יסודות טומאת כלי עץ / יעקב יוטקוביץ'

א. פשוטי ומקבלי כלי עץ

יסוד הדין

בעניין מילוי מקווה על ידי העברת מים על גבי כלים, פוסק הטור:

"המניח טבלא אצל המקווה כדי שיפלו המים ממנה למקווה... אם אין המים ראויין לבא למקווה זולתה, אפילו אין לה שפה כלל פוסלת כיוון שמקבלת טומאה"     (יו"ד סי' ר"א, דף קה ע"ב).

הבית יוסף שם מבין שכוונת הטור היא לטבלא של עץ [1], ולפי זה מקשה מדוע כתב הטור שאפילו אם אין לטבלא שפה כלל פוסלת, והרי פשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה. תירוצו הוא שייתכן שפשוטי כלי עץ שבתחילה היה להם בית קיבול מקבלים טומאה אף לאחר שניטל בית קיבולם, ובטבלא כזאת עוסק הטור. אמנם, הבית יוסף נשאר בצריך עיון לגבי תירוץ זה [2], ויש להבין במה תלוי ספיקו של הבית יוסף לגבי התירוץ הנ"ל.

בכדי להבין זאת עלינו לדון בגופו של הדין דאין פשוטי כלי עץ מקבלים טומאה. מקור הדין נזכר בגמרא:

" דומיא דשק בעינן, מה שק מיטלטל מלא וריקן - אף כל מיטלטל מלא וריקן!"   (בכורות לח.).

הגמרא למדה מההקש לשק שכלי עץ נטמא רק אם יש לו יכולת קיבול, אך אם אין לו יכולת קיבול אינו דומה לשק ולכן אינו נטמא[3]. עלינו להבין את גדרה של השוואה זו, דהיינו האם באמת יש דמיון הלכתי בין כלי עץ לשק, כמו שיתבאר להלן, או שמא רק גזרה התורה שכלי עץ נטמא כאשר צורתו היא כשל כלי בעל בית קיבול. נראה שעלינו לדון בכך לאור דין נוסף המיוחד לכלי עץ הנזכר בגמרא:

"תנו רבנן: גולמי כלי עץ - טמאין, פשוטיהן - טהורין, גולמי כלי מתכות - טהורין, פשוטיהן - טמאין; נמצא טהור בכלי עץ טמא בכלי מתכות, טהור בכלי מתכות טמא בכלי עץ. ואלו הן גולמי כלי עץ: כל שעתיד לשוף, לשבץ, לגרר... מאי שנא הני ומאי שנא הני? רבי יוחנן אמר: הואיל ולכבוד עשויין; רב נחמן אמר: הואיל ודמיהן יקרים. מאי בינייהו? איכא בינייהו כלי עצם"   (חולין כה.).

בגמרא מבואר שנבדלו כלי עץ מכלי מתכת לעניין גולמי כלים (כלים שלא נגמרה עשייתם), שגולמי כלי עץ טמאים וגולמי כלי מתכת טהורים. הסבר ההבדל הוא שרק כלי שנגמרה מלאכתו מקבל טומאה, ובניגוד לגולמי כלי עץ, שנגמרה מלאכתם, גולמי כלי מתכת - לא נגמרה מלאכתם. בגמרא נזכרים שני טעמים להבדל:

א.  כלי מתכת מיועדים לכבוד, ולכן הם מקבלים טומאה רק כאשר הם בעלי צורה מכובדת שרק אז נגמרת עשייתם, כמבואר ברש"י שם (ד"ה הואיל ולכבוד).

ב.  כלי מתכת מיועדים להימכר בדמים יקרים שכן עשויים לנוי, ועד שמוכנים בצורה נאה לא ראויים עדיין להימכר בדמים יקרים.

