צירוף דרגות שונות בטומאת אוכלין / שמעוני גרטי

א. סקירת הסוגיות

הנושא של צירוף דרגות שונות בטומאת אוכלין, מופיע במספר מקומות ; ליתר דיוק - בארבעה. הרושם הראשוני שנוצר מתוך עיון בסוגיות הללו, הוא רושם של דיני צירוף פשוטים למדי, אך במבט שני עולות בעיות בכל אותם מקומות. ראשית, נסקור את הסוגיות בקיצור, ונצביע על הקשיים שבדיני הצירוף הללו.

במשנה בטהרות נאמר:

"האכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה, מצטרפין זה עם זה לטמא כקל שבשניהם. כיצד? כחצי ביצה אוכל ראשון כחצי ביצה אוכל שני שבללן זה בזה - שני. כחצי ביצה אוכל שני כחצי ביצה אוכל שלישי שבללן זה בזה - שלישי. כביצה אוכל ראשון כביצה אוכל שני שבללן זה בזה - ראשון. חלקן - זה שני וזה שני. נפל זה לעצמו וזה לעצמו על ככר של תרומה - פסלוהו, נפלו שניהן כאחד - עשאוהו שני. כביצה אוכל שני כביצה אוכל שלישי שבללן זה בזה - שני. חלקן - זה שלישי וזה שלישי. נפל זה לעצמו וזה לעצמו על ככר של תרומה - לא פסלוהו. נפלו שניהן כאחד - עשאוהו שלישי. כביצה אוכל ראשון כביצה אוכל שלישי שבללן זה בזה - ראשון. חלקן - זה שני וזה שני, שאף השלישי שנגע בראשון נעשה שני. כשתי ביצים אוכל ראשון כשתי ביצים אוכל שני שבללן זה בזה - ראשון. חלקן - זה ראשון וזה ראשון. לשלושה או לארבעה - הרי אלו שני. כשתי ביצים אוכל שני כשתי ביצים אוכל שלישי שבללן זה בזה - שני. חלקן - זה שני וזה שני. לשלושה או לארבעה - הרי אלו שלישי"  (טהרות פ"א מ"ה-מ"ו).

הר"ש בביאורו למשנה זו מעיר:

"כל הנך בבות פשוטות הן, וכל מקום שאני יכול לתלות שיש כביצה מן החמור בזה ובזה - אזלינן בתר חמור, ואם לאו - אזלינן בתר הקל"   (שם מ"ו).

אבל עצם הפשטות מעוררת תמיהה. מה ראה רבי, שדקדק בכל מילה, לפרט באריכות כזו את כל הדוגמאות שחוזרות על אותו כלל? מדוע לא לתמצת את כל הפירוט הזה לכלל פשוט, כפי שעשה הר"ש?

בתוספתא בתחילת המסכת מובאים דברי רבי שמעון:

"אמר רבי שמעון - מפני מה אמרו: 'אוכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין זה עם זה'? מפני שאפשר לשלישי לעשות שני, ואפשר לשני לעשות ראשון. ומפני מה אמרו: 'אין השרץ והנבלה והמת מצטרפים זה עם זה'? לפי שאי אפשר לשרץ לעשות נבלה, ולא נבלה יכולה לעשות מת"     (תוספתא טהרות פ"א ה"א).

תוכן דברי רבי שמעון סתום כשלעצמו, כפי שנראה לקמן ; אבל עוד לפני שמגיעים לתוכן דבריו, עולה שאלה על עצם המגמה שלו [1]. רבי שמעון בא לבאר מדוע דרגות שונות מצטרפות בטומאת אוכלין. אלא שלכאורה אין סיבה שלא יצטרפו. כבר קדם רבי יהושע וקבע כלל צירוף לכל סוגי הטומאות כולן:

"...זה כלל אמר רבי יהושע - כל שטומאתו ושיעורו שוין, מצטרפין..."   (מעילה יז.).

על פי כלל זה, הרי שגם בדרגות השונות של טומאת אוכלין, צריך לכאורה להיות צירוף. שיעורם שווה - כביצה, וגם טומאתם שווה - הם מטמאים רק במגע, והם מטמאים אוכלין ומשקין בלבד [2]. אם לא נרצה לומר שרבי שמעון חולק על עצם הכלל שקבע רבי יהושע, מדוע צריך לנמק במיוחד את יכולת הצירוף שלהם [3]? הגמרא שם מביאה את דעת רבי שמעון שבתוספתא, ומתקשה בהבנת דבריו, ובכך נעסוק בהמשך.

