התשובה: בין יונה ליחזקאל / איתמר ניצן

התשובה מכפרת על כל העבירות. עיקרון יסודי זה במערכת הצדק של הקדוש ברוך הוא, נפסק להלכה על ידי הרמב"ם בהלכות תשובה [1]. הנביא יחזקאל הרבה לעסוק בנושא זה ולעמוד על תכניו.

בדברינו, ננסה לעמוד על משמעותה של התשובה במסגרת ספר יחזקאל, ולאחר מכן להקביל בין נבואתו לבין נבואתו של יונה, שגם בה ישנו עיסוק נרחב בנושא התשובה.

א. התשובה בספר יחזקאל

לרוב, נתפסת אפשרות התשובה כמעשה חסד שעושה הקב"ה עם ברואיו, ולא ככזו שנובעת ממושגי הצדק והמשפט כשלעצמם. רוח כזו עולה מדברי המדרש הבאים:

"שאלו לחכמה: חוטא מהו ענשו? א"ל: 'חטאים תרדף רעה'. שאלו לנבואה: חוטא מהו ענשו? א"ל: 'הנפש החוטאת היא תמות'. שאלו לתורה: חוטא מהו ענשו? א"ל: יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה: חוטא מהו ענשו? א"ל: יעשה תשובה ויתכפר לו. הדא הוא דכתיב: 'טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך'" (ילקוט שמעוני יחזקאל רמז שנח).

הדברים המופיעים במדרש אכן משקפים גישה אפשרית ביחס להבנת משמעותה וכוחה של התשובה. אך עיון בדבריו של יחזקאל בנוגע לתשובה, מעלה כיוון שונה לחלוטין.

פועלו של יחזקאל מתמקד מסביב לנסיונו לעודד ולחזק את גולי גלות יכניה. הוא פונה אל עם מיואש המשוכנע שחטאי אבותיו חתמו את דינו, ואין כל טעם במאמץ לשפר את מצבם. מטרתו הייתה לשכנע את העם שיש לו תקווה ולגרום לו לשוב בתשובה. כחלק מנסיונו זה, הוא שולל את טענת העם שלפיה בנים נענשים בעבור חטאי אבותם:

"מה לכם אתם משלים את המשל הזה על אדמת ישראל לאמר: 'אבות יאכלו בסר ושני הבנים תקהינה'. חי אני נאם אדנ-י ה', אם יהיה לכם עוד משל המשל הזה בישראל. הן כל הנפשות לי הנה, כנפש האב וכנפש הבן לי הנה, הנפש החטאת היא תמות" (יחזקאל י"ח, ב-ד).

יחזקאל טוען בנחרצות כי מערכת הגמול איננה מתחשבת במעשיהם של האבות אלא נקבעת אך ורק על פי מעשיו של האדם עצמו. העם לא קיבל את דבריו אלו של הנביא:

"ואמרתם: לא יתכן דרך ה'..." (יחזקאל י"ח, כה).

לכאורה צודקת טענת העם, שכן ענישה על חטאי אבות היא אכן ממידותיו של הקב"ה, ואף נמנתה בכלל י"ג מידות הרחמים:

"...פקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים" (שמות ל"ד, ז).

ככלל, הענשת ואף הריגת הבנים בעבור חטאי אבותם היא נוהג מקובל בתקופת התנ"ך. להימנעות מהריגת בניו של המתנקשים ביואש מתייחס מחבר ספר דברי הימים כאל חידוש ראוי לציון:

"ואת בניהם לא המית כי ככתוב בתורה בספר משה אשר צוה ה' לאמר לא ימותו אבות על בנים ובנים לא ימותו על אבות כי איש בחטאו ימותו" (דהי"ב כ"ה, ד).

אף במסגרת חוקיהם של עמים אחרים במזרח הקדמון, הריגת הבנים שימשה כעונש נפוץ [2]. אמנם, במסגרת חוקי התורה, לא קיים עונש על הבנים בידי אדם, אך הוא קיים כעונש בידי שמים. כהצדקה לכך שמוטל עונש על אדם שלא חטא, ניתן לגייס את תפיסת המשפחה בתנ"ך. הבן נתפס כיורשו המוחלט וכממשיך דרכו של אביו, תפיסה המתבטאת למשל במצוות יבום, שבה הולדת הבן נקראת הקמת שם ובניין בית לאביו המת:

"והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל" (דברים כ"ה, י) [3].

