לעילוי נשמת אמי מורתי

  שרה טשארנע בת שמואל גרשון

  זכרונה לברכה

  שילוח טמאים [1] / אהרן סיגל

א. רקע

"וידבר ה' אל משה לאמר. צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. מזכר עד נקבה תשלחו, אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שכן בתוכם"  (במדבר ה', א-ד).

הגמרא דורשת את הפסוקים:

"דתניא... הרי הוא אומר "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", יאמר טמאי מת ואל יאמר טמאי זב, ואני אומר: טמאי מתים משתלחין, זבין לא כל שכן? למה נאמר זב - ליתן לו מחנה שניה. ויאמר זב ואל יאמר מצורע, ואני אומר: זבין משתלחין, מצורעין לא כל שכן? למה נאמר מצורע - ליתן לו מחנה שלישית. כשהוא אומר בדד ישב - הכתוב נתקו לעשה. מאי חומריה דזב מטמא מת - שכן טומאה יוצאה עליו מגופו... מאי חומריה דמצורע מזב - שכן טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המטה..."   (פסחים סז.).

הגמרא קובעת שהתורה הזכירה את שלושת הטמאים - צרוע, זב וטמא מת, ללמדך שכל אחד מהטמאים המנויים בפסוק משתלח בהתאם לדרגת טומאתו. מצורע, שטומאתו חמורה מכולם, משתלח מחוץ למחנה ישראל; זב, שטומאתו חמורה פחות, משתלח מחוץ למחנה לווייה; וטמא מת, שטומאתו היא הקלה מכולם, משתלח רק מחוץ למחנה שכינה.

הלכות אלו מופיעות במשניות בכלים [2]:    

"עירות המקפות חומה מקדשות ממנה - שמשלחים מתוכן את המצרעים... הר הבית מקדש ממנו - שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם... עזרת ישראל מקדשת ממנה, שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וחיבין עליה חטאת" (כלים פ"א מ"ז-מ"ח).

במשנה ישנה הרחבה של הדין שנאמר בפסוקים, בכך שזב הנזכר בפסוק אינו נתפס כמקרה בודד, אלא מהווה אב טיפוס לקטיגוריה שלמה שכוללת את כל הטמאים שטומאה יוצאת מגופם, וכן 'טמא לנפש' מייצג את כל מחוסרי הכיפורים.

ב. היקף הדין

דיון ביסוד הדין של שילוח טמאים זוקק תחילה דיון בהיקפו. הגמרא שהבאנו לעיל דורשת את הפסוק: "וכל זב" - 'לרבות בעל קרי', ללמדך שגם בעל קרי משתלח אל מחוץ למחנה לווייה. הרמב"ם בבואו לפסוק את הדין של שילוח טמאים ממחנה לווייה פוסק לאור המשנה בכלים:

"ומשלחין זבין וזבות נדות ויולדות חוץ לשתי מחנות שהוא חוץ להר הבית..."   (הל' ביאת מקדש פ"ג ה"ג).

הרמב"ם משמיט 'בעל קרי' מרשימתו [3], ומשתמע שבעל קרי הוא כמו שאר הטמאים שמשתלחים רק מחוץ למחנה שכינה [4].

את פסיקתו של הרמב"ם יש לבחון בשני מישורים:

א.  מקור - האם יש מקור שעליו מסתמך הרמב"ם בבואו לפסוק נגד דרשה מפורשת בגמרא.

ב.  סברה - בהנחה שיש מקור אחר, מדוע הרמב"ם מעדיף אותו על פני הגמרא.

נראה לי שמקור דברי הרמב"ם הוא דרשת הספרי בפרשיית שילוח טמאים:

"וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, שומעני שלשתן במקום אחד, ת"ל במצורע: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא י"ג, מו) מצורע היה בכלל, יצא מוצא מן הכלל ולמד על הכלל: מה מצורע שהוחמרה טומאתו וחמור שילוחו משילוח חבירו אף כל שהוחמרה טומאתו חמור שילוחו משילוח חבירו. מכאן מנו חכמים למחיצות: כל שהזב מטמא מצורע מטמא, חמור מצורע שמטמא בביאה. כל שהמת מטמא הזב מטמא, חמור הזב שהוא מטמא תחת אבן מסמא..."   (ספרי במדבר פיסקא א).