מקום נוסף שבו ישנה התייחסות לעניין צירוף טומאת אוכלין, הוא בסוגיה בזבחים, אגב דיון בהלכות פיגול:

"איתמר - חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו. אמר רבא - ויקץ כישן הפיגול, ורב המנונא אמר - עירוב מחשבות הוי. אמר רבא - מנא אמינא לה? דתנן - כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שני שבללן זה בזה - ראשון. חלקן - זה שני וזה שני. הא חזר ועירבן, ראשון הוי..."   (לא.).

רבא טוען שייתכן בפיגול מצב של מעין חוזר וניעור. את הטיעון הזה הוא מוכיח ממצב מקביל של חוזר וניעור שקיים לדעתו בטומאה. כאשר התערובת של כביצה ראשון וכביצה שני מוגדרת כראשון, אחרי חלוקתה כל אחד מחלקיה מוגדר כשני, ואחרי חיבור נוסף חוזרת התערובת להגדרתה הראשונית.

על הראיה הזו מקשים התוספות על אתר:

"תימה - מה ענין זה אצל זה? דגבי קרבן, כשאמר 'חצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו', הרי כבר נפסל הקרבן, ואינו חוזר ונעשה פיגול. אבל חצי ביצה ראשון וחצי ביצה שני שנתערבו, אין הטעם לפי שנתבטל חצי ביצה הראשון, אלא משום דאין לו כח לטמאות בפני עצמו. הלכך, כשיצטרף עמו חצי ביצה ראשון, למה לא יהא ראשון?"   (שם ד"ה הא).

ההנחה הזו שיש פה חוזר וניעור, משתלבת בכל המהלכים בסוגיה [4]. ולכאורה, שאלת התוספות במקומה, שהרי אין פה שינוי מעמד כלל. הראשון נשאר תמיד ראשון, והשני נשאר תמיד שני. כל מה שקובע הוא אם יש מציאות של ראשון בשיעור כביצה או לא. החיבור בין החלקים לא משנה מעמד ולא יוצר חוזר וניעור. החיבור רק יוצר כמות של כביצה מן החמור. כיצד, אם כך, לומד מפה רבא לעניין פיגול?

ב. צירוף דרגות שונות בטומאת אוכלין

לשם יישוב הקושיות הללו, נבחן את יכולת הצירוף בין דרגות שונות בטומאת אוכלין מסברה. ננסה להסביר מדוע כאשר אנחנו לוקחים כחצי ביצה ראשון ומצרפים אותו לכחצי ביצה שני, הדין הוא שהתערובת מטמאת ברמה של שני. ניתן להבין דבר זה בשתי דרכים:

דרך אחת - יש פה מעין קל וחומר, על פיו אנחנו טוענים שה'חצי ביצה ראשון' מסוגל להגיע לכל ההישגים של 'חצי ביצה שני'. אם היינו לוקחים חצי ביצה שני ומצרפים אותו לחצי ביצה שני, היה לנו כביצה שני שמטמא ברמה של שני. קל וחומר שאם ניקח חצי ביצה ראשון ונצרפו לחצי ביצה שני, שיטמא ברמה של שני.

הדגש הוא שאין שינוי במעמד של הראשון או השני. אנחנו פשוט טוענים שעוצמת הטומאה שקיימת בראשון, מסוגלת להגיע לפחות לכל ההישגים של שני.

דרך שנייה - חצי ביצה ראשון מצטרף לחצי ביצה שני משום שבכל ראשון גלום חפצא של שני, כך שלמעשה, הצירוף איננו צירוף של ראשון ושני, אלא צירוף של שני ושני. בשל כך, רמת הטומאה של התערובת היא רמה של שני, כאילו לקחנו חצי ביצה שני וצירפנו אותו לכחצי ביצה שני. על פי דרך זו, אנו חייבים להניח שבכל ראשון גלום בפועל שני לטומאה.

ננתח את ההנחה הזו. ישנם שני תנאים הגורמים לכך שחפץ יהפוך לאוכל טמא ברמה של ראשון:

תנאי אחד - החפץ צריך להיות אוכל, על פי ההגדרות הפורמליות של אוכל לעניין טומאת אוכלין.

