פרשת ירושה [1]  / יואל שרייבר

מבוא

חלקו הראשון של פרק 'יש נוחלין', העוסק כולו בליבונה של פרשת ירושה שבתורה, מתמקד בעיקר בדרשות הפסוקים. מטרתנו במאמר זה היא לנתח את משמעותן של הדרשות השונות, ולבאר דרכן את המבנים הבסיסיים שמאפיינים את דיני הירושה, כפי שהם מתרקמים והולכים במרוצת הפרק כולו.

ראשית, ברצוננו לבחון את טיבה של ירושת הבכור. לאחר מכן, נברר האם ירושה זו מבטאת את אופן הירושה בשאר הירושות, או שזוהי פרשה בעלת צביון יחודי.

א. ירושת הבכור

הפסוקים העוסקים בירושת הבכור, המבודדים משאר דיני הירושה, נמצאים בפרשת כי תצא:

"והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו, לא יוכל לבכר... כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו"   (דברים כ"א, טז-יז).

דין ירושת הבכור, הנלמד מפסוקים אלו, נראה כמבנה המבוסס על קשר אישי ויוזמה של האב, הנותן לבנו מתנה לפני מותו. התורה מדברת על העברת הנכסים לבן כפעולה שנעשית על ידי האב בעודו בחיים, ולא כתהליך שמתרחש בעקבות המוות. זוהי פעולה רצונית של האב, שבה הוא מעביר את נכסיו אל ראשית אונו כמייצגו המובהק לאחר מיתתו. המאפיין ירושה זו הוא היותה בעלת אופי אישי, המבטאת את רצונו של האב ואת האינטרסים המשפחתיים שלו [2].

אופיה זה של ירושת הבכור בא לידי ביטוי בדינים שונים המופיעים, בהקשרים שונים, במרוצת הסוגיות בפרק. נסקור כעת כמה מדינים אלו.

1. אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק

הנכסים המועברים בירושה נחלקים באופן בסיסי לשתי קטגוריות: 'מוחזק' ו'ראוי'. בעוד שנכסים מוחזקים הם כאלו שכבר נמצאים ברשותו של המת, הרי שנכסים ראויים הם כאלו שעתידים להגיע לידי המת, לאחר זמן פטירתו.

המשנה בבכורות קובעת:

"הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב... ולא בראוי כבמוחזק"   (קכה:).

משמעותו של דין זה, על פי הבנתנו את אופיה של ירושת בכור, היא שאופי הירושה מחייב שיהא 'מגע' בין האב לבכורו. הדגש בירושת בכור הוא על נותן הירושה, שהוא האב, ובראוי - הנותן לא קיים, שכן הנכס מועבר רק לאחר מיתתו. ממילא, הבכור לא יכול לרשת בנכס זה פי שניים, כבשאר הנכסים המוחזקים, והוא זוכה בחלק הפשוט בלבד, יחד עם שאר האחים.

2. ירושת בכור 'מתנה' קרייה רחמנא

התורה מתייחסת לירושת בכור כמתנה: "לתת לו פי שנים". בברייתא מובאות שתי דעות באשר לנלמד מהגדרה זו:

א. דעת רבי:

"...שאם אמר 'איני נוטל ואיני נותן' - רשאי"   (קכד.).

כלומר, משמעות הלימוד היא שיש לבכור אפשרות לוותר כליל על כל זכויותיו כבכור, קרי: ליטול חלק פשוט בלבד. בגמרא אמנם מובאת דרשה זו בשם רבי, אך הרשב"ם (ד"ה שאם) ביאר, שאף חכמים מודים לדין זה, אלא שלרבי זהו הלימוד הבלעדי מהפסוק. ואכן, בהמשך (קכו.) מובא בשם רב אסי הדין ש-"בכור שנטל חלק כפשוט ויתר", כדין מוסכם שאיננו שנוי במחלוקת. כמובן, דין זה מבוסס על כך שלבכור יש אפשרות לוותר על חלק בכורתו [3].

ב. דעת חכמים:

" 'מתנה' קרייה רחמנא, מה מתנה עד דמטיא לידיה, אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה"   (שם).

לדעת חכמים, ירושת חלק הבכורה אינה כוללת שבח שנוסף על שוויו המקורי של הנכס, כפי שהוערך בשעת המיתה. דעת רבי שם היא שאף השבח נכלל בירושת הבכור, בתנאי שלא מדובר בשבח שלאחים היה חלק ביצירתו [4].

