ספק טומאה ברשות היחיד / עמיחי גורדין וחיים נבון

דין ספק טומאה ברשות היחיד

הגמרא במסכת נידה (ב:-ג.) מחדשת דין יסודי בהלכות ספק טומאה: ספק טומאה ברשות היחיד טמא, ספק טומאה ברשות הרבים טהור. התוספתא מסבירה מהו מקורו של דין מחודש זה:

"שאלו את בן זומא: מפני מה ספק רשות היחיד טמא? אמר להם: סוטה מה היא לבעלה, ודאי או ספק? אמרו לו: ספק. אמר להן: מצינו שהיא אסורה לבעלה; ומכאן אתה דן לשרץ: מה כאן רשות היחיד, אף להלן רשות היחיד"   (תוספתא טהרות פ"ו הי"ז).

כלומר, דין זה נלמד מהיקש טומאה לסוטה: סוטה אסורה לבעלה לאחר שבאו עדי סתירה, למרות שאין הוכחה שאכן נבעלה באיסור. באופן דומה, דנים ספק טומאה לחומרה. וכשם שסתירת סוטה מתרחשת בצנעה, ברשות היחיד, כך ספק טומאה לחומרא רק ברשות היחיד [1].

הכלל שספק טומאה ברשות היחיד טמא, הוא קשה וחריג. מדוע בגלל שהאירוע קרה ברשות היחיד נכריע לחומרא? במאמר זה ננסה להעלות הצעה מחודשת בנוגע לאופיו של הכלל הנידון. לצורך כך נתייחס ללימוד מסוטה.

המצב שמדובר עליו בסוטה הוא כאשר אדם קינא לאשתו, וציווה עליה לא להתייחד עם פלוני. האישה עברה על דבריו ונתייחדה עם אותו אדם בבית הסתר (= נסתרה עמו). במצב כזה קובעת התורה שהאישה אסורה לבעלה, עד שתשתה את המים המרים, אף שלא ברור כלל שנבעלה.

בעל בית הלוי חידש בעניין זה יסוד חשוב [2]. הוא עימת שני פסקים של הרמב"ם. מצד אחד הרמב"ם פסק ששומרת יבם שזנתה אינה נאסרת על היבם (הל' יבום וחליצה פ"ב ה"כ), ומצד שני פסק שאם היבם קינא לשומרת יבם ונסתרה, הרי היא נאסרת עליו (הל' סוטה פ"ב ה"ב). בית הלוי הקשה: איך יכול להיות שקינוי וסתירה אוסרים שומרת יבם, אם גם זנות ברורה אינה אוסרת אותה? הרי לכאורה כל משמעות הקינוי והסתירה היא שיש רגליים לדבר שזנתה!

מתוך הסתירה הנ"ל הגיע בית הלוי למסקנה מהפכנית: קינוי וסתירה אוסרים את האישה לא (רק) בגלל שהם מעלים את הסבירות שנטמאה, אלא גם כגורם עצמאי, כאשר עצם הקפידא של הבעל אוסרת את האישה.

עצם הסתירה שבאה לאחר הקינוי נתפשת כמצב בעייתי, גם בלי קשר לסיכוי שהייתה לאחר מכן בעילה אסורה. הסתירה אוסרת את האישה כגורם עצמאי, לא משום שהסתירה מלמדת אותנו שסביר שהאשה נטמאה, אלא משום שהיא מהווה את השלב הסופי בתהליך מקביל - תהליך המעילה. לצד תהליך הטומאה, שמתגשם בביאת זנות, מתקיים גם תהליך של מעילה, היינו - בגידה בבעל והפרת אמונו. מבחינת תהליך המעילה, עצם הסיטואציה של סתירה היא בעייתית. עצם הכניסה למערכת כבר היא משמעותית.

לאור הבנה זאת, נוכל להציע הסבר מחודש גם לדין של ספק טומאה ברשות היחיד. אולי בדומה לסוטה, עצם המצב של כניסה לרשות היחיד שיש בה טומאה הוא בעייתי. גם לפני שנתייחס לשאלה האם בסופו של דבר האדם נטמא או לא, כבר הכניסה למערכת שנמצאת בה טומאה, היא מצב בעייתי כשלעצמו. אמנם, בדין טומאה ברשות היחיד הכניסה למערכת אינה שלב סופי בתהליך כלשהו, אלא רק שלב משמעותי בתהליך ההיטמאות; ובזה שונה דין טומאה ברשות היחיד מדין סוטה. אך המשותף לסוטה ולטומאה ברשות היחיד הוא שבשני התחומים לעצם הכניסה למערכת יש משמעות כשלעצמה. בטומאה ברשות היחיד אנו אומרים שעצם כניסת האדם למערכת הטומאה נתפסת כקריבה לטומאה, כתחילת תהליך ההיטמאות. וכיוון שהאדם נכנס למצב בעייתי, והתחיל את תהליך ההיטמאות, אנו מניחים שהתהליך הושלם והאדם נטמא. לכן ספק טומאה ברשות היחיד טמא.