על פי גישה זו, ניתן לומר שאדם נשפט כחלק ממשפחה ולא כאדם בודד, כשם שעם יכול להישפט כיחידה שלימה ולא רק כאוסף של פרטים. וממילא ברור שבן אכן יכול להישפט על חטאי אבותיו.

יחזקאל מתייחס במישרין לדרך ענישה זו, ושולל אותה באופן נחרץ. בכך בודל הוא, לכאורה, מהתבטאויות מפורשות בתורה. חז"ל, אמנם, ריככו את המחלוקת שבין יחזקאל לכתוב, באמרם שבנים לוקים על חטאי אבותיהם רק "באוחזים מעשה אבותם בידיהם" [4]. אך מדברי יחזקאל עולה שבן לא לוקה על חטאי אביו אף במקרה זה. אמנם הדוגמאות שמובאות בדבריו עוסקות בבן רשע שהוליד בן צדיק ולא מתואר בפירוש מה קורה במקרה של בן בינוני. אך ניתן להסיק זאת מפסוקים חד משמעיים הנאמרים על ידו בענין זה:

"הנפש החוטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע תהיה" (יחזקאל י"ח, כ).

ואכן, בגמרא מופיעה דעה שיחזקאל יצא כנגד מה שנאמר בתורה:

"אמר ר' יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבנו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום... משה אמר: 'פוקד עון אבות על בנים', בא יחזקאל וביטלה: 'הנפש החוטאת היא תמות'" (מכות כד.).

תפיסתו של יחזקאת אודות אחריותו של אדם על מעשיו, איננה נוגעת רק לאי הענשתו על חטאי אביו, אלא גם למידת התחייבותו על חטאיו שלו עצמו. האפשרות להעניש אדם על חטאי עברו היא מאבני היסוד של כל מערכת משפט אנושית. אך עיקרון זה איננו עולה בקנה אחד עם הדברים שמשמיע יחזקאל לבני עמו:

"ואתה בן אדם, אמר אל בני עמך: צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו, ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו, וצדיק לא יוכל לחיות בה ביום חטאתו" (יחזקאל ל"ג, יב).

על פניו, יחזקאל מתייחס לתשובה כמכפרת על חטאים. בכך אין חידוש גדול, שכן התשובה מוזכרת רבות בתורה ובנביאים כגורם שבכוחו להסיר את אימת העונש, ולכפר על העבירות. אך עיון בדבריו אלו של יחזקאל יעמידנו על כך שיש בהם חידוש משמעותי. במידה שיחזקאל היה מסתפק באמירה שהרשע לא יפגע לאחר שיעשה תשובה, אזי היינו מסתפקים בעיקרון הכללי של התשובה כדי להסביר זאת: הקב"ה, בחסדיו המרובים, מוחל לאדם על חטאיו. אבל יחזקאל מסב את דבריו גם כלפי אדם צדיק השב מצדקתו ונטה לדרך רעה. אף אדם זה, קובע יחזקאל, צדקתו לא תיזכר לו בשובו ממנה. עלינו לומר איפוא שלא רחמיו של הקב"ה הם אלו שמובילים לקביעתו של יחזקאל, אלא תפיסה שונה וייחודית בנוגע לאופן שבו אדם עומד לדין מול ריבונו של עולם. על פי יחזקאל, עיקרון כללי מנחה את משפטו של הקב"ה: אין האדם נידון אלא על דרכו שבהווה, ולא על מעשיו שבעבר. תפיסה שכזו עולה, בהקשר אחר, בדברי הגמרא בנוגע לישמעאל:

"ואמר רבי יצחק: אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר [5]: 'כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם'" (ראש השנה טז:).

וביתר פירוט במדרש:

"רמז הקב"ה למלאך להראות לה את הבאר, אמר אותו מלאך: רבש"ע, לרשע הזה שעתיד לקפח את העוברים ואת השבים אתה מעלה לו את הבאר? אמר לו הקב"ה: מהו עכשיו, לא צדיק הוא? איני דן את האדם אלא על שעה שעומד בה בדין לפני. לפיכך כתיב: 'כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם'" (תנחומא ויצא, סי' ה').

