צרעת עור הבשר / אלישע רוזנצוויג

פתיחה

במאמר זה ננסה להיכנס לעולמה של מסכת נגעים, העוסקת בדיני הצרעת. בשל רוחב היריעה, יתמקד דיוננו בדיניה של צרעת עור הבשר הרגילה [1] בלבד, שמקורם בויקרא י"ג, א-יז. בצרעת זו עוסקים בהרחבה שמונת הפרקים הראשונים של המסכת [2].

נפתח בתיאור כללי של דיני נגעים. כאשר אדם מגלה בעורו הגלוי אזור בגודל גריס [3] שצבעו לבן [4] מהרגיל, הרי שייתכן שיש בגופו צרעת, ועליו להציג את הנגע בפני הכהן. במידה שהכהן רואה שאכן מדובר בנגע ולא בסתם עור בהיר, ומגלה בנוסף לכך סימנים המורים על היותו טמא, הוא 'מחליט' את האדם. כלומר, הוא מכריז עליו כטמא עד לקביעה הפוכה. בשלב זה האדם יוצא מחוץ למחנה, וממתין שם עד שיחול שינוי בנגע, שאז הוא קורא לכהן לבוא ולבדוק אותו שוב. אם לאחר הבדיקה הכהן קובע שהנגע נעלם, מתחיל המצורע לעבור את תהליך הטהרה שלו.

לעומת זאת, אם הכהן רואה שהעור הבהיר הוא אכן נגע ולא סתם עור בהיר, אך עדיין אינו מוצא אף אחד מסימני הטומאה בנגע המסופק, הוא 'מסגיר' [5] את האדם למשך שבעה ימים, שבסופם הוא בודק אותו שוב. אם נמצאו סימני טומאה, האדם הופך למצורע מוחלט. אם עדיין אין בו סימני טומאה, האדם מוסגר לשבעה ימים נוספים, שבסופם הוא נבדק בפעם השלישית והאחרונה. בפעם זו, או שמחליטים אותו על פי סימני הטומאה, או שהוא מסיים את התהליך ונשאר בטהרתו [6].

ישנם שלושה סימני טומאה בנגע:

1. פשיון - כאשר הנגע גדל ומתפשט. סימן זה אינו רלוונטי במפגש הראשון עם הכהן (להלן 'ראייה ראשונה'), שהרי ההתפשטות היא תמיד ביחס למצב ראשוני נתון. רק במפגש השני והשלישי עם הכהן (להלן 'ראייה שנייה') ניתן לדבר על התפשטות ביחס למצב הקודם, שאותו ראה הכהן בראייה הראשונה.

2. שער לבן - כאשר צמחו מתוך הנגע, לאחר הופעתו בעור, שתי שערות לבנות.

3. מחיית בשר חי (להלן 'מחיה') - כאשר הנגע נראה כטבעת, כלומר שבאמצע הבהרת ישנו אזור של עור רגיל.

כפי שנראה להלן, סימנים אלו אינם יוצרים את הצרעת, אלא רק מורים על כך שהיא קיימת - שהנגע בעור הוא אכן צרעת, ולכן אין הם נחשבים בהכרח לחלק מן הנגע, אלא רק קשורים אליו או מושפעים ממנו.

א. סימני הטומאה

1. פשיון

המאפיינים העיקריים של הפשיון הם [7]:

א. הפשיון מטמא רק מראייה שנייה והלאה. עניין זה התבאר לעיל בפירוט סימני הטומאה: מכיוון שפשיון מוגדר כהתרחבות של הנגע ביחס למצבו המקורי, אין אפשרות לבחון אותו ללא שקודם לכן יהיה מישור ייחוס כלשהו. מישור ייחוס זה נקבע בראייה הראשונה, ומראייה שנייה והלאה ניתן לטמא על פי הפשיון של הנגע.

ב. הפשיון מטמא בשיעור כלשהו. עיקר הסימן בפשיון איננו גוף האזור הלבן שנוסף לנגע, כמו בשער לבן, אלא עצם התרחבות שטח הנגע ביחס למצבו הקודם הוא הסימן לטומאה. אי לכך, אין זה משנה כלל בכמה פשה הנגע. כל שחשוב הוא לדעת שהנגע פושה ומתרחב.

ג. הפשיון יכול במצבים מסוימים לשמש דווקא כסימן טהרה . הכוונה כאן היא לדין המעניין שקיים בנגעים, הקובע כי מי שהנגע התפשט בכל גופו וכל גופו הפך ללבן - נטהר:

"ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו לכל מראה עיני הכהן... וטהר את הנגע, כלו הפך לבן - טהור הוא" (ויקרא י"ג, יב-יג).