הספרי השמיט את הדרשה המובאת בגמרא שמשווה בעל קרי לזב; כמובן, השמטה זו אינה ראיה לכך שהספרי חולק על הגמרא, וודאי שהיא לא תצדיק את פסק הרמב"ם שהוא כנגד דרשה מפורשת בתלמוד.

נראה לי שאם נשווה את הדברים המופיעים בדרשה בספרי, לדברים המופיעים בגמרא בפסחים, נמצא שהשמטת הספרי אינה מקרית.

ישנם שני הבדלים משמעותיים בין הדרשה בספרי לדרשה בברייתא. ההבדל הראשון הוא שהביטוי: "הוחמרה טומאתו" שמופיע בספרי, אינו מופיע בברייתא. הבדל שני, בולט יותר, הוא אופיין של ה"חומרות" שננקטו בשני המקומות [5].

נבחן תחילה את ההבדל השני. ראשית, לאור ההגדרות המופיעות בשני המקומות מובן מדוע כל מקור מתייחס לבעל קרי באופן שונה: בעל קרי אינו מטמא תחת אבן מסמא, ועל כן הוא אינו עונה על הקריטריון המופיע בספרי, ומאידך, טומאה יוצאת מגופו, ועל כן בברייתא הוא מופיע ביחד עם הזב. אך דומני שמעבר להתאמה הטכנית שביסוד הדרשות השונות, שתי הדרשות מייצגות תפיסות עקרוניות שונות שבעל קרי מהווה נפקא מינה ביניהן [6].

ניתן להבין שהברייתא בפסחים והדרשה בספרי מסכימות שהקריטריון הקובע לשילוח טמאים הוא רמת הטומאה, והמחלוקת היא נקודתית - כיצד יש לדרג את החומרה של הטומאות [7]. תפיסה זו קשה, מפני שבעוד שהחומרות המופיעות בספרי אכן מאפיינות דרגות טומאה שונות - ככל שהטומאה מטמאת יותר, היא חמורה יותר - הרי שהביטויים בגמרא בפסחים אינם מאפיינים סולם של חומרות. כמו כן המשניות בכלים (פ"א מ"ג-מ"ד), בבואם לדרג את הטומאות השונות זו למעלה מזו, בוחרות במפתח הדרוג המופיע בספרי ולא בזה המופיע בברייתא בפסחים.  

דרך שנייה, שלעניות דעתי מתקבלת יותר על הדעת, היא שיש כאן מחלוקת לגבי הקריטריון הקובע לשילוח טמאים. ניתן להציע שני קריטריונים אפשריים:

1.  רמת הטומאה : לפי קריטריון זה נבחנת הטומאה באופן עצמאי על פי דרגת חומרתה האובייקטיבית.

2.  טיב היחס בין הטמא לטומאה : קריטריון זה בוחן באיזו מידה הטומאה מושרשת באדם, ובאיזו מידה היא חיצונית לו ומשמעותה פונקציונאלית בלבד.

על פי הקריטריון הראשון, הזב מוצב לפני טמא מת ברשימת הטמאים, היות שרמת טומאתו חמורה יותר על פי קריטריונים אובייקטיביים; ומצורע, שטומאתו חמורה משניהם, מוצב בראש הרשימה.

על פי הקריטריון השני, לעומת זאת, לא רמתה האובייקטיבית של טומאת הזב היא הקובעת, אלא מידת המושרשות שלה באדם. זב חמור מטמא מת מפני שאנו רואים את טומאת הזב כטומאה אימננטית יותר מטומאתו של טמא מת. טומאתו של המצורע אימננטית אף יותר   מטומאת הזב, ולכן היא הטומאה החמורה ביותר.

הספרי נוקט במפורש כתפיסה הראשונה. זאת, הן לאור השימוש בביטוי - "הוחמרה טומאתו", הן לאור בחירת המאפיינים השונים, שאכן מייצגים דרגות טומאה שונות (מטמא בביאה, מטמא תחת אבן מסמא).

