מוקדש לעילוי נשמת

נועם אפטר, יהודה במברגר, צביקה זימן וגבריאל חוטר הי"ד

שנהרגו בפיגוע בישיבת עתניאל

ליל שבת קודש פרשת 'שמות'

דפנות הסוכה [1] / רונן כץ

תפקיד המחיצות בשבת

כידוע, כדי להגדיר מקום כרשות היחיד בשבת, יש צורך להקיפו במחיצות. רבי חיים הלוי בחידושיו על הלכות שבת לרמב"ם מברר הלכה מסוימת בדיני מחיצות בשבת, ומתוך הדברים עולה הבנה עקרונית בעצם הדין של מחיצות בשבת. הרמב"ם שם עוסק בלחי, הבאה להתיר טלטול במבוי בשבת, ופוסק:

"בכל עושין לחיים, אפילו בדבר שיש בו רוח חיים, ואפילו באיסורי הנייה. עבודה זרה עצמה או אשרה שעשה אותה לחי - כשר, שהלחי עוביו כל שהוא, גובה הלחי אין פחות מעשרה טפחים, רחבו ועביו כל שהוא" (הלכות שבת פי"ז, הי"ב).

על פי דברי הרמב"ם, לחי העשויה מאשירה כשרה, למרות הדין של 'כתותי מכתת שיעוריה' [2], הקובע שדבר העומד לביעור, כגון עבודה זרה, נחשב כדבר שאין לו שיעור [3]. הנימוק שנותן הרמב"ם לדבריו הוא, שאין כל דרישה לשיעור בלחי, וגם לחי שרוחבה ועוביה כלשהו כשרה. אך הקושיה על הרמב"ם מתעוררת מאליה: הרי יש דרישה לשיעור בגובה הלחי - עשרה טפחים, דרישה שהרמב"ם עצמו מזכיר באותה ההלכה, וכיצד לחי העשויה מאשירה עונה על דרישה זו? כך אמנם מקשה הראב"ד בהשגותיו במקום.

הגר"ח על אתר מציע יישוב לקושיה זו. מדבריו עולה, שהעובדה שאין דרישה לשיעור ברוחב ובעובי איננה הסיבה לכך שהלחי כשרה, אלא היא רק מעידה על הבנה שונה בדין המחיצות ככלל. המחיצות בשבת אינן באות כחפצא הנחוץ בפני עצמו, אלא הן באות למלא תפקיד של תיחום והקפת הרשות שביניהן. הגר"ח סובר, שעיקרון זה בא לידי ביטוי גם בהבנת דין שיעור גובה המחיצות:

"אשר על כן נראה דדעת הרמב"ם היא בכל מחיצות רשות היחיד דבעינן שיהיה גובהן עשרה, עיקר השיעור אינו בעצם המחיצות, כי אם בהמקום, דבעינן שגובה עשרה שבו יהיה מוקף מחיצות, ואם מצאנו גובה עשרה שמוקף מחיצות בכל העשרה שבו, לא איכפת לנו כלל בעצם המחיצות אם הן מחזיקות עשרה אם לא"     (שם, ד"ה והנה).

כיוון שאיננו מעוניינים כלל במחיצות כחפצא, אין משמעות לעובדה שמדובר בלחי של אשירה הנחשבת לחפצא בלי שיעור. שיעור עשרה טפחים לא נאמר לגבי גובה המחיצה אלא לגבי גובה הרשות שאותה אמורה המחיצה להקיף. לכן, גם מחיצה או לחי של אשירה, אשר - למרות הדין של 'כתותי מכתת' - עדיין קיימת בעולם הממשי, עומדת במשימה של הקפת הרשות במלוא הגובה הנדרש, וממלאת בכך את תפקידה.

דפנות הסוכה כחפצא בפני עצמו

כהמשך לאותו מהלך, מקובל בשם הגר"ח, שיש הבדל בעניין זה בין מחיצות בשבת למחיצות בסוכה [4]. בעוד שהמחיצות בשבת באות רק למלא תפקיד של הקפה ותיחום, דפנות הסוכה דרושות כחפצא בפני עצמו, ואין שום תפקיד שאותו הן אמורות למלא. הנפקא מינה המיידית לכך, בהתאם למה שראינו לעיל, היא, שאשירה תהיה פסולה לדפנות הסוכה. שיעור עשרה טפחים שנדרש מדפנות הסוכה הוא שיעור בעצם החפצא של הדפנות, ודופן של אשירה נחשבת כדבר שאין לו שיעור, ואינה מקיימת דרישה זו.

ניתן להצביע על נפקא מינה נוספת לחילוק של הגר"ח. הגמרא במסכת סוכה עוסקת בסוכה שהיא נמוכה מהגובה המינימלי לסוכה כשרה - עשרה טפחים. בתוך הסוכה חפרו בור, 'חקק' בלשון הגמרא, ששטחו מספיק כדי להוות סוכה כשרה בפני עצמו, ויש מקרקעיתו ועד לסכך גובה של עשרה טפחים. כדי להכשיר חקק זה כסוכה בפני עצמה יש צורך בדפנות, ולצורך כך ניתן לצרף את דפנות הבור לדפנות הסוכה הנמוכה, ולקבל בסך הכל דפנות בגובה הנדרש. אך הגמרא מלמדת שהאפשרות לבצע צירוף זה מותנית במרחק מסוים בין שני חלקי המחיצה:

"היתה פחותה מי' טפחים, וחקק בה כדי להשלימה לעשרה, אם יש משפת חקק ולכותל ג' טפחים - פסולה, פחות משלשה טפחים - כשרה"   (ד:) [5].

תוספות על אתר משווים בין המקרה שלנו למקרה מקביל בהלכות שבת (שבת ז:). גם שם ניתן לחקוק בקרקע בית כדי להגדירו כרשות היחיד, אך שם אין צורך שהחקק יהיה קרוב לכתלי הבית, ונראה שאין דרישה לצרף את דופן הבית ודופן החקק לדופן אחת של עשרה טפחים. ההסבר לכך ניתן בסוף דברי התוספות:

"ויש לומר, דלא דמי רשות שבת שהוא למנוע רגל רבים, לסוכה דבעינן מחיצות הסמוכות לסכך"   (ד"ה פחות).