בגמרא מבואר שהנפקא מינה בין הבנות אלו היא במקרה של כלי עצם, ומבאר רש"י שכלי עצם מיועדים להימכר בדמים יקרים, אך אינם עשויים לכבוד. ובלשון רבנו גרשום שם הדברים מנוסחים בצורה אף יותר חריפה, וזה לשונו:

"איכא בינייהו כלי עצם. כלומר למאן דאמר הואיל ולכבוד עשויין ולא לאישתמושי, אף על גב דלא הוי גמר מלאכה - יכולין לשתות בהן בכלי עצם, לפיכך גולמיהון טמאין".

רבנו גרשום מבאר שכלי מתכת אינם עשויים לשם שימוש אלא לשם כבוד, ולכן אינם מקבלים טומאה עד שיגיעו לגמר מלאכתם [4], ואילו כלי עצם (וכך גם כלי עץ) מיועדים לתשמיש, ולכן גם גולמיהם מקבלים טומאה, שכבר אז הם ראוים לתשמיש.

נראה לפי זה שגם ההבדל בין כלי עץ וכלי מתכת לעניין פשוטי כלי עץ נובע מההבדל הנ"ל, דהיינו, שכלי עץ שמטרתם העיקרית היא השימוש המעשי, טומאתם תלויה ברמה גבוהה של יכולת שימוש, דהיינו שיהיו בעלי בית קיבול, מה שאין כן בכלי מתכת שעיקרם ליופי ולסחורה, ולכן אין צורך בהם לבית קיבול. ולפי דרכנו נראה שמובן היטב הלימוד משק, אשר מאופיין באופן קיצוני על ידי תשמישו המצוי מחד, וגסותו ובזיונו מאידך, וודאי שכל הגדרתו ככלי היא מצד שימושו הפרגמטי ולא מצד יופיו וערכו. ומכך שמדמה התורה את דין כלי עץ לדינו של שק למדנו, שזהו גם גדרו של כלי עץ, שעיקרו הוא לשימוש [5].

לפי דרך זו, נראה שפשוטי כלי עץ אינם נחשבים לכלי, שכן חידשה התורה שמעמד כלי לגבי כלי עץ תלוי ברמה גבוהה של שימוש, דהיינו כלי בעל בית קיבול. אמנם, ייתכן להבין שאין פשוטי כלי עץ מופקעים משם כלי, אלא שחידשה התורה שיש צורך בצורת בית קיבול בכדי שכלי עץ יקבלו טומאה [6]. במפרשים מצאנו התבטאויות מפורשות לשני הכיוונים: כאפשרות האחרונה, שפשוטי כלי עץ הם כלים, כתב הר"ן (בעניין המסכך בחיצים זכרים):

"כשרה. דאף על גב דכלים נינהו, פשוטי כלי עץ אינן מקבלין טומאה"   (סוכה ו: באלפס).

לעומתו, כתב הגר"א:

"וכיוצא ומקבליהן טמאים. ואינן [= כלי עץ] צריכין תוך ככלי חרס אלא שיהא עשוי לקבלה כמו שלחן וכיוצא בו. אבל כלי חרס צריך תוך, וכלי מתכת אפילו ראוי לקבלה לא צריך, שאפילו פשוטיהן טמאין, שבכלי חרס נאמר אל תוכו, צריך תוך. ובכלי עץ נאמר כלי משמע שצריך כלי"   (אליהו רבה כלים פ"ב מ"א).

הגר"א כותב בפירוש, אם כך, שפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה משום שבפסוק כתוב כלי, ופשוטי כלי עץ אינם כלים [7].

נראה ששתי ההבנות הנ"ל נתונות במחלוקת רש"י ותוספות בביאור הגמרא הבאה:

"מתיב רבי אילעא: מפץ במת מנין, ודין הוא: ומה פכין קטנים שטהורין בזב - טמאים במת, מפץ שטמא בזב - אינו דין שיהא טמא במת? ואמאי, הא לית ליה טהרה במקווה! אמר ליה רבי חנינא: שאני התם, הואיל ואיכא במינו. אמר ליה: רחמנא ליצלן מהאי דעתא. אדרבה, רחמנא ליצלן מדעתא דידך!"   (שבת פד.).