המדרש, אמנם, מתייחס רק לחטאיו של ישמעאל, ובפשטות הוא עוסק רק בחטאים שעתיד האדם לעשות בעתיד, אך יחזקאל מיישם עיקרון זה באופן מקיף יותר: האדם נידון על דרכו, מעשיו ומגמותיו שבנקודת הזמן הנוכחית. התשובה איננה מועילה כחסד של הקב"ה, אלא מהווה חלק משורת הדין. אדם שעשה תשובה, כרגע איננו מוגדר כלל כחוטא. ממילא, עיקרון זה בא לידי ביטוי גם בכיוון ההפוך: צדיק השב מצדקו איננו זוכה להכרה ולהתחשבות בצדקותיו, שכן בעומדו לדין הוא נחשב לרשע, כמעשיו שבאותה שעה.

ייתכן שיש לסייג דברים אלו למשפט שנעשה במסגרת העולם הזה, כשהשאלה הנשאלת היא האם יחיה האדם או ימות בכל רגע נתון, אך בדין שבעולם הבא, הנעשה מתוך פרספקטיבה כוללת על חיי האדם ככלל, אף יחזקאל איננו חולק על כך שיהיה דין על כל עברה, ושכר על כל מצווה [6]. אך הסתיייגות זו איננה הכרחית. במידה שנראה בדינו של האדם בעולם האמת, דין על דרכו ומצבו הרוחני בסוף תקופת חייו, ולא דין על מעשים ספציפיים במרוצת חייו, הרי שניתן להחיל את גישתו של יחזקאל באופן כללי גם על משפטו של האדם בעולם האמת.

ישנן שתי נקודות נוספות המחזקות את הקביעה שבספר יחזקאל התשובה איננה מופיעה כחסד אלא כחלק משורת הדין:

א. בכל ארבעת פרקי התשובה שבספר, לא מוזכרות המילים מחילה או סליחה. ובכלל, לא מתוארת פעולה אקטיבית של הקב"ה למחיקת העוונות. התשובה מוצגת ככזו שפעולתה מושגת באופן אימננטי וללא התערבות חיצונית. אדם השב בתשובה איננו נענש על העבירות שביצע, שכן עבירות אלו כבר אינן רלוונטיות במצבו הנוכחי.

ב. עם ישראל, בעקשנות רבה, ולאורך הדרך, מסרב לקבל את דבריו של יחזקאל בענין זה:

"ואמרו בני עמך לא יתכן דרך אדנ-י" (יחזקאל ל"ג, יז).

סירוב זה מובן על רקע הסברתנו את תוכן דבריו של יחזקאל: אדם סביר איננו רוצה לחיות בתודעת סיכון מתמיד של הישגיו בעבר. אמנם גישתו של יחזקאל פותחת פתח גדול לשינוי חיובי, אך גם יוצרת מצב שבו מעשיו החיוביים של האדם עומדים תמיד למבחן על בסיס דרכו בהווה, וייתכן שהשפעתם תפוג אם יסטה האדם לדרך רעה בכל שלב נתון בחייו.

אל מול גישתו של יחזקאל בעניין התשובה, הסובר שפעולתה היא חלק משורת הדין, ומשתלבת כחלק אורגאני מעמידתו של האדם לדין בפני הקב"ה, ניתן להעמיד את נבואתו של יונה הנביא, שממנה עולה תמונה שונה לחלוטין, ואף קוטבית, ביחס לנבואת יחזקאל.

ב. יונה הנביא

יונה בן אמיתי מופיע בתנ"ך פעם אחת מחוץ לספר יונה. בספר מלכים מתוארת הצלחתו המדינית של ירבעם בן יואש מלך ישראל, וזאת למרות שהיה מלך רשע. יונה הנביא, הוא זה שניבא על הצלחתו של מלך זה:

"בשנת חמש עשרה שנה לאמציהו בן יואש מלך יהודה, מלך ירבעם בן יואש מלך ישראל בשמרון ארבעים ואחת שנה. ויעש הרע בעיני ה', לא סר מכל חטאות ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל. הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת, עד ים הערבה, כדבר ה' אלהי ישראל אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא אשר מגת החפר. כי ראה ה' את עני ישראל מרה מאד, ואפס עצור ואפס עזוב, ואין עזר לישראל. ולא דבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים, ויושיעם ביד ירבעם בן יואש" (מל"ב י"ד, כג-כז).