ניתן להבין שדברי התוספות מצביעים על החילוק של הגר"ח בין המחיצות בשבת ובסוכה. בסוכה יש צורך בחפצא של דופן, לכן דווקא שם יש צורך ברציפות של הדופן לאורך כל השיעור. בשבת, לעומת זאת, המחיצה אינה חפצא בפני עצמו אלא כל מטרתה היא לתחם את הרשות, ובלשון התוספות "למנוע רגל רבים". לכן, כל דופן שממלאת תפקיד זה - כשרה, גם אם היא מורכבת מחלקים נפרדים ואינה רציפה [6].

שתי הבנות בעניין דפנות הסוכה

לדעת הגר"ח, אם כן, מחיצות הסוכה מהוות חפצא בפני עצמו. אך נראה שהבנה זו איננה הכרחית. גם ביחס למחיצות הסוכה ניתן להבין שמדובר במערכת בעלת תפקיד של תיחום והקפה, בדומה להבנתו של הגר"ח את תפקידן של המחיצות בשבת.

חקירה זו בנוגע למחיצות הסוכה יכולה להאיר באור חדש את סוגיית הגמרא בעניין המספר המינימלי של דפנות הסוכה. הגמרא מביאה ברייתא, שבה נחלקו התנאים מהו מספר הדפנות המינימלי לסוכה כשרה:

"תנו רבנן: שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח. רבי שמעון אומר: שלש כהלכתן ורביעית אפילו טפח"   (ו:).

בגמרא מבואר שמחלוקת התנאים היא האם יש צורך בשלוש דפנות או בארבע, כאשר מוסכם על כולם שאחת מהדפנות אינה צריכה להיות דופן מלאה, ודי בכך שתהיה באורך של טפח, וזאת על סמך הלכה למשה מסיני. הגמרא מנסה להציע מקורות שונים לשיטות התנאים. בשלב ראשון מציעים ללמוד מהו מספר הדפנות ממספר הפעמים שהסוכה מוזכרת בפרשת סוכה שבתורה, על פי דרכים שונות של ספירה. בהמשך מציע רב מתנה מקור אחר לשיטת רבי שמעון:

"רב מתנה אמר: טעמיה דרבי שמעון מהכא: 'וסֻכה תהיה לצל יומם מחֹרב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר' "     (שם).

מורנו הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א הסביר שמקור זה אינו מלמד ישירות על מספר הדפנות, אלא מתייחס לדפנות כמערכת שלמה הבאה להגן על הסוכה, וכדי למלא תפקיד זה יש צורך בארבע דפנות. מסתבר אם כן, שהמקורות השונים של הגמרא מעידים על תפיסות שונות של דין הדפנות: ההבנה שדפנות הסוכה הן חפצא בפני עצמו, היא הרקע לשיטה הנותנת מספר לדפנות. לעומתה, ההבנה שדפנות הסוכה באות למלא תפקיד של תיחום ביחס לסוכה, היא העומדת בבסיס שיטת רב מתנה, ומתוך הבנה זו הוא מסיק מהו מספר הדפנות הנחוץ כדי לעמוד בתפקיד זה [7].

על פי החקירה הנ"ל ניתן גם להסביר מחלוקת ראשונים ידועה. הגמרא בפרק ראשון (ט.) לומדת מהכתובים שחל איסור ליהנות מעצי סוכה במשך ימי החג. נחלקו הראשונים האם איסור זה חל גם על הדפנות: הרמב"ם (הלכות סוכה פ"ו, הט"ו) פוסק שגם הדפנות אסורות בהנאה. הרא"ש (פ"א סי' י"ג) חולק על הרמב"ם, ומצמצם את האיסור לסכך בלבד. ניתן להציע, שלדעת כולם איסור ההנאה חל רק על מה שכלול בחפצא של הסוכה. לפי הצעה זו, מחלוקת הרמב"ם והרא"ש היא בשאלה האם אמנם הדפנות הן חלק מהחפצא של הסוכה: הרמב"ם סובר שגם הדפנות נחשבות כחפצא, המצטרף לחפצא של הסוכה כולה ונאסר בהנאה יחד איתה. הרא"ש, לעומת זאת, סובר שהדפנות באות למלא תפקיד מסוים ביחס לשטח של הסוכה, אך אינן נחשבות לחפצא בפני עצמן, ולכן אינן נאסרות [8].

'מחיצות הניכרות'

הגרי"ד בשיעוריו על מסכת סוכה, דן בשיטת הגר"ח בעניין החילוק שבין מחיצות בשבת ובסוכה, ומצביע על נפקא מינה נוספת. בהמשך למקרה של סוכה נמוכה שהזכרנו לעיל, עוסקת הגמרא (ו:) בסוכה הגבוהה מעל לגובה המקסימלי לסוכה כשרה - עשרים אמה. בתוך הסוכה ניצב עמוד, שהשטח שעל גביו מספיק כדי להוות סוכה בפני עצמו. הסכך אינו גבוה יותר מעשרים אמה מפני העמוד, והדבר היחיד החסר כדי להכשיר את פני העמוד כסוכה בפני עצמה הוא, שאין לסוכה זו דפנות. אביי מציע להכשיר את הסוכה מדין 'גוד אסיק', המאפשר לנו לראות את פאות העמוד כאילו הן עולות למעלה ומקיפות את השטח שמעל העמוד. אך דבריו של אביי נדחים:

"היתה גבוהה מעשרים אמה, ובנה בה עמוד שהוא גבוה עשרה טפחים ויש בו הכשר סוכה, סבר אביי למימר גוד אסיק מחיצתא. אמר ליה רבא: בעינן מחיצות הניכרות וליכא"   (שם).

לדעת חלק מהראשונים, הדרישה של רבא למחיצות הניכרות קיימת רק בהלכות סוכה. בדיני שבת מודה רבא שניתן לומר במקרה כעין זה 'גוד אסיק', אלא שהמחיצות הנוצרות מדין 'גוד אסיק' אינן מחיצות ניכרות, ואינן כשרות כדפנות לסוכה. בדרך זו הסביר הר"ן את דברי הגמרא:

"פירוש, דאע"ג דלגבי שבת אמרינן גוד אסיק, לא אמרינן הכי לגבי סוכה, דבעינן בה מחיצות הניכרות כעין דירה" (ב. באלפס, ד"ה וגרסי')[9].