בחינת הנתונים הנ"ל מובילה להגדרת פשיון כראיה ודאית למצבו של הנגע, אם כי זו ראיה דו משמעית: כאשר נגע גדל ומתפשט נפרש זאת לרוב כסימן להיותו חי ופעיל, וממילא טמא; אך בנסיבות אחרות יכול אותו נתון לשמש כראיה למצב אחר, והפעם של טהרה - כפי שקורה במקרה ש'כולו הפך לבן'.

הסברנו כיצד פשיון מתפקד כסימן טומאה. אך עדיין עלינו להגדיר את אופי הקשר שבין הפשיון לבין הנגע המקורי (הקרוי בפי המשנה "אום"), ונראה שנחלקו בכך רבי עקיבא וחכמים:

"בהרת כגריס, ופשתה כחצי גריס, והלך מן האום כחצי גריס - רבי עקיבא אומר: תראה בתחִלה, וחכמים מטהרין.

בהרת כגריס, ופשתה כחצי גריס ועוד, והלך מן האום כחצי גריס - רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין.

בהרת כגריס, ופשתה כגריס ועוד, והלכה לה האום - רבי עקיבא מטמא, וחכמים אומרים: תראה בתחִלה" (פ"ד מ"ח-מ"ט). (ד', ח-ט)

נפתח בביאור שלושת המקרים ופרטי המחלוקת. במקרה הראשון חצי מהאום - הנגע המקורי - נעלם, אך במקביל פשה הנגע מצלע אחרת של האום בשיעור זהה לחלק שנעלם, כך שבשורה התחתונה נותר לנו נגע בגודל גריס כבתחילה שמוסט הצידה מן הנגע המקורי. רבי עקיבא פוסק שמכיוון שהנגע שינה מקום, יש להתייחס אליו כאל נגע חדש ("תראה בתחִלה"), ועליו לעבור את כל תהליך ההסגר מחדש. חכמים, לעומת זאת, מטהרים את הנגע לחלוטין. נראה שלדעתם מדובר עדיין בנגע הישן, והפשיון אינו מטמא, מכיוון שאינו מצטרף לאום כדי להשלים את הנגע לכדי שיעור גריס - השיעור המינימלי לנגע טמא; ומכיוון שהאום עצמו אינו בעל שיעור גריס, הרי שאין כאן נגע והאדם טהור.

המקרה השני זהה למקרה הראשון, אלא שהפעם שטח הפשיון היה גדול יותר מהתמעטותו של האום, אם כי לא בהרבה ("כחצי גריס ועוד"). חכמים מטהרים כמו במקרה הקודם, אך רבי עקיבא מטמא, מכיוון שבסך הכולל היה פשיון - השטח הסופי גדול יותר - והרי לנו נגע עם סימן טומאה (באפשרות שהנגע יטמא כבר בראייה ראשונה - שהרי מהמקרה הראשון למדנו שרבי עקיבא סבור שמדובר בנגע חדש - נדון להלן).

במקרה השלישי נעלם כל האום ונשאר רק הפשיון, שגם כאן, גדול בשטחו משטח הנגע המקורי. רבי עקיבא מטמא מאותה סיבה - בשורה התחתונה, שטח הנגע גדל. חכמים לעומתו סבורים שבמקרה זה "תראה בתחִלה", כלומר שנראה את הפשיון שנותר בפנינו כנגע חדש לכל דבר, שיעבור תהליך רגיל של הסגר וכו'. הסיבה לשינוי הפסק לעומת שני הדינים הקודמים, שבהם חכמים מטהרים, נעוצה בעובדה שהאום כולו נעלם: כל עוד נותר חלק מן האום הפשיון משמש רק כסימן טומאה, וכשהאום קטן מכשיעור ונטהר אין כבר משמעות לקיומם של סימני הטומאה, ולכן חכמים מטהרים; ואילו במקרה שלנו האום נעלם, וניתן לראות את הפשיון כנגע בפני עצמו, ועליו לעבור את כל תהליך הבדיקה מחדש.

מחלוקתם של רבי עקיבא וחכמים מתמקדת בשתי נקודות:

א. רבי עקיבא סובר שהפשיון הוא התרחבות של גוף הנגע, ואין כל הבדל בין האום לפשיון, ולפיכך הם אכן מצטרפים זה לזה להשלמת שיעור נגע. חכמים חולקים וסבורים שהאום לבדו הוא הנגע, והפשיון רק משמש לו כסימן טומאה. כיוון שכך, כאשר חלק מהאום נעלם אין הפשיון יכול להצטרף אליו ולהשלימו לגריס, ואפילו לא לעניין היחשבות כנגע חדש.

