למעמדה של בית אל עד בחירת ירושלים / איתמר ניצן

ההתגלות ליעקב

ביציאתו של יעקב מבאר שבע לחרן, הוא זוכה להתגלות אלוקית בדמות סולם אשר מלאכים עולים ויורדים בו. זוהי ההתגלות הראשונה אל יעקב, היא מפתיעה אותו והוא מייחס את סיבתה למקום בו הוא ישן:

"וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים" (כ"ח, טז-יז)[1].

התורה אף היא מדגישה לנו שההתגלות קשורה למקום בו ישן יעקב:

"ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא" (שם, יא).

מקום זה, שבו זוכה יעקב להתגלות ה', הוא העיר בית אל:

"ויקרא את שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשנה" (שם, יט).

במקום זה מתגלה ה' ליעקב גם מאוחר יותר, בבואו מפדן ארם:

"ויעל מעליו אלקים במקום אשר דבר אתו. ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו מצבת אבן ויסך עליה נסך ויצק עליה שמן. ויקרא יעקב את שם המקום אשר דבר אתו שם אלקים בית אל" (ל"ה, יג-טו).

ואכן, יעקב קורא למקום בית אלוקים ואף נודר להקים שם מצבה ובית אלוקים. בהמשך כאשר מתגלה ליעקב מלאך האלוקים הוא מכנה את עצמו "הא-ל בית אל" (ל"א, יג), וכך גם קורא יעקב למקום המזבח שבנה בבית אל (ל"ז, ז). ייחוס זה של ההתגלות לבית אל מפתיע, מאחר שבהמשך התנ"ך אנו לא מוצאים חשיבות מיוחדת לבית אל. בית אל אף מסמלת את עבודת העגלים ואת חטאי מלכות ישראל. אם ההתגלות הייתה בירושלים היא הייתה מובנת יותר, בגלל שהתורה מייחסת לה קדושה וסביר שה' יתגלה לאדם עקב שהותו בה. ואכן, חז"ל ייחסו התגלות זו לירושלים:

"ויפגע במקום - לא הזכיר הכתוב באיזה מקום אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה שנאמר בו וירא את המקום מרחוק" (רש"י כ"ח, יא, על פי חולין צא:).

אך בשום מקום לא מצאנו שירושלים נקראת בית אל, וקשה להלום פירוש זה אם נבין אותו כפשוטו. במאמר זה נטען שעד בחירת ירושלים בידי דוד היה לבית אל מעמד מקביל למעמדה של ירושלים, ומכאן שכשם שראוי שה' יתגלה לאדם בגלל שהוא נמצא בירושלים ראוי שיתגלה אליו גם בעקבות הימצאותו בבית אל.

"המקום אשר יבחר ה' "

העיר ירושלים איננה מוזכרת בתורה בשמה, ועד תקופת דוד לא הייתה לה חשיבות מיוחדת. בתורה אמנם מופיע ציווי לעבוד את ה' במקום מסוים אך לא נזכר מהו המקום:

"ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' אלהיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם בטח. והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם עולתיכם וזבחיכם מעשרתיכם ותרמת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה'" (דברים י"ב, י-יב).

העיר שנבחרה, בסופו של דבר, היא ירושלים. כך נאמר בפסוק שמקביל לפסוקים אלו במלכים א: "בירושלם העיר אשר בחרתי לי לשום שמי שם" (י"א, לו). אך בספר דברים נאמר "יבחר" בלשון עתיד, ומשמע מכך שבזמן הכניסה לארץ לא רק שה' לא אמר לעם ישראל שהעיר הנבחרת הנה ירושלים, אלא שה' עדיין לא בחר בה. לכאורה, דברינו נסתרים מכך שמסיפור העקדה עולה שכבר בימי האבות הייתה לירושלים חשיבות מיוחדת. עקדת יצחק הייתה בהר המוריה, ובדברי הימים נכתב שהר המוריה הוא הר הבית אשר בירושלים:

"ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלם בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי" (דברי הימים ב ג', א).

וכבר בעקדת יצחק נרמז שהר המוריה הוא הר ה' ושאליו תהיה העלייה לרגל:

"ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (כ"ב, יד).

לשונו של הפסוק מקבילה באופן ברור ללשון הפסוק שעוסק בחובת העלייה לרגל:

"שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדן ה'" (שמות כ"ג, יז).

