץ ומצה הוא קובע:

"מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן... וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח".

ואילו בהמשך הפרק אומר הרמב"ם:

"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים" (ה"ו).

אמנם, עיון מדוקדק בהלכותיו של הרמב"ם חושף הבדל גדול בינו לבין דברי המשנה.

דברי המשנה על חובתו של האדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, באים לאחר שהמשנה דנה בתכני ההגדה ובחובת הזכרת השעבוד והגאולה. הקביעה ש"חייב אדם לראות עצמו..." מובילה במשנה לחיוב אמירת הלל:

"בכל דור ודור חייב אדם... לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה ולקלס".

הרמב"ם, אף הוא, פותח את פרק ז' מהלכות חמץ ומצה בחובה להרבות בסיפור יציאת מצרים, ולאחר מכן (הלכה ו') הוא מביא את חובת ההזדהות. אך בהלכה ז', הבאה לפרט כיצד תבוא לידי ביטוי חובת הזדהות זו, הרמב"ם סוטה מדברי המשנה:

"לפיכך, כשסועד אדם בלילה הזה, צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות".

ההזדהות, לפי הרמב"ם, לא נעשית על ידי הלל והודאה, כי אם על ידי מספר פעולות שיוצרות את תחושת ההזדהות וביניהן מצוות הסיבה.

אם כן, לשיטת הרמב"ם ישנם שני קווים מנחים במצוות ליל הסדר: האחד - לספר ביציאת מצרים, וזה נעשה על ידי ההגדה; והשני - לחוש הזדהות ולחוות בעצמנו את חווית החירות, וזה נעשה על ידי מצוות הסיבה ומצוות אחרות.

את חובת ההודאה מביא הרמב"ם רק בהמשך, בהלכה י', וייתכן שלגביו, חובת ההודאה וההלל הן תוצאה של שני אלו ביחד: שילוב הזיכרון ההיסטורי עם הזדהות קיומית עם המאורע.

להלן נתמקד בהשלכות נוספות הנובעות מההבנות השונות במצוות הסיבה.

ג. שכח ולא הסב

הראשונים מתחבטים לגבי דינו של אדם ששכח להסב באכילת המצה ובשתיית ארבע הכוסות. הרא"ש כותב:

"ואם אכל בלא הסיבה לא יצא... ואם אכל בלא הסיבה יחזור ויאכל בהסיבה. וכן בכוס ראשון ושני, אם לא שתה בהסיבה יחזור וישתה בהסיבה. אבל בכוס שלישי או רביעי, אם ישתה יותר נראה כמוסיף על הכוסות. ומיהו איכא למימר, כיון ששתה שלא כתיקונו, הוברר הדבר שלא ממנין הכוסות היה, ומה ששותה עתה הוא כוס של חובה"   (פ"י סי' כ).

הרא"ש סובר, שאם לא הסב במצה, ודאי צריך לחזור. לגבי יין, בשתי הכוסות הראשונות - חוזר. לגבי שתי הכוסות האחרונות, הרא"ש מסתפק מצד הבעיה של 'נראה כמוסיף', אך עקרונית, גם באלו צריך לחזור.

ר' חיים בחידושיו על הש"ס מסביר, שלדעת הרא"ש, הסיבה מהווה דין במצוות אכילת מצה ושתיית הכוס, ועל כן אם לא היסב, עליו לחזור ולקיים את המצווה. הרמב"ם, לדעת הגר"ח, חולק:

"ואימתי צריכים הסיבה? בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבע כוסות האלו. ושאר אכילתו ושתייתו, אם היסב הרי זה משובח, ואם לאו אינו צריך"     (הל' חמץ ומצה פ"ז ה"ח).

