מעמדו של עבד כנעני / חיים נבון

א. זיקה כפולה

מהגמרא עולה (לט: [1]) שלעבד כנעני ישנה זיקה כפולה לאדוניו: זיקת "ממון" וזיקת "איסור". כלומר: מצד אחד לאדון יש בעלות ממונית על עבדו, בעלות שלכאורה אינה רק על מעשי ידיו של העבד, אלא על גופו ממש (לז:) [2]. מצד שני, לאדון יש גם זיקה אישית לעבדו. העבד מוגדר כחלק ממשק הבית של האדון, ולאדון יש שליטה עליו גם מעבר למישור הממוני: כך, למשל, אם עבד כנעני טבל לשם גירות בלא הסכמת רבו, הטבילה אינה חלה (נימוקי יוסף, יבמות טו: ד"ה אמר) [3].

הגמרא מבארת לנו לאיזה מודל עלינו להשוות את הזיקה האישית שבין עבד כנעני לאדונו. הסוגיה קובעת שלאחת הדעות אם מת אדם בלא יורשים משתחררים עבדיו, אף בלא גט שחרור, ומנמקת מדוע:

"מה אשתו משתלחה בלא גט, אף עבדיו משתלחים בלא גט"   (לט.).

הגמרא קובעת כי זיקתם של העבדים לאדונם מקבילה - מבחינה זו - לזיקת אישה לבעלה. כשם שאישה שמתקדשת הופכת ל'אשת איש', וחלים עליה דינים מיוחדים במישור האישי, כך גם דינם של עבדים. כניסתו של העבד למשק הבית של אדונו משנה את מעמדו האישי, ועם מות האדון - כאשר אין לו יורשים - פוקע מעמד אישי זה [4].

ב. מצבי ביניים

לאור ניתוחנו לעיל, נצפה למצוא מצבי ביניים, שבהם לעבד ישנה זיקה אחת בלא הזיקה השנייה. ואכן, נראה שישנן דוגמאות רבות למצבי ביניים אלו.

1. המפקיר עבד

שמואל טוען שעבד שרבו הפקירו יצא לחירות, ואינו צריך גט שחרור, כיוון ש"עבד שאין לו רשות לרבו עליו - אינו קרוי עבד" (לח.), כלומר - הפקעת הזיקה הממונית גורמת ממילא להפקעת הזיקה האישית. רבי יוחנן חולק על שמואל, וטוען שעבד כנעני שרבו הפקירו יצא לחירות אך צריך גט שחרור. לדעתו, במקרה כזה הזיקה הממונית פקעה, אך הזיקה האישית לא פקעה; וכדי להשלים את התהליך, צריך גט שחרור. לדעת רבי יוחנן, עבד שרבו הפקירו נמצא במצב ביניים לפני שיקבל גט שחרור: שעבודו פקע, אך עדיין יש לו זיקה אישית לרבו.  

מה דינו של עבד במצב ביניים כזה? האם הפקעת הזיקה הממונית היא מלאה, או שמא היא עדיין קיימת ברמה חלקית? בכך דנה הגמרא בדף מב:. הגמרא שם דנה במעמדו של 'מעוכב גט שחרור', כשרש"י מסביר שמדובר, בין היתר, גם בעבד שהופקר (ד"ה מעוכב). הגמרא מסתפקת האם למעוכב גט שחרור יש קנס כשנגחו שור והרגו, והאם הוא זכאי באכילת תרומה (כשרבו כהן). אפשר להבין את שני הספקות כספקות בדיני קנס ותרומה, אך דומה שסביר יותר להבינם כספק במעמדו של מעוכב גט שחרור: האם פקע שעבודו הממוני לאדונו, שאז אין לו 'אדון' וממילא אין בו דין קנס, וכן אינו נקרא 'קניין כספו' של אדונו הכהן ולכן אינו אוכל בתרומה; או שמא אפילו שעבודו הממוני לא פקע לחלוטין, ואז יש בו דין קנס, ואוכל בתרומה. יש להעיר שלכאורה פשוט שמעשה ידיו של עבד שהופקר אינו מגיע לאדוניו; ובכל זאת יש מקום לומר שעדיין הוא משועבד חלקית לרבו [5].