לעומת זאת, הברייתא בבבלי בוחרת בדינים ובביטויים שמשקפים את טיב היחס בין הטמא לטומאה: זב חמור מפני ש'טומאה יוצאת מגופו' - כלומר מדובר בטומאה ששורשה באדם עצמו, לעומת טמא מת שמקבל את הטומאה מגורם חיצוני [8]. מצורע חמור מזב 'שכן חייב בפריעה ופרימה' - חיוב שניתן לראותו כמשקף את העובדה שמדובר בטומאה המושרשת באדם עד כדי החלת חיובי גברא [9].

בעל קרי מהווה נפקא מינה לחקירה זו [10]. רוב הראשונים פוסקים שבעל קרי הוא ראשון לטומאה [11], למרות העובדה שמדובר בטומאה המושרשת באדם - וזאת בשני מובנים: האחד, המובן הפיסיולוגי - טומאה יוצאת מגופו. והשני, המובן ההלכתי-מושגי, המתבטא בכך שרוב הראשונים [12] סבורים שבעל קרי טמא בתורת 'רואה' ולא בתורת 'נוגע', כלומר, אין כאן העברת טומאה מהשכבת זרע לאדם (כמו בטמא מת), אלא קביעה של התורה שאדם שיצאה ממנו שכבת זרע מוגדר כטמא [13]. לפנינו אם כן מקרה שהטומאה מושרשת באדם, אך יש לו רמת טומאה נמוכה - ראשון לטומאה. לאור זאת מובן מדוע הברייתא בפסחים כוללת את בעל קרי בקבוצת הטמאים שמשתלחים אל מחוץ למחנה לווייה, היות שהקריטריון שהיא נוקטת הוא מידת החיבור שבין האדם לטומאה, ולפי קריטריון זה, בעל קרי אכן שייך לקבוצת הזב. לעומת זאת, הספרי לא צירף את בעל קרי לקבוצת הזב היות שמבחינת רמת טומאתו, שזהו הקריטריון שהדריך את הספרי, הוא אינו שייך לקבוצה זו.

ברמב"ם מופיעים הדברים כך:

"...שומע אני שהמצורע והזב וטמא מת שלשתן במקום אחד, ת"ל במצורע: 'בדד ישב מחוץ למחנה מושבו' - זה מחנה ישראל שהוא מפתח ירושלם ולפנים, מה מצורע שטומאתו חמורה, חמור שלוחו משלוח חבירו, אף כל שטומאתו חמורה חמור שלוחו משלוח חבירו, לפיכך משלחין את המצורע חוץ לשלש מחנות שהוא חוץ לירושלם, מפני שהוא מטמא בביאה, מה שאין הזב מטמא. ומשלחין זבין וזבות נדות ויולדות חוץ לשתי מחנות שהוא חוץ להר הבית, מפני שהן מטמאין המשכב והמושב אפילו מתחת האבן מה שאין המת מטמא"   (הל' ביאת מקדש פ"ג ה"ב-ה"ג).

הרמב"ם נקט כספרי, וקבע את הקריטריון של חומרת הטומאה כמדד לשילוח טמאים. להלן נבחן מה הניע את הרמב"ם לפסוק כדעת הספרי כנגד הברייתא בבבלי.

ג. יסוד דין שילוח טמאים

האבני נזר העלה חקירה בסיסית ביסוד דין שילוח טמאים, והציב שתי תפיסות:

1.  שילוח טמאים הוא מדין טהרת המחנה. כך ניתן להבין לאור הפסוקים בפרשיית שילוח טמאים (דברים ה', ב): "...אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם" [14].

2.  איסור גברא. התורה מעוניינת להרחיק טמאים מן המחנה. זה הרושם המתקבל מדברי התורה ביחס לבעל קרי ביציאה למלחמה: "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור ויצא אל מחוץ למחנה לא יבוא אל תוך המחנה" (דברים כ"ג, יא).

נפקא מינה פשוטה לחקירה זו עולה בקשר לדיון שדנו בו לעיל - קנה המידה שבו יש להשתמש. אם אנו מבינים שמדובר באיסור גברא, סביר למדוד את הדברים לאור ביטויי הטומאה בגברא; בעוד שאם מדובר בטומאת המחנה סביר לבחון את הדברים לאור חומרת הטומאה.

נפקא מינה שנייה בין שתי התפיסות היא, האם יש בעיה בכך שאדם יכניס דברים טמאים אל תוך המחנה. הגמרא בעירובין (קד:) קובעת:

"המכניס טמא שרץ למקדש - חייב"

הראשונים [15] מסבירים דין זה על בסיס הפסוק בבמדבר:

"ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא... את מקדש ה' טמא" (במדבר י"ט, כ).