הרמב"ם סבור, שמעבר לחובה להסב באכילת מצה ובשתיית ארבע כוסות, יש עניין להסב בליל הסדר גם בשאר האכילה והשתייה. מכאן הסיק ר' חיים, שדין הסיבה אינו קשור דווקא למצה ולארבע כוסות, וּוַדאי שאינו תנאי בקיומן. ממילא, אם אכל מצה ושתה ארבע כוסות ללא הסיבה, הוא אמנם לא קיים מצוות הסיבה, אך הוא לא גרע ממצוות אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות. אם כן, לשיטת הרמב"ם, מצוות הסיבה היא מצווה עצמאית, ולכן אם לא הסב באכילת מצה ובשתיית יין אינו חוזר, שכבר יצא ידי חובת יין ומצה (ובאשר למצוות הסיבה – ייתכן שהפסידה, וייתכן שניתן לקיימה בשאר הסעודה).

לשיטת הרא"ש, מצוות הסיבה היא תנאי בקיום מצוות אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות, ולכן, אם לא הסב, לא יצא ידי חובת מצה וארבע כוסות, ועליו לחזור ולקיימן.

החילוק שהצענו יכול להסביר את חלוקתו הפורמלית של ר' חיים. על פי דברינו נאמר, שהרא"ש רואה במצוות הסיבה דין ב'זכר לחירות', ולכן היא חלק מהתפאורה האמורה להזכיר את יציאת מצרים, ולכך ישנן שתי השלכות:

1.  חובת ההסיבה באה במקומות שבהם עוסקים בזיכרון של יציאת מצרים, שכן רק שם היא רלוונטית.

2.  אם האדם לא הסב באותם המקומות, הוא בעצם גרע מקיום מצוות הזיכרון, ולכן עליו לחזור.

לעומת זאת, הרמב"ם סובר שמצוות הסיבה אינה קשורה לזיכרון, אלא לחובת ההזדהות וליצירת תחושת החירות, ולכן דעתו לגבי ההשלכות הנ"ל תהיה שונה:

1.  ההסיבה, לדעת הרמב"ם, תהיה רלוונטית בכל שלבי הסעודה, ולא רק בארבע כוסות ובמצה, אלא שחז"ל קבעו חובה להסב דווקא במקום מסוים, כדי שהמצווה תהיה מוגדרת, או כדי למנוע שכחה.

2.  כיוון שמצוות ההסיבה אינה קשורה אימננטית למצוות מצה וארבע כוסות, אם שכח להסב לא צריך לחזור, כיוון שכבר יצא ידי חובת מצוות אלו.

שיטת התוספות

התוספות בפסחים מסתפקים בשאלה הנ"ל:

"וכל ד' כוסות צריכים הסיבה בשעת שתיה. וצריך עיון אם שכח ולא היסב אם יחזור וישתה, וכן אם בכוס שלישי לא היסב אם יכול לחזור ולשתות בהסיבה, אף על גב דבין שלישי לרביעי לא ישתה"  (קח. ד"ה כולהו).

מדברי התוספות משמע, שמעבר לבעיית 'נראה כמוסיף', שאותה העלה הרא"ש, ישנה שאלה עקרונית - האם בכלל צריך לחזור בארבע כוסות אם לא היסב התוספות מסתפקים לגבי ארבע כוסות ולא לגבי מצה, וניתן לדלות מדבריהם שיטה ממוצעת בין הרא"ש והרמב"ם. על פי שיטה זו, אם אדם שכח ולא היסב, במצה - ודאי חוזר [2], ובארבע כוסות - ספק.