תנאי שני - דרושה סביבה הלכתית שמאפשרת מעבר טומאה אל החפץ מאב הטומאה.

לכן, כאשר יש לפנינו אוכל ראשון, ניתן לדבר על שני מרכיבים שנמצאים בו:

מרכיב אחד - אוכל.

מרכיב שני - ראשון לטומאה.

אמת היא שברמה הפיסית אין הפרדה בין המרכיבים הללו, והמרכיב של גורם הטומאה הוא בסך הכל תכונה של האוכל. אבל ברמה הלוגית ההלכתית, גם הקביעה שיש לנו אוכל היא קביעה הלכתית ויש לנו עקב כך שתי תכונות הלכתיות נפרדות. האחת היא תכונת החפץ כאוכל, והשנייה היא תכונת החפץ כראשון לטומאה. את שתי התכונות הללו אפשר בהחלט לפצל, וניתן לדבר על התרחשות הלכתית בין הישויות הללו.

לפיכך, ניתן לטעון שמתחולל תהליך פנימי של העברת טומאה, שבו הראשון מטמא את עצמו. דין ראשון שבו מטמא את דין אוכל שבו. בסופו של התהליך, קיים בכל ראשון לטומאה גם שני לטומאה. יש להדגיש - לפי ההנחה הזו קיים בכל ראשון שני לטומאה בפועל. לא רק שכוח הטומאה שבראשון מסוגל להגיע להישגי טומאה של שני. קיים פה גם חפצא של אוכל ברמת טומאה של שני.

בדרך כלל, השני שגלום בפועל בתוך הראשון לא בא לידי ביטוי. אבל, כאשר מחלקים את הראשון ומצרפים אותו לכחצי ביצה שני, יש לכך ביטוי. במצב זה אנחנו לוקחים חפצא שיש בו כחצי ביצה ראשון וכחצי ביצה שני, ומנסים לצרף אותו לכחצי ביצה שני. הראשון שבתוך אותו חפצא איננו מסוגל להצטרף לשני, אבל השני שבו מסוגל להצטרף לשני. התוצאה היא שיש לפנינו כביצה שני, שמטמא ברמה של שני, כאשר מעליהם מרחף לו כחצי ביצה ראשון שאין לו כמובן משמעות, משום שאין בו שיעור לטמא.

נצביע על שני הבדלים בולטים בין שתי דרכי ההבנה הללו, הראשון הבדל סברתי, והאחר מעשי.

הבדל ראשון - על פי הדרך הראשונה, אין בעיה מהותית לצרף ראשון ושני. דרגות שונות בטומאה אינן נחשבות כחריגה מהכלל של טומאתו ושיעורו שוין. משום כך, ניתן לצרף אותן [5]. אלא שרמת הטומאה נקבעת כקל שבשניהם מאחר שאין מספיק שיעור מן החמור שבשניהם.

לפי הדרך השנייה, מבחינה מהותית אין שום יכולת צירוף בין דרגות שונות בטומאת אוכלין. עצם הצירוף בפועל, נובע מכך שאנחנו מצרפים את אותה דרגה עצמה. מאחר שהנחנו שבכל ראשון גלום שני, מתאפשר צירוף של שני ושני. אבל ברמה העקרונית אין צירוף של דרגות שונות, ורק למעשה עוקפים את הבעיה הזו.

הבדל שני - מבחינה מעשית, הרי שעל פי הדרך הראשונה, ניתן לצרף את כל הדרגות השונות בטומאת אוכלין. כחצי ביצה ראשון יוכל להצטרף גם לכחצי ביצה רביעי, וכך אכן פוסק הרמב"ם [6]. מסקנה זו מתבקשת, שהרי אם ראשון מסוגל להגיע לכל הישגי שני בשל עוצמתו המרובה, ודאי שיוכל להגיע לכל הישגי שלישי ורביעי. אשר על כן, אם נצרף כחצי ביצה ראשון לכחצי ביצה רביעי, הרי שהוא יגיע לפחות להישגים של כחצי ביצה רביעי, והתערובת תטמא ברמה של רביעי.