הר"ן נעזר בדין 'מחיצות הניכרות' כדי להסביר חילוק נוסף בין המחיצות בשבת ובסוכה. כידוע, מחיצות בשבת יכולות להיות עשויות מ'צורת הפתח', דהיינו "קנה מכאן וקנה מכאן, וקנה על גביהן" (עירובין יא:). הר"ן מחדש שצורת הפתח אינה כשרה כדופן לסוכה:

"...אלא ודאי אין צורת פתח מתיר ומשלים שיעור דופן בסוכה אלא בדופן שלישית בלבד [10], דמחמרינן בהא בסוכה משבת, כשם שהחמירו בה לענין עמוד גבוה י' דבעינן מחיצות הניכרות"   (ג: באלפס, ד"ה ואמר).

לדעת הר"ן יש צורך שדופן הסוכה תהיה דופן ממשית ומוחשית, בניגוד לשבת, שם ניתן להסתפק בדופן סמלית. המחיצה הנוצרת מדין 'גוד אסיק' איננה קיימת כחפצא ממשי אלא היא מחיצה 'וירטואלית', דמיונית, ולכן היא כשרה רק לשבת ולא לסוכה. גם צורת הפתח נחשבת לדעת הר"ן כמחיצה סמלית בלבד, ואין היא מועילה בסוכה, שם נחוצה מחיצה ממשית.

הגרי"ד בשיעוריו מסביר, שהבדל זה בדין המחיצות בשבת ובסוכה נובע מהחילוק של הגר"ח בהבנת אופי המחיצות בשני התחומים. בסוכה, שם הדפנות מהוות חפצא בפני עצמו, יש צורך שתהיה לחפצא זה ממשות, ולכן שם קיימת הדרישה למחיצות הניכרות. בשבת, שם המחיצות באות רק למלא תפקיד מסוים, אנו מוותרים על הדרישה לממשות, ומסתפקים במחיצות סמליות בלבד.

הסברו של הגרי"ד אמנם מסתבר, אך חשוב להדגיש, שבדבריו של הר"ן, המסתפק במחיצות סמליות בשבת, ישנה קומה נוספת, מעבר לחידושו של הגר"ח. שיטת הגר"ח, שמחיצות שבת אינן באות אלא למלא תפקיד של תיחום והקפה, איננה מובילה בהכרח למסקנה שדי במחיצות סמליות. בהחלט ייתכן שהתיחום יכול להתבצע רק על ידי מחיצות ממשיות, אשר מקיפות בפועל את הרשות ומונעות כניסה של אנשים לתוכה. כך אמנם משתמע מדבריו של הגר"ח עצמו, המדגיש את הצורך בקיומן הממשי של המחיצות: "...אבל עצם הדבר איתיה בעיניה ולא בטיל". וכך גם כמעט מפורש בדברי התוספות שהבאנו לעיל, המדברים על תפקידן של המחיצות בשבת "למנוע רגל רבים".

נראה שהר"ן, המסתפק במחיצות סמליות, אינו סובר שתפקיד המחיצות בשבת הוא תיחום וגידור מעשי של הרשות, אלא סימון פורמאלי בלבד של גבולותיה. לצורך כך אין צורך במחיצה ממשית, וגם מחיצה סמלית כגון צורת הפתח תועיל לביצוע המשימה.

מדברינו עולה, שגם במסגרת ההבנה שהמחיצות באות למלא תפקיד מסוים, קיימות אפשרויות שונות. התפקיד יכול להיות הקפה ותיחום ממשיים של הרשות, או סימון והגדרה של גבולותיה בלבד. הבנה זו פותחת פתח להציע הסבר חדש לחילוק של הר"ן בין המחיצות בשבת ובסוכה, שלא כהסברו של הגרי"ד. על פי הצעתנו, בשני התחומים לא מדובר על חפצא בפני עצמו אלא על מחיצות הבאות למלא תפקיד מסוים. ההבדל בין התחומים הוא בשאלה מהו תפקיד זה: בשבת מדובר בתפקיד של סימון פורמאלי בלבד, ולכן גם מחיצות סמליות מועילות. ואילו בסוכה תפקיד הדפנות הוא להקיף ולגדר את הסוכה באופן מעשי, ולצורך כך דרושות מחיצות הניכרות [11]. ונראה לומר שהצורך למנוע באופן מעשי כניסה לסוכה נובע מהגדרת הסוכה כ'דירה', ואולי לכך נתכוונו דברי הר"ן שהבאנו, המסביר ש"בעינן מחיצות הניכרות כעין דירה".

מחיצות הסוכה כמגדירות את שטח הסוכה

בסעיף הקודם העלנו הבנה חדשה בעניין המחיצות בשבת, על פיה תפקיד המחיצות הוא לסמן ולהגדיר את השטח שביניהן, ואין צורך בתיחום ממשי. יש לברר האם קיימות שיטות על פיהן גם בסוכה אין צורך בדפנות ממשיות, וכל תפקידן של הדפנות הוא סימון פורמאלי של גבולות הסוכה.

הבסיס להבנה שיש צורך בדופן ממשית בסוכה היו דברי הר"ן, אשר קבע שצורת הפתח ודופן הנוצרת על ידי 'גוד אסיק' אינן מועילות בסוכה. שיטת הר"ן אינה מוסכמת על כל הראשונים, ויש שהניחו כדבר פשוט, שכשם שצורת הפתח מועילה לכל תחום אחר בהלכה, כך היא תועיל גם בתור דופן לסוכה [12]. בשיטה זו הולכים הראבי"ה (סי' תר"ו) והריטב"א (ז. ד"ה גירסת הקונטרס). ייתכן שראשונים אלה מודים לר"ן שצורת הפתח נחשבת למחיצה סמלית בלבד, אך למרות זאת היא כשרה לסוכה, כיוון שלדעתם אין צורך בדופן ממשית בסוכה, אלא רק בדופן סמלית שמטרתה לסמן את גבולות הסוכה.