ב. במבט ראשון נראה כי רבי עקיבא סותר בדבריו את העיקרון שהנחנו לעיל, שפשיון אינו מטמא אלא מראייה שנייה ואילך: במקרה הראשון הוא קובע ש"תראה בתחִלה", ואם כן לא ברור כיצד ייתכן שבמקרה השני והשלישי יטמא את הנגע בראייה ראשונה. נראה שרבי עקיבא סבור שאם כי מדובר בנגע חדש, ניתן להשתמש בנגע שממנו צמח הנגע החדש כמישור ייחוס לעניין פשיון, ולכן אם בשורה התחתונה השטח גדל - הנגע טמא. חכמים חולקים על חידוש זה, ולכן במקרה השלישי (שבו האום אינו מפריע להחשבת הפשיון כנגע חדש) עדיין סבורים הם ש"תראה בתחִלה". לעניין זה נחזור בהמשך, לאחר שנדון בשאר סימני הטומאה.

2. שער לבן

המאפיינים העיקריים של השער הלבן הם:

א. שתי השערות הלבנות צריכות לצמוח דווקא לאחר הופעת הנגע. אם היו לאדם שתי שערות לבנות בעורו הבריא, ולאחר מכן הופיע באותו מקום נגע, אין השערות משמשות סימן טומאה לנגע. (המונח המקובל לדרישה זו הוא שהשער יהיה 'הפוך', על פי הפסוק "ושער בנגע הפך לבן" [8]).

ב. שתי השערות הן יחידה אחת שאינה ניתנת לחלוקה. כלומר, על מנת שהשערות ישמשו כסימן טומאה, על שתיהן להופיע בנגע לאחר היווצרותו. אם אחת הייתה בעור לפני הופעת הנגע ואחת צמחה אחרי שהופיע, השערות אינן סימן טומאה (פ"ד מ"י-מי"א).

ג. ספקו טמא. המשנה קובעת כי "כל ספק נגעים בתחִלה - טהור, עד שלא נזקק לטֻמאה (=כל עוד לא הוחלט)" (פ"ה מ"ד). אחד היוצאים מן הכלל לכלל זה הוא שער לבן, כשלא ידוע אם קדם להופעת הנגע או שהפך ללבן לאחר הופעת הנגע, שאף על פי שיש ספק הרי זה טמא לדעת חכמים (פ"ד, מי"א) [9].

אם את הפשיון הגדרנו כראיה דו-משמעית, הרי ששער לבן הוא ראיה חד-משמעית: עצם הופעתו בנגע מהווה ראיה לכך שהנגע אכן טמא. הדבר היחיד שיכול לפגוע במעמדו כסימן טומאה הוא שיצמח לפני שהנגע בכלל הופיע, עניין שיוכיח שאין כל קשר בין היותו לבן לבין התהוות הנגע. משקלו של סימן טומאה זה כה משמעותי, עד שבמקומות שמסתפקים לגבי סדר הופעתם של השער והנגע, נקודת המוצא היא שהשער הוא סימן טומאה ומחליטים את הנגע.

דוגמה חשובה לכוחו של השער הלבן כסימן מובהק לטומאת הנגע, ניתן למצוא במחלוקת בנוגע ל'שער פקודה':

"שער פקֻדה - עקביא בן מהללאל מטמא, וחכמים מטהרין. איזה הוא שער פקֻדה? מי שהיתה בו בהרת ובה שער לבן, הלכה הבהרת והניחה לשער לבן במקומו, וחזרה - עקביא בן מהללאל מטמא, וחכמים מטהרין" (פ"ה מ"ג). (ה', ג)

המשנה עוסקת בבהרת שהיו בה שתי שערות לבנות, וייתכן שאף הוחלטה כבר על ידי הכהן. בשלב מסוים הבהרת נעלמה לחלוטין, וזמן קצר לאחר מכן הופיעה מחדש, כאשר לאורך כל התהליך השערות הלבנות נשארו במקומן (ומכאן שמן 'שער פקודה' - שער שנפקד הנגע שלו). חכמים מטהרים את הבהרת החדשה, בטענה שאין בינה לבין השער הלבן ולא כלום, שהרי השערות צמחו מתוך הנגע המקורי - וזה נעלם לבלי שוב. עקביא בן מהללאל חולק עליהם, וסבור שעדיין ניתן לומר ששער לבן זה משמש לנגע כסימן טומאה. מכיוון שאין חולק על הדרישה לשער 'הפוך' על ידי הנגע, יש לבאר כיצד לדעתו מטמא השער הלבן את הנגע.