לעומת זאת, לפי הדרך השנייה, צירוף יתאפשר רק בדרגות קרובות של טומאת אוכלין. הסיבה פשוטה - בתוך ראשון גלום שני, אבל שלישי כבר לא גלום בו. אפילו אם נניח שתהליך הטומאה הפנימי ממשיך, והשני שבו חוזר ומטמא את האוכל שבו והופכו לשלישי, הרי עדיין קיים הראשון בשטח. גם אם נוצר שלישי, הוא נוגע בראשון וחוזר להיות שני. בשורה התחתונה, תהליך הטומאה שבו אוכל ראשון מטמא את עצמו, יגיע רק לשני שגלום בראשון. ממילא, לא נוכל לצרף ראשון ושלישי. שכן, עקרונית אין צירוף בין דרגות שונות. צירוף יכול היה להתרחש רק במידה שבראשון גלום שלישי והוא המאפשר צירוף, אך מצב שכזה לא יכול להיווצר לעולם.

ג. טומאת מגע פנימית

למנגנון הזה שבו גורם מטמא יוצר תהליך פנימי של העברת טומאה, ניתן למצוא דוגמאות נוספות, ונציג שתיים מהן:

1. נבלת עוף טהור

נבלת עוף טהור מטמאת אדם וכלים רק בבית הבליעה. מחוץ לבית הבליעה בכוחה לטמא אוכלין ומשקין בלבד. בגמרא בזבחים מובא הספק הבא:

"אמר ליה רב המנונא לרבי זירא: לא תיתיב אכרעך עד דאמרת לי הא מילתא - נבלת עוף טהור לרבי מאיר, מונין לה ראשון ושני או אין מונין לה ראשון ושני?"
  (זבחים קה:).

הספק של רב המנונא הוא לגבי רמת הטומאה של נבלת עוף טהור מחוץ לבית הבליעה. במידה ומדובר ברמה של אב הטומאה, נמנה לה ראשון ושני כפי שמונים לכל אב הטומאה שמטמא אוכלין. אך אם מדובר ברמה נמוכה יותר, האוכל שיקבל ממנה טומאה לא יהפוך לראשון, ולא נמנה ראשון ושני.

הצד הפשוט בספק הוא לומר שנבלת עוף טהור מטמאת ברמה של אב הטומאה, מאחר שסך הכל מדובר באב הטומאה. כיצד ניתן להבין את צד הספק השני? הרא"ל הציע בשם הגרי"ד שיש להבין את כל העניין של טומאת נבלת עוף טהור מחוץ לבית הבליעה באופן הבא. בכל נבלת עוף טהור ישנם שני מרכיבים:

מרכיב אחד - גורם מטמא ברמה של אב הטומאה, שקרוי נבלת עוף טהור.

מרכיב שני - חפצא של אוכל.

בכל נבלת עוף טהור מתחולל תהליך פנימי שבו הנבלה מטמאת את עצמה. דין נבלת עוף טהור שבה מטמא את דין אוכל שבה. ממילא, החפץ שלפנינו הוא נבלת עוף טהור ברמה של אב הטומאה אך גם אוכל ברמה של ראשון לטומאה. כאשר חפץ זה נוגע באוכל אחר מחוץ לבית הבליעה, הוא לא מטמא אותו מדין נבלת עוף טהור שבו מאחר שדין נבלת עוף טהור לטמא הוא רק בבית הבליעה. אלא שעוף זה מוגדר גם כאוכל הטמא ברמה של ראשון. מכוח הגדרה זו, מטמאת נבלת העוף הטהור אוכלין אחרים גם מחוץ לבית הבליעה, כפי שכל אוכל ראשון מטמא אוכלין אחרים מחוץ לבית הבליעה. ממילא, דרגת הטומאה שיקבל האוכל שבו תיגע הנבלה, תהיה דרגה של שני, כמו כל אוכל שנוגע באוכל ראשון.

2. סדין טמא מדרס

במשנה בכלים מובאת המחלוקת הבאה:

"סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון, טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס. אמר רבי יוסי - וכי באיזה מדרס נגע זה?..."   (כלים פכ"ז מ"ט).

התשובה שיענה תנא קמא לקושייתו של רבי יוסי ברורה. כל סדין שישב עליו זב והפך אותו לטמא מדרס, כולל בתוכו גם טומאת מגע מדרס. שכן, בכל סדין טמא מדרס ישנם שני מרכיבים:

מרכיב אחד - גורם מטמא שרמת טומאתו היא טומאת מדרס.

מרכיב שני - חפצא של סדין.

