חרב הרי הוא כחלל / יעקב יוטקוביץ'

"וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים"   (במדבר י"ט, טז).

אחד הדינים המרכזיים בהלכות טומאת כלים הוא הדין ש'חרב הרי הוא כחלל'. דין זה אומר שטומאת חרב (ואף כלים נוספים, וכפי שנראה לקמן) שנגעה במת - חמורה כמת עצמו, בכך שהיא יכולה לטמא אדם או כלי להיות אב הטומאה, ולא רק ולד הטומאה. במאמר זה ננסה לעמוד על טיבה של הלכה זו.

א. היקף הדין וגדרו

הראשונים דנו האם ההשוואה בין חרב למת מצומצמת לעניין רמת טומאתו של הנוגע בה, או שמא תקפה היא אף להלכות נוספות המיוחדות לטומאת מת, דהיינו: טומאת אוהל, דיני הטהרה מטומאת מת ואיסורי כהן ונזיר להיטמא למת. דיון רחב בעניין זה מביא הרמב"ן בחידושיו לבבא בתרא, ומסיימו בדברים הבאים:

"ושוב מצאו בתוספתא (אהלות פ"א ה"א) דקתני עלה דמתני ' דאהלות: במה דברים אמורים לתרומה וקדשים, אבל אין הנזיר מגלח אלא על המת בלבד. ושמע מיניה, שאין נזיר מגלח אפילו על החרב הנוגע במת, וכן נראה מכאן שאינו כמת לאהל ולהזיה, שאם כן למה אין הנזיר מגלח עליו, והרי הוא כמת לכל דבר"   (בבא בתרא כ. ד"ה ושוב מצאו).

הרמב"ן מניח שאין לחלק בין אותן ההלכות המיוחדות למת שציינו לעיל. על כן, מאחר שלעניין נזיר אין דין חרב כדין מת, הוא הדין לשאר דיני המת [1]. אולם, המעיין בדברי הרמב"ם יראה שלא סבר כן, שכן מחד, הוא קובע (הל ' נזירות פ"ז ה"ח) שנזיר אשר נטמא לחרב אינו מחויב בתגלחת, וכמו כן, אין לכהן איסור להיטמא לכלי שנגע במת (הל ' אבלות פ"ג ה"ב), ומאידך, בהל' נזירות (שם) כתב שהנטמא לחרב מחויב בהזאה [2]. עלינו להבין, אם כן, מדוע, בניגוד לטענתו המסתברת של הרמב"ן שאין לחלק בין הדינים המיוחדים למת, סבר הרמב"ם שיש להפריד בין הדבקים.

דרך יצירת הטומאה בחרב

נראה שכדי להבין את דעת הרמב"ם יש לחקור ולהבין את שורש דין 'חרב הרי הוא כחלל'. והנה, לכאורה קיימות שתי אפשרויות בהקשר זה: ניתן להבין שטומאת החרב הנוגעת במת היא טומאה העוברת מן המת, אלא שבניגוד למקרה הרגיל של כלי הנוגע במת, במקרה זה דרגת הטומאה אינה יורדת כאשר היא שורה על החרב. מאידך, ניתן להבין שטומאת חרב היא טומאה מחודשת השורה על החרב הנמצאת במצב של מגע במת, בדומה לטומאות נבלה, זב וכדו', שהן טומאות מחודשות, ולא טומאות העוברות מטומאה אחרת [3].

להבנות אלו בגדר טומאת חרב עשויה להיות משמעות באשר לסוג הכלים שלהם מעמד של חרב לעניין קבלת טומאה. בראשונים קיימות מספר דעות בהקשר זה. דעת רש"י (פסחים יד: ד"ה בחלל חרב) היא שדין חרב הרי הוא כחלל שייך בכל כלי המתכות. הרמב"ם (הל' טומאת מת פ"ה ה"ג) מרחיב זאת אף יותר, ומבין שהדין נאמר בכל הכלים מלבד כלי חרס, דהיינו בין בכלי מתכות, בין בכלי עץ, בין בבגדים. דעה מחודשת מופיעה בפירוש רבנו חננאל לפסחים (יד:) בשם רבותיו, והיא שהדין שייך רק בכלי ששימש ככלי רצח. אמנם, דעה זו מוקשית משמועות רבות שבהם נזכר דין זה לגבי סתם כלים, וכפי שמעיר כבר רבנו חננאל שם.

