צר לי עליך אחי יהונתן[*]   / הרב משה טרגין

"איך נפלו גיבורים בתוך המלחמה, יהונתן על במותיך חלל ; צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי מאד, נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים ; איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה"   (שמ"ב א', כה-כז).

דוד המלך בוחר את המלה נעים כדי לתאר את יהונתן. פעמיים הוא מכנה את יהונתן כנעים: "הנאהבים והנעימים בחייהם במותם לא נפרדו... נעמת לי מאוד".

באמת, הגדלות של יהונתן שלנו, הייתה בדיוק השילוב בין האינטנסיביות והעוצמה הרוחנית לבין לימוד אישי ומתיקות. יוני היה בחור אינטנסיבי ביותר, בשיעור, בלימודו, בסדריו, בתפילה. תמיד הציב לעצמו מטרות ויעדים. כמה משניות אני חייב להספיק, כמה דפי גמרא, עד מתי אני חייב לסיים.

אני זוכר, הסתכלתי עליו כשהוא התפלל. בשקט, בלי תנועות יתר, אבל עם הרבה פוקוס. תפילה שקטה, עמוקה ומרגשת. הייתה לו משמעת אישית מאוד מאוד גבוהה, לא הפסיד סדרים סתם, לא הפסיד שיעורים, תמיד הגיע בזמן, היה דרוך ושאפתני בתורה ויראת שמים. אבל האינטנסיביות שלו אף פעם לא האפילה על האנשים שמסביבו, ודאי לא הייתה לו אישיות מתנשאת. מי יכול לשכוח את הפעמים שבהם עזר לאחרים, כל מיני דברים בצורה שקטה, בלי רעש, נתן ליבו לכל אחד, ללמוד מכל אחד, התבדח עם חבריו והתחבר אליהם. הלימוד שלו היה דרך התחברות, דרך התקשרות. נעזר בחוש ההומור שלו לשמור על האישיות שלו, לשמור על הקשר, להפיג את המתח וליצור אווירה נוחה וידידותית. אף אחד לא הרגיש שהוא עומד לפני בחור כל כך מרשים; למרות שהיה בחור כל כך מיוחד, לא העביר לאנשים תחושה של פחיתות ערך, אלא שפך חום וידידות לכולם. בחור שהשיג כל כך הרבה, תמיד הקרין עניות אצילות וכבוד. 'נעמת לי מאוד'.

יוני היה בחור אמיץ. כן, אומץ לב. אמיץ החלטות. להיות יהודי דתי במדבר רוחני. הגיע לפני שנה מגלזגו, ללמוד שנה אחת, ואחר כך לחזור ללמוד רפואה. אחר זמן קצר בישיבה התחיל להצליח, התאהב בתלמוד תורה ועבודת ה'. הוא שקל לחזור לעוד שנה. תהליך קבלתה של ההחלטה הזו, לחזור עוד שנה לשנה ב', בכלל לא היה קל, הוא קיבל את ההחלטה עם בגרות ושפיות דעת. מאוד הקפיד לא להיסחף לזרם, לסחף של אותם שחוזרים, אלא לדעת שהוא מוכן להקדיש עוד שנה לתלמוד תורה, שהשנה השניה תהיה גם היא פורה, פרודוקטיבית.

בשיחות תמיד שקל את התוכניות שלו, השאיפות שלו. להיות רופא, האם זאת הדרך הכי טובה לעזור לאחרים? הוא הגיע למסקנה נחושה שרפואה היא הדרך, היא היעוד המיוחד שלו, מתוך רצון עז לעזור לאחרים. מאוד חשק בלימוד, בגמרא בכלל, ובעיון בפרט. יוני היה בחור מאוד אינטלגנטי, עם חשיבה חדה ומבריקה.

אבל הוא הגיע לישיבה מסקוטלנד עם רקע טקסטואלי דל יחסית. הוא בא, למד, השקיע את כל כוחותיו להשתפר - לעבור את המחסום הטקסטואלי. להתקדם. ישב ולמד. אני זוכר שלפעמים עסק במסכת קידושין מ-8:30 בבוקר עד 19:30 בערב, עד מעריב. כל היום, וברציפות. עמל ופרח. כל פרט קטן שהוא לא הבין - שאל ובדק. יוני היה רגיל להדביק מדבקות צהובות על הקטעים הקשים בתוספות שלו. מדביק איזה מדבקה קטנה. היה כותב על המדבקה איזה הסבר קטן לתוספות. חס וחלילה, לא להפסיד אפילו תוספות אחד.

השמחה הגדולה שהוא חש כשהוא הבין איזה נקודה קטנה. ישב בשיעור שקט, לפעמים עם יד על הפה, עיניים תמיד פתוחות, פקוחות. עד ששמע את כל הנקודה - בסבלנות. רוב הפעמים הוא נדנד בראשו, ככה שוב פעם, כמו תמיד עם עיניים כל כך פקוחות. לפעמים הוא הקשה. תמיד קושיה חודרת, נוקבת, שהוכיחה הבנה עמוקה. היה בחור שבאמת זכה לטבול בים התלמוד ובעולם של חז"ל. כפי שהוזכר, הערכים היו גם כן כל כך חשובים לו. ודאי, אין ספק, הערך של תלמוד תורה והמרכזיות של תלמוד תורה תפס אצלו מקום חשוב ומרכזי.

יוני תמיד ברח. ירד לארוחת ערב, ארוחת ערב מקוצרת מאוד. והוא ברח חזרה לבית המדרש - שבע דקות, עשר דקות - כדי לא להפסיד עוד סדר, עוד כמה דקות של לימוד תורה, כדי לא לבטל מזמנו, ואפילו זמנו החופשי.