הסבר זה בדעת הראבי"ה והריטב"א אינו הכרחי. הר"ן מתבסס בשיטתו על הנחה נוספת - שאמנם יש סוגים שונים של מחיצות, וצורת הפתח שייכת לסוג הבלתי ממשי, והיא מהווה מחיצה סמלית בלבד. ייתכן שהנחה זו היא השנויה במחלוקת הראשונים, והראשונים המכשירים צורת הפתח בסוכה אינם מכירים בחילוק זה בין סוגי המחיצות, ולדעתם גם צורת הפתח נחשבת כדופן ממשית לכל דבר. כך אמנם משתמע מלשון הריטב"א בנימוקו מדוע צורת הפתח מועילה אפילו בסוכה:

"...דהא בכל דוכתא, אפילו בדיני תורה, צורת פתח סתימה גמורה היא"   (שם).

האם ניתן למצוא שיטה מפורשת המכירה בחילוק בין דופן ממשית לצורת הפתח, ואף על פי כן מכשירה צורת הפתח כדופן לסוכה? רמז להבנה מעין זו קיים בשו"ת 'מים עמוקים' (לר' אליהו מזרחי). לטענתו, צורת הפתח כשרה כדופן לסוכה, אך דווקא בסוכה בעלת ארבע דפנות:

"ואם כן בנידון דידן, שיש בה ד' דפנות ולא שייך בה הלכתא [13], הרי היא כשרה אפילו אם היו כל הדפנות כלן בצורתן כצורת פתחים וחלונות, ולא היה שם דופן ארוג כלל"     (שו"ת מים עמוקים, סימן ד').

בסוכה של שלוש דפנות סובר בעל ה'מים עמוקים' שצורת הפתח אינה מועילה, ויש צורך בדופן ממשית, לפחות באופן חלקי [14]. בביאור שיטתו לכאורה אין מנוס מלומר, שצורת הפתח איננה שקולה לחלוטין לדופן ממשית, שהרי אילו היה הדבר כן היינו מכשירים צורת הפתח אפילו בסוכה בעלת שלוש דפנות. מסתבר, אם כן, שבעל ה'מים עמוקים' מכיר בכך שצורת הפתח נחשבת למחיצה סמלית בלבד, ולמרות זאת הוא מכשיר אותה כדופן בסוכה בעלת ארבע דפנות.

חילוק דומה בין סוכה בעלת שלוש או ארבע דפנות נמצא גם בדברי המגן אברהם. המגן אברהם עוסק במחיצה של קנים, דהיינו מחיצה העשויה מקנים העומדים במרחק של פחות משלושה טפחים אחד מהשני. מחיצה זו כשרה בשבת מדין לבוד, ומדברי הגמרא (ז.) משתמע שמחיצה זו כשרה גם בסוכה, ואין חילוק בין סוכה לשבת בעניין זה. אך המגן אברהם סובר שיש להגביל דין זה:

"ואם כן צריך לומר, הא דתניא דמהני קנה קנה פחות מג', היינו כשעושה ד' דפנות, אבל כשעושה ג' דפנות בעי ב' שלמות דעריבן (= סמוכות זו לזו) ושלישית בטפח..."     (תחילת סי תר"ל).

המגן אברהם מכיר בכך שמחיצה של קנים איננה שקולה לדופן גמורה, הכשרה גם בסוכה של שלוש דפנות. מסתבר לומר, שמחיצה של קנים גם היא, בדומה לצורת הפתח, נחשבת כמחיצה סמלית בלבד. למרות זאת סובר המגן אברהם שהיא יכולה לשמש כמחיצה לסוכה, ובלבד שתהיה זו סוכה בעלת ארבע דפנות [15].

מצאנו, אם כן, שיטות הסוברות שדי במחיצה סמלית בסוכה בעלת ארבע דפנות. ועדיין, עצם החילוק של המגן אברהם בין סוכה בעלת שלוש או ארבע דפנות דורש בירור. לאור דברינו לעיל, הדרישה לסוג שונה של דופן מצביעה על הבנה שונה של תפקיד הדפנות בסוכה: סוכה שבה ניתן להשתמש בצורת הפתח, היא סוכה שבה תפקיד הדפנות הוא סימון והגדרה פורמאליים בלבד. לעומתה, סוכה שבה יש צורך בדופן ממשית, היא סוכה שבה הדפנות הן חפצא ממשי בפני עצמו, או לחילופין תפקיד הדפנות הוא תיחום וגידור ממשי. כיצד ייתכן, אם כן, שיהיה הבדל כה עקרוני בהבנת מטרתן של הדפנות בין סוכה בעלת שלוש דפנות לבין סוכה בעלת ארבע דפנות?

שאלה זו מתחדדת לאור העובדה, שלא מצאנו בשום מקום שיש מעמד מיוחד לסוכה בעלת ארבע דפנות. ההלכה נפסקה כדעת החכמים, המסתפקים בשלוש דפנות כדי להכשיר את הסוכה, ובפשטות היינו אומרים שמכאן ואילך לא תהיה משמעות להוספת דופן נוספת מעבר לשלוש הנדרשות. ואמנם, התוספות, בדיונם בעניין מחיצה של קנים, שוללים את עצם האפשרות לחלק בין סוכה בעלת שלוש וארבע מחיצות:

"ואין שייך לחלק כלל בין סוכה של ג' דפנות לסוכה של ארבעה"     (טז:-יז. ד"ה בפחות) [16].

כדי לבאר את שיטת המגן אברהם, המחלק בין סוכה בעלת שלוש וארבע דפנות, ניתן להציע את ההסבר הבא: האופי השונה של הדפנות בשתי הסוכות איננו מעיד על תפקיד שונה של הדפנות, כפי שכתבנו לעיל, אלא אלו שתי דרכים שונות ליישום של אותה דרישה עקרונית. באופן בסיסי, תפקיד הדפנות בכל סוכה - בין אם יש לה שלוש דפנות ובין אם יש לה ארבע - הוא סימון והגדרה פורמאליים של גבולות הסוכה. הדבר נכון גם בנוגע למחיצות בשבת, אלא שקיים הבדל בין סוגי הסימון בשני התחומים. בשבת די בכך שהמחיצות יסמנו בצורה ברורה איזה שטח כלול ברשות, ואיזה נמצא מחוץ לה. כדי להשיג מטרה זו אין צורך בהקפה מוחלטת של הרשות, ודי בשלוש מחיצות [17] המשיגות את אותה התוצאה, וקובעות באופן חד משמעי את גבולות הרשות.