דינים אלו נובעים מהגדרת הירושה כמתנה ומעלים כפועל יוצא מהגדרה זו שתי דרישות משלימות:

א) צורך בנותן, המפקיע שבח מחלק הבכורה.

ב) צורך במקבל, המאפשר לבכור לוותר על חלק בכורתו.

3. יש לבכור קודם חלוקה

הגמרא (קכו.) דנה בשאלה האם 'יש לבכור' קודם חלוקה. הגמרא מניחה כדבר פשוט, שלא ניתן למכור חלק פשוט לפני החלוקה, שכן הוא עדיין לא שייך ליורשים [5]. על בסיס זה הגמרא מסתפקת לגבי חלק הבכורה, אם ניתן לבצע בו פעולות של מקח וממכר אף לפני החלוקה. למסקנת הגמרא 'יש לבכור' קודם חלוקה, ובכור שמכר את חלק בכורתו לאחר מיתת אביו, לפני החלוקה בין האחים, מכרו מכר. הרשב"ם שם תולה דין זה באופי הירושה כמתנה:

"משום דמתנה קרייה רחמנא, ומשמת אב נתונה לבכור"   (קכו: ד"ה והלכתא).

הצורך במגע בין הנותן למקבל, מחמת אופיה של ירושה כמתנה, גורם לכך שהבכור ייחשב לבעלים כבר משעת מיתתו של האב.

סקרנו בקווים כלליים את ירושת הבכור. זוהי ירושה שבה ישנה דרישה לכך שיהיו נותן ומקבל פעילים, שביניהם קיים קשר בעל אופי אישי. מכוחו של קשר זה, מתוך רצון אקטיבי ומגמה מודעת של האב, מועברת הנחלה לבן הבכור. מסתבר כי תוכנו של הקשר הוא העברת לפיד הנהגת המשפחה והובלתה, מהאב לבכור האחים, שהוא מייצגו המובהק לאחר מיתתו. ראינו כי ירושה זו נכנסת לתוקף כבר מרגע המיתה, אף לפני שלב חלוקת הנחלות בין האחים, שכן מדובר בהגשמה ישירה של רצון האב לפני מותו.

ב. בין חלק בכורה לחלק פשוט

משהצגנו בקווים כלליים את המודל של ירושת הבכור, נעבור לדון בדיניהן של שאר הירושות. ברצוננו לבחון את היחס שבין ירושת הבכור לבין מערכת הירושה הכללית, ולבדוק האם הן שונות באופן מהותי, או שמא מדובר במערכת אחת הפועלת על פי עקרונות אחידים, אלא שהבכור מייצג באופן חד ומלא יותר את המודל שקיים גם במערכת הירושה הכללית.

מעמד הנכסים לפני החלוקה

שאלת היחס בין ירושת הבכור למערכת הירושה הכללית בוקעת ועולה ממחלוקת ראשונים בנוגע למעמד היורשים בנכסי הירושה בשלב 'תפיסת הבית' - השלב שבין מיתת האב לבין חלוקת הנכסים.

  הזכרנו לעיל את סוגיית 'יש לבכור' קודם חלוקה. דעת הרשב"ם (קכו. ד"ה לא) בביאור הסוגיה היא, שדווקא חלק הבכורה שייך לבכור לפני החלוקה, אך חלק הפשוט שלו ושל שאר האחים איננו בבעלותם של היורשים. התוספות (ד"ה לא) והרשב"א (ד"ה ומר) חולקים על הרשב"ם בנחרצות, ולדעתם הספק בגמרא התעורר דווקא לגבי בכור, ואילו לגבי חלק הפשוט, ברור היה לגמרא שניתן למכרם. וזו לשון הרשב"א:

"אבל בחלק פשיטותו - מה שעשה עשוי, דשותף שמכר חלקו מכור, ורשאי".

נראה שמחלוקת נקודתית זו נובעת ממחלוקת עקרונית בנוגע למידת הדמיון שבין ירושת בכור לירושת פשוט. הרשב"ם מבין שאלו שתי מערכות נפרדות, הפועלות לפי כללים שונים. הרשב"א, לאור מסקנת הגמרא שאף לבכור יש קודם חלוקה, מבין שבאופן בסיסי, קיימת הקבלה בין שתי המערכות: בשתיהן 'יש ליורש' קודם חלוקה.

ירושה כדין

הגמרא, בהקשר שאינו מענייננו, מביאה לימוד לכך שחלוקת ירושה נחשבת לדין:

"'והיתה לבני ישראל לחוקת משפט' - אורעה כל הפרשה כולה להיות דין"  (קיג:).