מפסוק זה עולה שיש איסור לטמא את המקדש. האבני נזר [16] מביא פסוק אחר:

"צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש... ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם"   (במדבר ה', ב).

הן מהדין עצמו הן מהפסוקים שעליו מתבסס הדין, ניתן להסיק שהאיסור להכניס דברים טמאים למקדש, נובע מהאיסור לטמא את המחנה ולא באיסור גברא. לאור זאת ניתן להבין שגם איסור הכניסה של אדם טמא למחנה הוא מדין טומאת המחנה.

אמנם, ניתן כמובן להבין שישנם שני דינים במחנה שכינה - איסור לטמא את המחנה כשמדובר בהכנסת דברים טמאים, ואיסור גברא בכניסת אדם טמא. המנחת חינוך (מצווה שס"ג) הסביר כך בדעת הראב"ד שחילק בין כניסת האדם עצמו - שחייב כרת, לבין הכנסת טומאה על ידי האדם שחייב רק מלקות.

נראה שהרמב"ם לא קיבל את חילוקו של הראב"ד, שסבר שיש בעיה נפרדת בכניסת אדם טמא. כך ניתן להסיק לאור העובדה שהביטוי ההלכתי היחיד לתפיסה זו - הקביעה שעל הכנסת טומאה לא חייבים כרת - אינו מקובל על הרמב"ם, על כן נראה שלדעת הרמב"ם יש רק דין אחד - איסור לטמא את המחנה, והעובר על דין זה חייב כרת.

לגבי הכנסת טומאה בשאר המחנות, השאלה עומדת בעינה [17]. האבני נזר [18] והמנחת חינוך [19] סוברים שאין איסור להכניס טומאה למחנות לווייה וישראל, ומסביר האבני נזר שבשאר המחנות יש רק איסור גברא.  

נפקא מינה נוספת לחקירת האבני נזר, עולה ביחס לדין של ביאה במקצת - האם טמא שנכנס למחנה רק בחלק מגופו עבר על איסור [20]. לכאורה, מסתבר יותר לחייב על ביאה במקצת אם אנו מבינים שהבעיה היא לטמא את המחנה, שהרי מרגע שנכנס חלק מהטמא, כבר טימא את המחנה, לעומת זאת, אם הבעיה היא איסור גברא, הרי אותו חלק שנכנס בוודאי לא מהווה אדם, ואם כן לא יתחייב על אותו מקצת [21].   לאור זאת   סובר האבני נזר [22] שאף מי שמחייב על ביאה במקצת במחנה שכינה, לא יחייב על כך במחנות האחרים, שהרי לשיטתו רק במחנה שכינה קיים איסור לטמא את המחנה.

ד. מהיכן הטמאים משתלחים

הרמב"ם פותח את הפרק הדן בשילוח טמאים כך:

"מצות עשה לשלח כל הטמאים מן המקדש שנאמר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. זה המחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה..."   (הל' ביאת מקדש פ"ג ה"א-ה"ב).

מדברים אלו עולה שמצוות העשה של שילוח טמאים מתייחסת רק למחנה שכינה, כלומר, משתמע שכלל אין מצוות עשה לשלח זב מחוץ למחנה לווייה או מצורע מחוץ למחנה ישראל. ניסוח מעין זה מופיע גם בספר המצוות:

"...שצונו לשלח הטמאים מן המקדש והוא אמרו ית' וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. וזה המחנה הנאמר הנה הוא מחנה שכינה שדומה לו לדורות העזרה כמו שבארנו בתחלת סדר טהרות מפירוש המשנה. ולשון ספרי וישלחו מן המחנה אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה. וכבר נכפל הצווי הזה בלשון אחר והוא אמרו וכי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה. רוצה גם כן באמרו הנה מחוץ למחנה - מחנה שכינה כמו אמרם במצוה זו בעצמה אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה"  (מצות עשה ל"א).