השוואה לאיסור טומאת כהן

כדי לסבר את האוזן, נביא דוגמה לתחום הלכתי שבו מתייחסים לעצם הכניסה למערכת שבה נמצאת טומאה כמצב בעייתי, בלי קשר לשאלה האם האדם נטמא או לא.

אסור לכהן להיטמא למת. אך ישנם כמה דינים המכוונים אותנו להבנה שהאיסור אינו ממוקד בטומאה דווקא. כך, למשל, עולה מדברי הרא"ש, המתייחס לשאלה האם מותר לכהן להיכנס לבית שיש בו גוסס:

"אע"ג דגוסס אינו מטמא באוהל, פליגי ביה תנאי בנזיר פרק שלושה מינין (מג.) אי שרי לכהן למיעל לביתא דאית ביה גוסס או לא... ולפי גירסא זו הכתובה בספרים כהן אינו מוזהר על הגוסס... אבל בעל הלכות גדולות גורס אביי במקום ר' יוחנן, ורבא במקום ר"ל, ולפי זה הלכה כרבא לגבי אביי... נמצא כהן מוזהר על הגוסס"   (רא"ש, סוף הלכות טומאת כהנים).

לפי פסקו של בה"ג, אסור לכהן להיכנס לבית שיש בו גוסס, אף שהגוסס עדיין חי, ואינו מטמא. מדוע מוטל על הכהן האיסור הזה? בעל הפרישה ביאר: "אף על פי שטומאה אין כאן, חילול יש כאן" (פרישה, יורה דעה, ש"ע ס"ק ג). נראה שבאיסור על כהן להיכנס לבית שיש בו גוסס, משתקפת תפישה יסודית בנוגע לאופי איסור טומאה לכהן. האיסור לכהן אינו להיטמא, אלא להתקרב למת. אף שגוסס אינו מטמא, הרי מבחינות מסוימות הוא חשוב כמת, ועל כן הקריבה אליו היא קירבה למוות. ולכן אסור לכהן להתקרב לגוסס.

היסוד הזה משתקף בהלכות רבות בדיני טומאת כהן. נסתפק כאן בעוד דוגמה אחת: הרוקח כתב (סי' שט"ו) שמותר לאשת כהן מעוברת להיכנס לאוהל המת, משום שיש ספק ספיקא - שמא הוולד שבמעיה נפל, ושמא הוא נקבה. תמהו עליו האחרונים (עיין מג"א אורח חיים, שמ"ג סק"ב): מדוע נזקק להיתר מטעם ספק ספיקא? הרי הלכה רווחת בידינו שטהרה בלועה אינה מיטמאה! וגם כאן נראה שיש להשיב שאף שהוולד מיקרי טהרה בלועה, ומדיני טומאה אינו נטמא, הרי שנחשב כמתקרב למת; וממילא, לולא ההיתר מטעם ספק ספיקא היה אסור על אמו להכניסו לאוהל המת.

אם כן, על הכהן נאסר להתקרב למת, ולאו דווקא להיטמא לו. עצם ההתקרבות למת היא הבעייתית, גם אם לא הייתה טומאה ממש [3]. נוכל להשתמש במודל דומה בנוגע לדין ספק טומאה ברשות היחיד: עצם הכניסה למערכת שנמצאת בה טומאה היא בעייתית. כאשר האדם נכנס למערכת כזו, היינו - לרשות היחיד שיש בה טומאה, הוא כבר עשה צעד ראשון בתהליך ההיטמאות. ולכן אנו מניחים שהתהליך הושלם והוא נטמא לחלוטין, כל עוד לא הוכח אחרת. כאשר הטומאה נמצאת ברשות הרבים, אין כאן מערכת סגורה שהטומאה בתוכה. רק רשות היחיד יכולה להוות מערכת כזו [4].