בסיפור זה יונה מנבא על הצלחה למלך ולעם חוטאים, דבר הסותר כללים ברורים בתורה, המתנים את הטובה בשמירת התורה. מדוע אם כן הושיע ה' את ישראל? אפריורית, ייתכנו שתי אפשרויות עיקריות: האחת היא הצלה מתוקף רחמיו של ה' על כל מעשיו, ואף לרשעים. האחרת היא הצלה למניעת חילול שם ה' בעיני הגויים. בפסוקים אלו אין ביטוי מפורש כלשהו של רחמים. תחת זאת, הכתוב, בהשתמשו במילים: "אפס עצור ואפס עזוב [7]", מעיד, על ידי רמיזה ספרותית, שסיבת ההצלה כאן היא למען שם ה'. מילים אלו לקוחות מתוך שירת האזינו:

"כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב" (דברים ל"ב, לו).

שירת האזינו מתארת את חטאיו של העם בכניסתו לארץ הנובעים משפע טובה ומרוב כל. השירה מתארת גם את הצלתו של העם, וזאת בבירור הצלה שסיבתה היא למען מניעת חילול שמו של הקב"ה. כך בהמנעות מהשמדה בעת העונש:

"אמרתי אפאיהם, אשביתה מאנוש זכרם. לולי כעס אויב אגור, פן ינכרו צרימו, פן יאמרו ידינו רמה, ולא ה' פעל כל זאת" (שם, כו-כז).

כך גם בהצלה מיד האויבים המופיעה בסוף השירה:

"ראו עתה כי אני אני הוא, ואין אלקים עמדי. אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא, ואין מידי מציל" (שם, לט).

רמיזה זו מעידה, אם כן, שגם ההצלה שבספר מלכים, נועדה למען שם ה'. היא איננה נובעת מזכויותיו של העם, ולא מרחמיו של הקב"ה. על הצלה שכזו התפלל משה [8]: "למה יאמרו מצרים לאמר, ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים...", והיא נובעת מכך שקיומו ומצבו הטוב של עם ישראל מקדשים את שם ה' בעולם, ומתוקף כך ניצל החוטא מעונש, שעלול לפגוע בשם ה'.

מכאן, נעבור לספר יונה. על רקע נבואת יונה על הצלחתו של ירבעם הרשע, מתחדדת השאלה המיידית שעולה בליבו של כל אדם מאמין הקורא את ספר יונה. למה נביא בורח מצו ה' ולא ממלא אותו? יונה אמנם מסביר את בריחתו באופן חלקי לקראת סוף הספר:

"ויתפלל אל ה', ויאמר: אנה ה', הלוא זה דברי עד היותי על אדמתי, על כן קדמתי לברח תרשישה, כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום, ארך אפים ורב חסד, ונחם על הרעה" (יונה ד', ב).

יונה, אם כן, לא רצה שה' ימחל לנינווה ויחזור בו מגזירת השמדתה. תשובה זו היא חלקית בלבד, מכיוון שעדיין לא ידוע לנו מדוע כה הפריע ליונה שה' יסלח לאנשי נינווה? מה גם שסרבנותו זו נוגדת את נבואתו על הצלחת ירבעם, וזאת למרות היותו רשע. נראה, שתשובה לשאלה זו נעוצה בדברים שנאמרו לעיל בנוגע לעילת הצלחתו של ירבעם הרשע. ראינו כי הצלחה זו הייתה למען שם ה', המתגדל במסגרת שגשוגם הלאומי של עם ישראל. מטרה זו איננה קיימת במסגרת ספר יונה, אדרבה, ניתן לראות ניגוד מסוים בינה לבין צו ה' שנמסר ליונה. השוני בין המקרים השונים קיים בשתי רמות: ברמה הלאומית וברמה התאולוגית.

הבחינה הלאומית: יונה ראה אינטרס לאומי חשוב בהשמדתה של נינווה. לא קשה לנחש מה היה אינטרס זה: נינווה במשך שנים רבות הייתה בירתה של אשור שהחריבה כמאה שנה לאחר נבואת יונה את ממלכת ישראל. כבר בימיו של מנחם בן גדי שהומלך שבעה חודשים בלבד לאחר מות ירבעם השני, שבימיו ניבא יונה, בא מלך אשור על הארץ והטיל עליה מס. בימי פקח בן רמליהו, שמלך שתים עשרה שנים לאחר מכן, נכבשו על ידי אשור צפון ומזרח הארץ ותושבי אזורים אלו הוגלו בידי מלך אשור. מאחר שעל פי נבואת יונה ניצח ירבעם את ארם וכבש את דמשק וחמת, המעצמה העיקרית שעמדה מולו היא אשור. נביא אחר שניבא על חורבנה של נינווה, נחום, מתאר את השמחה ביהודה על חורבנה של נינווה בלשון פיוטית:

"הנה על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום חגי יהודה חגיך שלמי נדריך כי לא יוסיף עוד לעבור בך בליעל כלה נכרת" (נחום ב', א).