אם כן, הגמרא מסתפקת מהו מעמדו הממוני של מעוכב גט שחרור. לכיוון ההפוך, ייתכן שכאשר עבד נמצא במצב ביניים זה, יש ספק גם לגבי הזיקה האישית שבינו לבין אדונו. רש"י טוען (לט: ד"ה אין לו תקנה) שעבד שהפקירו רבו, אסור הן בבת ישראל והן בשפחה, "שהרי משוחרר הוא קצת ואינו גמור". לשיטת רש"י אין כאן הבחנה ברורה בין שתי הזיקות. ישנם שני תהליכי שחרור - ממוני ואישי - אך אין הקבלה מלאה, ואי אפשר לומר שהתהליך הממוני מפקיע את הזיקה הממונית, והתהליך האישי מפקיע את הזיקה האישית. ברגע שהחל תהליך השחרור, נתרועעה גם הזיקה האישית [6].

לעומת זאת, תוספות טוענים שכל עוד לא קיבל העבד גט שחרור, הוא מותר בשפחה (מ. ד"ה אותו). תוספות נסמכים, בין היתר, על דברי רשב"ג בכריתות כד:, שמכריע שמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה [7]. לשיטת תוספות ישנה במקרה זה חלוקה ברורה בין שתי הזיקות: הזיקה הממונית פקעה (לגמרי או חלקית, על פי ספק הגמרא בדף מב:), אך הזיקה האישית נותרה כשהייתה, עד שיקבל העבד גט שחרור.

2. שן ועין ודין חציו עבד

הגמרא (מב:), במהלך הדיון במעוכב גט שחרור, מציעה לכלול בקטגוריה הזו גם עבד שיוצא בשן ועין. הגמרא תולה דין זה במחלוקת התנאים האם עבד שאדונו הפיל את שינו או סימא את עינו, צריך גט שחרור. ישנן שלוש דעות בהקשר זה: רבי ישמעאל סובר שצריך גט שחרור, רבי מאיר אומר שאינו צריך, ודעה שלישית מחלקת בין שן ועין לבין שאר איברים, כך שרק בשאר איברים יש צורך בגט שחרור.

הגמרא מניחה כדבר פשוט שבכל מקרה שצריך גט שחרור העבד נמצא במעמד ביניים, בדומה לעבד שהופקר. היה מקום לומר שהתורה חייבה את האדון לתת לעבדו גט שחרור אם פגע בו, אך עד שייתן האדון את הגט - העבד נותר משועבד לחלוטין. כאמור, לא כך הבינה הגמרא: הגמרא הבינה שכאשר האדון צריך לתת לעבדו גט שחרור, העבד נמצא בינתיים במעמד ביניים, כאשר פקע שעבודו הממוני, לפחות באופן חלקי. לכן הגמרא מסתפקת האם לעבד כזה יש קנס, והאם הוא אוכל בתרומה.

הגמרא במהלך הסוגיה מניחה שהוא הדין לחציו עבד וחציו בן חורין, שחכמים חייבו את אדונו לשחרר אותו; גם הוא נמצא בינתיים במעמד ביניים, במקביל לעבד שהופקר. לא רק עבד שמדאורייתא אדונו חייב לשחררו, אלא גם עבד שהחובה לשחררו מדרבנן בלבד, גם בו אין רק ציווי לעתיד, אלא חכמים שינו את מעמדו גם לפני השחרור [8].

אמנם, מצבו של חציו עבד וחציו בן חורין מורכב יותר. הרמב"ם פסק שלמעוכב גט שחרור אין קנס (הלכות נזקי ממון פי"א, ה"א), וגם אינו אוכל בתרומה (הלכות תרומות פ"ט, ה"ה). מכאן משמע שלדעתו פקע שעבודו הממוני. אך בעוד שלכאורה פשוט שעבד שהופקר - מעשה ידיו לעצמו, הרמב"ם פסק שחציו עבד מקבל רק חצי ממעשה ידיו (הלכות חובל ומזיק פ"ד, הי"ב) [9]. כנראה לדעת הרמב"ם חציו עבד משועבד ממונית באופן חלקי, והעובדה שאדונו חייב לשחררו אינה מספיקה כדי לחלצו לגמרי משעבודו הממוני; אם כי די בה כדי להפקיעו מקנס ומתרומה.

3. שחרור בכסף

בדף לט: מובאת מחלוקת תנאים האם עבד כנעני יכול להשתחרר על ידי כסף. רבי שמעון אומר משום רבי עקיבא: "שטר גומר בה, ואין הכסף גומר בה". רש"י שם מסביר:

"ואין כסף גומר בה - דאינו מוציא אלא מידי שעבוד, אבל לא מידי איסור שפחה"   (ד"ה ואין).

