כישלונו של שאול בגלגל וחטא העגל / הרב אמנון בזק

פתיחה

לאחר שמשח שמואל את שאול לנגיד על עם ישראל (שמ"א י', א), הוא נתן לו שלושה אותות שיחזקו את בטחונו. שמואל תיאר לשאול את שלושת האותות, ואחר כך אמר:

"והיה כי תבאינה [תבאנה קרי] האתות האלה לך עשה לך אשר תמצא ידך כי הא-להים עמך"   (י', ז [1]).

אולם מיד אחר כך הוסיף שמואל:

"וירדת לפני הגלגל והנה אנכי ירד אליך להעלות עלות לזבח זבחי שלמים שבעת ימים תוחל עד בואי אליך והודעתי לך את אשר תעשה"  (י', ח).

מתי אמור להתרחש המאורע הנזכר בפסוק זה? אין ספק, שאין הכוונה ששאול אמור מיד בתום האותות לרדת לגלגל, שהרי ביצוע צו זה מתקיים רק בפרק י"ג, לאחר ששאול הומלך על ישראל, ולאחר פרוץ המרד בפלשתים, כפי שיתואר להלן. לכן ברור, שכוונת הדברים היא שמרגע מסוים בעתיד [2], יתבקש שאול למנות שבעה ימים ולהמתין עד ששמואל יבוא ויאמר לו מה לעשות. אך אם כן תמוה: לשם מה בכלל אומר זאת שמואל לשאול, אם ממילא לא מדובר בציווי אקטואלי לרגע זה, שתכליתו היא לרומם ולחזק את רוחו של שאול?

יתרה מזאת: שני המשפטים שאומר שמואל לשאול נראים כמעט כסותרים זה את זה: מצד אחד אומר שמואל לשאול - "עשה לך אשר תמצא ידך", כלומר - כוחו של שאול יהיה בלתי מוגבל [3] ; אולם בד בבד מוסיף שמואל אזהרה, שלימים עתיד שאול להגיע למצב שבו ייאסר עליו לעשות דבר עד אשר יגיע שמואל. מה טיבה של סתירה זו?

נראה, כי סתירה זו אכן משקפת את המסר שאותו מבקש שמואל להביע. מצד אחד, מתוך מגמה לחזק את שאול, שמואל נותן לו אותות ומעודד אותו, שכוחו יהיה גדול והוא יוכל לבצע ככל העולה על רוחו. אולם מיד עם דברי חיזוק אלו, ממהר שמואל להדגיש את הצד השני של המטבע: אמנם גדול כוחו של המלך, אולם עדיין המלך כפוף לקב"ה, דרך הנביא, וכבר מתחילת הדרך חשוב מאוד שידע שאול, באופן קונקרטי, על ציווי וניסיון שהוא עתיד לעמוד בו. עם כל הכוח ששאול עתיד לקבל, חובתו תהיה תמיד לציית לדבר ה'. "מפני שעתה כשדבר לו בדבר המלוכה, רמז לו בזה אם תתקיים לו המלוכה אם לאו; כי זו מצוה ראשונה שצוהו, ואם יעמוד בה תתקיים בידו המלוכה, ואם לאו - לא" (רד"ק).

כעת, נותר לשאול לעמוד בציווי זה.

א. "נבאש ישראל בפלשתים"

בתחילת פרק י"ג, אנו קוראים על תחילת המערכה נגד הפלשתים. מערכה זו נראית, יותר מכל מערכה אחרת במקרא, כקרב של מעטים מול רבים, חלשים נגד גיבורים. הפער העצום בין הכוח הפלשתי, השולט גם בנעשה בתחומי ישראל, לבין כוחו הקטן של שאול, בולט בכמה נקודות:

א. השליטה הפלשתית בתוך ארץ ישראל באה לידי ביטוי במציאות נציבי פלשתים עמוק בתוך הארץ. בפרק י', במהלך האותות שנותן שמואל לשאול, הוא שולח אותו אל "גבעת הא-להים [4] אשר שם נצבי פלשתים" (פס' ה), והמרד בפרק י"ג מתחיל, בהכאת "נציב פלשתים אשר בגבע [5]". קיומם של נציבים אלו משפיע, בוודאי, על יכולת ההתארגנות הצבאית של ישראל, כפי שעולה גם מן הנקודות הבאות.

ב. השליטה הפלשתית היא על כל מערכת החרושת בארץ ישראל:

"וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמרֻ פלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית... והיה ביום מלחמת ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אשר את שאול ואת יונתן ותמצא לשאול וליונתן בנו"   (י"ג, יט, כב).