את השמחה הזו לא רצה יונה למנוע. נבואת יונה בספר מלכים מוכיחה שיונה לא התנגד עקרונית, ובכל מקרה, לרחמים וסלחנות כלפי חוטאים, שהרי הוא עצמו מנבא עליהם כשהם מופנים כלפי ישראל ומיועדים לקידוש שם ה'. התנגדותו של יונה להצלת נינווה נובעת, אם כן, מדאגתו לעמו, ומרצונו בהשמדתם של אויביו המרים, שעתידים להחריב בעתיד את ממלכת ישראל.

הבחינה התאולוגית: בספר מלכים, הצלחתו של ירבעם איננה נובעת מחזרה בתשובה ומרחמיו של הקב"ה. הצלתו היא, כפי שראינו לעיל, למען שם ה' וקידוש שמו. בספר יונה, כך נרצה לטעון, הצלתם של החוטאים איננה מוצדקת מחמת שיקולים של קידוש שם שמים, וכן לא מחמת זכויותיהם, אלא רק מהשיקול של חסדי ה' ורחמיו על בריותיו. יונה חולק על יחזקאל בנוגע לראיית התשובה כפעולה שמשנה את מעמדו של האדם באופן אימננטי. לדעתו, התשובה מתקבלת רק מחמת רחמיו המרובים של הקב"ה, ומכיוון שהוא שופט את בריותיו לפנים משורת הדין. יונה, אם כך, הוא מייצגה המובהק של הנבואה בדברי המדרש שהובאו לעיל: "שאלו לנבואה חוטא מהו ענשו? א"ל: 'הנפש החוטאת היא תמות' ".

ג. ספר יונה

גישתו העקרונית של יונה ביחס לתשובה, עולה גם מעיון בהיבטים שונים העולים ממבנהו של ספר יונה.

הספר מחולק באופן ברור לשני חלקים: השליחות הראשונה והשליחות השנייה. כך ברור מהלשון הזהה בשתי הקריאות "קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה", וכך גם חילקה המסורה את הספר לפרשיות. בשני החלקים יש סיפורים דומים המקבילים זה לזה. הספינה המטלטלת בים מקבילה לנינווה העומדת להחרב, וכאנשי נינווה גם המלחים מתפללים ועושים תשובה: בתחילה הם קוראים איש איש אל אלוהיו, ולאחר מכן הם מתפללים לה' ואף נודרים נדרים. כאנשי נינווה שהשליכו את החמס שהיה בכפיהם, השליכו אף המלחים את יונה, שבגללו נגזרה גזירה. בשני הסיפורים דואג המנהיג להשיב את אנשיו בתשובה ואף הלשון בה הם נוקטים דומה: "אולי יתעשת האלקים לנו ולא נאבד" (א', ו) בדברי רב החובל, לעומת: "מי יודע ישוב ונחם האלקים ושב מחרון אפו ולא נאבד" (ג', ט) בדברי מלך נינווה. סיפור הדג מקביל לסיפור הקיקיון ובשניהם לשון זהה: "וימן ה' ".