לדעת רש"י עבד כנעני שפדה עצמו בכסף נמצא במצב ביניים: שעבודו הממוני פקע, אך זיקתו האישית לאדוניו נותרה בעינה. כדי להתיר את הזיקה האישית חייבים שטר שחרור.

4. זכין

המשנה בפרק א' דגיטין קובעת:

"האומר 'תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי', אם רצה לחזור בשניהן יחזור, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: בגיטי נשים, אבל לא בשחרורי עבדים; לפי שזכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לו אלא בפניו"   (יא:).

המשנה על פי פשטה קובעת שלדעת חכמים שחרור עבד זכות הוא לו, ולכן אפשר לזכות לעבד בגט שלא בפניו ושלא בידיעתו, והעבד ישוחרר. לעומת זאת, גירושי אישה חובה הם לה, ולכן אי אפשר לזכות בגט בשביל האישה ללא רצונה המפורש.

רש"י מעלה בהקשר זה הבנה מפתיעה:

"ואפי' רבנן דאמרי שיחרורי עבדים זכות הוא, וזכין לאדם שלא בפניו, נהי דלהכי זכה ביה דלא מצי למיהדר, מיהו מודו רבנן דכל כמה דלא מטא גיטא לידיה לא הוי משוחרר"   (ט: ד"ה לא יתנו).

רש"י טוען שאף לדעת רבנן שאפשר לזכות בגט בשביל העבד מדין זכין, הזכייה אינה מושלמת, והעבד עדיין אינו משוחרר. הנפקא מינה של זכייה זו היא שהאדון לא יכול לחזור בו, וחייב לסיים את תהליך השחרור. כדעה זו כתב גם הרי"ף (ה. באלפס). עמדתם של רש"י והרי"ף תמוהה ביותר: מה פשר הזכייה בגט, אם זו אינה משחררת את העבד? ממה נפשך: אם זכו בגט בשביל העבד, הרי הוא משוחרר לחלוטין; ואם לא זכו בשבילו, מדוע האדון אינו יכול לחזור בו מהשחרור [10]?

נראה להסביר על פי שיטתנו, שבשחרור עבד על ידי שטר ישנם שני רבדים: תהליך משפטי פורמלי, המתיר את זיקת הממון, ותהליך קיומי, המתיר את הזיקה האישית. התהליך המשפטי מתבצע על ידי קניית הגט, והתהליך הקיומי מתבצע על ידי קבלתו הפיזית של הגט, שמבטאת אקט קיומי ממשי של שילוח.

כאשר אנו נעזרים בדין זכין, דין זה מועיל לזכות מבחינה קניינית בגט השחרור בשביל העבד. ברגע שזכינו בגט בשביל העבד, הושלם ההיבט המשפטי של השחרור, ופקעה בעלותו הממונית של האדון על העבד. אך כל עוד הגט לא הגיע לידיו של העבד ממש, השחרור לא הושלם: התהליך הקיומי של שחרור העבד לא התבצע, ולכן זיקתו האישית של העבד אל האדון עדיין קיימת, ומעמדו האישי של העבד לא נשתנה. כל עוד העבד לא קיבל את הגט באופן מעשי, הוא נמצא במצב ביניים, שבו יש לו רק זיקה אישית לאדוניו, אף ששעבודו פקע. במצב ביניים כזה העבד עדיין אינו משוחרר, אך האדון כבר אינו יכול לחזור בו. אי אפשר להשיב לאחור את תהליך השחרור, שכבר החל לרקום עור וגידים, ועל האדון להשלים את התהליך, ולסיים את שחרורו של העבד.

5. חליפין

הרמ"ה (טור יו"ד סי' רס"ז דף רו.) טוען שאם אדון מנסה לשחרר את עבדו על ידי קניין חליפין, שחרור שכזה "לא מהני אלא לאפקועי שעבודא, אבל לא לאפקועי איסורא". אם כן, עבד שנשתחרר בחליפין נמצא במצב דומה לעבד שהופקר: השעבוד הממוני פקע ממנו, אך הזיקה האישית לאדוניו נותרה בעינה.

