תכלת דומה לכסא הכבוד [1] / דניאל שרשבסקי

פתיחה

אחד המפגשים הראשונים של האדם בבוקר הוא המפגש עם הציצית. הרבה כתרים נקשרו לחוטי הציצית ולמשמעות הגלומה בהם; דובר על כוחה להציל מחטא ואף נאמר שהמתעטף בה כמקבל פני שכינה. הגמרא במנחות מד. פותחת: "תניא: אמר רבי נתן, אין לך כל מצוה קלה שכתובה בתורה שאין מתן שכרה בעולם הזה, ולעולם הבא איני יודע כמה". הגמרא קוראת לנו לצאת בעקבותיה לעיון בסיפור על מצוות הציצית. הסיפור, ככל סיפור, אוצר בתוכו עולם שלם החבוי בין קפליו. ניסיון לגלות את תוכו של הסיפור על ידי יישור הקפלים עלול לגרום לכך שהתוך החבוי יפרח לו, שהתמונה כשלמות תיפגם. אנו, בקריאת הגמרא, ננסה להתאים את צעדנו לעקבות שטבעה הגמרא, כך שנוכל לראות את המשמעות המבצבצת מבין השורות מבלי לאבד את היופי שבמפגש הראשוני עם הסיפור.  

"תניא אמר רבי נתן: אין לך כל מצוה קלה שכתובה בתורה שאין מתן שכרה בעולם הזה, ולעולם הבא איני יודע כמה. צא ולמד ממצות ציצית. מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ד' מאות זהובים בשכרה, שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן. כשהגיע זמנו בא וישב על הפתח. נכנסה שפחתה ואמרה לה: אותו אדם ששיגר ליך ד' מאות זהובים בא וישב על הפתח. אמרה היא: יכנס. נכנס. הציעה לו ז' מטות, שש של כסף ואחת של זהב ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונה של זהב. עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה. באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב לו על גבי קרקע ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע. אמרה לו: גפה של רומי שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי. אמר לה: העבודה שלא ראיתי אשה יפה כמותך ; אלא מצוה אחת ציונו ה' אלקינו וציצית שמה וכתיב בה 'אני ה' אלהיכם' שתי פעמים - אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, עכשיו נדמו עלי כד' עדים. אמרה לו: איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה. כתב ונתן בידה. עמדה וחילקה כל נכסיה - שליש למלכות ושליש לעניים ושליש נטלה בידה חוץ מאותן מצעות ובאת לבית מדרשו של ר' חייא. אמרה לו: רבי צוה עלי ויעשוני גיורת. אמר לה: בתי שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים? הוציאה כתב מידה ונתנה לו. אמר לה: לכי זכי במקחך. אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר. זה מתן שכרו בעולם הזה ולעולם הבא איני יודע כמה" (מנחות מד.).

הגיבור - אדם אחד

פתיחת המעשה מפגישה אותנו עם גיבור הסיפור - "אדם אחד שהיה זהיר במצוות ציצית". מיהו אותו אדם? מה שמו? בשלב זה לא ניתן לדעת [2]. על אותו אדם מסופר: "שמע שיש זונה בכרכי הים... שיגר לה..." - העובדה שאותו אדם שיגר לה ד' מאות זהובים וקבע לה זמן מובאת לנו כמובנת מאליה, כדבר המתבקש, כאילו כל אדם היה נוהג כך. בשלב זה המסתורין שאופף את הדמות, או שמא את חוסר הדמות, מתחיל לעורר תמיהה. ראוי להשוות את פתיחת המעשה ב'אדם אחד' המובא אצלנו לפתיחת המעשה הידוע ברבי אלעזר בן דורדיא:

"אמרו עליו על רבי אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה, פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות... "   (עבודה זרה יז.).

כאן הפתיחה הר ב ה יותר מובנת, אנו נפגשים עם דמות בעלת שם וזהות, דמות המתוארת כבעלת תאווה עצומה, תאווה שמניעה את ר' אלעזר בן דורדיא לעבור ימים ונהרות ולהגיע לכרכי הים.

אם אנו תמהים על מיעוט הפרטים ביחס לאותו אדם, הרי שכשמתגלית זהותו גדלה תמיהתנו שבעתיים. לאחר הדרמה המתוארת פונה הזונה לאותו אדם: "איני מניחתך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם בית מדרשך שאתה למד בו תורה". ובהמשך מסופר: "עמדה... ובאת לבית מדרשו של ר' חייא". ממעשיה של הזונה עולה כי בית המדרש שבו למד אותו אדם הוא בית מדרשו של ר' חייא. כאן טופחים הדברים על פנינו - אותו פוחח שנסע לכרכי הים לאותה זונה, אינו יושב קרנות ; זהו אדם השוקד על לימוד התורה - תלמיד בבית מדרשו של ר' חייא.

נראה שתמיהה זו שמציב הסיפור בפנינו - הסתרת דמותו של אותו אדם, והגילוי המפתיע שבא בהמשך, מהווה מסגרת הקוראת לנו לצלול אל תוך התמונה ולפענח את משמעותה.