ספק ביאה וספק מגע ברשות היחיד

במשנה מוזכרת מחלוקת מורכבת של רבי אלעזר וחכמים בנוגע לספק טומאה ברשות היחיד (טהרות פ"ו מ"ד-מ"ה). הגמרא במסכת בבא-בתרא מביאה מחלוקת זו:

"הנכנס לבקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פלונית, ואמר: הלכתי למקום הלז, ואיני יודע אם נכנסתי לאותו מקום ואם לאו, ר' אלעזר מטהר וחכמים מטמאין; שהיה ר' אלעזר אומר: ספק ביאה טהור, ספק מגע טומאה טמא" (בבא בתרא נה:).

רבי אלעזר קובע שהכלל "ספק טומאה ברשות היחיד טמא" תקף רק כשמדובר על "ספק מגע", ולא כשמדובר על "ספק ביאה". כאשר אדם נכנס לשדה שיש בו טומאה, ואינו יודע אם נגע בה - זהו "ספק מגע", שטמא ברשות היחיד. כאשר לא ברור שבכלל נכנס לשדה - זהו "ספק ביאה", שטהור גם ברשות היחיד. מהי הגדרת "ספק מגע" ו"ספק ביאה"? מה פשר ההבדל שקיים ביניהם לדינא, לדעת רבי אלעזר? הראשונים הציעו גישות שונות לשאלה זו.

הרשב"ם (נה: ד"ה ספק ביאה) פירש שרבי אלעזר וחכמים נחלקו האם יש כאן ספק יחיד או ספק ספיקא, כאשר לכולי עלמא ספק ספיקא טהור. רבי אלעזר טוען שבמקרה של ספק ביאה - כאשר לא ברור שבכלל האדם נכנס לשדה שבו הטומאה - יש ספק ספיקא: ספק האם נכנס לשדה, וגם אם נכנס - ספק אם נטמא.

גם ר"ת (תוס' נה: ד"ה רבי אליעזר) הסביר את המחלוקת על רקע דיני ספק ספיקא. הוא פירש שלכולי עלמא יש כאן ספק ספיקא, אלא שלדעת חכמים גם ספק ספיקא טמא ברשות היחיד. נראה לפרש שלשיטתו נחלקו האם ספק טומאה ברשות היחיד טמא בתורת ספק (היינו - הספק נשאר, ויש רק הנחיה איך לנהוג בפועל) או בתורת ודאי (היינו - הכלל של ספק טומאה ברשות היחיד מכריע את הספק). לדעת חכמים ספק טומאה ברשות היחיד טמא בתורת ודאי, ואז אין ספק ראשוני שאפשר לבנות עליו ספק ספיקא. לדעת ר' אלעזר ספק טומאה ברשות היחיד טמא בתורת ספק, ולכן מתחשבים בהיתר של ספק ספיקא.

ישנם ראשונים אחרים שהבינו שהמחלוקת אינה מתמקדת בדיני ספק ספיקא, אלא באופיו הייחודי של ספק ביאה, השונה מהותית מספק מגע. לפי הבנה זו, נחלקו רק במקרה של ספק ביאה, ולא במקרה של ספק מגע. ומצאנו בזה שלוש דעות בראשונים. הרמב"ן על אתר פירש שנחלקו הן בספק ביאה יחיד והן בספק ספיקא דביאה, כיוון שברשות היחיד אין הבדל בין ספק יחיד לספק ספיקא. רש"י (ע"ז ע. ד"ה הווי ספק ספיקא) פירש שנחלקו רק בספק ביאה יחיד, אך בספק ספיקא דביאה לכולי עלמא טהור. מהר"ם חלאווה (פסחים י. ד"ה ספק על) פירש שנחלקו רק בס"ס שהוא גם ספק ביאה, אך בספק ביאה יחיד ובספק ספיקא דמגע לכולי עלמא טמא. לשיטתו נראה להסביר שספק מגע טמא ברשות היחיד בתורת ודאי, ולכן אי אפשר לבנות עליו היתר של ספק ספיקא; אך ספק ביאה טמא ברשות היחיד רק בתורת ספק, ולכן אפשר לבנות עליו היתר ספק ספיקא לדעת רבי אלעזר.