6. עבד שלא נימול ונטבל

עד כה סקרנו מקרים שבהם פקע השעבוד הממוני, אך הזיקה האישית נותרה בעינה. ייתכן שנוכל למצוא גם מקרים הפוכים: מקרים שבהם לעבד יש שעבוד ממוני, אך שעבוד זה אינו מלווה בזיקה אישית כלשהי.

כדי שגוי יהפוך לעבד כנעני, עליו למול ולטבול לשם עבדות, שהרי עבד כנעני הוא ישראל למחצה. המנחת חינוך (מצווה שמ"ז [ב]) דן בעבד כנעני שלא נימול ונטבל לשם עבדות. הוא טוען שעבד כזה משועבד לאדונו, "אך הוא גוי גמור, ואם רבו שחררו הוא גוי". המנחת חינוך הוסיף וטען (שם [ג]) שבעבד כזה יש לאדון רק 'קניין ממון', אך לא 'קניין איסור', ועל כן שטר אינו נחוץ ואינו מועיל לשחררו [11].

7. פיצול הזיקות

ראינו דוגמאות רבות למצב הביניים שבו לעבד יש רק זיקה אחת לאדוניו, בלא הזיקה השנייה. מהבנה זו משתמע שבאופן תיאורטי ייתכן מצב נוסף: פיצול הזיקות בין שני אדונים. כלומר, אפשר לתאר מצב בו אדם אחד ישלוט בעבד מבחינה ממונית, ואדם אחר ישלוט בו מבחינה אישית. ואכן, הרי"ד מציע אפשרות כזו:

"אם מכר ראובן עבדו לשמעון למעשה ידיו, שלא מכר לו אלא קניין הדמים, וקניין האיסור שייר לעצמו, אינו יכול ראובן לשחררו ולהפקיעו מתחת רשותו של שמעון... ומיהו אע"ג דאמר רבא ישתעבד לרבו שני, אין רבו שני יכול לשחררו ולהתירו בבת ישראל, עד שיחפץ רבו ראשון... אלא משחרר הראשון, ומפקיר השני, ואז הוא בן חורין גמור"   (תוספות רי"ד, לח.).

התוספות רי"ד טוען שבמקרה כזה, של פיצול הזיקות, כדי לשחרר את העבד זקוקים אנו למעשה של שני האדונים.

ג. זיקה ומעמד

עד כה הסברנו שלעבד כנעני יש גם זיקה ממונית לבעליו (בדומה לכל נכס אחר של הבעלים), וגם זיקה אישית אליו (ההשוואה המתבקשת - עם ההסתייגויות המתבקשות גם הן - היא לזיקתה של אשת איש לבעלה). אך אין די בזה. נראה שמעבר לזיקתו הכפולה לאדוניו, לעבד כנעני יש מעמד מיוחד, שאינו קשור ליחסו אל אדונו. וזאת בשני המישורים: גם במישור הממוני, וגם במישור האיסורי-האישי.

1. מעמד ממוני

אבא שאול קובע (לח.) שגר שאין לו יורשים שמת, עבדיו הגדולים קנו עצמם, ועבדיו הקטנים אין להם יד, וכל המחזיק בהם זכה בהם. זהו דין תמוה מאוד: מדוע העבדים הקטנים צריכים יד לזכות בעצמם? ברגע שיצאו מרשות האדון לכאורה נשתחררו, שהרי אין להם בעלים! רש"י (לט: ד"ה וקא) מדבר על 'דררא דממונא' שיש על העבדים הקטנים; אך מהו אותו 'דררא דממונא'? איזה עול ממוני יכול להיות מוטל על עבד שאדונו מת, ואין לו יורשים?!

נראה שאנו חייבים לומר, שלדעת אבא שאול, לעבד כנעני יש מעמד ממוני מיוחד של 'עבד', של חפץ קנייני, שכדי להפקיעו צריך מעשה מיוחד של זכייה בעצמו, וכל עוד העבד לא זכה בעצמו הוא נשאר 'עבד', גם אם אין לו בעלים. מדובר כאן במעמד מיוחד שמשייך את העבד לתחום החפצים הממוניים. כדי להשתחרר מהמעמד הזה העבד צריך לקנות את עצמו. נראה שזו הדרך היחידה למצוא הסבר מתקבל על הדעת לדינו של אבא שאול.

