וידם אהרן / הרב יאיר קאהן [1]

"דאמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה - שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה, אמר: האל הגדל הגבר והנורא, אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא. אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבנין, איה גבורותיו? לא אמר גבור. אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו - שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות?"   (יומא סט:).

הקב"ה מתגלה מתוך ההקשר של ההסטוריה היהודית. עם זאת, ההסטוריה היהודית איננה דורכת במקום אלא מתהווה והולכת כל העת. קיומו ההסטורי של עם ישראל זהו תהליך מתמשך שיש לו אמנם נקודת התחלה ויעד סופי, אך בין הראשית לבין האחרית - עם ישראל נישא על גליו של ים סוע ר, תוך כדי התרחשות מתמדת המלאה תהפוכות גורל ודרכים נפתלות. כאשר ייעודו של העם היהודי מתגלה, לעיתים בדרכים בלתי מובנות, יד ההשגחה תמיד תמצא ברקע.

הנביא הגדול ירמיהו, שהוטלה עליו המשימה הקשה לייצג את הקב"ה בזמן חורבן הבית, האמין שדרך התגלותו של הקב"ה משתנה ע ל פי חילופי הנסיבות של ההסטוריה היהודית. בהתאם לכך, צדדים שונים בהנהגתו של הקב"ה מתגלים בצמתים ההסטוריים השונים. בשעה שנגאלו עם ישראל משעבוד מצרים, הקב"ה הופיע לפניהם כשר צבא אדיר, מה שעודד את העם הצעיר להללו בהתאם: "ה' איש מלחמה ה' שמו". לעומת זאת, כאשר נהרסה ירושלים בידי אויבי ישראל, והמקדש נפל ביד זרים, נוראותו של הקב"ה נעלמה מעין האדם. לכן, בחר ירמיהו להשמיט את התואר "נורא", שכן הוא לא ראה את התגשמותו של תואר זה נוכח ההרס והחורבן שהיו מנת חלקו של העם בתקופה זו.

דניאל, המנהיג הדגול של יהדות בבל, היה עד ל תוצאות הטראגיות של הגלות, וחי יום יום את שבר בת עמו השרוי בגלות ; העוני, העבדות, והדיכוי ניבטו אליו מכל עבר. הוא הכיר אמנם במעורבותה של ההשגחה לשם הישרדותו של העם השרוי בגלות והמרוחק מאדמתו ; אך חרף זאת, הוא התקשה לראות את גבורתו של הקב"ה בתקופת חושך זו ; לכן, ראה הוא לנכון להשמיט את התואר "גיבור".

אנשי כנסת הגדולה היו מודעים גם כן לכל זאת, אך בכוחם היה להבין את ההשלכות האמוניות של ההקשר ההסטורי המשתנה. ההסטוריה היהודית אמנם משתנה עם חליפות הזמנים, אך עובדה זו לא פגמה בתודעתם אודות רציפותה של ההשגחה האלוקית לאורך ההסטוריה. על פי תפיסתם, אותן התכונות שמתבלטות בתקופת גאולה - מופיעות, באופנים אחרים, גם במצבים הסטוריים שונים בתכלית. בהתאם לכך, הרי שגבורת ה' התגלתה גם בתקופת החורבן, אלא שגבורתו לבשה צורה אחרת בתקופה זו. תכונותיו של הקב"ה ניבטות לעיניו של המאמין הצרוף גם בשעת הגלות המרה, באופן עדין ועמוק יותר.

התבוננותם המעמיקה של אנשי כנסת הגדולה על אופני התגלותו של הקב"ה ודרכי הנהגתו את עולמו, היא שאיפשרה להם לראות את גבורת ה' ואת נוראותיו גם בשעות החשוכות ביותר של עם ישראל. בשעה שהמקדש נבזז, וניתן למרמס בידי ערלי לב, גבורת ה' התבטאה לא בכח, כי אם בכיבוש היצר - לא בפעולה, כי אם באיפוק. באלפיים שנות גלותו של עם ישראל מעל אדמתו, נוראותיו של ה' התבטאו לא בקולה הרם של תרועת הנצחון, אלא בנס השקט של הישרדות האומה בין העמים שחפצים להשמידה.