בעוד שהתוספות (ד"ה אורעה) מפרשים את דברי הגמרא פירוש נקודתי ומצומצם, הרשב"ם מסביר כפשט הגמרא, שחלוקת נחלה נחשבת לדין ממש:

"דסלקא דעתך אמינא: חילוק נחלות הרי הוא כחלוקת שותפין בעלמא, ולא חשיב דין - קמ"ל"   (ד"ה דתניא).

הרשב"ם נאמן בכך לשיטתו שהבאנו לעיל, אשר לפיה רק לבכור ישנה אחיזה בחלק בכורתו לפני החלוקה, ואילו לאחים אין בעלות על הנכסים בשלב זה. ממילא, החלוקה איננה רק פירוק שותפות, כי אם פעולה יוצרת של דין. דעת הרשב"ם מתבססת על ההבנה, שרגע מעבר הירושה מהאב ליורשיו אינו אחיד בבכור ובשאר היורשים: בעוד שהבכור זוכה בנכסים משעת המיתה, הרי ששאר היורשים צריכים להמתין עד לשלב החלוקה, שבו - על ידי מעשה בית הדין - יזכו בנכסיהם.

גם התוספות [6] הולכים לשיטתם, ומיישרים קו בין בכור ליורשים. לדעתם, הרגע המשמעותי עבור שניהם הוא רגע המיתה, ואילו החלוקה מהווה פעולה טכנית בעיקרה, של חלוקת השותפות בין האחים.

אופן הלימוד מהפסוקים

משמעויותיה של מחלוקת זו אינן מסתכמות בכך, ושורשיה נוגעים לתפיסה הבסיסית של מהות דין הירושה, ולאופן פעולתו. כדי להבהיר נקודה זו, עלינו לנתח את מערכת הלימודים שמציגה הגמרא בתחילת הפרק. פרשת הירושה נמצאת בפרשת פנחס:

"איש כי ימות ובן אין לו, והעברתם את נחלתו לבתו. ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו. ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לאחי אביו. ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרב אליו ממשפחתו וירש אֹתה" (במדבר כ"ז, ח-יא).

על פי פסוקים אלו, סדר הירושה הוא: בן, בת, אח, אחי האב. אחי האב הם חלק מרשימת היורשים, אך מקומו של האב עצמו נפקד ממנה. הגמרא מניחה כדבר פשוט, שאב יורש, שכן אם הוא עצמו איננו יורש, אין סיבה שאחיו ירשו. על בסיס הנחה זו, הגמרא (קח:-קט.) עמלה למצוא את מקור דין ירושת אב, ואת מיקומו ביחס ליורשים המפורשים בכתוב.

הלימוד הראשון: 'שארו' זה האב

הלימוד הראשון שמציעה הגמרא לירושת האב הוא:

"דתניא 'שארו' זה האב, מלמד שהאב קודם לאחין. יכול יהא קודם לבן? ת"ל 'הקרוב' - קרוב קרוב קודם" (קח:).   

על פי לימוד זה, העיקרון המנחה לגבי סדר הירושה הוא קורבה: "קרוב קרוב קודם". המילה "שארו" מהווה מקור לירושת האב, ועל בסיס דברי הגמרא בהמשך: "קראי שלא כסידרם כתיבי" (קט.), מילה זו מתפקדת כמקור לכך שהאב מקודם במקום אחד מעבר למקומו הטבעי בהתאם לרמת קירבתו למת. על בסיס הנחות אלו הגמרא דנה ברמת הקירבה של הבן, הבת והאח אל המת, ומגיעה למסקנה שבן ובת זהים ברמת קירבתם למת, ושניהם קודמים לאח. האב קרוב אף פחות מהאח, כדברי הרשב"ם:

"דבשלמא גבי אח אשכחן שום קורבה, שקם תחת אחיו ליבום, אבל באב לא מצינו כלל"   (קח: ד"ה הקרוב) [7].

ולכן, לאחר הפעלת הלימוד מ"שארו", הגורם לקידומו של האב במקום אחד, האב צריך להיכנס בין הבן והבת לבין האח. כלומר: על פי לימוד זה, מערכת הירושה בנויה באופן הבא:

סדר הקורבה הוא: בן ובת, אח, אב, אחי האב.

ולאחר התחשבות בגזירת הכתוב של שארו:

סדר הירושה הוא: בן ובת, אב, אח, אחי האב.

הלימוד השני: "והעברתם"

בהמשך הסוגיה מובא לימוד אלטרנטיבי:

"דתניא: את זו דרש רבי ישמעאל ברבי יוסי: 'איש כי ימות ובן אין לו וגו'' - במקום בת אתה מעביר נחלה מן האב, ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין"  (קט.).