על פי דברינו, עצם העובדה שהתוספות מצריכים חזרה על המצווה במקומות מסוימים, מביאה אותנו למסקנה, כי התוספות סוברים שיסוד מצוות הסיבה הוא דין בהעלאת זכר יציאת מצרים, ולא בדרך ליצירת תודעת בני חורין. על כן, בניגוד לרמב"ם, מצוות הסיבה נוגעת דווקא למצוות מסוימות. אמנם, התוספות מחלקים בין מצוות ארבע כוסות לאכילת מצה, ואת היסוד לחלוקתם ניתן למצוא בדבריהם לפני כן (ד"ה מאי): התוספות שואלים, לאותה שיטה שסוברת שבשתי הכוסות האחרונות לא מיסב, כיוון שבסעודה 'מאי דהוה הוה', מדוע בכל זאת במצה, שאף היא נאכלת בסעודה, אין ספק שעליו להסב. התוספות מעלים שלושה תירוצים, כאשר התירוץ השלישי מקשר בין אכילת מצה לחובת הזכרון:

"שכתובה בתורה זכר לחירות - שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגאלו, ואף על גב דהויא לחם עוני יש לאוכלה דרך חירות"   (ד"ה מאי).

מתירוץ זה עולה, כי התוספות מבחינים בין מצוות מצה למצוות ארבע כוסות, בכך שעיקר מצוות מצה היא זכר לחירות. לכן, גם לפי האפשרות שהגמרא מעלה, שאין עניין להסב בשתי כוסות שבסעודה כיוון ש'מאי דהוה הוה', כלומר שכבר ברכו את ברכת הגאולה וכבר סיימו את איזכורה של יציאת מצרים, עדיין יש עניין להסב במצה שבסעודה, שאינה רק נספח להזכרת יציאת מצרים, אלא היא עצמה נתקנה לשם זיכרון.

אם כן, לפי התוספות מצוות הסיבה נועדה להזכיר את יציאת מצרים, ולכן היא ראויה לזמן ההגדה - לפני הסעודה. אמנם, מצוות אכילת מצה באה בסעודה, ולכאורה לא שייך להסב בה, אך כיוון שכל עניינה הוא זכר ליציאת מצרים, מיסבים גם בה, אף על פי שנמצאים בסעודה.

חילוק זה, בין ארבע כוסות לאכילת מצה, יסביר היטב גם את שיטת התוספות לגבי חזרה. כיוון שמצוות מצה נועדה בעיקר כדי לעורר את זכר יציאת מצרים, הרי שהשמטת ההסיבה, שאף היא נועדה 'להשלים' את תפאורת הזיכרון, פוגמת במצווה עצמה, ולכן צריך לחזור. לעומת זאת, במצוות ארבע כוסות, גורם הזיכרון פחות דומיננטי, ועל כן השמטת ההסיבה שם אינה פוגמת במצווה עצמה [3].

ד. הפטורים ממצוות הסיבה

לאור יסוד מצוות הסיבה ניתן לבחון מי הם הפטורים ממנה. אם מצוות הסיבה היא דין בדרך ליצירת תחושת חירות, הרי שהפטורים ממצווה זו, יהיו אלו שההסיבה אינה יכולה להביאם לתחושה זו, ודבר זה ייתכן בשני אופנים:

1.  פעולת ההסיבה עצמה אינה מביאה אותם לתחושת חירות [4].

2.  הסיטואציה שבה הם נמצאים, לא מאפשרת להם להגיע לתודעת החירות, גם אם הם יבצעו את פעולת ההסיבה.

לעומת זאת, אם מצוות הסיבה היא דין בזכרון יציאת מצרים, ועניינה להזכיר את חירותם של אבותינו, הרי שהשאלה האם המיסב חש חירות או לא, היא מישנית, ועל כן סיבת הפטור לא תהא נוגעת לגוף המצווה אלא לסיבה חיצונית, כגון התנגשות עם מצווה או עם ערך אחר.

נבחן כעת את הפטורים השונים, כפי שהם מובאים בגמרא.

אישה אצל בעלה

הגמרא קובעת:

"אשה אצל בעלה לא בעיא הסיבה, ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה"   (קח.).

הסברים שונים נאמרו לגבי פטור זה:

1.  "מפני אימת בעלה וכפופה לו" (רשב"ם, ד"ה אשה).

2.  "לפי שמשמשת לבעלה" (ר"ן, כג. באלפס ד"ה אשה).