ג.   בתחילת מלכותו מקים לו שאול צבא קטן מאוד:

"ויבחר לו שאול שלשת אלפים איש מישראל ויהיו עם שאול אלפים במכמש ובהר בית אל ואלף היו עם יונתן בגבעת בנימין ויתר העם שלח איש לאהליו"   (י"ג, ב).

  אין ספק, שגודלו של צבא זה מושפע מהשליטה הפלשתית, שלא אפשרה קיומו של צבא גדול יותר. בהמשך, עם תחילת המרד, נאספו ישראל אחרי שאול לגלגל, אולם מולם עמד כוח פלשתי חסר תקדים בעצמתו:

"ופלשתים נאספו להלחם עם ישראל שלשים אלף רכב [6]  וששת אלפים פרשים ועם כחול אשר על שפת הים לרב"   (י"ג, ה).

ד. שליטת הפלשתים גרמה לכך שחלק מן העברים נאלצו לשרת במסגרת הצבא הפלשתי, ורק לאחר התפנית שחולל יונתן יכולים היו להצטרף לשאר בני ישראל:

"והעברים היו לפלשתים כאתמול שלשום אשר עלו עמם במחנה סביב וגם המה להיות עם ישראל אשר עם שאול ויונתן"   (י"ד, כא).

מול השליטה הפלשתית, מנסים שאול ויונתן לפתוח במרד. האירועים מתחילים בפעולה משותפת של שניהם:

"ויך יונתן את נציב פלשתים אשר בגבע וישמעו פלשתים ושאול תקע בשופר בכל הארץ לאמר ישמעו העברים"   (י"ג, ג) [7].

העימות כעת הוא בלתי נמנע:

"וכל ישראל שמעו לאמר הכה שאול את נציב פלשתים וגם נבאש ישראל בפלשתים ויצעקו העם אחרי שאול הגלגל"   (י"ג, ד).

וכאן מתחיל מבחנו האמתי של שאול.

ב. "וירדת לפני הגלגל"

מבחינה אסטרטגית, המערכה מתחילה מנקודה תמוהה ביותר. פלשתים נאספים ב"מכמש קדמת בית און", באיזור דרום הר בית אל, על גבול המדבר המשתפל ויורד אל עבר בקעת יריחו [8]. לעומת זאת, שאול אוסף את ישראל בגלגל, במזרח יריחו. מה ההגיון בכך? הרי כעת יסבול שאול וצבאו מנחיתות אסטרטגית עצומה, שאין בה כל הגיון?

נראה, שדווקא נקודה זו עומדת במרכז מבחנו הראשון של שאול כמלך [9]. שאול הוא המלך הראשון של ישראל, וזו המלחמה הראשונה שעם ישראל יוצא אליה תחת הנהגת מלך. משום כך, ישנה חשיבות עצומה לכך שיהיה ברור לחלוטין, שגם כאשר ישנה הסכמה מצד ה' לקיום מסגרת המלוכה, מכל מקום הקב"ה הוא העומד מאחורי האירועים. מסר זה יועבר היטב, דווקא מתוך בחירת מקום חסר הגיון אסטרטגי, כיוון שעל ידי בחירה זו אכן יופנם המסר שבמלכות ישראל לא תמיד השיקול האסטרטגי הוא הקובע. לכן, מלכתחילה מומלך שאול בגלגל (שמ"א י"א, יד-טו), ושם הדגיש להם שמואל באריכות את חשיבות השמיעה בקול ה' כתנאי היחידי להצלחה (י"ב, יג-כה) [10]. ולכן גם במלחמה הראשונה עם הפלשתים מועד הכינוס הוא דווקא בגלגל, מתוך המחשת הרעיון שהדבר החשוב מכל הוא האמונה והביטחון בקב"ה, ועל אף שיש לנהל מלחמה בדרכים טבעיות, מכל מקום "לה' המלחמה" (שמ"א י"ז, מז). במלחמה הראשונה מסר זה חשוב במיוחד [11]. ולכן דווקא במלחמה זו התבקש שאול לנקוט בצעדים חריגים [12].

גם העובדה ששמואל דורש משאול להמתין לו שבעה ימים תורמת להגדלת הניסיון. העם, המודאג, מן הסתם, גם כך מהמלחמה הנראית כחסרת סיכוי, לא עומד כולו בניסיון, וסימני עריקה ראשונים מתגלים:

"ואיש ישראל ראו כי צר לו כי נגש העם ויתחבאו העם במערות ובחוחים ובסלעים ובצרחים ובברות. ועברים עברו את הירדן ארץ גד וגלעד ושאול עודנו בגלגל וכל העם חרדו אחריו"   (י"ג, ו-ז).