לפי לימוד זה, מיקומו הטבעי של האב הוא לפני הבת והאח, אלא שבעקבות דרישת הפסוק יש להעביר את הנחלה מן האב, ולהקדים לו את הבת. האחים נשארים בסוף הרשימה, ומקדימים את אחי האב בלבד. בלימוד זה, אם כך:

הסדר הטבעי הוא: בן, אב, בת, אח, אחי האב.  

ואילו סדר הירושה הוא: בן, בת, אב, אח, אחי האב.

התוספות הבינו שלימוד זה מהווה רק מקור חלופי להקדמת האב את האחין:

"ומכאן ואילך הקרוב קרוב קודם"   (שם, ד"ה ואי).

לדעת התוספות, גם לפי לימוד זה, בדומה ללימוד הקודם, העיקרון המנחה את סדר הירושה הוא רמת הקירבה, אלא שהדין הנקודתי של ירושת האב נלמד כאן ממילה אחרת.

אולם, ייתכן שההבדל בין הלימודים השונים איננו מתמצה במקור שונה לירושת האב, כדברי התוספות, אלא נובע מתפיסה שונה של העיקרון המנחה בקביעת סדר הירושה ועניינה. תפיסה כזו יכולה להיות מעוגנת בהסבר הרשב"ם [8], שבפירושו לדעה הלומדת ירושת אב מ"והעברתם", לא הזכיר כלל את הקירבה כפרמטר.

ראינו לעיל, שירושת הבכור מהווה דגם לירושה שמבוססת על רצונו וכוונותיו של המוריש, וחלויותיה נוצרות בעיקר על ידי רצון זה. שאלנו, האם זהו מודל חריג וייחודי, או שמא הוא מבטא בחדות יתר את טיבו של עולם הירושה ככלל. ייתכן כי בתשובה לשאלה זו נחלקו הלימודים השונים.

לפי הלימוד הראשון הבונה את סדר הירושה על סמך קורבה, יש כאן מבנה חדש, שאיננו דומה לירושת בכור: המערכת איננה פועלת על בסיס יוזמה מוקדמת של המת, או על בסיס הגשמת רצונו וצוואתו. במודל זה, הירושה מתבצעת לאחר מיתת המוריש. מערכת הירושה היא פרי מצב שבו נחלת המת נשארת מיותמת, בעקבות מיתת בעליה, והעדרה של כתובת ברורה לבעלות אלטרנטיבית. במצב זה, בית הדין נדרש להתגבר על המבוכה שנוצרה לאחר המיתה, לפעול, ולהחליט למי להעביר את הנכס. הפרמטר שבו בית הדין נעזר כדי לעצב את מערכת הירושה הוא קורבה. פרמטר זה נבחר משתי סיבות עקריות:

א. סיבה תקדימית: רמת הקירבה משמשת כאבן בוחן לצורך הפעלתם של כמה דינים שתוכנם הוא כניסה תחת אדם אחר והחלפתו. כוונתנו להלכות כדוגמת ייבום, שדה אחוזה, וייעוד, העולים בדיוני הגמרא (קח:). הגמרא רואה את יישומן של הלכות אלו באדם מסוים כמשקפות רמת קירבה גבוהה, או לחילופין כיוצרות קירבה שכזו. אך טבעי, שאף במערכת הירושה, כאשר בית דין נדרש לעצב את סדר הקדימויות, הוא יזקק להגדרות הקירבה, ויפעל לפיהן.

ב. סיבה עקרונית: כאמור, לפי ההבנה הנוכחית, בית הדין פועל במציאות שבה הוא אינו מגשים את רצונו של צד מן הצדדים, אלא נדרש לעצב בעצמו את מערכת הקנאת הירושה. במציאות כזו, בית הדין מעדיף לבצע את תפקידו באופן הסולידי ביותר, ללא צעדים דרמטים מדי. על כן, הירושה מועברת לאלו אשר אינם נחשבים לאישיות משפטית עצמאית, כך שהם נכנסים לנעליו של המת, כאילו היו אבר מאבריו (על משקל 'בריה כרעא דאבוה'), ובאופן זה הם זוכים בירושה. ככל שרמת הקורבה גבוהה יותר, פעולתו של בית הדין היא דרמטית פחות, ודורשת פחות מעורבות אגרסיבית. יכולתו של אדם להיכנס תחת אדם אחר, וכביכול לקבל את הזהות שלו - כפי שמוכח מדיני ייבום, ייעוד אמה עבריה, ושדה אחוזה - היא פונקציה של רמת הקירבה ביניהם. ממילא, הפרמטר הקובע את סדר הירושה, גם מחמת אינטרס זה של בית הדין, הוא קורבה.