גם מדברי הרמב"ם כאן משמע שהשילוח הוא ממחנה שכינה בלבד. קביעה זו קשה לאור כל הדינים הידועים המתייחסים לחילוק מחנות. הקשה על כך ר' דניאל הבבלי בדבריו אל ר' אברהם בן הרמב"ם:

"... כשעיינתי בדברי הרב מנוחתו כבוד במצות עשה ל"א בשילוח טמאים, לא ראיתי שחייב שילוח כל הטמאים אלא ממחנה שכינה בלבד, ולא חילק בין זב ומצורע וטמא מת ובין שאר הטמאים... ומדבריהם ע"ה מבואר שאין מחיצת מצורע מחיצת זב ובעל קרי, ומחיצת זב ובעל קרי אינה מחיצת טמא מת..."   (מעשה נסים ס' י"א).

דומני שכוונת הרמב"ם ברורה [23]. ישנן שתי דרכים להבין את חילוק המחנות לעניין שילוח טמאים:

א.  כל טמא אכן משתלח ממחנה מסוים, ובהתאם לרמת טומאתו נקבע מאיזה מחנה הוא משתלח. ככל שהמחנה רחוק יותר ממחנה שכינה, יש בו פחות קדושה וממילא תידרש רמת טומאה גבוהה יותר כדי שהטמא ישולח ממנו; מחנה ישראל, היות שהוא המחנה הרחוק ביותר, רמת הקדושה שבו פחותה משאר המחנות ורק מצורע משתלח חוצה לו, מחנה לווייה קרוב יותר, ועל כן רמת קדושתו גבוהה יותר, ומחנה שכינה הוא המקודש מכולם ואף טמא מת משולח ממנו.

ב.  כל הטמאים משתלחים ממחנה שכינה, אך המרחק שהטמא משתלח אליו הוא פונקציה של רמת טומאתו. כלומר, אין דין של שילוח ממחנה ישראל ומחנה לווייה, אלא יש דין של שילוח ממחנה שכינה אל מחוץ למחנה ישראל או מחנה לווייה. כמובן, זב שנכנס למחנה לווייה עובר על עשה אך לא בשל קדושת מחנה לווייה [24], אלא מפני שהתקרב יותר מדי למחנה שכינה.

דומני שעיון בלשון הרמב"ם במשנה תורה מוביל בבירור לכיוון השני [25]:

"מצות עשה לשלח כל הטמאים מן המקדש שנאמר:"וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש". זה המחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה שהוא מפתח עזרת ישראל ולפנים. שומע אני שהמצורע והזב וטמא מת שלשתן במקום אחד, ת"ל במצורע: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" - זה מחנה ישראל שהוא מפתח ירושלים ולפנים. מה מצורע שטומאתו חמורה חמור שלוחו משלוח חבירו, אף כל שטומאתו חמורה חמור שלוחו משלוח חבירו. לפיכך משלחין את המצורע חוץ לשלש מחנות שהוא חוץ לירושלם, מפני שהוא מטמא בביאה, מה שאין הזב מטמא. ומשלחין זבין וזבות נדות ויולדות חוץ לשתי מחנות שהוא חוץ להר הבית, מפני שהן מטמאין המשכב והמושב אפילו מתחת האבן מה שאין המת מטמא"     (הל' ביאת המקדש פ"ג ה"א-ה"ג).

הרמב"ם פותח בקביעה שקיימת מצוות עשה לשלח טמאים מן המקדש ומשתמש בביטוי: "כל שטומאתו חמורה חמור שילוחו" (שלקוח מהספרי), ובכך מבטא את תפיסתו שחומרת הטומאה קובעת את מרחק השילוח מהמקדש. הבנת הרמב"ם תקל עלינו להבין את טענת הר"ש משאנץ [26]: "דדילמא אין שייך דין שלש מחנות אלא בירושלים (=ולא בעיירות המוקפות חומה), שאין הפסק במחנות שכולם סמוכים זה לזה... [27]", וכן את פסק הרמב"ם [28] הקובע שלגבי עיר המוקפת חומה יש רק חיוב עשה של "בדד ישב", ולא דיני שילוח הרגילים של מצורע. אם דיני שילוח משמעותם הרחקה ממחנה שכינה, מובן מדוע הם אינם תקפים לגבי שטח מחנה ישראל (עיר מוקפת חומה) שאינו צמוד למחנה ישראל הרגיל [29] (ירושלים).