מבט זה, הרואה את השגחתו של הקב"ה על ההסטוריה האנושית והיהודית דווקא מתוך איפוק והימנעות מפעולה, יש בו כדי להפתיע, אך דומני שהוא הכרחי לשם הבנה עמוקה יותר של הארוע הטראגי לשמו התכנסנו הערב. שכן, באם הקב"ה מבטא את גבורתו דווקא על ידי איפוקו, הרי שגם האדם נדרש ללכת בדרכיו, ולחקות בכך את בוראו.

מוסלמים קיצוניים מאמינים כי יש בכוחם לגבור, בסופו של דבר, על העם היהודי, כיוון שיתרון הכח והעוצמה פועל לטובתם. אין כוונתי כאן לעוצמה צבאית, שכן מבחינה זו נוטה הכף דווקא לטובת ישראל, אלא לכח האמונה ולעוצמת הנחישות. קנאים אלו מאמינים בכוחם למות ולהרוג כדי להשיג את מטרתם הקדושה כביכול. רגש אנושי של חמלה או פחד לא ימנעו בעדם. מוסריות אנושית בסיסית, כפי שהיא נתפסת על ידי החברה המערבית, לא תעצור את ה'ג'יהאד', את מלחמת הקודש שלהם. כאשר הם צועקים "אללה אכבר" הם מאמינים שיש להם את כל ההצדקה הדתית (והמוסרית?) כדי לפגוע בחפים מפשע.

בניגוד אליהם, הישראלים הם חלשים. הם מרגישים מחויבים להתאים עצמם לקווי המתווה של החברה המערבית. הם מחויבים לפרשנות המודרנית של האתיקה, ומשועבדים לרעיון של קדושת החיים. הם פוחדים למות ואינם יכולים להרוג. זו התנגשות מיקרוקוסמית של תרבויות, מ לחמת מזרח ומערב, בין המאמינים במוחמד לבין הכופרים בו. במלחמה זו, המאמינים חושבים שהחזק יגבור על החלש, והאדוק ינצח את הבוגד. הם משוכנעים שזה רק עניין של זמן.

אין ספק שישראל ניצבת בפני אויב מר ואכזרי, המונע על ידי פנאטיות דתית. עם זאת, הרי שבראיה חודרת, המאב ק איננו בין חזק וחלש, אלא בין הבנות שונות של מושגים אלה. לדעתם, כח מתפרש ככח הזרוע, ומתבטא ביכולת להרוג. תודעתם איננה מכילה את עוצמתו של כח פנימי, של איפוק. הם חלשים. הם נכנעים לרגשותיהם ולשנאתם. הם מעולם לא למדו שמניעה מפגיעה בחפים מפשע, למרות כל המתחים והלהיטות שנלווים לחיים במזרח התיכון, היא מהווה דרגה גדולה הרבה יותר של כח, כח האיפוק.

למסורת היהודית סולם ערכים שונה. היא מקדשת את שם ה' דרך הקרבה, ולא על ידי רצח. חכמים מלמדים אותנו על קדוש ה' של רבי עקיבא:

"בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד"   (ברכות סא:).

האם רבי עקיבא היה חלש? האם רוצחיו האכזריים היו חזקים ממנו? מהו המקור האמיתי של החוזק האנושי - האם הוא נמצא בזרוע, ברקמת השריר, ביכולת להרוג ולהרוס, או שמא מקורו באצילות השקטה של הנשמה האנושית?

סיפור זה נקשר היטב אל לבו ונפשו של עם ישראל. במשך כל הדורות יהודים גילו כוחות על-אנושיים בשעה שקידשו את אלוקם. כאשר נדרשו להקרבה הגדולה ביותר, נכנעו לדרישה תוך קריאת שמע. היהדות מעולם לא החשיבה רצח כביטוי לכוחה. המסורת הרוחנית של עמנו מע ולם לא עודדה הרס חיי אדם בשם האמונה בריבונו של עולם. קישור שמו של הקב"ה באכזריות רצחנית הייתה נתפסת ככפירה.