בעוד שאלו הם פני הדברים במערכת שנבנית סביב הלימוד הראשון, הרי שהתמונה משתנה עם המעבר ללימוד מ"והעברתם". כאן הירושה נתפסת כערוץ הדומה לירושת הבכור, שאותה ביארנו בתחילה. לפי לימוד זה, נקודת המוצא היוצרת את מערכת הירושה היא רצונו של הנפטר. פרשת הירושה שבתורה, על כל פרטיה, מופקדת על ההגדרה המדויקת של סדר היורשים, באופן שבו רצון זה יתממש בצורה הטובה ביותר. בית הדין פועל כאן כגוף שמופקד על הגדרתו המדויקת של רצון האב, ועל יישומו מבחינה מעשית. גם לפי הבנה זו, הבדל אחד יסודי מפריד בין ירושת הבכור לשאר הירושות. בעוד שבירושת הבכור רצונו של המת מוגדר וממוקד בבנו הבכור [9], הרי שבשאר היורשים מדובר ברצון כללי, שתוכנו הוא לשמור על נחלתו בגבולותיה המשפחתיים והשבטיים. אין מען ברור לרצון זה, וחוליה זו מושלמת על ידי פרשת ירושה שבתורה, המגדירה מי יקיים בצורה הטובה ביותר את השאיפה הכללית.

ההבנה הראשונה, המפרידה בין שתי מערכות הירושה באופן עקרוני, בוקעת ועולה כבר מניסוחן השונה של שתי הפרשות. בפרשת הבכור, הפסוקים מדברים על יוזמה, ועל מעשה נתינה:

"והיה ביום הנחילו... לא יוכל לבכר... יכיר לתת לו פי שנים... כי הוא ראשית אונו"     (דברים כ"א, טז-יז).

בפרשת הירושה, לעומת זאת, אין שום איזכור ליוזמה או לנותן. במקום זאת, הפסוקים נותנים הוראות פעולה לבית הדין, שצריך לפעול במצב שנוצר לאחר מיתת המוריש:

"ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות ובן אין לו... ואם אין... והיתה לבני ישראל לחקת משפט"   (במדבר כ"ז, ח-יא).

כגורם מאזן להבדל בסיסי זה בין שתי הפרשות, ניתן לגייס את ההקשר שבו נאמרה פרשת הירושה. המוטיבציה של בנות צלפחד לדרוש חלק בירושה איננה ניזונת מטענתן לקירבה, אלא מהאינטרס של שמירת נחלת האב בתוך משפחתו:

"למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו"   (במדבר כ"ז, ד) [10].

ייתכן שגורם זה הוא שמגבה את הלימוד השני שמאחד, באופן עקרוני, את שתי הירושות.

שתי הבנות בסיסיות אלו בהבנת אופיים של דיני ירושה, ובאשר ליחס בין ירושת הבכור לשאר הירושות, מבארות היטב את המחלוקות השונות שראינו עד כה, וכן מחלוקת נוספת:

א. זכות בנכס לפני החלוקה: דעת הרשב"ם, שלאחים אין חלק בירושה לפני החלוקה, מתבססת על כך שירושת האחים נוצרת על ידי פעולתו העצמאית של בית הדין, המתבצעת לאחר מיתת האב. תוספות, המעניקים לאחים זכות בנכסים אף לפני החלוקה, רואים בירושה תהליך שמתחיל במיתת האב, ואולי אף ברגעים שקדמו למיתתו, על בסיס רצונו של המת, אף לפני התערבותו של בית הדין.

ב. הגדרת החלוקה כדין: הרשב"ם, נאמן לשיטתו, רואה בחלוקה הליך עצמאי ויצירתי של בית הדין, וממילא - על בסיס דברי הגמרא - נוטה להגדיר פעולה זו כדין. התוספות, הסוברים שרצונו של המת הוא זה שמחולל את העברת הנכסים, רואים בחלוקת הנכסים הליך טכני בעיקרו, ולא מתייחסים אליו ככזה שנושא אופי של דין.