ייתכן שמחלוקת זו נוגעת לחקירה שהצגנו, שכן להבנה שהחרב מקבלת טומאה מן המת, קשה לחלק בין כלי רצח ממש לכלי שרק נגע במת, שהרי הטומאה מועברת מהמת ואינה טומאה מיוחדת. לעומת זאת, לפי ההבנה שיש טומאה מחודשת לגבי חרב, ניתן להבין שהתורה חידשה טומאה לגבי כלי ששימש ככלי רצח ממש, ולא לגבי כלים סתם, שכן זו טומאה הנוצרת ממציאות של רצח.

להבנה זו, שטומאת חרב קשורה למציאות של רצח, ועל כן שייכת בחרב ששימשה לרצח דווקא, יש להביא ראיה מהווה אמינא המופיעה בספרי:

"ר' מאיר אומר: בהרגו בדבר שמקבל טומאה הכתוב מדבר שמטמא בהיסט, או אפילו זרק בו החץ והרגו? תלמוד לומר 'כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו' (במדבר ל"א, יט), מקיש הורג לנוגע, מה נוגע על ידי חיבורו אף הורג על ידי חיבורו"   (ספרי במדבר, פיסקא קכז ד"ה בחלל חרב).

מבואר בספרי שהייתה הווה אמינא שכל רוצח יהפוך לטמא. והנה טומאה כזאת ודאי שהיא טומאה מחודשת ואינה טומאה הנובעת מהמת, ולפי זה, אף למסקנה שאין טומאה כזאת, ניתן לומר על כל פנים שלגבי החרב עצמה נתחדשה טומאה מחודשת זאת.

על כל פנים נראה, שעל אף הסברנו בדעתם הייחודית של רבותיו של הר"ח, ההבנה המקובלת היא ההבנה שלא מדובר בטומאה מחודשת, אלא בטומאה העוברת אל הכלי מן המת, ונביא לכך כמה ראיות.

הירושלמי [4] בפרק ז דנזיר, מביא את המשניות בריש מסכת אהלות [5], שם מובאות אפשרויות שונות להיטמא מן המת - הנוגע במת, כלים הנוגעים במת (= דין 'חרב הרי הוא כחלל'), אדם או כלים שנגעו באדם או בכלים הנ"ל, וכן הלאה. בכל המקרים הללו הכלים והאדם ייטמאו טומאת שבעה (אב הטומאה), חוץ מהאחרון בשרשרת הטומאה שייטמא רק טומאת ערב (ראשון לטומאה), והוא כבר לא יכול לטמא אחרים. ואומר ר' יוחנן בשם ר' ינאי שכל המקרים הנ"ל טמאים מדאורייתא רק לעניין תרומה, אבל לעניין חיוב כרת לנטמא מהם ובא למקדש, אין חיוב מדאורייתא אלא רק במקרה שהוא שני לנגיעה במת (הראשון - המת עצמו, השני - הנוגע), אך שלישי והלאה (למשל שנגע באדם שנגע במת) - אינו חייב. ומסבירה הגמרא הבדל זה שבין תרומה לביאת מקדש:

"מה טעם? 'ואיש אשר יטמא ולא יתחטא', הטעון חיטוי חייב על ביאת מקדש, ושאין טעון חיטוי אינו חייב על ביאת המקדש"   (ירושלמי נזיר פ"ז ה"ד).

הירושלמי קבע כלל, שרק טמא מת המחויב בחיטוי, דהיינו הזאה, חייב על ביאת מקדש, כלומר רק טמא ברמת אב הטומאה.

והנה ברור שהכלל שקבע הירושלמי מצומצם לטומאת מת בלבד, ואילו מי שנטמא משאר אבות הטומאה (שרץ וכד') חייב על ביאת מקדש אף על פי שהוא רק ראשון לטומאה ושלא שייכת בו הזאה, כמבואר ברמב"ם (הל' ביאת מקדש פ"ג הי"ג). וממשיך הירושלמי:

"התיבון: הרי אדם הנוגע בכלים ונוגעין במת בעון חטוי והוא שלישי [6] ? אמר ר' אבין בר חייה: בטומאת איש באיש, לא בטומאת איש בכלים".