בעניין המפץ שבו עוסקת הגמרא נחלקו רש"י ותוספות. רש"י (ד"ה מפץ) מבאר שמדובר במפץ של עץ, ובטעם הגמרא שאין למפץ של עץ טהרה במקווה, מבאר רש"י (ד"ה והא לית) שבפרשיות טבילה לא נזכרו פשוטי כלי עץ לעניין טהרה במקווה. אמנם התוספות (ד"ה מפץ, וכן דעת ר' חננאל) חלוקים על רש"י ומבארים שמדובר במפץ של שיפה ושל גמי, שכן ודאי שניתן לטהר פשוטי כלי עץ במקווה, כדמוכח במשנה דמיטה מטמאת חבילה ומטהרת חבילה (כלים פי"ח מ"ט). ומבארים התוספות שיש מקור לכך שפשוטי כלי עץ נטהרים במקווה מהפסוק:

"וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו"   (במדבר ל"א, כ).

וצריך להבין כיצד כתב רש"י שבפרשת כלי מדין לא נזכרו פשוטי כלי עץ, והרי התוספות הביאו פסוק מפרשת כלי מדין בו מפורש שכלי עץ נטבלים. ונראה שרש"י הבין שפשוטי כלי עץ כלל אינם מוגדרים ככלי עץ [8], ולכן אינם נכללים בפסוק "וכל כלי עץ תתחטאו" [9], ואילו לדעת התוספות פשוטי כלי עץ מוגדרים ככלי עץ, ולכן ניתן ללמוד את דינם מפרשת טהרת כלי מדין.

ונראה שלפי שתי ההבנות ביסוד טהרת פשוטי כלי עץ ייתכן לבאר את ספק הבית יוסף שבו פתחנו. שכן נראה, שאם הצורך בבית קיבול הוא כדי ליצור שם כלי, אז תירוצו של הבית יוסף, שדי בכך שבעבר היה מקבל טומאה, נראה אפשרי, שכן במקרים רבים מצאנו במסכת כלים שנדרשת רמה גבוהה כדי להעניק לחפץ שם כלי, אך אחר שכבר זכה לשם כלי יכול הוא לסגת לדרגות יותר נמוכות ועדיין להישאר עם השם כלי. ולפי זה אפשר שבמקרה שכלי עץ זכה בשם כלי על ידי שהיה לו בית קיבול, אין הוא מאבד שם זה על ידי איבוד בית הקיבול. אך אם נבין שיש דין בצורת כלי עץ לעניין קבלת טומאה, שכלי עץ אינו מקבל טומאה אם אין לו בית קיבול, לכאורה לא שייך תירוצו של הבית יוסף, שהרי יש צורך שבשעת קבלת הטומאה תהיה לכלי צורה מסוימת.

דין משמשי אדם ומשמשיו

על פי חקירתנו בדין פשוטי כלי עץ, נראה שיש לדון בדין מרכזי המופיע בספרא:

" 'כלי עץ' - יכול הסולם והקולב והנחותה והמנורה? תלמוד לומר: 'מכלי עץ' ולא כל כלי עץ. או יכול שאני מרבה השולחן והטבלא והדולפקי? תלמוד לומר: 'לכל כלי עץ' ריבה. מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו? אחר שריבה הכתוב מיעט. תלמוד לומר: 'שק', מה שק מיוחד שהוא משמש את האדם ואת משמשי האדם, אף אני מרבה השולחן והדולפקי שהם משמשים את האדם ואת משמשי האדם, ומוציא את הסולם שהוא משמש את האדם ואינו משמש משמשי האדם"   (שמיני פרשתא ו אות ד).