בכל סדין כזה מתחולל לפי תנא קמא תהליך פנימי של העברת טומאה ובו הסדין נוגע בעצמו [7]. דין טומאת מדרס שבו מטמא את דין סדין שבו. בשורה התחתונה, בכל סדין טמא מדרס גלום גם סדין שנגע בסדין טמא מדרס. כאשר הופכים את הסדין לוילון, מפקיעים ממנו את טומאת המדרס מאחר שוילון אינו ראוי למדרס. אבל את טומאת מגע מדרס לא מפקיעים ממנו מכיוון שוילון איננו מופקע מטומאת מגע מדרס, שהרי כל וילון שיגע במדרס יהפוך לטמא ב'מגע מדרס'.

ראינו, אם כך, דוגמאות למודל שבו גורם מטמא נוגע בעצמו ומטמא את עצמו. הטומאה הזו גלומה בתוך המטמא, והיא באה לידי ביטוי במצבים מסוימים. ניתן להבין שגם בטומאת אוכלין מתרחש תהליך דומה, וזו הסיבה שבגינה מתאפשר צירוף בין דרגות שונות בטומאת אוכלין.

ייתכן שהיכולת לדבר על חפץ שמטמא את עצמו, תלויה בהבנות שונות הקשורות לאופיה של טומאת מגע. עובדה היא שכאשר גורם מטמא בא במגע עם חפץ המוכשר לקבלת טומאה, יוצר המגע תהליך של העברת טומאה. תהליך זה יכול להתפרש בשתי דרכים:

דרך אחת - עצם המציאות של מגע בין יוצר טומאה למקבל טומאה, החילה מעמד טומאתי על החפץ הטהור.

דרך שנייה - פעולת המגע שבין החפצים יצרה את הטומאה.

לחקירה זו יש משמעות רבה בעיקר אם יורדים להלכות שבהן יש להפריד בין טומאה הנובעת ממצב כלשהו לבין טומאה הנובעת מפעולה. לעניין שלפנינו, ייתכן שהיכולת לטעון שחפץ מטמא את עצמו מותנית בקבלת הדרך הראשונה. אם טוענים שטומאת מגע נוצרת רק בגין פעולת מגע, סביר מאוד שיש לשלול את הקביעה שחפץ מטמא את עצמו. גם אם אומרים שכל חפץ נוגע בעצמו, מדובר לכאורה על מציאות של מגע בלבד, ללא פעולה של נגיעה.

ד. יישוב הסוגיות

עם ההבנה הזו של טומאה גלומה, ניתן לחזור לקושיות שהעלינו בפתח הדברים.

1. יישוב המשנה בטהרות

לעיל, הקשינו על האריכות שבמשנה בטהרות.

אם נתבונן היטב במשנה, נגלה שכל הדוגמאות של צירוף שמובאות בה הן דוגמאות של צירוף דרגות קרובות. ראשון עם שני, ושני עם שלישי. בולט לעין שרבי רצה להדגיש את חוסר היכולת לצרף ראשון עם שלישי. דווקא באותן דוגמאות קיים צירוף, ולא בדרגות רחוקות. לעניין הזה ישנו חריג אחד במשנה, וממנו עולה העקרון של דרגות קרובות אף ביתר חריפות.

החריג מופיע בשלב שבו עוסקת המשנה בצירוף של כביצה עם כביצה, שם מובאת גם הדוגמה של צירוף ראשון עם שלישי. וכך נאמר במשנה:

"...כביצה אוכל ראשון כביצה אוכל שלישי שבללן זה בזה - ראשון. חלקן - זה שני וזה שני, שאף השלישי שנגע בראשון נעשה שני..."   (טהרות פ"א מ"ו).

ניתן להבין שהנימוק שמופיע דווקא בבבא הזו, מוסב רק על הדין של חלקן. כדי שנבין מדוע החלוקה מגיעה לרמה של שני ולא שלישי, יש צורך לבאר שהשלישי הפך לשני. אבל ניתן להבין שהנימוק מוסב על עצם דין הצירוף של ראשון עם שלישי [8]. אלמלא היה השלישי הופך לשני, לא היה מתאפשר צירוף כלל וכלל! צירוף קיים רק בדרגות קרובות של טומאת אוכלין, ורק בגין העובדה שהשלישי הפך לשני, ניתן לצרפו אל הראשון.