הירושלמי מקשה מדוע הנוגע באדם הנוגע בחרב אינו חייב על ביאת מקדש, והרי הוא צריך הזאה (שלא כדעת הרמב"ן שהבאנו לעיל) והוא ברמת אב הטומאה. ומעתה, בשלמא אם נבין שטומאת חרב קיבלה את טומאתה מן המת, ובאמת היא טומאת מת בעלת דינים מיוחדים, מובן מדוע נצרך הירושלמי לכלל שרק המחויב הזאה חייב על ביאת מקדש. אך אם נבין שטומאת החרב היא טומאה עצמאית, מדוע שיהיה צורך בכך, והרי אף אם לא היה מחויב הזאה, היה חייב על ביאת מקדש, כנוגע בשרץ ובנבלה. ואם כן, לכאורה מוכח מכאן שטומאת חרב היא טומאה העוברת מן המת. ויש לדחות, שגם אם נניח שטומאת חרב היא טומאה מחודשת, בכל זאת מאחר שהיא מופיעה בתורה בצירוף לטומאת מת, הדין שרק הטעון חיטוי חייב על ביאת מקדש - שייך גם לגביה [7].

עוד יש להביא ראיה, שגם לדעת התוספות טומאת חרב אינה טומאה מחודשת אלא שהחרב מקבלת טומאתה מן המת. דהנה רש"י (חולין עא: ד"ה כי קאמר) ביאר שטומאת משא שייכת רק בדבר שטומאתו "יוצאה ממנו", כגון מת, נבלה ומעיינות הזב. ונראה שכוונתו במה שכתב "יוצאה ממנו", היא לטומאה שנוצרה באופן מקורי, ולא שהועברה מגוף אחר. ומקשים התוספות שם (ד"ה כי) מכך שמדרס הזב מטמא במשא, וטומאתו אינה יוצאה ממנו, ומכח קושיה זו חלקו התוספות על כללו של רש"י. בהמשך מוסיפים התוספות, שלפי הוכחתם נגד רש"י, הוא הדין לטבעת הטמאה טומאת מת שבלע אותה אדם, שתעשה אותו אב הטומאה משום טומאת משא (שכן הטבעת היא כחלל, כשיטות לעיל שדין חרב אינו מצומצם לחרב ממש). ומשמע מהתוספות, שאילו היו מודים לעיקרון של רש"י, שטומאה הנובעת ממקור חיצוני אינה מטמאת טומאת משא, היו מסכימים שאין הטבעת מטמאת טומאת משא. מוכח מכאן שסברו שטומאת חרב אינה טומאה שיוצאה ממנו, אלא טומאה המתקבלת ממקור חיצוני, דהיינו המת.

אי היקלשות הטומאה

והנה, אם נבין כהבנה הפשוטה (כפי שניסינו להוכיח לעיל), שהחרב מקבלת את טומאתה מהמת, אלא שטומאתה חמורה משאר טמאי מת, יש לחקור מהי גדרה של אותה חומרה. ניתן להבין, שהחומרה היא בקבלת הטומאה על ידי החרב, שבניגוד להעברת טומאה רגילה הגורמת להיקלשות הטומאה, כאן נתחדש שאין הטומאה העוברת אל החרב נקלשת, אלא נשארת בתוקפה כפי שהייתה בטומאת המת עצמו. מאידך, ייתכן שזהו דין בהעברת הטומאה הלאה על ידי החרב, שכאשר החרב מעבירה את טומאתה הלאה - אין הטומאה נקלשת. ההבדל בין שתי ההבנות ברור, שכן לפי ההבנה הראשונה החרב תעשה בעצמה אבי אבות הטומאה, שכן אין הטומאה יורדת בדרגתה בעוברה אליה. לעומת זאת, לפי ההבנה השנייה, החרב עצמה היא רק אב הטומאה, אלא שאין רמת הטומאה יורדת כשהטומאה עוברת ממנה והלאה.

ונראה שנחלקו הראשונים בעניין זה, דהנה דעת רש"י היא שחרב היא אבי אבות הטומאה, דזה לשונו:

"...הקיש חרב לחלל: מתכת שנגע במת הרי הוא אבי אבות הטומאה כמת עצמו, ושנגע בטמא מת הרי הוא אב הטומאה כמוהו"   (רש"י פסחים יד: ד"ה בחלל חרב).

לפי שיטה זו אין לפרש את דין חרב הרי הוא כחלל כדין בהעברת הטומאה מן החרב, אלא כדין בקבלת הטומאה מן המת.