בספרא ישנו לימוד נוסף משק, שאף על פי שפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה, פשוטי כלי עץ המשמשים את האדם ואת משמשיו מקבלים טומאה (כוונת הספרא היא אף לכלים שאינם בעלי בית קיבול, שהרי לשולחן אין בית קיבול, ועל כל פנים הוא מקבל טומאה מאחר שהוא משמש את האדם ואת משמשיו). ונחלקו הראשונים בעניין דין זה: דעת התוספות (בבא בתרא סז. ד"ה ושאני) היא שדין זה הוא רק מדרבנן, אך מדאורייתא אין משמשי אדם ומשמשי משמשיו מקבלים טומאה אם אינם בעלי בית קיבול [10]. לעומת זאת, דעת הרמב"ן (שם) היא שמשמשי אדם ומשמשיו מקבלים טומאה מדאורייתא אף כשאין להם בית קיבול [11].

והנה, אם נבין שהצורך בבית קיבול הוא כדי להעניק לחפץ שם כלי, יובן, שהיכן שהכלי מצד עצמו מועיל כתשמיש אדם ומשמשיו אף ללא שיהיה לו בית קיבול, יכול הוא להיות בעל שם כלי אף ללא בית קיבול, מאחר שרמת השימוש בו גבוהה, ולכן יוכל לקבל טומאה. לעומת זאת, אם נבין שיש גזירת הכתוב שצריך הכלי להיות בעל בית קיבול, אף שיש לו שם כלי ללא בית קיבול זה, סביר יותר לומר שחומרא זו במשמשי אדם ומשמשיו היא רק חומרא מדרבנן, שכן דומים כלים אלו לכלים המקבלים, אך מדאורייתא כלי עץ לא מקבלים טומאה אלא כשיש להם בית קיבול.

גדר בית קיבול

לחקירתנו בעניין יסוד הצורך בבית קיבול תהיה לכאורה נפקא מינה לעניין גדרו של בית הקיבול: אם נבין שטעם הדין הוא מפני שרק כלי עץ בעל יכולת שימוש גבוהה נקרא כלי לעניין קבלת טומאה, הרי שבית הקיבול הוא רק מציאות המאפשרת זאת, ואינה הכרחית מצד עצמה. לעומת זאת, אם נבין שהתורה גזרה בדיני כלי עץ, שרק כלי בעל בית קיבול מקבל טומאה, לכאורה קיימת הקפדה על צורה מסוימת זאת [12]. והנה הרמב"ם מגדיר מקבלי כלי עץ באופן זה:

"ומקבליהן. מה אשר לו כפיפות או קערורית עד כי כאשר הושם בו הדבר הניגר יקבלהו ולא יתפשט על כללו"   (פירוש המשנה לרמב"ם, כלים פ"ב מ"א).

מהגדרה זו של הרמב"ם עולה בברור, שיש צורך בכלי בעל צורה של בית קיבול, ולא די בכלי שאפשר לאגור בתוכו מוצרים. אמנם, מדברי התוספות (שבת סג: ד"ה מניין) נראה שהם חלקו על הגדרתו של הרמב"ם, שכן בגמרא שם נזכר שאריג מקבל טומאה, והקשו התוספות כיצד מקבל אריג טומאה, והרי הוא אינו בעל בית קיבול (וגם בו שייך הדין של בית קיבול כבכלי עץ). ותרצו התוספות שעל כל פנים ראוי הוא לכוף וליקח בו מחט או מרגלית. ומשמע מדבריהם שיש צורך רק ביכולת שימוש ככלי בעל בית קיבול אך אין צורך בצורת בית קיבול. אמנם, בדוחק יש לדחות ראיה זו, שכן על ידי שמקפל את האריג יוצר הוא צורה של בית קיבול, וכך אמנם משתמע קצת מהאופן שבו מנסח הריטב"א שם את תירוץ התוספות, וזה לשונו:

"תירצו בתוספות דהני נמי הרי יכול לקפלם לעשות בהם קבול" (שבת סד. ד"ה מנין).