יתירה מזו - הביטוי של המשנה קצת מוזר. במשנה נאמרה לשון של ריבוי, שאף השלישי נעשה שני. מאי שֶאַף? מה עוד נעשה שני? ניתן להבין שפה מקופל כל עקרון הצירוף בין דרגות שונות בטומאת אוכלין. הראשון נעשה שני מכוח אותו תהליך פנימי שבו הוא מטמא את עצמו, ואף השלישי נעשה שני מכוח מגעו בראשון, ומשום כך מתאפשר צירופם של אלו.

2. יישוב דברי רבי שמעון

שאלנו מדוע צריך רבי שמעון לנמק במיוחד את דין צירוף בטומאת אוכלין ; לכאורה טומאתם ושיעורם שוים.

המשנה אחרונה מצביע על יסוד שלכאורה עומד בבסיס דעת רבי שמעון לפי כל פרשנות שנציע לדבריו [9]. אם לא נרצה לומר שרבי שמעון חולק על עצם הכלל של רבי יהושע, נגיע למסקנה שלפי רבי שמעון יש להגדיר דרגות שונות בטומאת אוכלין כדברים ש'אין טומאתם ושיעורם שוים'. בטעם הדבר ניתן להעלות הצעות שונות. או משום שראשון מטמא גם חולין ושני אינו מטמא חולין, או מפני שעצם השוני בדרגת הטומאה כבר מוגדר כ'אין טומאתם שוה'.

בנקודה הזו, ניתן לחזור לנפקא מינה בין שתי הדרכים שהצענו בהבנת צירוף. דיברנו על כך שלפי הדרך הראשונה הצירוף הוא צירוף של ראשון עם שני. צירוף כזה חייב להניח שראשון ושני מוגדרים כ'טומאתם ושיעורם שוים'. אבל לפי הדרך השנייה, הצירוף מתאפשר רק בשל העובדה שבתוך הראשון גלום שני, ואנחנו מצרפים שני עם שני. ההנחה שעומדת מאחורי ההבנה הזו היא שבעצם הצירוף של ראשון ושני כשלעצמו הוא בלתי אפשרי, שכן אין 'טומאתם ושיעורם שוים'. ההנחה הזו בוקעת ועולה מתוך הצורך של רבי שמעון לנמק את הצירוף של דרגות שונות בטומאת אוכלין.

3. יישוב הסוגיה במעילה

הצבענו על הבעייתיות שמודגשת בגמרא במעילה, בהבנת נימוקו של רבי שמעון. כעת, נבחן את התמודדותה של הגמרא עם דבריו:

"תניא: רבי שמעון אומר - מה טעם? שאפשר לשני שיעשה ראשון. ומי קא עביד שני ראשון? הא לא אפשר! אמר רבא - הכי קאמר: מי גרם לשני, לאו ראשון? רב אשי אמר: ראשון ושני לגבי שלישי, בני חדא ביקתא אינון" (מעילה יז:).

הראשונים הבינו שאין מחלוקת בין רבא ורב אשי. כך מפרשים רש"י ורבנו גרשום על אתר. הם טוענים שכל ההבדל בין האמוראים הוא הבדל ניסוחי בלבד. חרף פירושם זה, נראה שאכן יש כאן מחלוקת מהותית.

נעמוד תחילה על המכנה המשותף שבין רבא ורב אשי. לכאורה, שניהם לא מנסים לספק הסבר משל עצמם לצירוף הדרגות השונות בטומאת אוכלין, אחרי שנדחו דבריו של רבי שמעון. הם מנסים להסביר מה הוא אמר. רבא פותח את דבריו ב'הכי קאמר' כלומר בניסיון לבאר את דברי רבי שמעון.

בנקודה הזו ניתן לכאורה לראות צד שווה בין רבא ורב אשי. שכן, הפאראדוקס שבדברי רבי שמעון נובע מסדר הדרגות שעליו הוא מצביע. רבי שמעון אומר שאפשר לשני שיעשה ראשון, ואפשר לשלישי שיעשה שני. רבא פשוט הופך את סדר הדברים. לפי רבא מה שנאמר זה שאפשר לראשון שיעשה שני, ואפשר לשני שיעשה שלישי. במלים אחרות, 'מי גרם לשני, לאו ראשון?' [10].

ניתן להבין, שגם רב אשי נוקט באותה הדרך בדיוק. גם הוא 'מתקן' את דברי רבי שמעון, וגם הוא עושה זאת על ידי הפיכת סדר הדברים [11]. אבל רב אשי מגיע לתוצאה אחרת. כדי לעמוד על ההבדל בין רבא ורב אשי, נחזור לקושיית הגמרא.