2. מעמד אישי

לעיל דנּו בעבד שרבו הפקירו. למעשה, ישנן שלוש דעות בנושא זה: שמואל טוען שעבד שהופקר יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור (לח.), רבי יוחנן טוען שיצא לחירות וצריך גט שחרור, ואמימר (לפי אחד ההסברים בדעתו) טוען שעבד שהופקר - אין לו תקנה:

"מאי טעמא? גופא לא קני ליה, איסורא הוא דאיכא גביה, ואיסורא לא מצי מקני ליה"   (מ.).

אמימר טוען שגם לאחר ההפקר עדיין נותר בעבד מעמד של 'איסור', שאותו אין האדון יכול להפקיע. אם השעבוד הממוני והזיקה האישית פוקעים ביחד, על ידי גט שחרור - אין בעיה; אך אם כבר נותקה הזיקה הממונית על ידי הפקר, אין האדון יכול לנתק את הזיקה האישית. אך מדוע לא? אם גט שחרור מועיל לנתק זיקה כפולה, מדוע שלא יועיל לנתק את הזיקה האישית כשלעצמה?

אפשר לפרש שבאופן עקרוני גט שחרור יכול היה להועיל לעבד במצב כזה, אלא שאחרי שאדוניו הפקיר אותו, שוב אין הוא נקרא 'בעלים' מלא, ואינו יכול לכתוב גט שחרור. אך אפשר להציע אחרת: אולי אמימר סבור שמעבר לזיקה האישית ישנו מעמד אישי, שאינו קשור לבעליו של העבד. לעיל דימינו את זיקתו האישית של העבד לאדוניו לזיקתה של אשת איש לבעלה. כאן ננקוט במשל אחר. עבד כנעני משתייך למעמד מסוים, שאינו קשור לזיקה אישית לאדם כלשהו. מבחינה זו אפשר להשוותו לכהן, שמשתייך למעמד הכהונה. זהו מעמד מיוחד, שקובע לו דינים ייחודיים בתחומים הלכתיים שונים. באותו אופן, מעבר לזיקתו האישית לאדוניו, העבד משתייך למעמד העבדים הכנעניים.

למען האמת, הבנה זו מסתברת מאוד: לעבד כנעני יש דינים שקשה להסבירם כתוצאה של זיקתו האישית לבעליו. כך, למשל, עבד כנעני פטור ממצוות עשה שהזמן גרמן; ואם ישראל בא על שפחה כנענית, הוולד הוא עבד כנעני (רמב"ם, הלכות עבדים פ"ט, ה"א). דינים אלו מאוששים את ההבנה שישנו מעמד כללי של עבדים כנעניים, שלהם דינים ייחודיים, כדרך שיש דינים ייחודיים לנשים (פנויות) או לכהנים [12].

לדעת אמימר, במצב נורמלי, שחרורו של העבד מנתק אותו ממעמד העבדים למעמד בני החורין. אך לשם כך צריך שטר שחרור [13]. כאשר האדון מפקיר את עבדו בלא שטר שחרור, הוא מנתק הן את הזיקה הממונית, והן את הזיקה האישית שביניהם. בנקודה זו אמימר מסכים לשמואל. אך בניגוד לשמואל, שסבור שמשום כך העבד משוחרר לגמרי, אמימר טוען שעבד שייך גם למעמד העבדים, ואינו יוצא ממעמד זה בלא גט שחרור. וכאן יש מלכוד: כיוון שכל זיקותיו לאדונו נותקו, ואיש זה כבר אינו 'אדונו' בשום מובן, אין לו יכולת להוציא אותו ממעמד העבדים. הוצאה ממעמד העבדים יכולה רק להתלוות לניתוק הזיקות הקושרות את העבד לאדונו. כאשר ניתוק הזיקות הללו אינו מוציא את העבד ממעמד העבדים, אותו העבד "אין לו תקנה".

הצעה זו ברורה אף יותר לפי ההסבר השני לדעת אמימר. יש הטוענים כי אמימר לא התייחס לעבד שהופקר, אלא לעבד שהופקר ואחר כך מת בעליו (לט., מ.). הגמרא לומדת מהפסוק "והתנחלתם אותם" שיורשים מקבלים את עבדי המוריש (לט.). אך מה הדין אם המוריש הפקיר את העבד לפני מותו [14]?