משמע מלשונו שעל ידי שיכול לעשות מהבגד כלי בעל צורה של בית קיבול, נחשב הוא כבעל בית קיבול. אמנם, שיטת מורו של הריטב"א (המובאת בריטב"א שם) היא, שלמרות שבכלי עץ למדנו משק שיש צורך בבית קיבול, באריג לא למדו כן, שכן כלי עץ עשוי להיות בעל בית קיבול, בניגוד לאריג שאינו משמש על ידי בית קיבולו. ולפי דבריו לכאורה מוכח נגד הצד הדורש צורת בית קיבול בדווקא. כלומר, הדין של בית קיבול אינו גזירת הכתוב הנלמדת משק, אלא ממלא את הדרישה לרמה מסוימת של כלי, ולכן דווקא בכלי עץ, שבדרך כלל משמש על ידי בית קיבול, יש צורך ביכולת קיבול, מה שאין כן באריג שאינו מיועד לכך, ונחשב ככלי אף ללא בית קיבול.

יסוד דומה לדברי מורו של הריטב"א מופיע בדברי הגר"א (אליהו רבה, כלים פט"ו מ"ב) אשר מבאר שכלים אשר משמשים לקיבול מקבלים טומאה מדאורייתא אף ללא צורה של בית קיבול, כגון לוחות הנחתום עליהם לשים את העיסה. אלא שעדיין יש הבדל בין כלי בעל צורת בית קיבול לבין כלי שאין לו צורה מסוימת זו, שהיכן שיש לכלים צורה של בית קיבול מצד צורתם, הם מוגדרים מיד כמיועדים לקבלה, ואילו כלים שאין להם צורת בית קיבול, צריך לייחדם לשם כך. על פי מה שביארנו לעיל, הרי שמדבריו אלו עולה שדעתו היא שהצורך בבית קיבול הוא בכדי להעניק לחפץ חשיבות כלי.

ייתכן שהבנת יסוד הדין של בית קיבול תהיה משמעותית גם לעניין דיון הגמרא והראשונים (סוכה יב:) בעניין בית קיבול העשוי למלאות. הגמרא (אליבא דרש"י שם ד"ה העשוי) דנה האם בית קיבול שכזה נחשב בית קיבול, או שמא מכיוון שהוא מיועד להתמלאות - חשוב כממולא, ובטל ממנו בית הקיבול. ניתן לבאר את ספק הגמרא באופן הבא: אם יש צורך בחפצא של בית קיבול, אזי כפי שבעלמא אמרינן דכל העומד להישרף כשרוף דמי וכדומה, נאמר גם כאן שכל העומד למלאות כמלא דמי. לעומת זאת, אם יש צורך רק ביכולת פונקציונאלית של קיבול על ידי הכלי, אז אפשר שלא נאמר כן, שכן הדין של כל העומד הוא דין במציאות של החפצא, כגון כל העומד להישרף, כל העומד להיתלש וכדו', דהיינו שרואים את המציאות של החפצא כפי שעתידה להיות, ולכן זה שייך כאשר דנים במציאות הפיזית של החפצא ולא כאשר דנים ביכולת השימוש הפונקציונאלית של החפצא.

ביחס לחקירה זו לגבי כלי שמשמש ככלי קיבול אך אין לו צורת כלי קיבול, יש להעיר שישנו גם מקרה הפוך, דהיינו כלי בעל בית קיבול אשר אינו יכול לשמש כבית קיבול. לעניין זה התייחס הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל כד סעי' י) בהקשר לקנים, וביאר שלמרות שלקנים יש בית קיבול, ניתן לסכך בהן, שכן אין זה בית קיבול אשר עשוי לצורך קבלה, ובית קיבול כזה אינו נחשב בית קיבול. אמנם לא נראה שניתן להוכיח מכאן בהכרח לחקירתנו, שכן גם לפי ההבנה שיש צורך בצורת בית קיבול, ניתן לומר שאם הצורה אינה מאפשרת שימוש באופן של קבלה, אין צורה זו נחשבת לבית קיבול כלל.