בסוכה, לעומת זאת, לא די בכך. תפקיד המחיצות אינו רק לסמן את גבולות הסוכה, אלא להעניק לסוכה מעמד מיוחד, הנבדל ממעמד המרחב שמחוץ לסוכה. מטרה זו ניתן להשיג בשתי דרכים: דרך אחת היא על ידי הקפת הסוכה מארבע רוחותיה. הקפה זו מעניקה לסוכה את המעמד הנבדל הדרוש, ומנתקת אותה מבחינה פורמאלית מסביבתה. לשם כך די במחיצות סמליות המסמנות את הגבולות מארבע הרוחות, ואין צורך בדפנות ממשיות.

ישנה דרך שנייה להשגת אותה המטרה, גם כאשר הסוכה היא בעלת שלוש דפנות. אם דפנות אלה הן דפנות ממשיות, מקבלת הסוכה מעמד מיוחד - מעמד של בית, מקום עם גג וקירות ממשיים שניתן לגור בו. הגדרת הסוכה כבית, היא שעונה על הצורך במעמד מיוחד של שטח הסוכה לעומת סביבתה. ולמעשה, הצורך בדפנות ממשיות הוא רק שלב ביניים בדרך להשגת המטרה הסופית, שהיא תיחום פורמאלי של שטח הסוכה [18].

שני דינים בדפנות הסוכה

עד כה סקרנו את ההבנות השונות באופיין של הדפנות בסוכה. הבאנו את דעת הגר"ח, שדפנות הסוכה הן חפצא בפני עצמו, אך הצגנו גם שיטות על פיהן דפנות הסוכה באות למלא תפקיד מסוים, של תיחום ממשי או של סימון פורמאלי של גבולות הסוכה. בסעיף שלפנינו ננסה לבחון את האפשרות שמערכת הדפנות של הסוכה היא בעלת אופי כפול, כך שהיא משלבת בין האפשרויות השונות.

שיטת רבא

הזכרנו כבר את הברייתא הקובעת שמספר הדפנות הנדרש בסוכה הוא "שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח". הגמרא בהמשך אותה סוגיה מביאה את דברי רבא, הקובע שישנה דרישה נוספת, מעבר לדין הבסיסי של הברייתא:

"אמר רבא: וצריכה נמי צורת הפתח"   (ז.) [19].

רש"י במקום מבאר, שברוח השלישית של הסוכה לא די בטפח מדין הברייתא, ויש צורך להשלים את מלוא אורכה של אותה הרוח על ידי צורת הפתח, וכן פירש גם הר"ן על אתר בשם רש"י [20]. אם נצרף לכאן את שיטת הר"ן שבה עסקנו לעיל, אשר על פיה הדפנות המוזכרות בברייתא - "שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח" - חייבות להיות דפנות ממשיות, ניתן להסביר שקיימות בסוכה שתי מערכות של דפנות, כאשר כל אחת מהן היא בעלת אופי שונה.

הברייתא מדברת על מערכת אחת של שתי דפנות וטפח. זוהי מערכת של דפנות ממשיות דווקא, ויש להסביר את אופיין של הדפנות על פי אחד מההסברים המוכרים לנו, דהיינו דפנות כחפצא בפני עצמו או כממלאות תפקיד של תיחום וגידור ממשיים. רבא מחדש, שקיימת במקביל לכך גם מערכת שנייה של מחיצות, שבה יש צורך בשלוש דפנות מלאות. תפקידה של מערכת זו הוא סימון פורמאלי של גבולות הסוכה, ולכן גם מחיצה סמלית כגון צורת הפתח מספיקה. הצירוף של שתי המערכות כשני דינים המתקיימים במקביל בסוכה אחת, מוביל לסוכה שאותה מתאר רבא, דהיינו סוכה בעלת שתי דפנות וטפח ממשיים, וצורת הפתח המשלימה את הדופן השלישית לדופן מלאה.

שיטת רש"י בסוגיית אכסדרה

לדעת הפוסקים, דין צורת הפתח שמחדש רבא הוא רק מדרבנן [21]. מדאורייתא קיים רק הדין המקורי של הברייתא, דהיינו שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח. ולפי ההסבר שהצענו - מדאורייתא יש רק דין אחד בדפנות הסוכה, שיהיו חפצא ממשי של דופן, 'מחיצות הניכרות'.

ייתכן שגם ברובד דאורייתא ניתן להצביע על שני דינים בדפנות הסוכה. מקור אפשרי לכך נמצא בסוגיית הגמרא בעניין המסכך על גבי אכסדרה. המשנה בדף יז. עוסקת בסוכה העשויה ב"חצר שהיא מוקפת אכסדרה". חצר זו, כדרכן של חצרות בתקופת התלמוד, מוקפת בתים, ומלפני הבתים ישנו שטח מסוים המקורה באכסדרה. קצות הסכך מונחים על גבי אכסדרה זו, כך ששטח הסוכה הוא השטח הפנימי של החצר, המוקף באכסדרה. אם המרחק בין דפנות הבתים לסכך קטן מארבע אמות, ניתן להכשיר את הסוכה על ידי דין 'דופן עקומה', שעל פיו אנו רואים את האכסדרה כהמשך של דופן הבית שהתעקמה, ודופן עקומה זו מגיעה עד הסכך. לעומת זאת, כאשר המרחק בין הסכך לדפנות הבתים גדול מארבע אמות, לא ניתן להעזר ב'דופן עקומה', והסוכה פסולה כיוון שאין לה דפנות. אמנם, גם במקרה זה סובר אביי שניתן להכשיר את הסוכה, כאשר לאכסדרה עצמה ישנה שפה הבולטת מתחת לפני הסכך:

"איתמר: סיכך על גבי אכסדרה... אביי אמר כשרה, אמרינן פי תקרה יורד וסותם"     (יח.).

רש"י מפרש בדעת אביי שהסוכה כשרה אפילו כשאין לה כלל דפנות מלאות, וכל הדפנות מתקיימות על פי העיקרון שלפיו "פי תקרה יורד וסותם" [22]. אמנם, לדעת רש"י ישנה מגבלה נוספת לדין זה, במקרה שבו הסוכה אינה עשויה בתוך חצר המוקפת אכסדרה, אלא היא נמצאת בשטח פתוח. במקרה זה, גם אם לסכך עצמו יש שפה, שאז ניתן - לדעת רש"י [23] - לומר עליו "פי תקרה יורד וסותם", הסוכה תהיה פסולה. וכך מנמק רש"י את טעם הפסול:

"...דכיון דאויר פתוח לנגדו דומיא דמבוי מפולש ועשוי לקפנדריא לבקיעת רבים"     (יח: ד"ה מודינא).