מעבר להקבלה לשונית זו, קיימת גם הקבלה עניינית בין עקדת יצחק לעבודת הקרבנות. יצחק נעקד על המזבח ובסופו של דבר מוקרב תחתיו איל, וכנגד זה גם בעבודת הקרבנות נדרשת מהאדם נכונות להקריב את עצמו תחת הקרבן. דרישה זו מופיעה במדרש:

" 'ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' '. אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה? עני. מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו לפני" (מנחות קד:)[2].

מדברים אלו עולה שבוודאי הייתה לירושלים חשיבות גם לפני תקופתו של דוד. אלא שחשיבות מיוחדת זו אינה מבטלת את העובדה שבזמן הכניסה לארץ, ירושלים עדיין לא נבחרה באופן סופי, ומכך אפשר להסיק שהייתה אפשרות נוספת למקום הקמת המקדש.

שני המקומות בהם יכול היה להיבנות המקדש הם בית אל וירושלים. את שני המקומות קידשו האבות: אברהם קידש את הר המוריה בעקדת יצחק וייתכן שהר המוריה אף נקרא בפרשה זו "הר ה' "[3], שהנו כינוי להר הבית. כמו כן הוא פגש את מלכי צדק מלך שלם, שככל הנראה יש לזהותה עם ירושלים[4], ונתן לו מעשר.

יעקב, לעומת זאת, קידש את בית אל. מסיבה זו ההתגלות ליעקב הייתה בבית אל ושם הוא הקים מצבה ומזבח ונדר לבנות בית אלוקים, שמשמעותו, כנראה, מקדש.

כל אחד מהאבות קידש אתר אחד ולא הגיע לשני. בשום מקום לא מצינו שיעקב הגיע להר המוריה. לגבי אברהם, הכתוב אף מדגיש שחנייתו לא הייתה בבית אל:

"ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל, ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם, ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה' " (י"ב, ח).

וילך למסעיו מנגב ועד בית אל, עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה בין בית אל ובין העי, אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשנה ויקרא שם אברם בשם ה' " (י"ג, ג-ד).

הכתוב מדגיש לנו שאברהם נטה אוהלו ובנה את מזבחו מקדם לבית אל ולא בבית אל עצמה[5]. אברהם לא היה בבית אל, שער השמים בו שורה השכינה, אלא היה "מקדם", מרוחק מהשכינה. הסיבה לכך שאב שקידש מקום אחד לא היה במקום השני היא שהאבות יצרו שתי אפשרויות מקבילות למקום המקדש. שתי האפשרויות אינן יכולות להיפגש מאחר שהתורה מצווה אותנו להקים מקדש אחד. התורה אף אוסרת, לפחות בזמן שהמקדש קיים, להקריב קרבנות במקומות אחרים (דברים י"ב, ד-יט).

הצורך בשתי אפשרויות למקום המקדש נובע משתי אפשרויות ההנהגה שהיו קיימות בעם ישראל: שלטונו של שבט יהודה והנהגתם של שבטי יוסף. העובדה שיעקב הוא שקידש את מקדשו של יוסף ואברהם הוא זה שקידש את מקדש יהודה נובעת ככל הנראה מסיפור חייהם. אברהם קידש את המקדש שבגבול יהודה בגלל שהוא התיישב בחברון שבנחלתו, ובבאר שבע שבנחלת שמעון, הנספחת לנחלת יהודה[6]. יעקב, לעומת זאת, קידש את המקדש האמור לקום בגבול בני יוסף שכן הוא זה שקנה את חלקת השדה בשכם, הנמצאת בנחלת מנשה, וכמו כן הבן האהוב עליו ביותר הוא יוסף.

מקדש יהודה ומקדש יוסף

לאחר שראובן נדחה בידי יעקב, מאחר שחילל יצועי אביו, יהודה ויוסף היו שני השבטים שהתחרו ביניהם על הנהגת עם ישראל. שניהם קיבלו ברכות ארוכות באופן משמעותי משאר השבטים ולשניהם הובטחה הנהגה:

"לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו..." (מ"ט, י).

"ברכת אביך גברו על ברכת הורי עד תאות גבעת עולם תהיין לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו" (שם, כו).