ב. דין כלי המיטלטל מלא וריקן

דין נוסף המיוחד לכלי עץ, מלבד הצורך שיהיה בעל בית קיבול, הוא הצורך שלא יהיה עשוי לנחת, אלא מיטלטל מלא וריקם. המקור לכך נמצא בגמרא:

" 'וכל כלי עץ' העשוי לנחת לא מטמא, מאי טעמא - דומיא דשק בעינן, מה שק מיטלטל מלא וריקם - אף כל מיטלטל מלא וריקם"   (חגיגה כו:).

ביחס לדין זה עורר המשנה למלך (הלכות כלים פ"ג, ה"א) ספק, האם כלי העשוי לנחת מופקע רק מטומאת מגע כמו פשוטי כלי עץ, שאינם מופקעים מטומאת מדרס (רמב"ם, הלכות מקוות פ"א, ה"ד), או שמא כלי זה מופקע אף מטומאת מדרס. המשנה למלך שם מציין את התוספות (שבת פג: ד"ה נלמדנה), שמדבריהם משמע כאפשרות הראשונה, שכלי עץ העשוי לנחת אינו מופקע מטומאת מדרס אלא מטומאת מגע בלבד [13].

אמנם, מלשון הרמב"ם עולה שהוא חולק על התוספות בנקודה זו, וכך פסק הרמב"ם:

"כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אינן מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, בין טומאת מת בין שאר הטומאות. וכן כלי עץ העשוי לנחת, כגון התיבה והמגדל והכוורת, שהן מחזיקין ארבעים סאה בלח ויהיה להם שולים, אינן מקבלין טומאה כלל לא מדברי תורה ולא מד"ס, ואלו הן הנקראין כלי עץ הבא במדה"     (הלכות טומאת מת פ"ו, ה"ב).

נראה ברור מלשון הרמב"ם שכלי עץ הבא במידה, דהיינו כלי העשוי לנחת, אינו מקבל טומאה כלל, לא טומאת מת ולא טומאת מדרס [14]. והנה, פשוטי כלי עץ מקבלים טומאת מדרס, כאמור לעיל. המשנה אחרונה (כלים פכ"ד מ"ד) עמד על טעם החילוק בין פשוטי כלי עץ לבין כלי עץ העשויים לנחת, וביאר דלדעת הרמב"ם פשוטי כלי עץ נחשבים ככלים אלא שיש דין שאינם מקבלים טומאה, ולכן בטומאת מדרס על כל פנים נטמאים, מה שאין כן כלי עץ העשויים לנחת, שהם כלל אינם מוגדרים ככלים, ולכן הם אינם נטמאים אף בטומאת מדרס [15].

בדעת התוספות, הסבורים שכלי עץ העשויים לנחת מקבלים טומאת מדרס, כמו פשוטי כלי עץ, ניתן להעלות מספר אפשרויות:

א.  גם כלי עץ העשוי לנחת נחשב כלי, אלא שיש גזירת הכתוב שאינו מקבל טומאה.

ב.  לעניין טומאת מדרס אין צורך בכלי, אלא כל דבר הראוי למשכב ומושב נטמא בטומאת מדרס.

ג.  כל כלי הראוי למדרס ממילא מקבל מעמד של כלי, שכן תשמישו לשם משכב ומושב מגדירו ככלי.

כלי מתכות

לסיום הדיון בעניין פשוטי כלים וכלים העשויים לנחת, עלינו לדון בדברי הרמב"ם לגבי כלי מתכת מסוגים אלו:

"כלי מתכות, אחד פשוטיהן כגון הסכינים והמספריים, או מקבליהן, כגון היורות וכו', הכל מקבלין טומאה, שנאמר 'כל דבר אשר יבוא באש', בין מקבל בין פשוט. אפילו תיבה או מגדל וכיוצא בהן של מתכת, שהן מקבלין מ' סאה בלח או יתר, מקבלין טומאה, שנאמר 'כל דבר' "   (הלכות כלים פ"א, ה"ט).