המסר המרכזי שהסיפור רוצה להעביר לנו הוא שרחמי ה' על כל מעשיו, והוא סולח להם ומצילם גם כשהצלה זו איננה מתבקשת ממעשיהם וזכויותיהם. מסר זה עובר כחוט השני כמעט בכל אחד מהסיפורים המרכיבים את ספר יונה. בהיותו בספינה העומדת לטבוע, יונה לא התפלל, תחת זאת, הוא הלך לישון בירכתי הספינה. קשה להכריע האם יונה הלך לישון לאחר שהחלה הסערה ולאחר שהחלה תפילתם של המלחים, או שמא הוא עשה זאת קודם לכן, והפסוק: "ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם" (א', ה), למרות מיקומו המאוחר, מתאר מאורע מוקדם יותר. על כל פנים, מיקומו של המשפט נועד להפגין באופן בולט את אדישותו של יונה, ולהנגיד אותה לתפילת המלחים, וזאת כדי להטעים את העובדה שיונה איננו זכאי להצלה. גם בהמשך העלילה, חרף מאמציהם של המלחים להציל את הספינה, יונה עומד מנגד, אדיש למותו הקרב והולך. הכתוב גם "הורג" את יונה מבחינה ספרותית, בכך שהוא מקדים את עמידת הים מזעפו, ואת זביחת הזבח על ידי המלחים, להגעת הדג. זאת למרות שמבחינה כרונולוגית, ברור שהדג הגיע לשם לפני שיונה הושלך, ושהוא בלע את יונה בטרם נשחטו הזבחים. כך מדגיש הכתוב שהצלתו של יונה איננה מן הדין, אלא פרי התערבות חיצונית של הקב"ה. בעודו במעי הדג, נושא יונה את תפילתו, ולאחריה מקיאו הדג אל היבשה. אך אם נעיין בתפילה זו נראה, שאין היא תפילה להצלה כלל וכלל, אלא שיר תודה על הצלה שאירעה כבר:

"ויתפלל יונה אל ה' אלקיו ממעי הדגה. ויאמר: קראתי מצרה לי אל ה', ויענני מבטן שאול, שועתי שמעת קולי. ותשליכני מצולה בלבב ימים, ונהר יסבבני. כל משבריך וגליך עלי עברו. ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך, אך אוסיף להביט אל היכל קדשך. אפפוני מים עד נפש תהום יסבבני, סוף חבוש לראשי. לקצבי הרים ירדתי, הארץ ברחיה בעדי לעולם, ותעל משחת חיי ה' אלקי. בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי, ותבוא אליך תפלתי אל היכל קדשך. משמרים הבלי שוא, חסדם יעזבו. ואני בקול תודה אזבחה לך, אשר נדרתי אשלמה, ישועתה לה'" (יונה ב', ב-י).

התפילה מנוסחת בעיקר בלשון עבר, ועוסקת בהודאת יונה על צרה שכבר ניצל ממנה בעבר, ובנדרי התודה שהוא יקריב בעתיד. אין בה בקשה כל שהיא להצלה. פרופ' הרטום, בפירושו לספר יונה, טוען שפסוקים אלו נאמרו על ידי יונה רק לאחר שהדג הקיאו אל היבשה, ואילו הפסוק הפותח של שירה זו: "ויתפלל יונה אל ה' אלהיו ממעי הדגה" הוא לבדו, מכוון לתפילתו של יונה, שהיא כלל לא הוזכרה בפסוקים. מדוע, אם כך, הוזכרה שירת ההודאה לא במקומה הכרונולוגי? נראה שגם נקודה זו באה להדגיש, באופן ספרותי, שיונה איננו זכאי להצלה. הכתוב מדלג הישר אל שיר ההודאה ששר יונה כשניצל, בכדי לא להזכיר את התפילה שהתפלל. בכך, שומר הסיפור על מהלך אחיד שבו יונה, בניגוד לסובבים אותו, לא נוקט בשום מעשה אקטיבי בכדי להינצל. ובכל זאת, מבלי שמעשיו של יונה יצדיקו זאת, הדג מקיא את יונה אל היבשה. מדברינו עד כה עולה, כי בספר יונה ישנה הדגשה על כך שלעיתים ישועת ה' איננה תלויה בזכאותו של האדם, אלא היא באה מתוקף רחמיו של הקב"ה. ברוח זו הבין יונה גם את משמעות התשובה: התשובה מעוררת רחמי שמים, ולא ניתן להצדיקה על ידי שורת הצדק והמשפט. מידה זו בהנהגתו של הקב"ה לא יכול היה יונה לקבל, וודאי שלא לשמש לה לשופר, ולכן הוא נאלץ להתחמק מהשליחות שהוטלה עליו.