כאמור, רש"י, הרמב"ן והמהר"ם חלאווה הבינו שלושתם שמחלוקת ר' אלעזר וחכמים אינה מחלוקת המתמקדת בדינים הכלליים של ספק ספיקא, אלא מחלוקת הנשענת על הגדרתו הייחודית של ספק ביאה. הם העלו הצעות שונות בניסוחה המדויק של המחלוקת, אבל שלושתם הסכימו שיש כאן לדעת ר' אלעזר הבדל יסודי בין ספק ביאה לספק מגע, ור' אלעזר הקל בספק ביאה מעבר למה שהקל בספק מגע.

אך מהי הגדרת ספק ביאה, ומה ההבדל המהותי בינו לבין ספק מגע? גם בזה אפשר להעלות כמה הצעות. רש"י (הובאו דבריו בתוס' ב"ב נה: ד"ה רבי אליעזר) רואה ספק ביאה כספק שנוטה יותר לקולא מבחינה מציאותית ("כיוון דמוכחא מילתא לקולא, כספק ביאה דמי"). אין ספק שזוהי הבנה קשה ביותר, שאינה מצביעה על הבדל מהותי.

לאור הצעתנו באופיו העקרוני של דין ספק טומאה ברשות היחיד, אפשר להעלות הצעה מהותית יותר. הצענו שלכניסה למערכת יש כאן משמעות עצמית של תחילת תהליך הטומאה. לפי הבנה זו, מובן מדוע בספק מגע, כשידוע שהאדם נכנס למערכת והתחיל תהליך ההיטמאות, אם לא נודע לנו אחרת אנו מניחים שהתהליך הושלם והאדם נטמא. לעומת זאת, בספק ביאה, כאשר כלל לא ברור לנו שהאדם נכנס למערכת, כל דין ספק טומאה ברשות היחיד אינו רלוונטי. דין ספק טומאה ברשות היחיד קובע שאם האדם נכנס למערכת אנו מניחים שתהליך הטומאה הושלם, כיוון שעצם הכניסה למערכת היא שלב משמעותי בתהליך הזה. במצב של ספק ביאה, כאשר כלל לא ידוע האם האדם נכנס למערכת של הטומאה, השיקולים הללו לא שייכים כלל. לכן לדעת הראשונים שהוזכרו ר' אלעזר מקל בספק ביאה, בלי קשר לשיקולים של ספק ספיקא.

דומה שאכן לפי הצעתנו להסבר דין ספק טומאה ברשות היחיד, אפשר להסביר בצורה בהירה ומובנת את ההבדל בין ספק ביאה לספק מגע. אך הבנה זו מעלה קושי לא פשוט: הגמרא מיישמת את תפישתו של ר' אלעזר בנוגע לספק ביאה בטומאה גם בנוגע ליין נסך (ע"ז ע.-ע:) ולחמץ (פסחים ט:-י.). האם גם במקרים הללו אפשר להסביר שעצם כניסת נוכרים למקום שיש בה יין וכניסת חולדה לבית שנבדק, מהווים שלב משמעותי? ותינח בנוגע ליין נסך, שם אפשר להסביר שכניסת הנוכרים למערכת שיש בה יין מתחילה תהליך של ניסוך; אך מה נסביר בנוגע לחמץ?!

נראה שכדי ליישב את הקושיה, נצטרך לאחוז בשיטתו של הראב"ד בסוגייה בפסחים. בנוגע לחמץ הסביר הראב"ד (כתוב-שם על בעה"מ בדף ד: באלפס) שבית שלא נכנס לתוכו עכבר הוא בחזקת בדוק, וכניסת העכבר כשלעצמה מבטלת את מעמדו של הבית כבדוק, גם כשלא ידוע האם אכן העכבר הותיר בבית חמץ. לפי הבנה זו גם הסוגייה בפסחים משתלבת במהלך שהצענו: גם שם עצם הכניסה למערכת מהווה שלב משמעותי ומשנה את המעמד.

מעתה נוכל לחזור להצעתנו, ולבאר שהחלוקה בין ספק ביאה וספק מגע משקפת את האופי היסודי של דין ספק טומאה ברשות היחיד. לפי הצעתנו ספק טומאה ברשות היחיד טמא משום שעצם הכניסה למערכת שיש בה טומאה היא שלב משמעותי בתהליך ההיטמאות. להבנה זו, מתבקשת האבחנה בין ספק מגע, שהוא ספק בתוך המערכת, לספק ביאה, שם לא ברור שאכן האדם נכנס למערכת שבה נמצאת הטומאה. ההבנה העקרונית מבארת היטב את הסוגייה, ודומה שגם הביאור החלק בסוגייה מהווה אישוש להבנה העקרונית.

---