אמנם נראה דלא כן סבר הרמב"ם, שכתב בזה הלשון:

"ואדם שנטמא במת הוא גם כן יקרא אב. וכן כלים הנוגעים באדם שנטמא במת הן אב הטומאה. וכן כלים הנוגעים במת, ואדם הנוגע בהן, וכלים שנגעו בזה האדם, כל אחד מהשלשה הן אב הטומאה, רצה לומר הכלים הראשונים והאדם והכלים השניים, וכן כלים שנגעו בכלים שנטמאו במת הן גם כן אב הטומאה"     (הקדמת הרמב"ם לסדר טהרות סי' ה').

מפורש בלשון הרמב"ם שכלי הנוגע במת (שלדעת הרמב"ם הוא כחרב, כפי שראינו לעיל) נעשה אב הטומאה. כיוצא בזה משמע מלשון הרמב"ם בפסיקתו:

"כלים שנטמאו במת, בין במגע בין באהל, הרי הן לנוגע בהן כנוגע במת עצמו, מה המת מטמא הנוגע בו, בין אדם בין כלים, טומאת שבעה, אף כלים שנטמאו במת, הן והכלים או האדם שיגע בהן - טמאין טומאת שבעה"   (הל' טומאת מת פ"ה ה"ג).

משמע מלשון הרמב"ם שכל מעמדו של הכלי כמת הוא רק לעניין יכולתו לטמא אחרים, ועל כן מוקד ההלכה הוא בדין הכלים הנוגעים בחרב, שלגביהם נחשבת החרב כמת, אך רמת טומאת החרב עצמה אינה אבי אבות הטומאה כמת, אלא ברמת אב הטומאה בלבד. ואם כן, מוכח מזה שלדעת הרמב"ם דין חרב הרי הוא כחלל אינו בקבלת הטומאה על ידה, אלא בהעברת הטומאה ממנה והלאה [8].

ביאור דעת הרמב"ם בהיקף הדין

לאור הסברנו בדעת הרמב"ם, נראה לעניות דעתי שייתכן לבאר מעתה את התמיהה על דברי הרמב"ם שבה פתחנו - מדוע חילק בעניין חרב בין דין הזאה, שלגביו שווה המת לחרב, לבין דין נזיר וכהן שלגביו אין החרב שווה למת. לדעת הרמב"ם אין לחרב מעמד של מת אלא היא רק אב הטומאה. ולפי זה החילוק ברור, שכן הדין של הזאה שייך בכל מי שטמא בטומאת מת, ולכן הדין שייך גם בנוגע בחרב שהוא טמא מת ברמת אב הטומאה. מאידך, לגבי איסור כהן ונזיר, נראה שאיסורם הוא ליצור מגע עם מת, ומאחר שלדעת הרמב"ם אין טומאת החרב חמורה כטומאת המת עצמו (אלא רק מטמאת את הנוגעים בה להיות טמאי מת), לא יהיה איסור זה שייך בחרב אלא רק במת ממש [9].

ב. מקור הדין

בדברי הרמב"ם בהקדמתו לסדר טהרות שהבאנו לעיל, מבואר, שדין חרב הרי הוא כחלל שייך לא רק כאשר נוגעת החרב במת עצמו, אלא גם כשנוגעת בטמא מת בדרגת אב הטומאה, שהחרב תיעשה גם היא אב הטומאה, והאדם הנוגע בה ייעשה ראשון לטומאה. ולכאורה, דעת הרמב"ם בזה אינה מובנת, שכן כפי שלשיטת הרמב"ם חרב הנוגעת במת נעשית אב הטומאה ואינה כמת עצמו, וייחודה היא בכך שכשמטמאת אחרים אין הטומאה יורדת בדרגתה, כך חרב הנוגעת בטמא מת הייתה צריכה להיות ראשון לטומאה ולא כטמא מת עצמו, ורק שרמת הטומאה לא תרד כשתעבור ממנה והלאה.