להגדלת הניסיון, שמואל ממתין עד לרגע האחרון לפני שהוא בא [13]. הוא מחכה עד ליום השביעי, ושאול, שהבטיח לעם שביום זה יבוא שמואל, מוצא את עצמו במצוקה קשה:

"וייחל [ויוחל קרי] שבעת ימים למועד אשר שמואל [14] ולא בא שמואל הגלגל ויפץ העם מעליו"   (י"ג, ח).

כאן מגיע מבחנו של שאול לשיאו: האמנם יבטח בה' ובשמואל נביאו [15], ויצליח לעצור את העם עוד מעט קט, או שמא ייכנע ללחץ האובייקטיבי מבחוץ, והסובייקטיבי מבית, ויצא למלחמה בלא צו ה'?

ג. "ויעל העולה"

"ויאמר שאול הגשו אלי העלה והשלמים ויעל העלה. ויהי ככלתו להעלות העלה והנה שמואל בא"   (י"ג, ט-י).

הפסוקים מדגישים את האירוניה הטרגית בכישלונו של שאול: שאול מבקש להקריב עולה ושלמים לפני היציאה לקרב. הוא מספיק רק להעלות את העולה, וכבר אז מגיע שמואל. המקרא מטעים בכך, שלו היה מחכה שאול דקות ספורות נוספות, הוא היה מצליח לעמוד במשימה. על סף ההצלחה מאבד שאול את בטחונו, וכתוצאה מכך - גם את מלכותו.

אולם בכך לא תם עדיין הסיפור. בשלב זה נותן שמואל לשאול הזדמנות להסביר את מעשיו: "ויאמר שמואל לשאול מה עשית?!" (י"ג, יא). בתגובה, משיב שאול תשובה הכוללת שלושה תירוצים שונים:

"ויאמר שאול

(א) כי ראיתי כי נפץ העם מעלי

(ב) ואתה לא באת למועד הימים

(ג) ופלשתים נאספים מכמש. ואמר עתה ירדו פלשתים אלי הגלגל ופני ה' לא חליתי

ואתאפק ואעלה העלה"   (י"ג, יא-יב).

לשני התירוצים הראשונים משותפת העובדה ששאול מפנה את טענתו לאחרים - או כלפי העם, או כלפי שמואל. אולם מאחורי התירוץ השלישי מסתתרת כבר טענה אידאולוגית: שאול מביע את חששו מפני תחילת המערכה על ידי הפלשתים בלא שהוא יקריב קורבן, ומכאן הסיבה למעשהו.

המקרא לא מביע כאן את שיפוטו על טענה זו של שאול, ושמואל אינו מתייחס באופן ענייני לאף אחת מטענותיו של שאול. כל שעושה שמואל הוא להודיע לשאול שהוא איבד את מלכותו:

"ויאמר שמואל אל שאול נסכלת לא [16] שמרת את מצות ה' א-להיך אשר צוך כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם. ועתה ממלכתך לא תקום בקש ה' לו איש כלבבו ויצוהו ה' לנגיד על עמו כי לא שמרת את אשר צוך ה'" (י"ג, יג-יד).

אך עם זאת, המקרא עצמו מביע את עמדתו כלפי טענתו האידאולוגית של שאול, וזאת על ידי רמיזתו לאירוע אחר, הדומה בפרטיו לאירוע שלפנינו: חטא העגל.

ד. "ויגשו שלמים"

קווי דמיון רבים נמתחים בין שני הסיפורים:

א. בשני הסיפורים מדובר על מנהיג - משה/שמואל [17] - שהעם מצפה לבואו, והוא מתעכב וגורם בכך לדאגה אצל העם.

ב. בשני הסיפורים נמצא בשטח המנהיג המשני בחשיבותו - אהרן/שאול - הנמצא במצוקה תחת לחץ העם, ונכנע ללחץ זה.

ג.   אהרן מקים את עגל הזהב, שלו זובח העם. מעניינת במיוחד הלשון המקבילה שבה נוקט המקרא בשני הסיפורים:

"וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים"   (שמות ל"ב, ו).

"ויאמר שאול הגשו אלי העלה והשלמים"   (שמ"א י"ג, ט).

  אלו הם שני המקרים היחידים במקרא שבהם נמצא הפועל נג"ש ביחס לשלמים, ונראה כי שימוש בלשון זו נועד במכוון להגביר את הזיקה שבין שני הסיפורים.

ד. בשני הסיפורים מגיע המנהיג, בסופו של דבר, והוא פונה בתוכחה אל המנהיג המשני בשאלה רטורית:

"ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה"   (שמות ל"ב, כא).

"ויאמר שמואל מה עשית"   (שמ"א י"ג, יא).