לאור דברינו לעיל ניתן להציע ביאור לדבריו: עקביא בן מהללאל סבור שהנגע שהופיע בסוף התהליך אינו נגע חדש, אלא אותו הנגע הישן, והתהליך שעבר עליו היה רק היעלמות זמנית של הביטוי החיצוני של צרעת באדם - הנגע הגלוי. הראיה לכך שאכן מדובר באותו הנגע עצמו היא כנראה, באופן פרדוכסלי, השער הלבן שלגביו אנו מסופקים. שער זה שימש קודם לכן סימן לטומאת הנגע, ועצם העובדה שהוא לא נעלם בשום שלב של התהליך מחזקת את התפיסה שהצרעת לא נעלמה, אלא רק 'נחלשה' לרגע [10]. כמו במצב של ספק, השער הלבן 'מצליח' להכריע שמדובר כאן באותו נגע טמא, וממילא להמשיך ולטמא את הנגע לאחר שזה חזר והופיע [11].

לאחר שהבנו את שיטתו של עקביא בן מהללאל, נעבור עתה לחלקה השני של המשנה, המביאה את דעתו של רבי עקיבא בנושא:

"אמר רבי עקיבא: מודה אני בזה שהוא טהור. איזה הוא שער פקֻדה? מי שהיתה בו בהרת כגריס ובה שתי שערות, והלך הימנה כחצי גריס והניחו לשער לבן במקום הבהרת, וחזר. אמרו לו: כשם שבטלו את דברי עקביא, אף דבריך אינן מקֻיָּמִין" (שם). (שם)

רבי עקיבא מציע מקרה משלו לשער פקודה שמטמא: כאשר הנגע לא נעלם כליל לאורך התהליך, אלא תמיד נותר נגע כלשהו שבתוכו שכנו שתי השערות. נראה שרבי עקיבא מסכים עקרונית לשיטת עקביא בן מהללאל, לעניין זה שגם כאשר נעלם נגע כשיעור גריס ניתן עדיין לדבר על כך שהצרעת קיימת, אם כי לא בגלוי; ומכיוון שכך, הוא מטמא את הנגע החדש, אף על פי שהיה שלב שבו לא היה נגע כשיעור טומאה בעור. נקודת המחלוקת שלו עם עקביא בן מהללאל היא לגבי קביעת זהותו של הנגע החדש: בעוד עקביא בן מהללאל מסתפק בכך שהשער הלבן נותר במקומו כראיה לכך שהצרעת עדיין חיה וקיימת, רבי עקיבא דורש, בנוסף לשער הלבן, שמשהו מן הנגע המקורי ייוותר, על מנת שנוכל לראות בנגע המתחדש את אותו הנגע שבו הופיעו השערות מלכתחילה.

כאן מוצאים אנו את עצמנו חוזרים למחלוקת רבי עקיבא וחכמים שנדונה בסעיף הקודם. גם כאן, חכמים מקפידים על כך שהנגע המקורי לא ייפגם, שכן אם ייעלם משהו מן האום הרי שהנגע בטל לחלוטין, ומה שנשאר הנו חסר משמעות. מן העבר השני, גם רבי עקיבא ממשיך את דרכו, שלפיה אין חשיבות עצמאית לאום, ועל כן אין בהיעלמות אותו אום בכדי לסמן בהכרח את היעלמות הנגע, ושאריות הנגע המקורי יכולים אף לשמר את זהותו של נגע שנעלם כלפי חוץ באופן זמני, בשילוב עם סימני טומאה [12].

3. מחיה

מאפייניה העיקריים של המחיה הם:

א. שיעור מחיה - עדשה. עדשה גודלה כריבוע של 2*2 שערות, שיעור שווה לתשיעית משטח גריס.

ב. מחיה מטמאת ללא קשר לסדר ולזמן הופעתה. בניגוד לפשיון (שיכול לטמא רק מראייה שנייה ואילך) ושער לבן (שחייב להופיע לאחר הופעת הנגע), מחיה מטמאת מעצם נוכחותה בנגע.

ג. מחיה מטמאת רק בהיותה מבוצרת בתוך הנגע. ביצור פירושו מרחק מגבולות הנגע מכל הצדדים, לפחות כשיעור שתי שערות (=עדשה). מכאן עולה, שבנגע מינימלי, ששיעורו ריבוע של 3*3 עדשות, יכולה להיווצר מחיה רק בדיוק באמצעו, ובשיעור המינימלי של מחיה - אם תקטן המחיה מכעדשה לא יהיה בה שיעור טומאה, ואם תגדל או תזוז הצידה היא לא תהיה מבוצרת (משמעותה של הדרישה לביצור תתבאר בהמשך).