שבט המושלים ומטה המחוקק[7] מסמלים שלטון והנהגה, ופירוש הביטוי "נזיר אחיו", הנו האדם העונד נזר, כתר, כלומר מלך אחיו. כך בברכת יעקב. בברכת משה, לעומת זאת, יהודה מקבל ברכה קצרה שאיננה כוללת שלטון, ואילו יוסף מקבל ברכה ארוכה הכוללת שוב את הביטוי "נזיר אחיו" (דברים ל"ג, טו). ואכן, המנהיג לאחר משה הנו יהושע, בן לשבט אפרים, והמקומות המקודשים הנם שכם ושילה. ליד שכם נכרתה ברית הר גריזים והר עיבל ובה וב"מקדש ה' " (יהושע כ"ד, כו) שבה, כרת יהושע ברית עם העם בסוף ימיו; בשילה היה המשכן מימות יהושע עד ימי עלי. לאחר חורבן שילה היה המשכן בנב ובגבעון ורק לאחר בחירת דוד ורצונו לבנות בית לה' בירושלים ניתן הציווי שבנו של דוד יבנה בה את המקדש. מכאן, שמיקום האתר המקודש תלוי בשבט המנהיג. תלות זו, וכן הקשר בין בחירת דוד לבחירת ירושלים נאמרו במפורש על ידי משורר תהילים:

"ויטש משכן שלו אהל שכן באדם... וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר. ויבחר את שבט יהודה את הר ציון אשר אהב. ויבן כמו רמים מקדשו כארץ יסדה לעולם. ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאת צאן. מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו" (תהילים ע"ח, ס, סז-עא).

הקשר בין בחירת דוד לבחירת ירושלים מופיע גם בדברי אחיה השילוני לירבעם:

"והשבט האחד יהיה לו למען עבדי דוד ולמען ירושלם העיר אשר בחרתי בה מכל שבטי ישראל... ולא אקח את כל הממלכה מידו כי נשיא אשתנו כל ימי חייו למען דוד עבדי אשר בחרתי אתו אשר שמר מצותי וחקתי" (מלכים א י"א, לב-לד).

מאחר שבספר בראשית המאבק בין יהודה ויוסף שקול, ובברכת משה הוא אף נוטה לטובת יוסף, אנו חייבים להניח שהייתה אפשרות שהמקדש יוקם בנחלת יוסף, או ליתר דיוק בגבול שבין יוסף לבנימין.

"ובין כתפיו שכן"

הסיבה שעל המקדש של שבט יוסף לקום בגבול שבין יוסף לבנימין, ולא בנחלת יוסף עצמה, היא שהשראת השכינה היא בחלקו של בנימין. כך למדו חז"ל מברכת משה לבנימין:

"לבנימן אמר ידיד ה' ישכן לבטח עליו חפף עליו כל היום ובין כתפיו שכן"

(דברים ל"ג, יב).

"כי אתא רב דימי אמר רבי, בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל: בשילה, ונוב וגבעון, ובית עולמים, ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימין, שנאמר: 'חופף עליו כל היום', כל חפיפות לא יהו אלא בחלקו של בנימין" (זבחים קיח:).

רבי אומר שכל המקומות בהן שרתה השכינה הם בנחלת בנימין, וכולל בכך את שילה. על כך יש לתמוה, שהרי שילה איננה בחלקו של בנימין אלא בחלקו של יוסף. הגמרא שם עונה על כך ואומרת ש"רצועה הייתה יוצאת מחלקו של יוסף לחלקו של בנימין" ובה היה בנוי המשכן. תירוץ זה לא מתיישב עם פשטי המקראות בספר יהושע[8], אך הרעיון שעומד מאחוריו ברור. לחז"ל היה חשוב לומר שכל מקומות השראת השכינה היו בנחלת בנימין. מכאן שלמרות שהמשכן היה בשילה זמן רב, היא לא הייתה ראויה שיוקם בה המקדש, ואכן בשילה מעולם לא נבנה מקדש קבוע, ואף לא מוזכר שהייתה כוונה לבנות בה מקדש כזה. מכיוון ששילה איננה מקום בעל מעמד קדושתי מיוחד, היא לא הייתה מיועדת מעולם לשמש כמקום הקמתו של מקדש הקבע, ולכן גם אף אירוע מספר בראשית לא ארע בה, וזאת בניגוד להר המוריה ולבית אל שמקומם בתקופת האבות בולט. הוכחה נוספת לכך שבשילה לא אמור היה לקום מקדש קבוע היא שבספר דברים נאמר שה' יבחר את מקום השראת שכינתו רק לאחר הנחלת הארץ וההנחה מהאויבים:

"ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' אלהיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם בטח. והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם..." (דברים י"ב, יא-יב)[9].

