מוקדש לזכרה הנעים

של חמותי היקרה דינה הכהן ז"ל

ששתיקת אמונתה התמימה והזכה

הייתה אות ומופת לקבלת הדין באהבה

שתיקת האבלים / ארל'ה הראל

כתב הרמב"ם בסוף הפרק החמישי של הלכות אבל:

"האבל אסור בשאילת שלום, שנאמר האנק דום... ואם בשאלת שלום נאסר באבל קל וחומר שהוא אסור להרבות דברים ולשחוק שנאמר - דום"   (הלכה כ).

הדין הראשון שהוזכר בפתיחת ההלכה, מקור מפורש לו בברייתא במועד קטן (טו.), אך המשך דבריו של הרמב"ם, האוסרים על האבל להרבות בדברים ולשחוק - מהו מקורם?

הכסף משנה במקום התנסח בלשון לא שגרתית: "הם דברי רבינו הראויים אליו". כלומר - הוא אינו מפנה למקור, אלא רואה בדברים חידוש מוחלט של הרמב"ם, הראוי אליו.

ויתירה מזאת יש לשאול. מה מטרתו של איסור זה? רבות אני מתלבט בשאלה העקרונית מהי מטרת דיני אבילות. האם מכוונים הדברים כדי לעורר בלב האבל את תחושת הצער על מות קרובו, או שמא באים הם לנתבם לאפיקים מסוימים? וספציפית לדין זה - האם מעוניין הרמב"ם ליצור בסביבת האבל אווירת נכאים, ולצורך כך הוא אוסר עליו את השיחה והשחוק, או שמא באה שתיקה זו לבטא עיקרון רוחני מסוים?

על שאלה זו אנסה לעמוד, תוך עיון בנקודות במשנתו של רבנו המהר"ל בהתייחסותו למהותה של האבלות.

השלמות וההעדר

הבה נעיין בהסבר הראשוני שנותן המהר"ל לעיקרון הדממה:

"האדם, כאשר הוא בשלמות הגמור, אז נותן שבח ושירה למי שממנו השלמות, והפך זה האבל, שהגיע לו ההפך, שהוא ההעדר והמיתה, הוא יושב דומם, ולא יפתח את פיו"   (נצח ישראל פרק מ"ג) [1].

שני מצבים לו לאדם - השלמות וההעדר. כאשר מצוי הוא בעולמה של השלמות, כל הסובב אותו מלא אך טוב ואור, משבח הוא ומהלל את בוראו. כאשר האדם חש וחווה את תחושת השלמות, הנובעת מסיפוק צרכיו (הרוחניים והגשמיים), לא יכול הוא אלא לשיר שיר-שלום למלך שהשלום שלו. אך כאשר נוגעת בו מכת ההעדר, כאשר נחסר דבר מן המציאות האידיאלית המושלמת, דממה שוררת, וקול דממה דקה ישמע.

נשים לב - המשוואה שמציב המהר"ל אינה מדויקת: כאשר האדם נמצא בשלמות הוא משבח את נותן השלמות; ואילו כאשר מצוי הוא בהעדר - יושב דומם, ואינו מפנה דבר אל היושב במרומים.

קביעה זו מעוררת תמיהה: וכי ההעדר אינו נובע ממקור הכל - אלוקינו שבשמים? מדוע כאן לא יוצאת כל קריאה (גם אם לא קריאת הלל ושבח) אל עברי שמים, מדוע כאן "יושב האבל דומם, ולא יפתח את פיו"? דווקא עריכת המשוואה בין שעת השמחה לשעת הצער אמורה הייתה להוביל אותנו לשתי תגובות שונות של המאמין מול אלוקיו. גם בשעת צרתו של המאמין, מצפים היינו למצוא צורת ביטוי לאמונתו ולהכרה בכך שמאת ה' הייתה זאת, גם אם לא נגילה ונשמחה בו!