3.  "לאו דרכייהו דנשי למיזגא" (בעל השאילתות, מובא ברשב"ם).

שני ההסברים הראשונים נוגעים לסיטואציה שבה נמצאת האישה, שאינה מאפשרת לה להגיע לתחושת חירות, וההסבר השלישי נוגע לעצם פעולת ההסיבה, שבמקרה של אישה אינה גורמת לתחושת חירות [5]. המשותף לשלושת ההסברים הוא, שהם מניחים שעיקר המצווה הוא במעשה המביא לתחושת חירות, וכשזו בלתי אפשרית, הרי שהאישה פטורה [6].

הירושלמי מביא את הספק לגבי אישה:

"ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי: אותו כזית שאדם יוצא בו בפסח צריך לאוכלו מיסב. רבי יוסי בעא קומי רבי סימון: אפי' עבד לפני רבו אפילו אשה לפני בעלה? אמר ליה כר' עד כאן שמעתי"  (פ"י ה"א).

האחרונים חלוקים בהבנת הירושלמי. הפני משה (ד"ה א"ל כרבי) סובר שלדעת הירושלמי נשים אינן צריכות להסב, כדעת הבבלי. לעומתו, קרבן העדה (ד"ה ה"ג א"ל) סובר שהירושלמי נשאר בספק. ואילו הפרי חדש (סי' תע"ב סק"ו) מבין, שלדעת הירושלמי נשים חייבות בהסיבה.

את ההבנה שהירושלמי סובר שנשים חייבות בהסיבה, בניגוד לבבלי, נוכל להסביר על פי דעתו העקרונית של הירושלמי באשר למצוות הסיבה. כפי שראינו לעיל, לדעת הירושלמי מדובר בדין בהעלאת זיכרון יציאת מצרים, ולא בדרך להגיע לחוויית החירות. על כן, גם אם האישה אינה חשה בעצמה על ידי ההסיבה את תחושת החירות היא עדיין מחויבת להעלות את זכר חירותם של אבותינו במצרים.

על מנת ליישב את דעת הרואים במצוות הסיבה גדר של זכר לחירות עם סוגיית הבבלי, ניתן לומר כי 'לאו דרכייהו למזגא' איננה בעיה טכנית, אלא חתירה עקרונית תחת מחויבותה של האישה להעלות את זכר החירות של אבותינו באופן שכזה. להלן נראה שכך אכן עולה משיטת בעל השאילתות.

בן אצל אביו

הגמרא (קח.) אומרת: "בן אצל אביו בעי הסיבה", וישנן שתי הצעות להבנת חיוב זה:

1.  "דלא הוי כפוף כל כך" (רשב"ם, ד"ה בן).

2.  "סתמא דמילתא לא קפיד עליה" (שאילתות, סי' עז).

נראה כי שני תירוצים אלו תלויים בשני צדדי החקירה בדין הסיבה: לשיטה הרואה את מוקד המצווה ביצירת תחושת החירות, העדר הפטור ממוקד בכך שהסיטואציה של בן לפני אביו אינה חותרת תחת יכולתו של הבן להגיע לתחושת חירות, כיוון שאינו כפוף כל כך לאביו, כמו אישה לבעלה. ברם, לשיטה הרואה את מוקד המצווה בהעלאת זכר החירות, האפשרות לפטור אינה קשורה לגוף המצווה והיכולת לקיימה, אלא להתנגשות עם מצווה אחרת. על כן, במקרה דנן, אמנם מצוות הסיבה עומדת מול מצוות כיבוד אב, אך כיוון שהאב מוחל על כבודו, הרי שההתנגשות כבר אינה קיימת, והבן יכול לקיים את מצוות הסיבה, מבלי שזו תתנגש עם מצווה אחרת.