ד. מחיה איננה מטמאת כשהיא מופיעה בראשי איברים (פ"ו מ"ז). מחיה שתופיע בראשי איברים - קרי, אף, קצות האצבעות ושאר הקצוות של איברי הגוף - אינה מטמאת. הסיבה לכך היא שבמצב כזה אי אפשר להגדיר את המחיה כמבוצרת בתוך הנגע, אלא רק כעור בריא המצוי ליד הנגע. לדוגמה, במצב שבו מופיע נגע כטבעת המקיפה את חלקה התחתון של האצבע, לא ניתן לראות את החלק העליון והבריא של האצבע כמצוי בתוך הנגע, ועל כן הוא אינו נחשב מבוצר.

במחיה, כמו בשער לבן, ניתן לומר שמדובר בראיה חד משמעית לטומאתו של הנגע. אך בניגוד לשער לבן ופשיון, שהנם סימנים הנוספים על הנגע עצמו [13], הרי שאת המחיה ניתן לראות כמצב של הנגע - נגע בצורת טבעת, ומצב זה מוגדר כמצב טמא של הנגע. מסיבה זו אין למחיה דרישות כרונולוגיות על מנת שתטמא, כמו שיש לשער לבן, וניתן לטמא על פיה כבר מראייה ראשונה והלאה [14].

הבדל זה, בין שער לבן ופשיון למחיה, עולה גם מתוך הפסוקים, שכן סימני הטומאה בנגעי עור הבשר הרגילים [15] מופיעים בשתי פרשיות נפרדות: פסוקים א-ח, העוסקים בשער לבן ופשיון, ופסוקים ט-יז, העוסקים במחיה וב"כולו הפך לבן" [16]. כמו כן, התורה מתייחסת באופן מיוחד לנגע עם מחיה, וקוראת לו "צרעת נושנת" - מונח ייחודי בנגעים, המראה על תפיסתו כמצב מיוחד של הנגע [17].

באשר למהות הקשר שבין הנגע לבין המחיה שבתוכו, נחלקו התנאים:

"בהרת כגריס ובה מחיה [18]... נתמעטה - רבי מאיר מטמא, וחכמים מטהרים, שאין הנגע פושה לתוכה" (פ"ו מ"ג). (ו', ג)

"בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה, ושער לבן בתוך המחיה: הלכה המחיה - טמאה מפני שער לבן... ר' שמעון מטהר, מפני שלא הפכתו הבהרת" (פ"ד מ"ו). (ד', ו)

נראה כי בשתי המשניות הנ"ל המחלוקת היא אחת. רבי מאיר ורבי שמעון סבורים שהמחיה אינה חלק מן הנגע, אלא עור בריא הכלוא בתוך טבעת של בהרת; ומכיוון שכך, שער לבן הצומח בה אינו נחשב כצומח מתוך הנגע, והתפשטות של הנגע לתוך המחיה תחשב כהתרחבות שטחו של הנגע, ולא רק כהיעלמות של סימן טומאה. לעומתם, חכמים סבורים שהמחיה היא חלק מן הנגע, ולכן התחלפות המחיה בבהרת אינה פשיון אלא שינויים בתוך הנגע, וכמו כן שער לבן הצומח מתוך המחיה נחשב כצומח מתוך הנגע [19].

מחלוקת זו גוררת איתה גם מחלוקת לעניין משמעות הדרישה לביצור המחיה. רבי שמעון ורבי מאיר סוברים שהמחיה איננה חלק מן הנגע, כלומר שבכל מקום שבו יש מחיה אין נגע. מכאן ניתן להציע, שכאשר המחיה צמודה מדי לגבולות הנגע החיצוניים, ומכרסמת ברוחבו של הנגע במקומות אלו עד פחות מעדשה, הרי שבמקומות אלו אין בנגע כשיעור והוא מתבטל ונעלם, ואז המחיה בעצם שייכת לעור הבריא שמחוץ לנגע ואינה מטמאת. ביסוס לשיטה זו ניתן להביא מהמשנה (פ"ד מ"ה), הקובעת שאם כי שיעור הנגע הוא כגריס, הרי שמקטעים של בהרת הבולטים מחוץ לנגע העיקרי ייחשבו כחלק מן הנגע העיקרי כל עוד יש ברוחבם שתי שערות, כלומר עדשה. בהיעדר רוחב כזה אין הנגע חשוב, והמחיה אינה כלואה בתוך הנגע אלא קשורה לעור הבריא שמחוצה לו, וממילא אינה מטמאתו.