"מנקה הוא לשבים"

לאחר שאנשי נינווה שבים מדרכם הרעה, וה' ניחם מלהשמידם, יונה מתפלל אל ה'. הוא מסביר מדוע ברח מהשליחות, ומבקש שה' יקח את נפשו:

"ויתפלל אל ה', ויאמר: אנה ה', הלוא זה דברי עד היותי על אדמתי על כן קדמתי לברח תרשישה, כי ידעתי כי אתה א-ל חנון ורחום, ארך אפים ורב חסד, ונחם על הרעה. ועתה ה', קח נא את נפשי ממני, כי טוב מותי מחיי" (יונה ד', ב-ג).

בדבריו אלו, מזכיר יונה חלק מי"ג מידות הרחמים, אך בתוספת משמעותית: "ונחם על הרעה" [9]. ביטוי זה בא כנגד ביטוי הפוך לחלוטין, המופיע בנוסח המקורי של י"ג מידות: "ונקה לא ינקה" [10], האומר שה' לא יסלח לחוטאים ולא ינחם על הרעה [11]. ואכן, ה' לא ניחם על הרעה באופן מוחלט לאחר חטא העגל, שבעקבותיו נאמרו י"ג מידות הרחמים, שהרי שם נאמר: "וביום פקדי ופקדתי עלהם חטאתם" [12] וגם: "ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן" [13]. ביטוי זה שהשמיט יונה: 'ונקה לא ינקה', מורה על מידת הדין במשפטו של הקב"ה, הפן שבו הקב"ה לא מוחל וסולח, אלא נותן לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. נחום, שניבא גם הוא על נינווה, יוצא כנגד השמטה זו של יונה כבר בתחילת נבואתו:

"משא נינוה ספר חזון נחום האלקשי: אל קנוא ונקם ה', נקם ה' ובעל חמה, נקם ה' לצריו ונוטר הוא לאיביו. ה' ארך אפים וגדול וגדל כח, ונקה לא ינקה" (נחום א', א-ג).

במסגרת ספר נחום, המתאר מלחמה חסרת פשרות כנגד נינווה, פירושו של הביטוי "ונקה לא ינקה" ברור: ה' לא יסלח לחוטאים. אך חז"ל, דרשו מילים אלו אחרת:

"רבי אלעזר אומר: אי אפשר לומר ונקה - שכבר נאמר לא ינקה, אי אפשר לומר לא ינקה - שכבר נאמר ונקה! הא כיצד? מנקה הוא לשבים, ואינו מנקה לשאינן שבים" (שבועות לט.).

על דרשה זו אנו מתבססים בתפילה כשאנו מסיימים את י"ג מידות הרחמים במילה "ונקה". אמנם, כאמור, אין פירוש זה עולה בקנה אחד עם משמעות הביטוי במסגרת ספר נחום, אלא שייתכן שכוונת חז"ל בדרשתם היא לשלב ולפשר בין דברי יונה לבין דברי נחום. חז"ל, בדרכם שלהם, מנסים לפתור את המחלוקת שבין יונה לנחום על ידי אוקימתא: אי אפשר לומר ונקה, שכבר אמר נחום "ונקה לא ינקה". אי אפשר לומר לא ינקה שכבר אמר יונה "ונחם על הרעה". הא כיצד? מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים.

התוספת הייחודית של יונה לי"ג המידות: 'וניחם על הרעה', יחד עם השמטתו את הביטוי המורה על מידת הדין: 'ונקה לא ינקה', מעידה גם היא על אופן תפיסתו את מושג התשובה ומשמעותו, בכיוון שהסתמן לעיל: יונה מבין שמידתו של הקב"ה היא להינחם על הרעה, ולמחול על מעשיו של האדם, גם כאשר על פי דין ראוי היה להיענש.

סיפור הקיקיון

לאחר המחילה לנינווה וצערו הגדול של יונה בעקבות מחילה זו, מזמן ה' ליונה את הקיקיון. קיקיון זה משמש לה' כמשל לנינווה העיר הגדולה, אשר נועד להעמיד את יונה על מקומו ולהבהיר לו את טעותו:

"ויאמר ה' אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו שבן לילה היה ובן לילה אבד. ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה" (יונה ד', י-יא).

דבריו של הקב"ה ליונה אודות משל הקיקיון מעלים תמיהה מסוימת. בדבריו של הקב"ה, מסמלים רחמיו של יונה על הקיקיון את רחמיו של הקב"ה על נינווה. הקבלה זו כלל איננה מובנת, שהרי יונה איננו חס כלל על הקיקיון, אלא על נפשו שלו, ועל כך שלא יכול היה להשתמש בקיקיון כמחסה מפני השמש היוקדת. ה', לעומת זאת, ברחמיו על נינווה איננו עושה זאת, כמובן, למען עצמו, אלא בגלל רחמיו על אנשיה ובהמותיה כשלעצמם. כיצד ניתן, אם כך, להבין הקבלה זו, ומהי משמעותה?