ונראה שהרמב"ם הבין שבאמת יש להבדיל בין יסוד הדין של חרב הנוגעת בחלל עצמו לבין דין חרב הנוגעת בטמא מת. כדי להבין את דברי הרמב"ם, נראה שעלינו לעיין במקור דין זה דחרב הרי הוא כחלל. מקור הדין הוא בדברי הספרי [10] :

" 'בחלל חרב', בא הכתוב ולימד על החרב שטמאה טומאת שבעה, והנוגע בה טמא טומאת שבעה. הא למדנו לכלים ואדם, כלים ואדם וכלים מנין, תלמוד לומר - 'וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם' (במדבר ל"א, כד), הא למדנו לכלים ואדם וכלים"   (ספרי במדבר פיסקא קכז).

הספרי מביא שני לימודים שונים: אחד לחרב הנוגעת במת עצמו, ואחד לחרב הנוגעת בטמא מת. לימודים אלו נראים שונים במהותם, שכן בלימוד מ"בחלל חרב" למקרה של חרב שנגעה במת ממש, נראה שהמוקד אינו בטומאת החרב עצמה אלא בטומאת הנוגעים בחרב, דהיינו המוקד הוא בהעברת הטומאה מהחרב והלאה (שהרי החלק הראשון של הלימוד, שהחרב עצמה טמאה טומאת שבעה, מיותר, שכן דין זה שייך בכל דבר אשר נטמא ממת). לפי זה ניתן לומר, שאכן החרב עצמה היא רק אב הטומאה [11], וכשיטת הרמב"ם לעיל. לעומת זאת, הלימוד מ"וכבסתם בגדיכם", למקרה של בגד (= כלים) שנגע באב הטומאה, אינו עוסק בהעברת הטומאה מהבגד והלאה אלא בבגד עצמו. מכאן ניתן להסיק שדרגת הטומאה של הבגד הנוגע בטמא מת הנה אב הטומאה, ולכן צריך הבגד טהרת ז' ימים ("וכבסתם בגדיכם ביום השביעי..."), בניגוד לראשון לטומאה שטהרתו ביום אחד. ואם כן מובן מדוע כאן פסק הרמב"ם שהבגד שנגע באב הטומאה נהיה גם הוא אב הטומאה, בניגוד למצב בו החרב נגעה במת עצמו, ששם אין טומאת החרב חמורה כטומאת המת.

אמנם, בניגוד למשתמע בספרי וברמב"ם, ששונה יסוד דין חרב הנוגעת במת מדין חרב הנוגעת בטמא מת, לא כן משמע מהבבלי, שכן איתא בגמרא:

"האי טמא דאיטמא במאי? אילימא דאיטמי במת, 'בחלל חרב' אמר רחמנא, חרב הרי הוא כחלל, אב הטומאה הוא, לטמייה לסכין ואזל סכין וטמיתיה לבשר. אלא דאיטמי בשרץ וכו' "   (חולין ב:).

הגמרא מזכירה את הלימוד דחרב הרי הוא כחלל לגבי טמא מת, שאסור לו לשחוט, שכן הסכין הנוגעת בו תהפוך גם היא לאב הטומאה ותטמא את הבשר. הרי שבניגוד לספרי שהזכיר לימוד נפרד לדין חרב שנטמאת מאב הטומאה ("וכבסתם את בגדיכם"), הבבלי לומד גם את דין זה מ"בחלל חרב", ומוכח שסבר שיסוד הדינים הוא אחד, בניגוד לדעת הרמב"ם, שכאמור, ייתכן שסמך על הספרי. הבנה זו, שדין חרב אחד הוא, יכולה להתאים לשיטת רש"י לעיל, שלעולם אין הטומאה יורדת כאשר עוברת היא אל החרב, בין כשהיא עוברת מאבי אבות הטומאה ובין כשהיא עוברת מאב הטומאה [12].

ונראה שכך גם משמע מדברי הברטנורא:

"וכל כלים חוץ מכלי חרס שנגעו בטומאת מת - נעשו כמותם, אם אב אב, אם ראשון ראשון, דכתיב 'בחלל חרב' ודרשינן חרב הרי הוא כחלל, שהחרב שנגע במת נעשה אבי אבות כמת עצמו, וכשנגע בטמא מת שהוא אב נעשה גם כן החרב אב, והוא הדין לכל שאר הכלים"   (ברטנורא פסחים פ"א מ"ו).