ג. מעמדה של הבת כיורשת: שני מודלים אלו באים לידי ביטוי במעמדה של בת כיורשת. בגמרא להלן (קי.-קי:) מסיק אביי מהפסוקים, שכאשר יש בן הוא יורש לבדו את הנכסים, ואילו הבת נוטלת חלק בירושה רק כאשר אין בן. רב פפא, לעומתו, טוען שמהפסוקים ניתן היה להעלות הבנה, שלפיה בת נוטלת חלק בירושה אף כשיש בן, כך שמעמדה כיורשת זהה לחלוטין למעמדו של הבן. ייתכן שהבדלי הגישות שבין אביי לרב פפא בנידון זה, משקפים הבדל יסודי יותר בתפיסת מערכת הירושה בכלל. דעת אביי משתלבת עם דעת הלומדים את ירושת האב מ"והעברתם". על פי לימוד זה, סדר הירושה משקף את איכות השמירה על האינטרס המשפחתי. הבן מגשים אינטרס זה בצורה טובה יותר מאשר הבת, שכן בעוד מעבר הנחלה לבן מבטיח את הישארותה בגבולותיה המצומצמים של המשפחה, הרי שהעברתה לבת עלולה להוציאה מגבולות המשפחה, לכשתתחתן האישה עם אדם ממשפחה אחרת, או מגבולות השבט במקרה   שתנשא לגבר משבט אחר [11]. עובדה זו מציבה את הבן גבוה יותר בסולם הירושה ביחס לבת, ולכן כאשר יש בן, הוא יורש לבדו. הצעתו של רב פפא משתלבת עם הלימוד מ"שארו". לימוד זה קובע את סדר הירושה על פי רמת הקירבה למת, ומבחינה זו, כפי שמוכח ממסקנת הגמרא לעיל: "בן ובת כי הדדי נינהו" (קט.), בן ובת שווים. ממילא, נפתח פתח להצעתו התיאורטית של רב פפא, להשוות את מעמד הבת בנכסי האב, למעמדו של הבן בנכסים אלו.

ראינו, כי לפי הלימוד מ"והעברתם", סדר הירושה נקבע על פי טיב השמירה על האינטרס המשפחתי. עלינו להבין, אם כך, מדוע, בת קודמת לאח. לכאורה, האח מגשים באופן טוב יותר את האינטרס המשפחתי; שהרי בעוד שמעבר הנחלה לאח משאיר את הנכס בגבולות המשפחה, אלא שהוא מועבר לענף משפחתי אחר, הרי שהעברת הנחלה לבת מסכנת כליל את הישארות הנחלה במשפחה, ואף בשבט הנוכחי.

כדי לענות על שאלה זו, עלינו לפנות אל הסוגיה בדף קיא: - קיב.. בגמרא שם נחלקו אביי ורב פפא לגבי זהותה השבטית של בת הנולדת להורים בני שבטים שונים. דעת אביי היא ש"כבר הוסבה לא אמרינן". כלומר, זהותה של הבת חצויה בין שבט האב לשבט האם, ולא נקבעת בלעדית על פי זהותו של האב (רב פפא, לעומת זאת, סובר שזהות הבת אכן נקבעת באופן בלעדי על פי זהותו של האב [12]). על בסיס דעה זו של אביי, בצירוף העובדה שלדעתו סדר הירושה הוא ביטוי לרמת השמירה על האינטרס המשפחתי, ניתן להבין את פשר קדימותה של הבת לאח: בעוד שמעבר הנחלה לאח מעביר אותה לענף משפחתי אחר, הרי שהעברתה לבת משאירה אותה בענף הנוכחי, ואף לאחר נישואיה לבן שבט אחר, שמה של משפחת האב מתנוסס על הנחלה, שכן "שכבר הוסבה לא אמרינן" וזהות האם מועברת לדור הבא, לצד זהותו של האב. השמירה על האינטרס המשפחתי, שמושגת בדרך זו, היא הפרמטר המרכזי, כאמור, לאלו הלומדים ירושת אב מ"והעברתם".

ג. ירושת הבעל

הגמרא בדף קיא: מבררת את המקור לירושת בעל. המקור הראשון שמובא בגמרא הוא מ"שארו". לימוד זה מבוסס על כך שירושת האב נלמדת מ"והעברתם" (כך מתבטאת הגמרא בדף קט: "ולמאן דנפקא ליה מ'והעברתם'... מיבעי ליה לכדתניא: 'שארו' זו אשתו"). אך בנוסף לקשר הטכני שבין שני הלימודים, הרי שהקשר ביניהם נושא גם אופי מהותי: דווקא לפי הגישה שלא רואה בירושה מערכת שבנויה על קירבה, אלא על יוזמה מצד המוריש (קרי - אלו הלומדים מ"והעברתם"), יש מקום לשלב את ירושת בעל כחלק מפרשת הירושה הכללית, וללמוד אותה מ"שארו" הכתוב בפרשה זו. זאת בניגוד לגישה הרואה בירושה מערכת שמבוססת על קירבה, שלפיה ירושת בעל איננה מוצאת את מקומה במערכת הירושות הכללית הפועלת לפי קירבה. הבחנה זו מתבססת על קביעת הרשב"ם באשר להגדרת הבעל כקרוב לאשתו:

"שהרי הבעל אינו קרוב לה כשאר קרובים שלה שקרובים לה ממשפחתה" (קיא: ד"ה והאיש) [13].