ה. המנהיג המשני מצטדק על מעשהו בפני המנהיג הראשי, תוך כדי הטלת האשמה על העם:

"ויאמר אהרן אל יחר אף אדני אתה ידעת את העם כי ברע הוא"   (שמות ל"ב, כב).

"ויאמר שאול כי ראיתי כי נפץ העם מעלי"   (שמ"א י"ג, יא).

  המנהיג המשני גם רומז לאחריותו של המנהיג הראשי לכישלון, בשל איחורו:

"ויאמרו לי עשה לנו אלהים... כי זה משה האיש... לא ידענו מה היה לו" 

  (שמות ל"ב, כג).

"ואתה לא באת למועד הימים"   (שמ"א י"ג, יא).

דומה, שכל עיקרה של השוואה זו לא באה אלא כדי להשוות בין קורבנו של שאול לבין הקורבן לעגל. כל ערכו של הקורבן נובע אך ורק בגלל סיבה אחת - העובדה שה' ציווה להקריב קורבנות. כשאדם מקריב קורבן תוך כדי הפרה ברורה של צו ה', הרי שדומה קורבן זה לקורבן זר, כמו הקורבן לעגל. הסברו של שאול למעשהו לוקה בחוסר הבנה בסיסי לכל משמעות עולם המצוות בכלל, ולמשמעות הקורבנות בפרט.

ה. "כי חטאת קסם מרי"

לימים, חוזר שאול על טעותו זו. במלחמת עמלק (שמ"א ט"ו) מתרץ שאול את כישלונו בהשארת מיטב הצאן והבקר בידי העם, באותם שני תירוצים. ראשית, הוא מגולל שוב ושוב את האשמה על העם:

"אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר... ויקח העם מהשלל צאן ובקר... כי יראתי את העם ואשמע בקולם"   (שמ"א ט"ו, טו-כד).

שנית, הוא מספק גם הסבר אידאולוגי:

"מעמלקי הביאום... למען זבח לה' א-להיך"   (פס' טו).

  "ויקח העם מהשלל צאן ובקר... לזבח לה' א-להיך בגלגל"   (פס' כא) [18].

בניגוד למתואר בפרקנו, שמואל תוקף שם את שתי הטענות של שאול: כלפי גלגול האשמה על העם אומר שמואל לשאול:

"הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וימשחך ה' למלך על ישראל... ולמה לא שמעת בקול ה' ותעט אל השלל"  (ט"ו, יח-יט) [19].

כלפי הטענה האידאולוגית, טוען שמואל שאין שום טעם להקריב קורבנות שה' לא ציוה עליהם, ושקורבנות כאלו כמוהם כעבודה זרה:

"החפץ לה' בעלות וזבחים כשמע בקול ה' הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים [20]. כי חטאת קסם מרי [21] ואון ותרפים הפצר" [22]   (שמ"א ט"ו, כב-כג).

כאן אפוא נדרש שמואל לבאר לשאול את המסר בשפה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים. את מה שנרמז קודם לכן על ידי המקרא בהשוואה לחטא העגל, אומר כעת שמואל לשאול במלוא החריפות.

ו. "למה לי רוב זבחיכם"

לסיום, יש להדגיש נקודה אחת. נביאים רבים התריעו, כידוע, נגד המציאות שבה בני ישראל הביאו קורבנות כסדרם, ויחד עם זאת חטאו בכל סוגי החטאים, בין אדם למקום ובין אדם לחברו [23]. ברם, חטאו הכפול של שאול שונה במקצת, וחמור יותר מהתופעה שכנגדה יצאו הנביאים. הנביאים התריעו כנגד הקרבת קורבנות כסדרה, שהיא כשלעצמה דבר חיובי, אלא שכאשר היא לא מלווה בהתנהגות דתית מתאימה, הרי שהיא מאבדת את משמעותה. אולם אצל שאול מדובר בהקרבת קורבנות אסורים, שכן בשני כישלונותיו מדובר במקרים שבהם עצם הקרבת הקורבן הייתה בעייתית: בפרק י"ג - כאשר הקריב מבלי לחכות לשמואל, כפי שנדרש; ובפרק ט"ו - כאשר רצה להקריב, לטענתו, מהשלל האסור שנלקח מן הפלשתים. בכך ישנה טעות חמורה עוד יותר ממנהגם הרע של בני ישראל, שכן זו היא תפיסה המנתקת לא בין המעשה הספציפי לבין ההתנהגות הכללית, אלא גם בין המעשה הספציפי לבין ציווי ה'. כדי להצביע על חומרת תפיסה זו, בחר המקרא בדרכו הספרותית לרמוז על פרשת העגל, שורש חטאיו של עם ישראל לדורותיו.

---