כוח ופועל

מענה לשאלה זו נותן המהר"ל בספרו "דרך חיים":

"כבר בארנו למעלה, כי החיות נקרא דבור, וכמו שתרגם אונקלוס: 'ויהי האדם לנפש חיה' - 'והות האדם לרוח ממללא'. ורמז לזה גם כן שהרי המתים נקראו יורדי דומה מלשון דמימה... וכל זה כי הדיבור חסר מן המתים" (על פרקי אבות, פ"ו מ"ט).

עד כאן הסביר המהר"ל את שתיקת המתים. ומה עם שתיקת האבלים? ממשיך המהר"ל ואומר:

"ועל זה רמזו חכמים (בבא בתרא ט"ז:) כי האבל אין לו פה, והדמימה הוא לאבל שהגיע מיתה אליו, ואין ראוי שיהיה מוציא הדבר אל הפועל שיהיה בשלמות, כי אין דבר שהוא יציאה מן הכח אל הפועל כמו הדיבור שפותח פיו ומוציא הדיבור אל הפועל, וכאשר פיו סתום הוא בכח בלבד ולכן ראוי אל האבל דמימה, והדיבור אל מי שיש לו שמחה"   (שם).

כלומר, אין לך פעולת הוצאה מן הכוח אל הפועל כפעולת הדיבור. עד שיצא הדבר מפיו של המדבר, לא היה כלל בעולם, והנה - באחת נולד ובקע אל המציאות. המהר"ל מנסח עיקרון זה במקום נוסף:

"מפני כי הקול מורה על מציאות, שזה עניין הקול, שהוא יוצא אל המציאות, והוא נמצא ונשמע אל אחר... כי דברים שאין להם מציאות בשלמות, הוא יושב דומם, כדכתיב 'ישב בדד וידם כי נטל עליו'..."   (נתיבות עולם, נתיב השתיקה, פרק ב').

כלומר, המעבר של תוכן הדיבור מאדם אחד לרעהו, מתבצע על ידי הדיבור. ישנה כאן פעולה של הוצאה מהכוח - מחשבת המדבר, אל הפועל - שמיעת המאזין. פעולה יצירתית זו של דיבור, מאפיינת, על פי המהר"ל, מציאות של חיים תוססים ודינמיים, ואין לה מקום בעולמו של האבל השרוי בעולם המוות וההעדר.

אך נראה כי לא ניתן להסתפק בטעם זה של המהר"ל. וכי מה בכך שיש בדיבור הוצאה מן הכוח אל הפועל? מדוע אמורה להתאפיין האבלות בחידלון מעשים? אדרבא - יוציא האבל את דבריו מהכוח אל הפועל, ובכך ימשיך את שלשלת העשייה שנגדעה על ידי קרובו המת, שכבר איננו יכול לדבר.

יתירה מזאת: רב כוחו של הדיבור כדי לבטא את תחושותיו הקשות של האבל, ולהביע את הכרתו בהשגחה האלוקית על המציאות האנושית על כל חלקיה. דווקא על ידי האמירה היה יכול האבל לקבוע בנפשו בחוזקה את תפיסתו ההיולית והאוורירית משהו, ולעגן אותה על ידי מערכת של מעשים חיצוניים!

נראה, כי כדי להתמודד עם שאלות אלו, עלינו להפליג למעשהו רב הרושם של אהרן הכהן, שמעניק מימד נוסף לשתיקתו של האבל.

וידם אהרן

בעל שבולי הלקט כבר קישר בספרו בין חובת שתיקת האבל, לתקדים ההסטורי של אהרן הכהן במות עליו שני בניו:

"האבל... אסור לו להרבות דברים, שאם מרבה דברים נראה כמי ששכח צערו, ואינו נראה כאבל, ומצינו שכר השתיקה לגבי אבל, שכן מצינו באהרן כשמתו נדב ואביהוא דכתיב 'וידם אהרן' וסמיך 'וידבר ה' אל אהרן'..." (הלכות שמחות אות כ') [2].

ואכן, באותו מעמד מרטיט, מתארת התורה:

"ויאמר משה אל אהרן: הוא אשר דיבר ה' לאמר בקרובי אקדש, ועל פני כל העם אכבד. וידם אהרן"   (ויקרא י', ג).