הברטנורא מחדש שכלי הנוגע בראשון לטומאה נעשה גם הוא ראשון לטומאה, למרות שדין כזה אינו מופיע בספרי. וכנראה שהבין שיש דין כללי בטומאת מת שרמת הטומאה אינה יורדת כשהיא עוברת לכלי, וזהו הדין דחרב הרי הוא כחלל [13]. על כל פנים, ודאי שהברטנורא לא הבין כדעת הרמב"ם, שאין הטומאה יורדת כשהיא עוברת מן הכלי והלאה ושהכלי עצמו יהיה רק שני לטומאה, שכן אז מלכתחילה לא היה הכלי יכול להיטמא מראשון לטומאה, שהרי אין כלי נעשה שני לטומאה.

אם כן, ראינו ששיטת רש"י מתאימה לבבלי בחולין, ואילו שיטת הרמב"ם מתאימה יותר ללימוד בספרי. גם מהמשך הספרי (פסקא קל) נראה לכאורה שניתן להוכיח כדעת הרמב"ם, שדין טומאת חרב הוא דין בכח העברת הטומאה מן החרב אל הנטמא ממנה ואינו דין בחרב עצמה, שכן שנינו בספרי:

"או יהיה אדם מקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו טומאת שבעה, אמרת קל וחומר הוא: ומה כלים שאין מטמאין על גבי משכב ומושב, הרי הם מקבלים טומאה מן המת לטמא אדם טומאת שבעה, אדם שמטמא על גבי משכב ומושב, אינו דין שיהא מקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו טומאת שבעה [14] ? תלמוד לומר - 'והנפש הנוגעת תטמא עד הערב' - טומאת ערב הוא מטמא ואין מקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו טומאת שבעה".

הספרי מעלה הווה אמינא להוכיח בקל וחומר מכך שכלי נטמא ממת לטמא טומאת שבעה, שגם אדם ייטמא ממת לטמא טומאת שבעה. בסיס הקל וחומר הוא בכך שאדם חמור מכלי, שכן כלי אינו מטמא טומאת משכב ומושב (אם ישב או ישכב על דבר שמיועד לכך) ואילו אדם מטמא טומאת משכב ומושב. והנה, אם דין 'חרב הרי הוא כחלל' הוא דין בהעברת הטומאה מהחרב, יש מקום להבנת הקל וחומר, שכן הדין של טומאת משכב ומושב גם הוא דין בהעברת טומאה מהשוכב או מהיושב, שבו מוצאים אנו שהאדם עדיף. לעומת זאת, אם דין חרב הוא דין בקבלת הטומאה על ידי החרב, כשיטת רש"י, וכל שכן אם הוא דין של טומאה מחודשת בחרב (כאפשרות שהעלינו בתחילת דברינו), לא מובן כלל היסוד לקל וחומר, שהרי עדיין ייתכן שאדם מטמא יותר מאשר כלי (במשכב ומושב) אך כלי מקבל טומאה ברמה גבוהה יותר מאשר האדם. וצריך עיון כיצד יתבאר הספרי לשיטת רש"י.

ויש לבאר בדוחק, שהנחת הספרי היא שישנה הקבלה בין היכולת לקבל טומאה ברמה גבוהה יותר ליכולת לטמא אחרים. ולכן, מכך שהאדם מטמא במשכב ומושב, וכלי אינו מטמא, מוכח שטומאת אדם חמורה מטומאת כלי, וממילא שייך ללמוד קל וחומר שגם אדם יחשב לאבי אבות הטומאה ויטמא אחרים טומאת שבעה כמו כלי.

ג. דין חרב בטומאת אוהל

היכולת לטמא על ידי אוהל

לסיום, יש לדון ביישום דין חרב הרי הוא כחלל בטומאת אוהל. בעניין זה עלינו לדון בשני צדדים שונים של הדין: האחד, האם חרב יכולה לטמא על ידי אוהל. השני, האם חרב יכולה לקבל טומאה על ידי אוהל. והנה, לגבי השאלה הראשונה, בדבר היכולת לטמא אחרים, הזכרנו לעיל את מחלוקת הראשונים בנידון [15]. ובעניין זה כתב הרמב"ם:

"בגדים הנוגעין במת [16], אף על פי שהן כמת לטמא אחרים שנגעו בהן טומאת שבעה, אינן כמת לטמא באהל ובמשא [17], שהמשא למת עצמו אינו מפורש כמו שביארנו, ובטומאת אהל הוא אומר אדם כי ימות באהל. לפיכך, הנושא בגדים שנגעו במת ולא נגע בהן, וכן המאהיל עליהן או שהאהילו עליו או שהיו עמו באהל הרי זה טהור"     (הל' טומאת מת פ"ה הי"ג).