גישה זו מאלצת את האוחזים בלימוד מ"שארו", שעבורם הירושה מהווה מערכת של קירבה, ללמוד את דין ירושת בעל מפסוקי הסבת הנחלה, שנאמרו לגבי בנות צלפחד בסוף ספר במדבר, ובמנותק מפרשת הירושה הכללית.

תפיסת הרשב"ם, שבעל איננו נחשב לקרוב, טעונה הסבר. ניתן לומר שרק קשר משפחתי שמבוסס על קשרי דם, מוגדר כקירבה, אם כי הדבר איננו פשוט כלל ועיקר. לחילופין, ניתן להצדיק את הוצאתו של הבעל מרשימת היורשים על פי קירבה, מסיבה אחרת: אף אם הבעל נחשב קרוב, ניתן לומר שבניגוד ליתר הקרובים, מעמדו זה מתבטל מיד בשעת מיתתה של האישה. קשר הנישואין נוצר על ידי פעולה אנושית של שני הצדדים, וממילא הוא מתפרק עם מיתתו של אחד מהם, והקירבה שהייתה חלק ממנו מתבטלת.

כאמור, עבור אלו הלומדים את דין ירושת אב מ"שארו", הרואים בירושה מערכת הבנויה על קירבה, ירושת הבעל מהווה נטע זר במערכת. על מה, אם כך, מבוססת ירושת הבעל? ומדוע הוא מקדים את שאר היורשים? ניתן להעלות שני כיוונים מרכזיים בנידון:

הבעל זוכה בירושה כחלק ממערכת ההתחייבויות ההדדיות שבין הבעל לאישה, כפי שנקבעו ועוצבו בשעת הנישואין. על עיקרון זה מבוססת הדעה שרואה בירושת בעל דין דרבנן [14].

בהתייחסם להבדל שבין ירושת בן לירושת בעל, מתבטאים התוספות:

"וי"ל: כיון שהבעל אינו יורש מחמת קורבה, אלא מחמת שאירות, שהן חשובין כבשר אחד"   (קיג. ד"ה מתה).

דעת התוספות היא שהבעל והאישה מהווים בחייהם יחידה אחת, ולא נתפסים כשתי ישויות נפרדות. ממילא, אין צורך להעביר את נכסי האישה אל הבעל בעקבות מותה, אלא להשאיר אותם בתא הזוגי, שכעת מורכב מהבעל בלבד [15]. על פי גישה זו, ירושת הבעל איננה פעולה אקטיבית של העברת ירושה, אלא מעין תיאור סטטי של מציאות שבה הנכסים מגיעים אל הבעל, מפאת אופיה הפנימי של המערכת הזוגית, מבלי שתידרש התערבות חיצונית כלשהיא.

"הואיל ובנה ובעלה יורשים אותה"

הגמרא נדרשת לברר כיצד ינצלו אלו הלומדים את דין ירושת אב מ"שארו" את מילת "והעברתם", ואומרת:

"מיבעי ליה לכדתניא: רבי אומר בכולן נאמר בהן נתינה וכאן נאמרה בהן העברה, שאין לך שמעביר נחלה משבט לשבט אלא בת, הואיל ובנה ובעלה יורשין אותה"   (קט:).

לימוד זה תמוה במקצת. האמנם מדובר בדין המוטל במחלוקת בין הלימודים השונים? האם אין כולם מודים שהנחלה אכן עוברת בין שבט לשבט על ידי נישואים עם בן שבט אחר?

לגבי ירושת בן, אמנם יש חולק. כפי שראינו לעיל, לדעת אביי, זהות הבן מכילה גם את שבטה של האם, ואם כך הנחלה אכן לא עוברת לחלוטין מרשות שבטה של האם. ראינו שאביי מאמץ את הגישה הלומדת ירושת אב מ"והעברתם", וממילא הוא איננו מקבל את דרשתו של רבי על מעבר הנחלה על ידי ירושת הבן.