רש"י על אתר מביא את דברי המדרש [3]:

"וידם אהרן - וקבל שכר על שתיקתו. ומה שכר קיבל? שנתייחד עמו הדיבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין" [4].

על דברי רש"י אלה, מעיר המהר"ל:

"דאם לא כן, 'וידם אהרן' למה לי? כי אחר שלא כתב שדיבר אהרן - בוודאי שתק, ולמה צריך לומר 'וידם אהרן'? אלא - לכן נכתב, שקיבל שכר על שתיקתו, שנתייחד עמו הדיבור, מידה כנגד מידה: הוא שתק מן הדיבור ונתייחד עמו הדיבור"   (גור אריה שם, אות ג').

יסוד גדול מלמדנו כאן המהר"ל: השתיקה שבה עסקנו, הרי נתפסת בדרך כלל כחידלון, כרפיון וכשיתוק. השותק אינו אלא משותק, ואין לך חולשה כחולשה שבשתיקה.

אך שתיקת אהרן איננה נובעת מחולשה, ולכן תוצאותיה איננה פגיעה בחיים, אלא דווקא תעצומת החיים - השראת שכינה. שכן, מהי ה"מידה כנגד מידה" שבשכרו של אהרן? הוא הרי שתק, וכנגד - היינו מצפים לשתיקה אלוקית!

אלא ששתיקתו של אדם כאהרן, לא מתוך חולשה נובעת היא, אלא מחוזק - חוזק אמונתו במשפט האלוקי ובדיין האמת. בשתיקתו, ביטא אהרן את הכרתו בהשגחת הא-ל על ברואיו, ובכך שלא רק מעשיו ופעליו של האדם הם המכריעים את גורלו, אלא שיד ההשגחה והרצון האלוקי מנווטים את דרכו של האדם בעולמו.

ואכן, ראייה לפירוש זה ניתן למצוא בגירסה קדומה של תרגום אונקלוס:

" 'וידם אהרן' - ושבח אהרן"   (מובא בתורה שלמה שם אות כ"ז).

ובמדרש מאור האפלה שם:

"כלומר, שהודה לקב"ה על שאירע לו"   (מובא בתורה שלמה שם).

והרי התורה אומרת מפורשות - "וידם"?! וכיצד זה מתאר המדרש את אהרן הדומם כמודה לה', בשעה ששתק ולא הוציא מילה מפיו? היכן היא הודאתו והיכן הוא שיבוחו?

אלא, שאין לך שבח גדול משתיקתו של אהרן. בשתיקה זו, מביע אהרן את אמונתו ותודתו. הוא זועק, זועק בשקט. הוא מרים ידיו אל שמים, ומתוך לב מורתח, הוא כולא צווחה שעמדה על קצה לשונו, וממיר אותה בשתיקה שיש בה הוד, הוד של קבלה, הוד של אמונה, הוד של הודאה. הוא נזכר במה שאמר לו אחיו - "בקרובי אקדש". הוא יודע כי עליו להודות לה' על אשר גמל אותו, אך הוא יודע גם שהדרך העמוקה ביותר לבטא הודיה זו, היא דווקא על ידי שתיקה. וידם!

במקום אחר מוסיף המהר"ל נדבך נוסף למשמעותה של השתיקה, שמעמיק את הבנתנו ביחס לשתיקתו של אהרן:

"כי מי שהוא מונע הדיבור שלו - מוכח שהוא יודע דעת, ולכן מונע הדיבור... וכאשר מונע הדיבור אז מורה כי השכל שלו אינו מוטבע בחומר, רק נבדל ממנו. ולפיכך אינו מדבר האבל כי השכל הנבדל אצלו עיקר" (נתיבות עולם, פרק א').

שתיקת אהרן, על כן, אינה נובעת מחוסר הערכה עצמית ומחידלון, אלא מידיעת מהותו העצמית של האדם כישות רוחנית, אשר מרכזה ועיקרה נטוע בעולמה הנשמתי, בעולם המחשבה ולא בעולם הדיבור והמעשה. בשתיקתו, מורה אהרן על הכרתו בסולם הערכים הנכון, בו ממוקדת אישיותו המטאפיסית של האדם כחלק אלוק ממעל. תודעה עצמית זו, מורה על הקשר האמיץ שטווה האדם בין נשמתו לבין אלוקיו שבשמים.