נראה להסביר בדעת רש"י, שישנם שני דינים הצריכים להתקיים בדפנות הסוכה: דין אחד דורש מערכת של דפנות הסמוכה לסכך, אשר מהווה חלק מהסוכה עצמה. דפנות אלה אינן חייבות להיות דפנות ממשיות, וגם דפנות סמליות הנוצרות על ידי "פי תקרה יורד וסותם" מועילות לכך. לצד זה ישנו דין שני, הדורש שהסוכה תהיה חסומה באופן ממשי למעבר בני אדם. המחיצות הסמליות אינן מועילות לכך, וכדי לקיים דין זה דרושות מחיצות הבתים, המקיפות את החצר ומונעות מעבר בני אדם בסוכה - "בקיעת רבים" בלשון רש"י. מחיצות אלו מועילות למטרה זו, אף על פי שהן רחוקות מהסכך ואינן חלק מהסוכה עצמה. במקום שבו הסוכה עשויה בשטח פתוח, מתקיים הדין הראשון של מחיצות הסמוכות לסכך, אך הסוכה פרוצה למעבר בני אדם, כלומר - הדין השני איננו מתקיים, ולכן הסוכה פסולה [24].

שיטת הרא"ש

ניתן להצביע על מקור נוסף שבו ישנם סימנים לקיומם של שני דינים בדפנות הסוכה. לצורך כך נבחן את סוגיית הגמרא בעניין מיקומו של הטפח הנדרש מדאורייתא ברוח השלישית של הסוכה, על פי הברייתא שהזכרנו לעיל. הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בעניין זה:

"ואותו הטפח היכן מעמידו? אמר רב: כנגד היוצא... רבי סימון ואיתימא רבי יהושע בן לוי אמר: עושה לו טפח שוחק ומעמידו בפחות משלשה טפחים סמוך לדופן, וכל פחות משלשה סמוך לדופן כלבוד דמי"   (ו:-ז.).

לדעת ר' סימון ואיתימא רבי יהושע בן לוי (להלן - אריב"ל) יש להעמיד את הטפח במרחק מן הדופן, כך שבסך הכל נוצרת כאן, על ידי דין לבוד, דופן של ארבעה טפחים, שהם רוב של הרוחב המינימלי לסוכה כשרה - שבעה טפחים.

מחלוקת האמוראים שציטטנו מתייחסת למקרה שבו שתי הדפנות המלאות סמוכות זו לזו, ונוגעות אחת בשנייה בזווית הסוכה. הגמרא בהמשך מעלה מקרה שונה, שגם בו יש לסוכה שתי דפנות מלאות, אך הן עומדות אחת מול השנייה במקביל. זהו המקרה של "סוכה העשויה כמבוי":

"אמר רב יהודה: סוכה העשויה כמבוי כשרה, ואותו הטפח מעמידו לכל רוח שירצה. רבי סימון ואיתימא ר' יהושע בן לוי אמר: עושה לו פס ארבעה ומשהו ומעמידו בפחות משלשה סמוך לדופן, וכל פחות משלשה סמוך לדופן כלבוד דמי"   (שם).

ר' סימון ואריב"ל מחלק בין שתי הסוכות, ולדעתו בסוכה בעלת שתי דפנות מקבילות לא די בדופן שלישית של ארבעה טפחים כמו בסוכה שבה הדפנות סמוכות, ויש צורך בדופן של שבעה טפחים (הנוצרת בעזרת דין לבוד).

הגמרא בהמשך הסוגיה מנסה לעמוד על פשר החילוק במסגרת שיטת ר' סימון ואריב"ל. בהסבר הגמרא קיימות גירסאות שונות, ועל פי גירסת הרי"ף ההבדל נובע מכך שיש צורך ב"שתי דפנות דעריבן", דהיינו סמוכות זו לזו, דרישה שאינה מתקיימת בסוכה העשויה כמבוי. יש להבין מה משמעות אותו דין של 'עריבן'.

ניתן להעלות הבנה על פיה 'עריבן' היא דרישה מהותית בעצם הגדרתן של ה"שתים כהלכתן" המוזכרות בברייתא. שתי דפנות שאינן סמוכות זו לזו אינן נחשבות כלל לעניין הדרישה של "שתים כהלכתן", וקיומן בנפרד הוא חסר משמעות מבחינתנו. הבנה זו אפשרית על פי גירסת הרי"ף שהבאנו, והיא משתמעת במיוחד מגירסת הגמרא לפנינו, המתייחסת למקרה של סוכה העשויה כמבוי כמקרה שבו "ליכא שתי דפנות", ומשמע שדפנות אלו כלל אינן קיימות, כיוון שאינן סמוכות זו לזו. לפי הבנה זו, הדופן השלישית של שבעה טפחים שדורש ר' סימון ואריב"ל, אינה באה למלא את התפקיד של "ושלישית אפילו טפח", אלא היא משלימה את הדרישה לשתי דפנות כהלכתן - היא עצמה אחת משתי דפנות אלה, והיא סמוכה לאחת הדפנות הקיימות. הבנה זו היא הבנת הר"ן בסוגיה:

"...ולרבי סימון ואי תימא רבי יהושע בן לוי, דאמר דלא סגי אלא בפס ארבעה ומשהו, 'כהלכתן' - תרתי משמע דעריבן וכשיעור שלם"   (ב. באלפס ד"ה תנו רבנן)[25].

מדבריהם של ראשונים אחרים משתמע כיוון אחר בהבנת דברי הגמרא. שתי הדפנות, בין אם הן סמוכות זו לזו או מקבילות, מקיימות את הדרישה הבסיסית של "שתים כהלכתן". הדרישה שהדפנות יהיו סמוכות, 'עריבן', היא דרישה נפרדת, אשר איננה מתקיימת במקרה של סוכה העשויה כמבוי, וכדי לקיים אותה דורש ר' סימון ואריב"ל להגדיל את הדופן השלישית לשבעה טפחים. הבנה זו עולה מדברי הרא"ש בהסברו לשיטת הרמב"ם:

"...אלמא יתרון התיקון במחיצות גרועות דלא עריבן משוי אותן למחיצות טובות להתיר בתיקון גרוע"  (פרק א סי' ו).