הגעתו של יונה אל המקום שבו גדֵל לאחר מכן הקיקיון, מתוארת בפסוק כך:

"ויצא יונה מן העיר וישב מקדם לעיר" (יונה ד', ה).

ליציאה לכיוון מזרח יש משמעות סימלית במקומות רבים בתנ"ך: אדם הראשון גולה מגן עדן מזרחה, שכן הכרובים שאמורים לחסום את חזרתו אל הגן ממוקמים בצידו המזרחי של הגן:

"ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים" (בראשית ג', כד).

לאחר שקין רוצח את הבל גם הוא מתרחק מה' וגולה מזרחה:

"ויצא קין מלפני [14] ה' וישב בארץ נוד קדמת עדן" (בראשית ד',טז).

כשלוט נפרד מאברהם הוא גולה מזרחה: "ויסע לוט מקדם" [15]. גם בני הפלגשים של אברהם מגורשים מזרחה [16]:

"וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם" (בראשית כ"ה, ו).

נראה שלאור פסוקים אלו קובעים חז"ל ש"שכינה במערב". המעבר לכיוון מזרח מורה על התרחקות ממקום השכינה והקדושה. כך גם ביחזקאל [17], עזיבת השכינה את מקום המקדש, מתוארת כמסע מזרחה.

יציאת יונה אל מקדם לעיר מסמלת את יציאת החוטא הגולה מלפני ה', והיא סוגרת מעגל בסיפור שהחל בכך שיונה ניסה לברוח מלפני ה', בעוד אנשי העיר הנשארים במערב קרובים יותר לשכינה ולה'. בהמשך, כשיונה עומד למות, רומז לנו הכתוב על הקשר בין מותו הקרב למיקומו במזרח:

"ויהי כזרח השמש וימן אלקים רוח קדים חרישית ותך השמש על ראש יונה ויתעלף" (יונה ד', ח).

בשעת זריחת השמש במזרח, פגעה ביונה, שגלה מזרחה כחוטא, רוח הקדים המזרחית. אין ספק כי הכתוב מדגיש את מעמדו של יונה כחוטא, שהתרחק ממקום השכינה, וכפועל יוצא מכך עליו לשאת בתוצאות מעשיו ולהיענש בעבור חטאו.

כעת, אנו יכולים להבין את פשר ההקבלה של הקב"ה בין נינווה לבין הקיקיון: ה' מדגיש ליונה כי הוא איננו זכאי להצלה, וכי מצד הדין ראוי היה שימות בחטאו. הצל שמעניק הקיקיון איננו מגיע ליונה, וה' מזמן לו אותו רק מתוקף רחמיו, כשם שבעבר זימן לו את הדג במעמקי הים. ליונה אין זכויות על הקיקיון, שכן לא הוא נטע אותו, ובכל זאת הוא זכה בו בעקבות רחמי ה' וחסדיו המרובים. זהו, אם כן, הלקח אותו מלמד ה' את יונה [18]: כשם שהקיקיון הזדמן לך, אף על פי שלא היית זכאי לו, מתוקפה של מידת הרחמים, כך גם הצלתם של אנשי נינווה, איננה מוצדקת אמנם על ידי מעשיהם, אלא נשענת על מידת הרחמים והחסד. יונה לומד אם כך, על בשרו, את תפקידה של מידת הרחמים שאותה לא נטה לקבל ולהצדיק עד כה.

הכתוב איננו מוסר לנו את תגובת יונה על השיעור שמעביר לו הקב"ה דרך הקיקיון, שכן הכתוב בוחר לסיים את הספר בדברי הלקח של הקב"ה, והוא איננו מוסר לנו את תגובתו של יונה.

כנסת ישראל, על כל פנים, אימצה לעצמה את דבריו של הקב"ה ליונה, שכן בהם מסתיימת קריאת התורה במנחה של יום הכיפורים בכל שנה ושנה, ובהסתמך עליהם אנו פורשים כפינו ומבקשים בעיצומו של יום - עננו כשענית ליונה במעי הדגה.

---