הראשונים מעלים התלבטות נוספת, לגבי בן אצל אביו והוא רבו, האם דינו כבן רגיל או לא. בתוספות מובא:

"נראה דאביו והוא רבו נמי אין צריך, דלא גרע מרבו אחר"   (ד"ה בפני).

לעומת זאת, הרא"ש כותב:

"בן אצל אביו צריך הסיבה אפילו הוא רבו"   (פ"ו סי' כ).

ייתכן כי מחלוקת זו קשורה אף היא לאותה חקירה: אם מדובר על דרך לתחושת חירות, היותו של האב רבו של הבן, לא משנה את התחושה של הבן כלפי אביו, וכיוון שהוא אינו כפוף לו כל כך הוא יתחייב בהסיבה. לעומת זאת, אם מדובר בזכר לחירות, והשאלה היא אם יש התנגשות עם מצוות כיבוד אב ואם, אז גם אם האב מוחל, ועל ידי כך פוטר את הבן ממצוות כיבוד, לא נובע מכך בהכרח, שאותה מחילה תופסת גם לעניין היותו רב, ולכן ייתכן שייפטר ממצוות הסיבה כדי לקיים את מצוות כיבוד רבו [7].

תלמיד אצל רבו

הגמרא אומרת:

"איבעיא להו: תלמיד אצל רבו מאי? תא שמע: (אמר) אביי: כי הוינן בי מר זגינן אבירכי דהדדי, כי אתינן לבי רב יוסף אמר לן: 'לא צריכתו', מורא רבך כמורא שמים"   (שם).

הגמרא פוטרת תלמיד אצל רבו ממצוות הסיבה, כיוון שמורא רבו עליו כמורא שמים. גם כאן, יש לבחון כיצד להבין פטור זה.

ניתן להבין שהפטור הוא תוצאה של חוסר היכולת של התלמיד להגיע לתודעת חירות, כיוון שמורא רבו עליו כל כך גדול, ולכן הוא פטור ממצוות הסיבה. אך ניתן גם להבין את הפטור בצורה שונה, וזאת בעקבות דרך הצגתו של בעל השאלתות את הספק:

"תלמיד לפני רבו מאי: הסיבה מצווה, ויקרא דרביה מצווה, הידא מינייהו עדיפא" (שם).

בהתאם לשיטתו, בעל השאילתות לא מתמקד כלל בשאלה האם המיסב יכול להגיע לתחושת החירות או לא, אלא בעימותה של מצווה זו עם מצווה אחרת. השאלה הנשאלת היא איזו מצווה עדיפה, ללא קשר כלל לשאלה האם התלמיד יכול להגיע לתודעת חירות או לא, וזה אתי שפיר לשיטתו, שהמצווה היא זכר לחירות אבותינו, ואינה נוגעת לעצם התחושה של המיסב.

רב שמחל

הרמב"ם אומר:

"אבל תלמיד בפני רבו אינו מיסב, אלא אם כן נתן לו רבו רשות" (הל' חמץ ומצה פ"ז ה"ח).

בעניין מחילת רבו נחלקו האחרונים: המשנה ברורה קובע שבמקרה כזה התלמיד חייב בהסיבה [8]; ואילו ערוך השולחן סובר שבמקרה כזה יכול התלמיד להסב אך אינו חייב [9].

ניתן לתלות מחלוקת זו בחקירה שהעלינו. אם מצוות הסיבה היא 'זכר' ליציאת מצרים, וממילא הפטור הוא כדעת השאילתות, כלומר התנגשות בין מצווה אחת לרעותה, הרי שעם מחילת הרב, כמו במקרה האב שמחל, פקעה מצוות הכיבוד ונותרה מצוות הסיבה; ולכן התלמיד יהיה חייב, כדעת המשנה ברורה. מאידך, אם מצוות הסיבה היא דרך ליצירת תחושת החירות, הרי שלמרות שהרב מחל, עדיין ניתן לשאול אם יש ביכולתו של תלמיד בפני רבו, שמוראו עליו כמורא שמים, להשתחרר ממורא זה כדי להגיע לתחושת החירות. ממילא, יותר מסתבר לומר, שבמקרה כזה הדבר יהיה תלוי בתלמיד, כדעת ערוך השולחן, כפי שגם מוכח מלשונו: "שאף ברשותו אין לו העזה להסב בפניו".