הדברים הללו נכונים במסגרת שיטת הספרי והרמב"ם. הספרי זוטא נוקט במפורש כאפשרות הראשונה שהעלינו:

"...וישלחו זב - ישתלח זב ממקום טמא מת; וישלחו צרוע - ישתלח מצורע ממקום הזב..." (ספרי זוטא פיסקא ה').

מדברי הספרי זוטא עולה בפירוש שהשילוח אינו רק ממחנה שכינה. קיימת נפקא מינה בין תפיסת הרמב"ם לתפיסת הספרי זוטא במקרה שמחנה שכינה לא קיים אך שאר המחנות קיימים; האם במקרה זה זב ומצורע עדיין ישתלחו ממחנותיהם? הגמרא מביאה מחלוקת בנדון [30]:

"...מיתיבי: בשעת סילוק מסעות קדשים נפסלים ביוצא, וזבין ומצורעין משתלחין חוץ למחיצתן... ורמינהי: הוגללו הפרוכת, הותרו הזבין ומצורעין ליכנס לשם! אמר רב אשי: לא קשיא - הא ר' אליעזר, הא רבנן; דתניא, רבי אליעזר אומר: יכול דחקו זבין ומצורעין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה, יכול יהו חייבין? תלמוד לומר: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", בשעה שטמאי מתים משתלחין - זבין ומצורעין משתלחין, אין טמאי מתים משתלחין - אין זבין ומצורעין משתלחין"   (מנחות צה.).

המחלוקת יכולה להיות סביב אחד משלושה צירים:

א.  האם קיימת קדושה בשאר המחנות, כשזו אינה קיימת במחנה שכינה.

ב.  האם השילוח הוא ממחנה שכינה או גם משאר המחנות.

ג.  האם ייתכן מצב שדין שילוח טמאים תקף רק לגבי חלק מהטמאים.

מלשונו של ר' אליעזר משתמע שהמחלוקת היא סביב הציר השלישי. אך ניתן להבין את דברי הגמרא: "אין טמאי מתין משתלחין - אין זבין ומצורעים משתלחים" - שבזמן שאין קדושה - לפחות זו המתבטאת בשילוח טמאים - במחנה שכינה, אזי טמאים אינם משתלחים משאר המחנות. על פי קריאה זו ניתן להבין שהעובדה שזבים ומצורעים אינם משתלחים כשאין קדושה במחנה שכינה, נובעת מכך שקדושת שאר המחנות מסתפחת מקדושת מחנה שכינה, ובהעדר מחנה שכינה קדושת המחנות לא קיימת. לחילופין, ניתן להבין שהשילוח הוא ממחנה שכינה, ועל כן כשאין קדושה במחנה שכינה אין זבים ומצורעים משתלחים. אם נבין שזהו ציר הדיון בגמרא, הרי לנו שנחלקו התנאים במחלוקת הרמב"ם והספרי וספרי זוטא.

ד. הסבר הרמב"ם  

לאור הדברים שהעלינו ניתן להסביר מה הניע את הרמב"ם להסיק שקנה המידה הקובע לשילוח טמאים הוא זה המופיע בספרי. כזכור, הרמב"ם פוסק שהקריטריון הקובע לשילוח טמאים הוא חומרת הטומאה. לעיל העלינו שתפיסה זו מניחה שביסוד דין שילוח טמאים עומד העיקרון של הרחקת הטומאה מהמחנה. מדוע הרמב"ם תפס כך את דין שילוח טמאים?

נראה שהתפיסה שעולה בבירור בספר המצוות, היא יסוד שיטתו של הרמב"ם - הקביעה שהשילוח הוא ממחנה שכינה. כפי שהסברנו לעיל, גם אם נבין שבשאר המחנות הטעם לשילוח הוא אחר, הרי שלכולי עלמא במחנה שכינה ביסוד השילוח עומד דין הרחקת הטומאה. לרמב"ם, גם השילוח משאר המחנות הוא בעצם שילוח ממחנה שכינה, ועל כן לרמב"ם שילוח טמאים אינו הרחקת האדם מהמחנה, אלא הרחקת הטומאה ממחנה שכינה, וככל שחמורה טומאתו של המשתלח הרי שחמור שילוחו והוא מורחק יותר ממחנה שכינה.

---