משתמע מדברי הרא"ש, ששתי מחיצות מקבילות הן אמנם מחיצות, אך החסרון של התנאי הנוסף - 'עריבן', הופך אותן למחיצות "גרועות". התיקון ה"טוב", של שבעה טפחים, הוא שמקיים את התנאי הנוסף, ומפצה על חסרון זה. לעומת זאת, כאשר המחיצות סמוכות זו לזו, ומתקיים בהן התנאי של 'עריבן', המחיצות נקראות מחיצות "טובות". במקרה כזה די בתיקון "גרוע" של ארבעה טפחים, שעונה רק על הדרישה הבסיסית של הברייתא, שיהיה טפח ברוח השלישית.

לפי הרא"ש, הדין הבסיסי של "שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח" מתקיים בכל מקרה שבו יש שתי דפנות מלאות בשתיים מרוחות הסוכה, ואין דרישה שיהיו דווקא סמוכות זו לזו [26]. דין 'עריבן' הוא דין המתייחס למערכת של הדפנות בכללה, ודורש ששניים ממרכיביה - בין אם מדובר בשתי דפנות מלאות ובין אם מדובר בדופן אחת וה'תיקון' (אם הוא באורך של שבעה טפחים) - יהיו סמוכים זה לזה.

כדי לבאר את יסוד הדרישה ל'עריבן', נבחן דין נוסף שמחדשים הראשונים, שאותו ניתן להסביר על פי שיטת הרא"ש. הכיוונים השונים להסבר אותו דין יהוו אפשרויות שונות בהבנת שני הדינים הקיימים במחיצות הסוכה, על פי דברי הרא"ש.

כיוון ראשון על פי הריטב"א

הגמרא בהמשך אותו הדף מתייחסת שוב למקרה של סוכה העשויה כמבוי (אגב דיון אחר בדין 'מיגו' ממחיצות שבת לסוכה), אך הפעם הגמרא איננה מזכירה את דרישתו של רבי סימון ואריב"ל לדופן של שבעה טפחים, אלא מסתפקת בארבעה טפחים כמו בסוכה רגילה. התוספות והר"ן על אתר סוברים שלא מדובר שם באותו מקרה שעליו דובר לעיל, דהיינו שתי דפנות מקבילות ותו לא. המבוי עליו מדובר כאן סגור משלוש רוחותיו - יש לו גם דופן שלישית, אלא שהסכך נמצא רק מעל חציו של המבוי הסמוך לפתח ורחוק מהדופן השלישית. לסוכה עצמה, אם כן, יש רק שתי דפנות מקבילות, והדופן השלישית של המבוי מקבילה לסוכה אך איננה סמוכה לה. פירוש זה נובע מאילוצי הסוגיה, אך לדעת הריטב"א והר"ן יש בו גם כדי להסביר מדוע אנו מסתפקים בתיקון של ארבעה טפחים בסוכה מעין זו, ואיננו דורשים תיקון של שבעה טפחים כבכל סוכה העשויה כמבוי. וכך כותב הר"ן:

"ומוכח בגמרא שהעושה סוכתו בכהאי גוונא, כיון שאינה מפולשת לגמרי כמו העושה סוכתו (ב)[כ]מבוי [27] באמצע החצר רחוק מדפנות החצר, ניתרת בטפח שוחק פחות מג' סמוך לדופן, כשם שניתרת בו סוכה דאית לה שתי דפנות דעריבן, ולא הצריכו פס ארבעה אלא בסוכה שהיא מפולשת ואין דופן אמצעי כנגדה"     (ג. באלפס ד"ה ואמר).

לדעת ראשונים אלה, סוכה זו, העשויה במבוי שיש לו דופן שלישית במרחק מה מהסוכה עצמה, שקולה לסוכה שיש לה שתי דפנות סמוכות - 'עריבן', ושתיהן ניתרות בתוספת של טפח שוחק ברוח השלישית (דהיינו ארבעה טפחים על ידי לבוד, כנ"ל). הסבר אפשרי לכך נמצא בדברי הריטב"א:

"...דכיון שהוא סתום שאין יוצאים בו לרשות אחר, כמאן דאיתא שתי דפנות דעריבן דמי"   (ז. ד"ה ופרכינן).

הריטב"א הבין, כנראה, שדין 'עריבן' מלמד שתפקיד הדפנות הוא לתחם את הסוכה ולחסום אותה מפני מעבר בני אדם. בסוכה העשויה כמבוי אין הדפנות ממלאות תפקיד זה, והולכי רגל יכולים לעבור דרך הסוכה באין מפריע. לעומתה, סוכה שיש בה שתי דפנות סמוכות, ומתקיימת בה הדרישה של 'עריבן', אינה מאפשרת מעבר דרכה, והולך הרגל חייב להקיף את הסוכה כדי להמשיך בדרכו. מתוך הבנה זו מסיק הריטב"א, שגם במקרה שלנו הסוכה כשרה. אמנם, שתי הדפנות של הסוכה מקבילות זו לזו וניתן לעבור דרך הסוכה, אך כל מי שיעבור דרכה ייקלע למבוי סתום, וייאלץ לחזור על עקבותיו. כיוון שכך, המערכת של הדפנות בכללה משיגה את מטרתה, אף אם לא כל הדפנות הכלולות במערכת זו סמוכות לסוכה עצמה, דהיינו לסכך.

קשה לומר שלדעת הריטב"א אנו מוותרים לחלוטין על הדרישה שדפנות הסוכה יהיו סמוכות לסכך. לא מסתבר שהריטב"א יכשיר סוכה שבה אף אחת מהדפנות אינה סמוכה לסכך, אף אם הדפנות ממלאות את תפקידן ומונעות מעבר הולכי רגל בסוכה [28]. מכאן ניתן לכאורה להציע הסבר לדברי הריטב"א, המבוסס על שני הדינים שמצאנו בדברי הרא"ש (אף שבדעת הריטב"א עצמו הסבר זה איננו מתאפשר, כפי שנבאר מיד): הדין הבסיסי של הברייתא מדבר על מערכת של דפנות שהן חפצא בפני עצמן. דפנות אלה חייבות להיות סמוכות לסכך. בנוסף לכך קיים הדין של 'עריבן', המחדש שמערכת הדפנות נדרשת למלא תפקיד של תיחום הסוכה. לצורך כך ניתן להיעזר גם בדפנות הרחוקות מהסוכה עצמה, כל עוד הן ממלאות את תפקידן.