בניגוד לציווי שבספר דברים, המשכן הובא לשילה לפני סיום כיבושה של הארץ, וחלוקתה לשבטים:

"ויקהלו כל עדת בני ישראל שלה וישכינו שם את אהל מועד והארץ נכבשה לפניהם. ויותרו בבני ישראל אשר לא חלקו את נחלתם שבעה שבטים" (יהושע י"ח, א-ב).

מדברים אלו עולה ששילה איננה המקום בו ראוי היה לבנות את המקדש, במידה ששבט יוסף היה זוכה במלוכה. שילה הייתה משכן ארעי כנוב וגבעון, שאמנם נבנה בהן המשכן אך הן לא היו מיועדות לבית עולמים[10]. בניגוד לשילה, בית אל נמצאת בגבול בנימין ושבטי יוסף, כשם שירושלים נמצאת בגבול בנימין ויהודה:

"ועבר משם הגבול לוזה אל כתף לוזה נגבה היא בית אל וירד הגבול..." (יהושע י"ח, יג).

"ועלה הגבול גי בן הנם אל כתף היבוסי מנגב היא ירושלם ועלה הגבול..." (שם ט"ו, ח).

מכאן אפשר להסיק שבית אל ולא שילה היא העיר המתאימה להיות עיר מקדשו של יוסף, ומסיבה זו התגלה ה' ליעקב דווקא בבית אל. אמנם, חז"ל ייחסו, כאמור, את סיבת התגלות ה' ליעקב להימצאותו בירושלים, וזאת מכיוון שעל פי ההלכה אין קדושה מיוחדת לבית אל. אך על פי טענתנו סיבת ההתגלות בבית אל ברורה, שכן מעמדה של בית אל עד בחירת דוד וירושלים היה זהה למעמדה של ירושלים. שתי הערים היו מועמדות להיבחר כעיר הקודש וכמקום המקדש. ניתן אולי להציע, שגם חז"ל, בקבעם שההתגלות הייתה בירושלים, לא התכוונו אלא לומר שמעמדה של בית אל באותה תקופה מקביל היה למעמדה של ירושלים. ייתכן גם, שהאמירה שהר המוריה עבר לבית אל וחזר לירושלים, כפי שמסביר רש"י (בראשית כ"ח, יז) את דברי חז"ל, באה לסמל את העובדה שקדושת בית אל עברה לירושלים לאחר שזו נבחרה, ולא שהר המוריה עבר בפועל לבית אל.

חטא ירבעם

כאמור, לאחר שנתקדשה ירושלים אין חשיבות מיוחדת לבית אל. אבל עצם העובדה שיעקב קידש אותה, והעובדה שבעבר הייתה אפשרות שבה יוקם המקדש, גרמו לכך שכאשר התפלגה הממלכה וירבעם חיפש מקום לבנות מוסד מקביל לבית המקדש בירושלים הוא עשה זאת בבית אל. ירבעם הציב עגלים גם בדן, אך בית אל הייתה המקום המרכזי מבין השניים, בה הקריב ירבעם את קרבנות החג שבדה מלבו (מלכים א י"ב, לג) והיא משמשת כסמלה של ממלכת ישראל בדברי הנביאים[11].

מסתבר שטענה מעין זו שימשה את נביאי השקר שתמכו בירבעם בהקימו את העגל והמזבח בבית אל. קל היה לשכנע בכך את בני יוסף שכמובן לא רצו ששבט יהודה ייטול את ההנהגה. אך דווקא אחיה השילוני, תושב העיר שילה שמן הסתם שייך היה לבני יוסף, הוא זה שהדגיש שבחירת דוד וירושלים הנן סופיות, ומכאן שלבית אל כבר אין חשיבות מיוחדת מעבר לשאר ערי הארץ:

"ולבנו אתן שבט אחד למען היות ניר לדויד עבדי כל הימים לפני בירושלם העיר אשר בחרתי לי לשום שמי שם" (מלכים א י"א, לו).

בזמן פילוג הממלכה לא קיבלו בני יוסף ומלכיהם את הנהגת שבט יהודה ואת דברי אחיה השילוני ולכן קידשו את בית אל. אך על פי נבואת יחזקאל, בעתיד יסכימו בני יוסף להנהגת יהודה, ומכאן שיקבלו גם את קדושת ירושלים:

"דבר אלהם: כה אמר אדני ה' הנה אני לקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי... ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכלם למלך ולא יהיה עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד... ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכלם... ודוד עבדי נשיא להם לעולם... ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם" (יחזקאל ל"ז, יט-כו). (יחזקאל ל"ז כ-כח.)