הרמב"ם מבאר שבין פשוטי כלי מתכת ובין כלי מתכת העשויים לנחת, מקבלים טומאה, והדבר נלמד מהדגשת הפסוק "כל דבר" (במדבר ל"א, כג). לכאורה, דברי הרמב"ם קשים, שהרי אם נבין שהלימוד משק אינו מגדיר שכלים אלו אינם כלים, אלא רק מחדש גזירת הכתוב לגבי כלי עץ, כהבנת המשנה אחרונה בדעת הרמב"ם, מדוע שנצטרך לימוד נוסף לכלי מתכת להוציאם מכלל זה, והרי גזירת הכתוב הזו מעולם לא נאמרה ביחס לכלי מתכת [16]. ואמנם, רש"י (חולין כה. ד"ה פשוטיהן טמאין) מבאר שפשוטי כלי מתכת טמאים מפני שכל גזירת הכתוב של דומיא דשק נאמרה לגבי כלי עץ בלבד [17].

ג. טומאת משמשי משמשיו וחיפויי כלים

הרמב"ם (הלכות כלים פ"ד, ה"א) פוסק שבעניין פשוטי כלי עץ יש שלוש "מידות":

1.  כלי עץ המשמש את האדם בלבד, כגון סולם, אינו מקבל טומאה.

2.  כלי עץ העשוי לתשמיש האדם ומשמשיו, כגון שולחן, מקבל טומאה [18], ומקורו בכך בדרשת הספרא שהבאנו לעיל.

3.  כלי עץ העשוי לתשמיש משמשיו בלבד, כגון: חיפויי כלים, נרתיקים וכדומה, אם משמשים הם בין בשעת מלאכה ובין שלא בשעת מלאכה, מקבלים טומאה, ואם הם משמשים רק בשעת מלאכה, אינם מקבלים טומאה.

מקור החילוק האחרון הוא בדעת ר' יוסי במשנה (כלים פט"ז מ"ז), שיש לחלק בין משמשי משמשיו בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה, לבין משמשי משמשיו בשעת מלאכה בלבד. ובטעמו של ר' יוסי, מבאר הברטנורא על אתר, שאם החיפוי משמש את הכלי רק בשעת מלאכה, ממילא נחשב הוא כלי נפרד, ואינו מקבל טומאה, כפי ששאר פשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה אם אינם משמשי אדם ומשמשיו. אך אם התשמיש משמש את תשמישיו גם שלא בשעת מלאכה, ממילא נעשה הוא ככלי אחד עם הכלי שאותו הוא משמש, ונטמא באופן דומה לידות הכלים. נמצא, שלפי דבריו, באופן עקרוני אין דין טומאה לתשמישי תשמישים, אלא שהמשמש בין בשעת מלאכה ובין שלא בשעת מלאכה נחשב כחלק מהכלי שאותו הוא משמש.

הבנה זו יש לבחון לאור המשנה העוקבת למשנה הנ"ל, אשר מחלקת בין תיק הכלי, אשר מקבל טומאה, לבין חיפוי הכלי שאינו מקבל טומאה, ומבואר בתוספות (סוכה כ: ד"ה חזיין לנזייתא) שזהו דין מיוחד לחיפויים העשויים מעץ, משום שאינם עשויים לקבלה [19]. בביאור החילוק בין תיק לחיפוי מבאר הראב"ד בפירושו לספרא (שמיני פרק ח, אות ו) שהתיק מגן על החפץ ואילו החיפוי הוא נוי לחפץ. והנה, לפי הבנת הברטנורא הרי שדווקא החיפוי צריך להחשב כחלק מהכלי יותר מאשר התיק, שכן מה שנועד ליפות את הכלי הוא חלק מהכלי, בעוד שמה שרק מגן עליו נחשב לחפץ נפרד. ובשלמא אם היינו מבינים שלא כברטנורא, ומסבירים שטומאת משמשי משמשים היא משום שהם משמשים את הכלי, ולא מפני שהם נחשבים כחלק ממנו, אז תובן חלוקת הראב"ד בין תיק שמגן על הכלי ובזה הוא משמש אותו, לבין חיפוי שרק מייפה את הכלי אך איננו חיוני. אך לפי הבנת הברטנורא, שטומאת משמשי הכלים תלויה בהגדרתם כחלק מהכלים עצמם, לכאורה יקשה להבין את חלוקת הראב"ד, דאדרבא, חיפוי הכלי יותר נראה כחלק מהכלי. והנה, דברי הראב"ד שם נסובים על דרשת הספרא הממעטת חיפויי כלים מקבלת טומאה:

"או יכול שאני מרבה את חיפויי כלים? תלמוד לומר 'בהם', פרט לחפויי כלים" (שמיני פרק ח אות ז).