בשיטת חכמים ניתן להציע פירוש אחר, המסתמך על דין מיוחד המופיע דווקא בעניין נגעי הראש והזקן, הקרויים בלשון התורה "נתקים". המשנה קובעת:

"...והמשאר מציל מיד שער צהב, ומיד הפשיון - מכֻנס, ומפֻזר ומבֻצר" (פ"י מ"ג).

נקדים כמה מילים אודות נתקים. צרעת מופיעה בראש או בזקן בצורה של הקרחה מקומית, וללא כל תופעות בעור עצמו [20]. סימני הטומאה שלה הם פשיון, כלומר התרחבות של ההקרחה, או שער צהוב המופיע במקום ההקרחה. אך בניגוד לנגעי עור הבשר, יש בנתקים גם סימן טהרה, המטהר את הנגע גם כאשר יש בו סימני טומאה, וסימן זה הוא שער שחור ("בריא") המצוי בנגע. המשנה המובאת קובעת, כי אם השער השחור לא צמח בנתק לאחר שזה הופיע, אלא הנו שאריות של שער שצמח שם לפני הופעת הנגע ('משואר'), הוא יכול לשמש סימן טהרה אך ורק אם הוא מבוצר בנגע. ויש לשאול - מדוע?

נראה שיש להבין בדעת חכמים ששולי הנגע, ברוחב של עדשה, הנם ספק צרעת, בעוד שמרכז הנגע הוא צרעת ודאית (כאשר אכן יש צרעת). מכיוון שכך, אם נותר שער שחור בקצה הנגע אין לראות בו סימן טהרה, שכן ייתכן שהאזור שם כלל אינו חלק מן הצרעת אלא רק תופעת לוואי שלה, בדומה לפצעים ולמחלות עור טבעיות המשפיעות על האזורים הסמוכים להם. מאותה סיבה, המחיה חייבת להיות במרכז הנגע ולא בשוליו, שכן אם יש עור רגיל בשולי הנגע המוטלים בספק, הרי שלא רק שאין לראות במחיה סימן טומאה, אלא שהיא דווקא מורה על עניין הפוך - על כך שאכן האזור המסופק כלל אינו נגוע, והבהרת שבו הנה תוצר לוואי של הנגע בלבד [21].

אם כן, עלה בידינו הבדל מעניין, בתפיסת מבנה נגע עם מחיה, בין חכמים לבין רבי מאיר ורבי שמעון: לחכמים, עיקר הנגע הוא במרכזו, ואילו אופיים של שולי הנגע מוטל בספק, ומחיה יכולה להופיע דווקא באיזור שזהותו ודאית. לעומת זאת, לרבי שמעון ולרבי מאיר, המחיה איננה חלק מן הנגע, ולכן בנגע עם מחיה עיקר הנגע הוא דווקא באותו היקף שלחכמים אינו צרעת ודאית [22].

ב. צרעת או מצורע?

במשנה מובאת מחלוקת נוספת בין רבי עקיבא וחכמים, שיש לבחון לאורה את כל הדיונים שהובאו לעיל:

"כל ספק נגעים בתחִלה - טהור, עד שלא נזקק לטמאה... כיצד? שנים שבאו אצל כהן, בזה בהרת כגריס ובזה כסלע (=שיעור הגדול מגריס), בסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע, ואין ידוע באיזה מהן פשה - בין באיש אחד בין בשני אנשים טהור. ר' עקיבא אומר באיש אחד - טמא, ובשני אנשים - טהור" (פ"ה מ"ד). (ה', ד)

נבאר את המחלוקת. דעת חכמים היא שכל נגע עומד בפני עצמו, ולכן אם מתעורר ספק פשיון לגבי שני נגעים, דנים כל נגע בפני עצמו ומטהרים אותו, ואין זה משנה אם שני הנגעים מופיעים באותו אדם או בשני אנשים שונים. מנגד, רבי עקיבא סבור שאם כי ספק נגעים טהור, הרי שבמקרה שבו שני הנגעים מצויים באותו אדם אין זה מצב של ספק, שכן ברור לחלוטין שיש בגופו של האדם נגע שפשה, אלא שלא ידוע מהו הנגע הספציפי שבו ארע הפשיון. עולה מכאן כי חכמים מתייחסים לכל נגע בנפרד כצרעת פוטנציאלית, וממילא כאשר נגע מסוים עומד למבחן, אין מתחשבים במתרחש בנגעים אחרים. לעומת זאת, לדעת רבי עקיבא עומד מולנו אדם מצורע, שהנגע רק מגדיר אותו כמצורע אך אינו טמא בעצמו. ולכן, כאשר ברור לחלוטין שנגע כלשהו פשה באדם - אין בכלל ספק. אם נסכם את מחלוקתם, נאמר כי חכמים מטמאים את הצרעת הבודדת, והאדם נגרר בטומאתו אחריה, ואילו רבי עקיבא מטמא את המצורע, שהנגע שבו הוא רק סימן המגדיר אותו ככזה.