הרמב"ם נצרך לנמק את שיטתו שהחרב אינה מטמאת באוהל על ידי הכתוב "אדם כי ימות באהל". והדבר קשה, שהרי לפי מה שבארנו בדעת הרמב"ם, דסבירא ליה שחרב היא אב הטומאה, לכאורה אין צורך בפסוק ללמדנו דין זה, שהרי אב הטומאה אינו מטמא באוהל. ואולי יש לבאר את כוונת הרמב"ם, שהיה ניתן לחשוב שדין אוהל אינו נאמר דווקא כשהמטמא הוא אבי אבות הטומאה, אלא העיקר שמקבל הטומאה יהפך לאב הטומאה [18], ולכן יהיה שייך אף בחרב, ועל כן נצרך להביא את הלימוד מ"אדם כי ימות באהל", לשלול הווה אמינא זו, ולומר שדין זה שייך רק בטומאה הבאה ממת ולא כשבאה מאב הטומאה [19].

היכולת להיטמא על ידי אהל

הראשונים (בבא בתרא שם) מוכיחים שדין חרב שייך אף בחרב שלא נגעה במת אלא רק נטמאה ממנו באוהל, מדברי המשנה:

"אמר רבי עקיבא: יש לי חמישי, השפוד התחוב באהל, האהל והשפוד ואדם הנוגע בשפוד וכלים באדם טמאין טומאת שבעה, החמישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב. אמרו לו אין האהל מתחשב"   (אהלות פ"א מ"ג).

בהמשך למשניות שקדמו למשנה זו, שהראו כמה מעברים תוכל לעבור טומאת מת באדם וכלים, אמר ר' עקיבא שיש מצב שבו הטומאה תעבור חמישה מעברים. המעבר הראשון הוא מהמת לאוהל, השני - מהאוהל לחרב ("השיפוד"), וכן הלאה. על כל פנים, מוכח ממשנה זו שהשיפוד נטמא באוהל מדין חרב הרי הוא כחלל, ולכן מטמא אדם להיות אב הטומאה. ואף שחכמים חלקו על ר’ עקיבא, מחלוקתם היא בעניין צדדי (האם מצב זה נחשב לחמישה או לארבעה מעברים), אך על כל פנים, כולי עלמא מודו שחרב נטמאת באוהל. אם נחזור כעת לחקירה שבה פתחנו, האם הטומאה עוברת מן המת או שמא מדובר בטומאה חדשה הנוצרת מעצם המצב של חרב הנוגעת במת, נראה שהקביעה שדין 'חרב הרי הוא כחלל' שייך גם בחרב שנטמאת באוהל - מובנת יותר לפי ההבנה הראשונה, שכן מסתבר שכפי שהטומאה יכולה לעבור מהמת על ידי מגע - כך היא יכולה לעבור על ידי אוהל, כמו כל מצב רגיל של מת המטמא באוהל. אך לפי ההבנה שהטומאה היא טומאה מחודשת הנוצרת בסיטואציה של חרב הנוגעת במת - קשה, דמנא לן שכן הדין בחרב הנטמאת ממת בטומאת אוהל [20]?

ייתכן אולי ליישב שאלה זו, לאור ביאור מחלוקת רבי עקיבא וחכמים האם יש למנות את האוהל במניין הטומאות, דהנה בביאור דעת חכמים כתב הר"ש:

"אלא השיבוהו: אין האהל מתחשב לפי שנחשב השפוד בו כנוגע במת עצמו".

כלומר, לדעת חכמים נחשב השיפוד כנוגע במת עצמו, ואילו ר' עקיבא כנראה סובר שאין הדבר כן, וכפי שמביא המלאכת שלמה את דעת ר' יהוסף בהסבר דעת ר' עקיבא:

"פירוש, כי השפוד נעשה טמא מחמת האהל ולא מחמת המת כיון שלא נגע בו וגם לא האהיל עליו".