הגמרא מקשה - 'ומי קא עביד שני ראשון?' כלומר, האם שני עושה ראשון? הגמרא הבינה שרבי שמעון מנסה להצביע על מצב שבו שני עושה ראשון, ומכאן קושייתה. אבל אין הכרח להבין כך בדברי רבי שמעון המקוריים. רבי שמעון אמר שאפשר לשני לעשות ראשון, ואת האמירה הזו ניתן לנקד בשני אופנים:

אופן אחד - אפשר לשני לַעֲשוֹת ראשון.

אופן שני - אפשר לשני לֵעָשוֹת ראשון.

הגמרא הבינה כאופן הראשון, ושללה את הדברים. עקב כך, הופך רבא את סדר הדרגות בדברי רבי שמעון, והתוצאה היא שאפשר לראשון לַעֲשוֹת שני. גם רב אשי הופך את סדר הדברים, אבל רב אשי הבין את דברי רבי שמעון באופן השני. לפי רב אשי, טיעונו המקורי של רבי שמעון היה שאפשר לשני לֵעָשוֹת ראשון, כלומר שני יכול להפוך לראשון. גם טיעון זה אינו סביר, ועל כן נוקט רב אשי בהיפוך סדר הדרגות בלשונו של רבי שמעון. אחרי שמחליפים את הדרגות, אומר רבי שמעון שאפשר לראשון לֵעָשוֹת שני.

שתי ההבנות הללו מייצגות באופן חד וברור את שתי ההבנות שהעלינו בצירוף. לפי רבא, יסוד הצירוף הוא בכך שהראשון חזק יותר מהשני, והוא ודאי מסוגל להגיע לכל הישגיו של השני. הראיה היא שהראשון הוא הגורם לשני. ממילא, ראשון יוכל להצטרף גם עם שלישי, שהרי מאותו קל וחומר ניתן ללמוד שראשון ודאי מסוגל להגיע להישגיו של השלישי. בלשון רבא נאמר שאם ראשון גורם לשני, קל וחומר שהוא גורם לשלישי.

לעומת זאת, לפי רב אשי, יסוד הצירוף הוא שראשון נעשה שני. ראשון מסוגל להפוך לשני, על ידי אותו תהליך של העברת טומאה פנימית. בשל כך, מתאפשר צירוף של ראשון עם שני, שהוא למעשה צירוף של שני (הגלום בראשון) עם שני. אלא שלפי דרכינו נסיק שרב אשי גורס צירוף דווקא בדרגות קרובות, בהן ניתן לדבר על כך שראשון 'הפך' לשני ושני 'הפך' לשלישי. צירוף של ראשון ושלישי הוא מחוץ לתמונה.

למעשה, אם מדייקים בדברי רבי שמעון בתוספתא, נראה שגם הוא בדומה למשנה בטהרות, מדגיש את אי יכולת הצירוף של ראשון ושלישי. בגמרא במעילה מובא רק חלק מדבריו, החלק שמדבר על צירוף ראשון ושני. אבל רבי שמעון כופל את הדברים:

"...שאפשר לשלישי לעשות שני, ואפשר לשני לעשות ראשון..."     (תוספתא טהרות פ"א ה"א).

הדברים אף משתלבים היטב בניסוחו של רב אשי בגמרא:

"...רב אשי אמר: ראשון ושני לגבי שלישי, בני חדא ביקתא אינון"   (מעילה יז:).

אם נשליך את הדברים גם על הצירוף של שלישי ושני שנדון בדברי רבי שמעון, נאמר שמאידך שלישי ושני לגבי ראשון בני חדא ביקתא [12] אינון. דרגות קרובות גרות באותה ביקתה, ולכן מצטרפות. דרגות רחוקות אינן גרות באותה ביקתה, ולכן אינן מצטרפות.

4. יישוב הסוגיה בזבחים

לאורך הסוגיה בזבחים נדון העניין של פיגול ושל צירוף דרגות במונחים של מעין 'חוזר וניעור'. התוספות הקשו מה עניין חוזר וניעור אצל צירוף דרגות?