אף על פי שהסבר זה מתקבל על הדעת ומבאר היטב את דברי הריטב"א שציטטנו, קשה לומר אותו באופן כללי בדעת הריטב"א בסוגיה. כפי שראינו, הר"ן אינו מפרש שיש בסוגייתנו שני דינים כשיטת הרא"ש, אלא הוא סובר שקיים רק דין אחד, ו'עריבן' הוא חלק מההגדרה הבסיסית של דין הברייתא "שתים כהלכתן". גם הריטב"א אוחז בדעה זו, החולקת על הרא"ש, ומכאן שאין אפשרות לבסס את שיטת הריטב"א על דברי הרא"ש. לכן נראה להסביר, שאמנם קיים רק דין אחד בדפנות הסוכה - דפנות שתפקידן לתחם באופן ממשי את שטח הסוכה. הדרישה שהדפנות יהיו סמוכות לסכך איננה מעידה על דין נפרד, אלא מוסיפה מימד נוסף לעצם התיחום. התיחום עצמו איננו מלא אם הדפנות, או לפחות חלקן, אינן סמוכות לסכך [29]. ומכל מקום, העובדה שלא ניתן לומר את ההסבר שהצענו בדעת הריטב"א, איננה שוללת אותו כהסבר בפני עצמו, המבאר את שני הדינים הקיימים בדפנות הסוכה לדעת הרא"ש.

כיוון שני על פי המחבר

עסקנו עד כה בדין שחידשו הריטב"א והר"ן, על פיו סוכה העשויה כמבוי איננה זקוקה לתיקון באורך של שבעה טפחים, אם קיימת דופן נוספת מול הרוח הרביעית של הסוכה. הסברו של הריטב"א לדין זה איפשר לנו להציע הבנה של דפנות הסוכה כמערכת הכוללת שני דינים - הן כחפצא והן כמתחמות את שטח הסוכה. כפי שנראה, אותו הדין יכול להוות בסיס להבנה נוספת שבה יש שני דינים בדפנות הסוכה, באופן שונה ממה שהצענו עד כה.

המחבר בשולחן ערוך הביא את דברי הר"ן להלכה:

"היו לה שני דפנות זו כנגד זו וביניהם מפולש, עושה דופן שיש ברחבו ד' טפחים ומשהו, ומעמידו בפחות מג' סמוך לאחת הדפנות וכשרה... במה דברים אמורים, בעושה סוכתו במקום שאין דופן אמצעי כנגדה, אבל העושה סוכתו באמצע החצר רחוק מדפנות החצר, אף על פי שאין לה אלא שתי דפנות זו כנגד זו, די לה בתיקון המתיר כשתי דפנות העשויות כמין גם (= Γ ) " (סי' תר"ל, סעי' ג-ד).

המחבר מכשיר סוכה העשויה כמבוי אם יש לה דופן שלישית במקביל לרוח השלישית אך במרחק ממנה, אפילו במקרה שבו אין כאן מבוי סתום, וניתן לעבור דרך הסוכה באין מפריע [30]. ההסבר של הריטב"א, שתפקיד הדפנות הוא למנוע מעבר של הולכי רגל בסוכה, לא יועיל להסבר שיטת המחבר, שהרי הדפנות בסוכה זו אינן מונעות מעבר בתוכה, ואף על פי כן הסוכה כשרה. כיצד יש להסביר את דעת המחבר?

נראה שגם כאן יש להזדקק לשני הדינים שראינו בשיטת הרא"ש. הדין הבסיסי של הברייתא דורש שתי דפנות וטפח הסמוכים לסוכה עצמה, והם מהווים חלק מהדירה הממשית של האדם. אך הדין השני של 'עריבן' מתפרש על ידי המחבר בצורה שונה. דין זה אינו קובע שיש צורך בשתי דפנות (או חלקי דפנות, כנ"ל) שיהיו סמוכים זה לזה, שהרי דופן החצר הרחוקה מהסוכה איננה סמוכה לאף אחת מדפנות הסוכה, ולמרות זאת הסוכה כשרה. למעשה, מבחינה מציאותית, דופן החצר איננה קשורה כלל לסוכה. הקשר בינה לבין הסוכה הוא קשר גיאומטרי - היא עומדת במקביל לרוח השלישית של הסוכה.

לאור דברים אלה נראה לומר, שדין 'עריבן' איננו מתייחס כלל לדפנות כחלק מהדירה הממשית. הדרישה היא שיהיו שתי דפנות הניצבות זו לזו. תפקיד הדפנות האלה הוא תפקיד של סימון והגדרה פורמאליים. אין מדובר בסימון של גבולות הסוכה, בדומה למה שראינו לעיל, אלא בסימון של ממדי הסוכה; שתי הדפנות הן צירי האורך והרוחב של המישור שעליו בנויה הסוכה. דרישה זו אינה מתקיימת בסוכה העשויה כמבוי, כיוון ששתי הדפנות עומדות במקביל ומסמנות רק מימד אחד של המישור. לשם כך יש צורך בתיקון של שבעה טפחים העומד בניצב לשתי הדפנות, שהוא חשוב דיו כדי לסמן את המימד השני.

על פי זה יש להסביר את שיטת המחבר במקרה שלנו. דופן החצר הנמצאת במרחק מה מהסוכה, אינה חלק מהדירה הממשית. הסוכה כדירה ממשית מתקיימת על ידי שתי הדפנות המקבילות והטפח, שכולם צמודים לסכך. אך הדרישה לסימון פורמאלי של ממדי הסוכה עדיין לא התקיימה. תפקיד זה יכול להתקיים גם על ידי דופן החצר, שהיא אמנם רחוקה מהסוכה אך עומדת במקביל לה ומסמנת את המימד החסר בסוכה עצמה.

יש להעיר, שהסבר זה רחוק מלהיות פשוט מסברה, וכן הוא נתקל בקשיים מצד דינים נוספים בסוגיה [31].

---