משמע מדברי המפרשים, שנחלקו רבי עקיבא וחכמים בגדר טומאת אוהל, שלדעת חכמים, המת נחשב כממלא את כל האוהל ממש, ולכן סברו שלא שייך למנות את האוהל ואת השיפוד בנפרד, שכן גם האוהל וגם השיפוד נחשבים כנטמאים מהמת עצמו, דהיינו האוהל - על ידי שמאהיל, ואילו השיפוד - על ידי שכביכול נוגע במת. רבי עקיבא לעומת זאת סובר שדין אוהל איננו גורם לכך שייחשב המת כמתפשט בכל האוהל, אלא שעל כל האוהל יש דיני טומאת מת, דהיינו שהנמצא בחלל האוהל נטמא מחלל האוהל, ולכן סבר שניתן למנות את האוהל ואת השיפוד כשני שלבים בקבלת הטומאה [21]. לפי זה ייתכן שלדעת חכמים, חרב הנמצאת באוהל המת הרי היא ממש כנוגעת במת, ולכן נמצא הגורם ליצירת טומאת חרב אף לפי ההבנה שזו טומאה מחודשת [22].

שני מסלולים

דעה נוספת מביא המאירי (שבת קא:) בשם יש מפרשים. לפי דעה זו ישנם שני מסלולים: כאשר חרב נטמאה באוהל, שוב אין היא מטמאת באוהל אלא רק במגע, אך אם נטמאה החרב על ידי מגע, דינה כמת ממש לטמא באוהל. וכתב המאירי על הבנה זו שאין דבריה מחוורים, ועל כל פנים תורה היא וללֳומדה אנו צריכים.

והנה מלבד המקור מ"חלל חרב" מצאנו בחז"ל מקור נוסף לדין כלי הנוגע במת:

" 'וכל אשר יגע בו הטמא יטמא', מגיד שמטמא בגדים... ומנין שיגורו כלים באדם - תלמוד לומר 'וכל אשר יגע בו הטמא יטמא', ומנין שיגורו אדם וכלים, אמרת 'וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב'. ר' יוסי אומר היה מטמא בכולן טומאת שבעה"   (ספרי זוטא פיסקא יט סעיף כב).

מבואר כאן שבגדים אשר נגעו במת מטמאים אדם ברמת אב הטומאה כך שיוכל לטמא כלים. דין זה נובע מכך שטומאת חרב הרי היא כחלל, דאם לא כן היו הכלים אב הטומאה והיו יכולים לטמא רק אדם או כלים אך לא לטמא אדם שיטמא כלים. והנה את זה למד הספרי זוטא [23] מלשון הפסוק, דמשמע שבגדים אשר נגעו במת מטמאים אדם לטמא כלים ולא נצרך ללימוד מ"חלל חרב".

ומאחר שמצאנו שני מקורות לדין חרב הרי הוא כחלל, ייתכן לחדש שישנם שני דינים בטומאה זו: ישנו הדין הנלמד מחלל חרב, אשר מעניק לחרב מעמד מקביל לזה של חלל, דהיינו שעושה אותה אבי אבות הטומאה (וכשיטת רש"י שהבאנו לעיל, בניגוד לדעת הרמב"ם), וישנו דין נוסף הנלמד מ"וכל אשר יגע וכו' ", אשר אינו מלמד שכלי הנוגע במת נעשה אף הוא כמת, אלא רק שהנטמא ממנו טמא טומאת שבעה, כנטמא ממת עצמו. ונראה שבין שני הדינים ישנן שתי נפקא מינות: האחת, שלדין 'חלל חרב' יש צורך במגע עם המת כמו במקרה של חרב, מה שאין כן לפי הדין השני שמצריך רק להיטמא ממת, ואפילו באוהל [24]. השנית, לפי הלימוד מחלל חרב, נעשית החרב כחלל לכל דבר, ואף לטמא באוהל, מה שאין כן לפי הלימוד השני, שלא נעשית כמת ממש, שהרי בלימוד הראשון הדגש הוא על החרב עצמה, ואילו בלימוד השני הדגש הוא על האדם שנטמא מהכלי (דומה להבדל שהבאנו לעיל בפירוש דעת הרמב"ם בין הלימוד של חרב שנגעה במת עצמו לחרב שנגעה בטמא מת). ולפי זה מובנת דעת היש מפרשים במאירי, שכן היכן שחרב נוגעת במת, שייכת היא לדין הראשון דחלל חרב, ולכן תטמא גם בטומאת אוהל. מאידך, היכן שנטמאת החרב באוהל, שייכת היא רק בלימוד של הספרי זוטא, ולכן לא תטמא באוהל [25].

---