הגבורה שבאיפוק היא המענה האמוני לטרגדיה האנושית. ישנן השלכות הלכתיות לרעיון השתיקה - לאבל אסור לדרוש בשלום רעהו, ואף לאחרים אסור לדרוש בשלומו. הלכה זו נלמדת במסכת מועד קטן, מצורת התגובה עליה מצווה יחזקאל כאשר מסופר לו שאשתו עומדת להלקח ממנו: "האנק דם" (יחזקאל כ"ד, יז). מפסוק זה אנו למדים גם את איסורו של האבל לעסוק בתלמוד תורה. איסורים אלו משקפים היטב את מחויבותו של האבל לנהוג באיפוק, ולשאת את כאבו הנורא בגבורה עילאית של שקט צורם.

התורה חושפת רעיון זה לראשונה בתגובתו של אהרן על מות שני בניו, נדב ואביהוא, שמתו מוות טראגי בעיצומה של חנוכת המשכן. תגובת אהרן בשמעו את בשורת מות בניו הפכה לפרדיגמה: "וידם אהרן" (ויקרא י', ג).

הגמרא בזבחים מפרשת שתיקה זו:

"כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק וקבל שכר, שנאמר: 'וידם אהרן'. וכן בדוד הוא אומר: 'דום לה' והתחולל לו', אף על פי שמפיל לך חללים חללים את שתוק. וכן בשלמה הוא אומר: 'עת לחשות ועת לדבר', פעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, פעמים מדבר ומקבל שכר על הדבור"   (קטו:).

התגובה העמומה, שבעבורה קבעו חז"ל כי מקבלים שכר, איננה שתיקה של חולשה, או כזו שנובעת מכך שאין לאדם מה לומר בשעותיו הקשות. שתיקה זו, זועקת אמירה גדולה - ש אין מה להגיד. זוהי שתיקה הירואית, של נאמנות מוחלטת לה', וקבלה מוחלטת של הצו האלוקי הנסתר. האדם עו מד מול אלוקי הנצח והאמת ונכנע לרצונו בשתיקה רועמת, שתיקה המעלימה כל קול על ידי גבורתה ואצילותה, שתיקה המחרישה בעוצמתה ובנשגבותה, דווקא נוכח שעתו הקשה ביותר. 'וידם אהרן' איננה תגובה מילולית, כי אם אמירה אמונית עמוקה. כל מהותו וישותו של האדם מגייסים את הכח שנדרש כדי לעמוד דומם.  

תגובה דומה לתגובתו של אהרן אנו מוצאים בקינתו של ירמיהו על הטרגדיה הלאומית שבחורבן המקדש:

  "ישב בדד וידום כי נטל עליו; יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה"   (איכה ג', כח-כט).

האדם נדרש לעמוד בהכנעה דוממת מול אלוקיו, ברמה האישית, כמו גם ברמה ה לאומית. בהכנעה זו הוא מבטא את הגבורה הגדולה ביותר.

דום, איפוק וגבורה הם מושגים שעולים לי לראש כשאני חושב על מותו הטראגי של יוני. כשהגעתי לבית החולים יוני נראה שוכב במין שלווה כזו, בשקט, בין כל החברים והרבנים הדומעים תוך כדי אמירת התהילים. ראשו חבוש, מחובר למכונות שונות ; הוא שכב ללא נוע, ללא יכולת תגובה, כיוון שנשמתו הטהורה והרכה כבר ריחפה בין שמיים וארץ. רציתי לדבר איתו, אך הוא כבר לא יכול היה לשמוע. היה כל כך הרבה לומר, אך הוא נדם.

ההלוויה הייתה בערב סוכות. התזמון לא איפשר הספדים ארוכים. הייתה אווירה מאופק ת, כאשר כל אחד מהמספידים הציע מספר מילים מדודות. השבעה ארכה מספר דקות בלבד, עד שנכנס החג וקטע את תקופת האבל.

ועדיין, למרות הגבורה המתבטאת באיפוק, למרות העוצמה המתבטאת בדממה, אמירה אחת חייבת הייתה להאמר, משפט אחד שצריך היה להשמיע בקול ובברור. עבר חודש, והו א בוער בתוכי. הצהרה שעלי להצהיר בשמו של יוני.

יוני, שהיה כל כך מיוחד ברמת הנאמנות שלו, כל כך ייחודי באהבת האחר שלו, שקידש את שם ה' בחייו - ובמותו, לא זכה להזדמנות להצהיר זאת. ולכן אסכם אני בשמו:

"שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד"

---