לכן, השכר הראוי לאהרן על שתיקתו, על פי המהר"ל, הוא התגלות מטאפיסית מיוחדת אל נשמתו של אהרן, שזה עתה הוכיחה את דביקותה העילאית בבוראה. מתוך ביטול תנועתו הנפשית הטבעית של הכהן הגדול מאחיו, העומד לברך את העם ואת אלוקיו, זוכה אהרן לקבלת יצירה חדשה - השראת שכינה ההופכת לדברי תורה. תורה זו תידרש על ידי חכמי תורה שבעל פה לדורותיה, אך כעת דווקא השתיקה היא זו שמביאה את אהרן אל נטיעת דבר ה' בעולם.

דממת האבלים, אם כן, אינה דממה של חולשה, אלא להיפך - היא ביטוי לעוצמת האמונה; לידיעה כי הכל מידו ניתן, וגם נלקח; להבנה כי אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא.

דוד המלך, במזמורי התהלים שלו, ביטא גם כן את עוצמתה וכוחה של השתיקה, כמעידה על גבורת האמונה וגדולתה: "דום לה', והתחולל לו [רש"י: המתן לישועתו]!" (תהלים ל"ז, ז), קורא דוד המלך. לא ייאוש ואבדן תקווה יש בדומיית דוד, כי אם ידיעה ברורה שהישועה בא תבוא [5].

ובמקום אחר שר דוד:

"אך לאלוקים דומי נפשי, כי ממנו תקוותי"   (שם ס"ב, ו).

ופירש ראב"ע:

"ואני אומר לנפשי - אך לשם לבדו דומי נפשי".

שתיקת תקווה מצויה כאן, שתיקה הנובעת מהכרת קוצר ידינו ורוחב ידו של אבינו שבשמים, מושיענו ומגיננו הוא.

ובקינתו של ירמיהו, בנאום הגבר המתאבל על חורבנה של ירושלים:

"ישב בדד וידם, כי נטל עליו"   (איכה ג', כח).

וגם כאן מפרש רש"י:

"מי שאירע לו אבל וצרה, ישב גלמוד ויצפה לטובה, כי נטל עליו - כי בעל הגזירות נשא עליו הגזרה הזו".

עצם הידיעה, כי מאת ה' הייתה זאת, הופכת את האסון מגורל לייעוד [6], מגורם משתק לגורם מפריח. אך לפני הפריחה, חייבת לבוא ההכרה - ההכרה בכך, שאכן יד ה' הייתה בדבר. הכרה זו באה לידי ביטוי (ואף מעמיקה) על ידי שתיקת ההודאה בריבונותו של אדון עולם על ברואיו.

לכן צריך האבל למעט בדיבור ובשיחה - לא כדי שאווירת נכאים תשתלט עליו ועל הסובבים אותו, אלא כדי לתת מקום לכוח העליון השולט בעולמנו לומר את דברו.

אם בתחילת דברינו הצטיירה השתיקה כמבטאת את החידלון וההעדר שמסמלים את המפגש עם המוות, הרי שכעת נפגשים אנו עם כוחה היוצר של אותה שתיקה: אין לך קריאת אמונה נשגבה, כקריאת האמונה שגלומה בשתיקה. דווקא בהימנעותו מפעולה, מגיע האדם לשיאי יכולתו בתור בן אנוש - הכרה עמוקה בריבונותו של הקב"ה על האדם והעולם, ובהשגחתו עליהם.

כפל פנים זה שבשתיקה, מאפיין את הדואליות שבעולם האמונה ככלל - התבטלותו של האדם לנוכח הדר גאונו של מלך מלכי המלכים, היא היא גדולתו הנשגבה ביותר בימי חלדו על האדמה. בהתמודדו עם תופעת המוות הנוראה, נותן האדם ביטוי חד למורכבות זו שמאפיינת את כל חייו.

וכשמתו מוטל לפניו, ותחושת החידלון כה עזה, אומר האבל בשתיקתו:

"ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך"

---