למחלוקת זו ישנן מספר השלכות מרכזיות, השופכות אור חדש על המחלוקות שנידונו לעיל:

א. מרכזיותו של האום. חכמים, המתמקדים בנגע, גם הדגישו את חשיבותו של אום הנגע בתור בסיס להיווצרות צרעת. לדעתם, קיימת דרישה שהמחיה תהיה חלק מן הנגע, ותשלים אותו לשטח של גריס בכדי שלא תפגום באום, וכל התמעטות של האום משיעור גריס משמעה שהנגע נעלם ונטהר, אף אם ישנו פשיון בצידו. רבי עקיבא, רבי מאיר ורבי שמעון [23], רואים את הנגע כסימן לטומאת האדם, בעוד שגוף הנגע עצמו אינו טמא, ולכן הם יכולים לאפשר לעצמם הגדרות גמישות יותר באום. כך, לדעתם, נגע שיש בו מחיה - טמא, אף על פי שהמחיה אינה חלק מן הנגע, וממילא אין באום שטח של גריס אלא רק היקף של גריס; וכך הם סוברים שאין כל הבדל בין האום לבין הפשיון שלו. עם זאת, יש לציין שתפיסתם של רבי עקיבא ותלמידיו לא מחייבת עמדות אלו, אך הן משתלבות היטב במגמה הכללית המשתקפת בשיטתם.

ב. מאפייני הנגע הטמא. חכמים סבורים שגוף הנגע עצמו הוא הטמא, ולכן ברגע שאין נגע כשיעור - אין צרעת, כפי שראינו במקרה של שער פקודה ובמחלוקת לגבי הצטרפות הפשיון לאום. רבי עקיבא ותלמידיו סבורים שהנגע עצמו אינו טמא, אלא שאדם שיש בגופו נגע מוגדר כמצורע, ולכן תיתכן אפשרות שבה תהיה צרעת בלא שיהיה נגע גלוי, כפי שאנו מוצאים בשער פקודה [24]. העובדה שהנגע הוא סימן טומאה ביחס לאדם, מסבירה גם מדוע סבורים רבי עקיבא ותלמידיו שניתן לצרף את הפשיון לאום להשלמת שיעור נגע: לפי רבי עקיבא, אדם נהיה מצורע כאשר מופיע בו סימן טומאה שיש בו שני מרכיבים - נגע בשילוב אחת משלושת התופעות שנידונו לעיל. מכיוון שכך, אין מקום לחלק בין האום לבין הפשיון, שכן שניהם מרכיבים שווים של סימן הטומאה הכולל, והם יכולים להצטרף זה לזה [25].

ג. היחס בין הנגעים. רבי עקיבא, שכפי שראינו לעיל מתייחס למצורע ולא לנגע הבודד, מכיר גם בהשפעות של נגע אחד על משנהו. כך ראינו לעיל, לעניין נגע שפשה מצד אחד ונעלם מצד אחר, שאם בשורה התחתונה ישנו פשיון ניתן לטמא מדין פשיון אף בראייה ראשונה. חכמים, הבוחנים כל נגע בפני עצמו, אינם מכירים בהשפעות מנגע אחד לשני, ולכן חלקו גם שם על רבי עקיבא.

לנקודה זו ישנם ביטויים נוספים לאורך המסכת, ונביא כאן שניים מהם.

א . כך נאמר במשנה בפרק שביעי:

"התולש סימני טֻמאה, והכווה את המחיה... לאחר החלטו - טמא... מאימתי היא טהרתו? ר' אליעזר אומר: לכשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו, וחכמים אומרים: עד שתפרח בכֻלו, או עד שתתמעט בהרתו מכגריס" (מ"ד). (ז', ד)

המשנה עוסקת באדם שניסה להיפטר מסימני הטומאה שלו, ולכן תלש את השערות הלבנות וכווה את מחייתו. במקרה שבו הוא כבר הוחלט לטומאה, לא רק שהדבר אינו מועיל לו בניסיונותיו להיטהר (שכן הטומאה אינה נובעת מהסימנים, אלא הסימנים רק מורים על קיומו של נגע טמא), אלא שהוא אף גורם לכך שטהרתו תתעכב, שכן מעתה אין בחסרון סימני הטומאה שלו בכדי להורות על תהליך של היטהרות מהנגע.