כל זאת בנוגע לירושת הבן, אך כיצד נסביר את דברי רבי הדורש שהנחלה מועברת על ידי ירושת הבעל? האם גם דין זה איננו מקובל על אלו הלומדים את ירושת האב מ"והעברתם"? הייתכן לטעון שהבעל שייך לשבט האם, כשהוא חבר בשבט אחר? נקודה זו אכן בעייתית, וכנראה עלינו לומר שבכך לא יחלקו אף הלומדים מ"והעברתם", כך שנקודת המחלוקת בין הלימודים היא רק באשר להעברת הנחלה על ידי ירושת הבן, התלויה בשאלה האם אמרינן 'שכבר הוסבה'.

הדים לשאלה העקרונית שבה עסקנו, בנוגע לאופי ירושה, ניתן למצוא בסוגיות נוספות במרוצת הפרק.

ירושת הבת את האם

הגמרא (קיא.) דנה בירושת אדם את אמו. מהפסוק "וכל בת יורשת נחלה ממטות" נלמד שם שאף בת יורשת את אמה. ירושת בן נלמדת על ידי קל וחומר מבת. בגמרא מתפתח דיון לגבי מעמדה של בת בירושה זו: האם בן קודם לה, כבנכסי האב, או שמא בנכסי האם, מכיוון שעיקר הלימוד נלמד ביחס אליה, היא תשתווה לבן, והם יירשו יחד.

מה היסוד הסברתי לחלוקה בין נכסי אב לנכסי אם בהקשר זה? לעיל ראינו שמבחינת רמת הקירבה, בן ובת זהים. עדיפותו של הבן נובעת מכך שיש באפשרותו לשמור טוב יותר על הנכסים במסגרת המשפחה. ייתכן שבירושת אם גורם זה לא קיים, וסדר הירושה נקבע רק על פי רמת הקירבה. קביעה זו נשענת על נקיטת עמדה במחלוקת האמוראים האם אמרינן 'שכבר הוסבה'. לדעת רב פפא, שאמרינן 'שכבר הוסבה', אזי זהות הנחלה נקבעת על פי שבטו של האב בלבד [16]. ממילא, האינטרס לשמור על נכסיה של האם בגבולות המשפחה לא קיים, שכן נחלה זו כבר קיבלה את זהותו של שבט האב. במצב זה, שבו אין אינטרס ברור המכונן את סדר הירושה, הנכסים מתחלקים על פי רמת הקירבה, שהיא, כאמור, שווה בבן ובבת [17].

בחירת יורש

יש להזכיר את דעתו של רבי יוחנן בן ברוקא, אשר עולה ממנה בצורה חדה, שגם הירושה הכללית פועלת, באופן עקרוני, על פי המודל שהצבנו לעיל לגבי ירושת בכור.שנינו:

"האומר 'איש פלוני יירשני במקום שיש בת', 'בתי תירשני במקום שיש בן', לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין..."   (קל.).

לדעת רבי יוחנן בן ברוקא, גם בשאר הירושות יש למוריש תפקיד אקטיבי בהעברת הירושה, ובאפשרותו, במגבלות מסוימות [18], להחליט על זהות היורשים [19].

מודל זה מזכיר לנו מאוד את ירושת הבכור, שבה מעבר הירושה נובע מרצונו של האב. לדעת רבי יוחנן בן ברוקא, הירושה ככלל נתפסת כמהלך שהמוריש מחולל אותו, ואילו בית הדין אמור רק להוציאו אל הפועל [20].

סיכום

במאמר זה עסקנו באופיה הכללי של פרשת הירושה על ערוציה השונים. פתחנו בהצגת המבנה של ירושת הבכור, המבוססת על נתינה של האב. בהמשך סקרנו את שתי הגישות הבסיסיות הקיימות בראיית אופיה של הירושה הכללית: אחת הלומדת את ירושת אב מ"שארו", שעבורה הפרמטר הראשי לירושה הוא קורבה, והאחרת, הלומדת את ירושת אב מ"והעברתם", שעבורה הירושה היא ביטוי לרצונו של המת בנוגע לחלוקת נכסיו. ראינו כיצד מחלוקת זו באה לידי ביטוי בכמה מסוגיות היסוד של הפרק: מעמדה של הבת כיורשת, האם אמרינן 'שכבר הוסבה', ומעמד הירושה כדין. לסיום ראינו את דעתו של רבי יוחנן בן ברוקא, אשר ממנה עולה תפיסה קיצונית הרואה בירושה ככלל מהלך שמבוצע על ידי המוריש, ועל פי שיקול דעתו העצמאי.

---