אשתקד, חזר לסקוטלנד לחתונה משפחתית, ואיך שישב ותיכנן ותיזמן, איזה טיסות לקחת, איך בדיוק להגיע, בלי להפסיד סדרים, בלי להפסיד זמן לימוד בישיבה, לחזור מיד. אני זוכר, נכנסתי לישיבה באיזה ערב, וראיתי את יוני יושב. "מתי חזרת?" שאלתי, "לפני כמה שעות", הוא ענה. מיד לישיבה, מיד לבית המדרש, מיד לשיעור.

גם הערך של התנדבות פעם בתוכו, כפי שכולם הזכירו, גם בסקוטלנד הוא היה מדריך בתנועת נוער, מדריך המחנה, בחברא קדישא, וכמעט בכל צורך חברתי. הרבה פעמים דיבר איתי על חובתו להשפיע, להציל את הנוער שם. כל כך רצה לגור בארץ, כל כך רצה להיות כאן, אבל היה מאוד מאוד רגיש לחובתו האישית לחזור למולדתו ממנה יצא, להעניק להם, ולהשפיע.

אבל לא רק ערכים מקיפים וגבוהים היו בו, אלא גם כן משהו פשוט ושקט. בשיעור, בטיולים, בבית המדרש. תמיד רצה לחלק את המקורות לכולם, תמיד רצה לקחת אחריות. אשתקד, השיעור נאסף בביתי לסעודת שבת. יוני כמעט ולא הגיע לשולחן, נשאר במטבח כמעט כל הלילה, היה האחרון שעזב, לאחר ששטף את כל הכלים, לא נתן לאף אחד להחליף אותו, ממש נלחם על כך עד שהוציא את פחי האשפה, עד הנקודה האחרונה.

במשך שהותו בישיבה הוא הכיר הרבה בחורים. לעיתים, בחורים שמגיעים לישיבה מסתגרים בסביבה הקרובה שלהם: ישראלים, אמריקאים, בני אנגליה - יוני גישר, יוני חיבר. התחבר עם כולם בדרגות שונות אבל רצה לדעת את כולם, ולהכיר את כולם.

רצה להשתפר, רצה ללמוד, ישב איתי ארוחות, בשיחות על עתידו, המקצוע שלו, מקום של תלמוד תורה, של עבודת ה'. תמיד האזין, תמיד הקשיב, תמיד הפנים בצורה מאוד מבינה, הוא מאוד פחד מלקבל החלטות קשות.

תקופה מסוימת, בקיץ אני חושב, יוני נמשך אחרי לימוד מדרש, ושאל אותי איזה מדרש הוא הכי טוב לצעירים ללא ניסיון להתחיל בו. המלצתי ליוני להתחיל ללמוד מדרש תנחומא, זה המדרש שהכי קל להתחיל בו. בעצם, לא הספקתי לבדוק האם המשיך במגמה זו. לאחר רציחתו, כשהוריו באו לאסוף את חפציו וספריו, ראיתי סט מהודר של מדרש תנחומא במקומו. כנראה שהוא אכן יישם את התוכנית. פתחתי את המדרש תנחומא, ובו הייתה סימניה על פרשת האזינו, כנראה שלמד על פי פרשת השבוע, וכל שבוע עסק במדרש תנחומא. הסימניה הייתה על סי' ד' בפרשת האזינו, סימן שדורש את הפסוק - הכל כך רלוונטי - "הצור תמים פעלו...":

" 'הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא'. ישעיה אמר 'דרשו ה' בהמצאו' ודוד אמר 'דרשו ה' ועזו'. למה אמר 'בקשו פניו תמיד'? ללמדך, שהקדוש ברוך הוא יתברך שמו, פעמים נראה ופעמים אינו נראה פעמים שומע ופעמים אינו רוצה לשמוע, פעמים עונה ופעמים אינו עונה, פעמים נדרש ופעמים אינו נדרש, פעמים מצוי ופעמים אינו מצוי, פעמים קרוב ופעמים אינו קרוב...".

יש תקופות של הימצאות, שדרכי ה' ברורות ומובנות. ישנן גם תקופות קשות יותר של הסתר פנים, שנראה לנו כאילו ה' איננו שומע ואיננו עונה, אינו קרוב ואינו נמצא. דוד המלך מפציר בנו לא רק לדרוש את ה' בהימצאו, אלא לדרוש את ה' תמיד: "בקשו פניו תמיד".

יוני זכה בשנה שעברה בישיבה, בשנה האחרונה של חייו, למצב של הימצאו. למד, שיגשג בישיבה, הגיע סוף-סוף לארץ שכל כך אהב, חבר בישיבה לתלמידים ולרבנים, ממש שנה זוהרת של לימוד והתפתחות אישית.

אנו נשארים בעקבות הרצח הנורא במצב אחר. אנחנו: התלמידים, החברים, הישיבה, הרבנים ובמיוחד ההורים, מצב שבו ה' לא נראה כל כך עין בעין. קשה לנו, אין לנו את התירוצים, קשה להבין מדוע בחור כל כך מוצלח, כה אוהב תורה, כה נחמד למטה ואהוב למעלה, למה עלה השמיימה בסערת אש, איך נשפך דמו היקר? נשאר לנו רק לסיים עם הפסוק מאותו מדרש שיוני הגיע אליו בסוף דרכו:

"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא"

יהי זכרו ברוך

 [*] גירסא אנגלית למאמר זה התפרסמה ב"עלי עציון" גיליון 13.