רבו שלימדו אומנות ושמש אצל אדונו

הגמרא ממשיכה בפטורים ובחייבים במצוות הסיבה:

"מיתיבי: 'עם הכל אדם מיסב, ואפילו תלמיד אצל רבו'? כי תניא ההיא בשוליא דנגרי. איבעיא להו: שמש מאי? תא שמע, דאמר ריב"ל: 'השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא'; מיסב אין, לא מיסב לא. שמע מינה בעי הסיבה, שמע מינה"   (שם).

הגמרא קובעת, שבעוד שתלמיד אצל רבו פטור ממצוות הסיבה, תלמיד אצל רבו שלימדו אומנות, חייב בהסיבה, וכן שמש אצל אדונו חייב בהסיבה.

על פניו, נראה כי יש כאן ראיה לשיטה הרואה את חיוב הסיבה כחיוב מדין זיכרון, כיוון שלכאורה, ההבדל בין שמש ותלמיד לאומנות, לבין תלמיד אצל רבו, הוא בכך שבאחרון מדובר במצווה ובראשונים לא, ועל כן כשאין התנגשות עם מצווה, אז אין סיבה לפטור, והשאלה האם קיימת תחושת חירות, אינה רלוונטית כלל.

כיצד יסבירו הראשונים שנוקטים בגישה הרואה בחובת הסיבה דין בדרך ליצירת תחושת חירות את חיובם של שמש ותלמיד לאומנות?

הכיוון להסבר יהיה לטעון, שבמקרה של שמש ותלמיד לאומנות ישנה פחות יראה כלפי הרב או האדון, ולכן בניגוד לתלמיד אצל רבו, הם כן יכולים להגיע לתחושת החירות ולכן הם חייבים. בכיוון זה הולכים המאירי והגרי"ז.

לעניין שמש אומר המאירי:

"שאין עול יראה בשמש אלא בעניני שמושו, ולא עוד אלא שלילה זו כעין קריאת דרור היא לכל"   (ד"ה בן).

ולעניין רבו שלימדו אומנות אומר הגרי"ז:

"אלא מוכח כמו שנתבאר, דכל שמסב לפני מי שאימתו עליו אין הסיבתו הסיבת חירות, ולכן היה סלקא אדעתין דאף שוליא דנגרי אינו מיסב, קמ"ל דלא, משום שאין אימתו עליו אלא בשעה שמלמדו האומנות ולא בעת אחרת"     (מובא בהגדה לבית בריסק בשם כתבי תלמידים).

עבדים ושפחות

הדיון בעניין עבדים ושפחות אינו מופיע בבבלי, אך הראשונים והאחרונים מעלים אותו: הסמ"ק (סי' קמד) כותב שאינם צריכים להסב, ואילו הפרי חדש (סי' תע"ב סק"ו) כותב שהם צריכים להסב (כיוון שהם מופיעים ביחד עם נשים בירושלמי, שלהבנתו מחייב בהסיבה).

נראה שהסמ"ק נוקט בגישה הרואה בהסיבה 'דרך חירות', וכיוון שברור שעבדים ושפחות אינם יכולים להגיע לתחושת חירות, הם פטורים.

את החיוב של עבדים בירושלמי, כפי שהבינו הפרי חדש, נסביר כמו שהסברנו את דעת הירושלמי לעניין נשים, שכיוון שאין מצווה בשימושם, ושאלת התחושה אינה רלוונטית לשיטה הרואה את ההסיבה כחיוב בזכר יציאת מצרים, הרי שגם הם, כמו נשים, חייבים בהסיבה.

---