לגבי תהליך הטהרה של אדם זה נחלקו רבי אליעזר וחכמים. חכמים מציעים הצעות 'קונבנציונליות', ומסתמכים על שיטות טהרה חלופיות שמוסכמות לכולי עלמא: או שהנגע יקטן מכדי שיעור טומאה, שאז אין כל חשיבות לקיומם של סימני טומאה, או שהאדם יטהר מדין "כולו הפך לבן", המטהר גם כאשר נותרו סימני טומאה בנגע [26]. לעומתם, רבי אליעזר סבור שבמצב זה של ספק ניתן גם לראות בהיטהרותו של נגע אחר סימן טהרה לנגע המסופק. גישה זו מסתמכת גם היא על העיקרון שראינו לעיל בשיטתו של רבי עקיבא [27], שלפיה אירוע בנגע אחד יכול ללמד על מצבו של נגע אחר [28].

ב . מקרה נוסף שייתכן שקשור להסתכלותו של רבי עקיבא על המצורע, הוא המקרה של נגע בתוך נגע, דהיינו נגע גדול המקיף נגע קטן, וביניהם חוצצת טבעת של מחיה:

"בהרת כגריס ומחיה כעדשה מקפתה, וחוץ למחיה בהרת - הפנימית להסגיר, והחיצונה להחליט. אמר רבי יוסי: אין המחיה סימן טומאה לחיצונה, שהבהרת לתוכה. נתמעטה והלכה לה, רבן גמליאל אומר: אם מבפנים היא כלה - סימן פשיון לפנימית, והחיצונה טהורה; ואם מבחוץ - החיצונה טהורה, והפנימית להסגיר. רבי עקיבא אומר: בין כך ובין כך טהורה" (פ"ו מ"ה). (ו', ה)

מחלוקת רבן גמליאל ורבי עקיבא נסובה על מקרה שבו אחד הנגעים פושה אל תוך אזור החייץ של המחיה. השאלה היא האם פשיון כזה נחשב סימן טומאה או לא. הן רבן גמליאל הן רבי עקיבא מסכימים שפשיון הנגע החיצוני פנימה אינו מטמא (אם כי לאו דוקא מאותה סיבה), ומחלוקתם היא לגבי הדין במקרה שהנגע הפנימי פושה, שרבן גמליאל מטמאו מדין פשיון ואילו רבי עקיבא משאירו בטהרתו (או בהסגרו).

גם כאן, ניתן להציע שמחלוקתם מבוססת על מחלוקת רבי עקיבא וחכמים דלעיל. רבן גמליאל סבור כחכמים, ומתייחס לכל נגע בנפרד: נגע אחד פושה, ולכן הוא מטמא, ואילו הנגע השני מאבד את סימן הטומאה שלו - המחיה, ועל כן נטהר. אך רבי עקיבא מתייחס לאדם כולו, למצורע, ולכן אינו מוכן להתייחס להתרחשויות בנגע אחד במנותק מהשפעותיהן על הנגע השני. במקרה דידן, אותו פשיון שאמור לשמש סימן טומאה לנגע אחד, הוא עצמו הגורם להיעלמות סימן הטומאה של הנגע השני; ומכיוון שמדובר כאן באירוע אחד בגוף המצורע, אלא שהוא משפיע בפועל על שני נגעים, סבור רבי עקיבא שאי אפשר להגדיר את אותו אירוע בו-זמנית כסימן טהרה וכסימן טומאה, ויש להכריע לצד אחד. ההכרעה היא לטובת הטהרה, כנראה בשל העובדה שבעוד שאנו מסופקים לגבי אופיו של הפשיון של הנגע הפנימי, ברי לנו שסימן הטומאה של החיצוני נעלם, ועל כן נכריע לטהרה.

נראה, שכך יש להבין את דבריו המפורשים של רבי עקיבא בתוספתא לגבי דין זה:

"ר' עקיבא אומר... אם משום הפסיון - אין חוששין לפנימית, שאין הנגע פושה לתוך הנגע" (פ"ב ה"ד).

רבי עקיבא קובע כאן ש"אין הנגע פושה לתוך הנגע". כלומר, כאשר פשיון של נגע אחד גם מחסיר נגע אחר,ִ וממילא מטהרו - אין פשיון שכזה סימן לטומאה, שכן כפי שהסברנו לעיל התופעה בכללותה מקבלת צביון של טהרה [29].

---