הספרא לומד מהפסוק "כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם" (ויקרא י"א, לב). ונראה שכוונת הספרא היא שחיפויי כלים לא מקבלים טומאה, מפני שצריך שתעשה המלאכה "בהם" כדי שיקבלו טומאה. לפי זה אפשר אולי לבאר את כוונת הראב"ד, באופן אחר: חיפויי כלים שהם לקישוט אינם מועילים לתפקודו של החפץ, ולכן לא נעשית מלאכה "בהם". לעומת זאת, כיסויי כלים אשר מגינים עליו, מועילים ליכולת השימוש בחפץ, ולכן נחשבים ככלים אשר נעשית המלאכה 'בהם'. דברים אלו עולים בקנה אחד עם היסוד הכללי שבו פתחנו שבכלי עץ יסוד הטומאה אינו ביופי ובאיכות אלא ביכולת השימוש המעשית.

אמנם, בפירוש הראב"ד מכת"י לספרא [20] ישנו הסבר נוסף לחילוק בין תיק לחיפוי, שעל פיו עולה שהחילוק בין תיק לחיפוי אכן נובע ממידת הקשר הישיר בין המשמש לכלי. וזה לשונו:

"עוד נ"ל, כי התיק הוא קבוע מן החפוי, כי התיק אפילו בשעה שמוליכו עמו על יריכו, מוליכו עם תוכו, כמו הסיף והפגיוס, ולפיכך הרי הם ככלים עצמם. אבל חיפויי הכלים אינן כל שעה עמהם שבשעה שאוחזן בידו מסיר את חפוין כגון האלה והרומח והקשת והדומה להם".

לפי הסבר זה של הראב"ד החילוק בין תיק לחיפוי מבוסס על אותה סיבה שמחמתה (לפי הבנת הברטנורא) משמשי משמשיו טמאים דווקא כשהם משמשים בין בשעת מלאכה ובין שלא בשעת מלאכה - הצורך בקשר קבוע בין התיק לכלי [21].

בארנו בדברינו, שניתן להבין את יסוד טומאת משמשי משמשיו בשני אופנים: ניתן להבין כדעת הברטנורא, שמשמשי משמשיו טמאים כעין ידות הכלים. לחילופין, ניתן להבין שמשמשי משמשיו טמאים מפני שמשמשים הם את משמשיו, כפי שהצענו לבאר באופן אחד את ההסבר הראשון של הראב"ד. נפקא מינה לחקירה זו תהיה ביחס לספקו של הנצי"ב (מרומי שדה כלים פט"ז מ"ז), האם תשמישי תשמישיו מקבלים טומאה גם כאשר הם אינם בעלי יכולת קיבול, או שמא קבלת הטומאה שלהם מותנית ביכולת הקיבול. הנצי"ב עצמו נוטה לצדד בכיוון השני, ומביא לכך מספר ראיות. לכאורה, שיטתו אפשרית רק אם נבין שמשמשי משמשיו מקבלים טומאה מפני תפקודם כתשמיש משמשיו, וכדברי הראב"ד. אך אם נבין שהם מקבלים טומאה כיוון שהם נחשבים לחפצא אחד עם משמשיו, הרי שודאי אין צורך בכלי בעל יכולת קיבול, מאחר שכלי זה נחשב לחלק מכלי אחר שלו כבר יש בית קיבול שמאפשר את קבלת הטומאה. 

---