קושיית התוספות מבוססת על שתי הנחות:

הנחה ראשונה - כאשר מצרפים כביצה ראשון וכביצה שני, הראשון נשאר ראשון והשני נשאר שני. התערובת מטמאת ברמה של ראשון מדין 'מגע מקצתו כמגע בכולו'. כלומר, גם אם נגעת בשני, אנחנו אומרים שכאילו נגעת בכל חלקיק של התערובת, ובין השאר בכביצה ראשון שמפוזרת שם. מכל מקום, אין שינוי זהות לחלקי התערובת.

הנחה שנייה - כאשר מפצלים את התערובת הזו לשני חלקים, בכל חלק נשמרת הזהות האוטונומית של כל אחת מהדרגות. בכל חלק יש גם קצת ראשון וגם קצת שני. מאחר שאין באף חלק כביצה ראשון, הטומאה היא ברמת שני בלבד. אבל הראשון קיים שם, ופשוט אין בו כשיעור.

לאור שתי ההנחות הללו, מובן שאם נצרף את שני החלקים נחזור לתערובת שיש בה שיעור כביצה מהראשון, ואין סיבה שהיא לא תטמא ברמה של ראשון גם בלי לדבר במושגים של 'חוזר וניעור', ומכאן קושיית התוספות. אלא, שעל הנחות אלו ניתן לחלוק:

על ההנחה הראשונה ניתן לחלוק, אם נבין שהצירוף של כביצה ראשון עם כביצה שני, מקנה לכל התערובת מעמד של ראשון, ובכלל זה גם לחלק השני שבה: כל עוד הוא מחובר לראשון, גם הוא הופך למעין ראשון. כאשר מפצלים את התערובת, השני חוזר ומקבל את מעמדו כשני מאחר שאין ראשון בשיעור כביצה שיוכל להפכו למעין ראשון. וכאן כאשר אנחנו מצרפים מחדש את החלקים, חוזר השני שקיים בכל חלק לקבל מעמד של מעין ראשון. תהליך כזה דומה לתהליך של 'חוזר וניעור', וממנו מקיש רבא לדין פיגול.

בהבנה כזו נוקט לכאורה הרמב"ם, הן בפירוש המשניות והן בהלכות [13]. לפי גירסת המשנה שלפנינו, נאמר במשנה:

"...כביצה אוכל ראשון כביצה אוכל שני שבללן זה בזה - ראשון..."     (טהרות פ"א מ"ה מהדורת וילנא).

בגירסת הרמב"ם, לעומת זאת, נאמר:

"...כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שני שבללן - זה וזה ראשון..."     (שם במהדורת הרב קאפח).

כך גם מדגיש הרמב"ם במשנה תורה:

"כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שני שבללן זה בזה - הכל ראשון..."     (הלכות טומאת אוכלין פ"ד, הי"ג).

לפי הבנת הרמב"ם קל יותר להבין את ה'חוזר וניעור' שמשולב במהלך הגמרא בזבחים.

את קושיית התוספות ניתן לתרץ גם על ידי ערעור הנחתם השנייה:

ניתן להבין שאמנם צירוף של כביצה ראשון וכביצה שני איננו משנה את מעמד השני. אבל לאחר החלוקה, כאשר בכל חלק יש כחצי ביצה ראשון וכחצי ביצה שני, אנחנו אומרים שלכל התערובת יש מעמד של שני. גם הראשון הופך לשני [14]. ממילא, כאשר מצרפים את החלקים מחדש, היינו יכולים לומר שהם לא יחזרו לטמא כראשון. שני החלקים הפכו לשני, וגם אם נחבר אותם הם ישארו בדרגת שני. כאן מחדשת המשנה שיש 'חוזר וניעור'. אותו ראשון שנתבטל חוזר וניעור ומכאן מקיש רבא לדין פיגול.

הבנה כזו תשתלב היטב בגישה שהעלנו. שכן, כל צירוף של אוכל ראשון עם שני, מבוסס על כך שבתוך הראשון גלום שני, והשני שבו מצטרף עם שני אחר. אחרי צירוף שכזה, כאשר כל תפקודו של החצי ביצה ראשון מבוסס על השני שגלום בו, ניתן היה לטעון שהראשון שבו בטל לחלוטין. ופה מחדשת המשנה שה'ביטול' הזה הוא זמני בלבד, ואם הראשון יחבור לראשון נוסף כך ששניהם יצטרפו לשיעור ביצה, הוא יחזור ויתעורר.

---