גם כאן ישנן כמה דעות: עולא טוען שהעבד משתחרר, כדרך שאישה שמת בעלה משתחררת (לט.). לדעה זו אי אפשר להוריש זיקה אישית שאין עמה זיקה ממונית. כאשר העבד בבעלות ממונית מלאה של המוריש, אגב הבעלות הממונית מקבל היורש גם את הזיקה האישית. אך כאשר הזיקה הממונית פקעה, הזיקה האישית הערטילאית אינה עוברת בירושה, והעבד משתחרר. מנגד, רב דימי טוען שבמקרה זה היורשים כותבים גט שחרור לעבד, כלומר: לדעתו הזיקה האישית עוברת בירושה גם כשאין זיקה ממונית (מ.).

כאמור, יש הטוענים שאמימר מציג כאן דעה שלישית (מ.). לפי דעה זו, עבד שהפקירו אדונו ומת - אין לו תקנה (אף שלפי הסבר זה בדעת אמימר, סתם עבד שהופקר יש לו תקנה). להצעה זו, כשאדם מפקיר את עבדו עדיין יש לו זיקה אישית אליו, אך זיקה אישית ללא זיקה ממונית אינה ניתנת להעברה בירושה. אם כן, אם האדון חי, ביכולתו לתת לעבדו גט שחרור. כשהאדון מת הזיקה האישית פוקעת, אך - בניגוד לדעת עולא - השתייכותו של העבד למעמד העבדים נותרת בעינה. יציאה ממעמד העבדים יכולה להיעשות רק על ידי פעולה יזומה של שחרור, ולא על ידי מות האדון. ולכן, לעבד כזה אין תקנה: אדונו מת, יורשי האדון אינם יורשים אותו, ואם כן אין לו כל אדון שיכול להוציאו ממעמד העבדים.

נראה שמעבר להסברים בדעתו של אמימר, נוכל למצוא דוגמאות נוספות לעיקרון המוצע כאן, בדבר קיומו של מעמד אישי שאינו נובע מזיקה אישית לאדון. בברייתא נאמר:

"המקדיש נכסיו והיו בהן עבדים, אין הגזברין רשאין להוציאן לחירות, אבל מוכרין אותן לאחרים, ואחרים מוציאין אותן לחירות"   (לט.).

הברייתא קובעת שאם אדם הקדיש עבדים, הגזברים אינם יכולים לשחרר אותם, אלא רק מי שקנה את העבדים מההקדש יכול לשחררם. הר"ן בחידושיו (לט. ד"ה אמר רבה) מפרש (בדעת רש"י) שהקדש זוכה רק בקניין הממוני, אך אין לעבד זיקה אישית להקדש, כי קיום זיקה אישית שכזו תלוי בקיומו של בעלים מסוים ומוגדר. כאשר מישהו קונה את העבד מההקדש, הזיקה האישית שיש לעבד חוזרת ומתמקדת בו, וממילא אותו קונה יכול לשחררו. מה קורה בינתיים, בזמן שהעבד שייך להקדש? אפשר היה לומר שבמקרה כזה לעבד נותרת זיקה אישית לרבו הראשון; אך בר"ן משמע שהבעלים הראשון הסתלק לגמרי מזיקתו לעבד. נראה להסביר שבתקופת הביניים יש לעבד מעמד אישי של עבד, בלא זיקה אישית. לעבד אין זיקה אישית לאדון מסוים, אך כיוון שעדיין יש לו שעבוד ממוני להקדש, לא פקעה השתייכותו למעמד הכללי של העבדים, שאינו מותנה בקיומה של זיקה אישית לאדון מסוים.

דוגמה נוספת נוכל למצוא במעמדם של הנתינים. הנתינים, צאצאי הגבעונים שנתגיירו, אסורים לחיתון. לפי חלק מהראשונים, איסור החיתון נובע מעבדותם: כל עבד אסור בחיתון משום "לא יהיה קדש". אך לפי חלק מהראשונים, עבדותם של הנתינים אינה מובילה לאיסור חיתון, ויש לחפש לו מקור אחר. מדוע אין הנתינים נאסרים בחיתון משום היותם עבדים? תוספות הרא"ש משיב:

"ומכל מקום דין עבדים המיוחדים לאדוניהם אין להם, שיהא בהם לאו דלא יהא קדש"   (יבמות עט. ד"ה ונתינים).

לדעת התוספות רא"ש, איסור "לא יהיה קדש" נובע מזיקתו של עבד לאדוניו. הנתינים הם אמנם עבדים, אך אינם "עבדים המיוחדים לאדוניהם": יש להם רק את המעמד הכללי של עבדים, אך אינם קשורים לאדון מסוים. עבדים כאלו לא נאסרו משום "לא יהיה קדש".

---