לפתח חטאת רובץ

לפני שנתקרב אל התמונה ונבחן את פרטיה, ניתן כבר במבט מרחוק להתרשם מהאווירה שמשדר המעשה לכל אורכו. אם בסיפור על רבי אלעזר בן דורדיא אנו חשים בבירור את הלהט המדרבן את רבי אלעזר בן דורדיא לחצות נהרות וימים תוך שהוא נישא על גלי תאוותו, הרי שמהמעשה שלנו מנשבת רוח של אנמיות וקרירות. ראשית, בניגוד לתחושת הבהילות שמורגשת היטב אצל ר' אלעזר בן דורדיא, שתכף ששמע על אותה זונה נטל כספו ויצא, הרי שאצלנו ההתנהלות המפוהקת של אותו אדם בולטת לכל אורך המעשה. תחילה, הוא קובע זמן. כמה זמן? חודש? חודשיים? איננו יודעים, אך לא מדובר בנסיעה בהולה. כשהגיע זמנו מסופר ש"בא וישב על הפתח" - המתין. להדגשת ההמתנה מתעכב המעשה על המתנה זו פעמיים - "כשהגיע זמנו בא וישב על הפתח, נכנסה שפחתה ואמרה לה אותו אדם ששיגר לך ד' מאות זהובים בא וישב על הפתח".

כאן המקום להתקרב קמעא אל התמונה ולבחון בנפרד את המשפטים הללו. נראה שבהדגשת הישיבה על הפתח נרמז דבר נוסף מעבר להמתנה של אותו אדם מנומס ומאופק. הישיבה על הפתח, צעד אחד לפני החטא, מזכירה מייד את הדברים הנאמרים לקין: "... ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו..." (בראשית ד', ז). בפסוק עולה התייחסות מורכבת ביחס לחטא: מצד אחד האדם משתוקק אליו ונשבה ברשתו, ומאידך - יש ביכולתו למשול בו. יש בהשתוקקות לחטא מימד של שעבוד שניתן לגבור עליו. נראה שהשפחה המכניסה את האדם בעד הפתח באה כדי לרמוז לנו על שעבוד זה. האדם יושב על הפתח ומי שמכניסה אותו פנימה אל החטא הרי היא השפחה - העבדות. האדם נתון למרותה של השפחה ואנו תוהים האם יצליח, לאחר שנכנס, לצאת בטרם יחטא. בהמשך נראה שהציצית ממלטת את האדם מידיה של השפחה - העבדות, ועל כך נעמוד בהמשך.

ייתכן שדמותה של השפחה והציצית מפנים אותנו לסופה של פרשת ציצית, תוך מתן פרשנות מסוימת לפסוק המופיע בה: "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי... אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" (במדבר ט"ו, מ-מא). לאור דמותה של השפחה המכניסה את האדם אל החטא והציצית המוציאה אותו ממנו, ניתן להבין שהיציאה ממצרים המוזכרת בפרשת ציצית באה לומר שמערכת המצוות שעוטפת את האדם אינה באה רק כתוצאה מיציאת מצרים הפיזית, אלא יש בה משום יציאה מהשעבוד הרוחני למצריות, השעבוד לחטא.

לאור דברים אלו ההדגשה של ה'פתח' יכולה להתפרש בפנים נוספות: היציאה ממצרים עומדת בסימן ההתכנסות אל תוך הפתח:

"ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת מן הדם אשר בסף ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר ועבר ה' לנגף את מצרים... ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף"     (שמות י"ב, כב-כג).

בין המצריות לבין עבודת ה' מצוי פתח שאדם עומד על סיפו, ביציאת מצרים בני ישראל חצו את הפתח מהכיוון המצרי אל ההשתעבדות לה', ולעולם קיים החשש שאדם יחזור מבעד לפתח לעבר החטא שרובץ לנגדו.

על העיוורון

ההתנהלות האיטית והנגררת - ממשיכה. השפחה מודיעה לזונה על נוכחותו של האיש, ובתגובה: "אמרה היא יכנס. נכנס", האיש נענה להזמנה ונכנס, אך עדיין לא קורה דבר. לאחר שהציעה לו ז' מצעות כמתואר, האיש ממתין, "עלתה וישבה... ואף הוא עלה לישב". אין כאן שום צעד שנעשה מיוזמתו של האיש, לרגעים עולה התחושה שאותו אדם כלל לא יודע לאן הוא הגיע והוא מונע כבובה הקשורה לחוטים.

חוסר הדרמתיות המאפיין את התנהלות המעשה מגיע לשיא בתיאור הפרישה מהחטא ברגע האחרון. תיאור של אדם הנמנע ממעשה רגע לפני נקודת האל חזור, יכול להיות גן עדן למספרים מוכשרים. ניתן למתוח את הקורא עד לרגע האחרון תוך שהוא נתון בתחושת מתח ואי וודאות, וברגע האחרון - יד נעלמה נשלחת והגיבור ניצל. כך בסיפור העקדה (להבדיל): אברהם שולח ידו אל המאכלת לשחוט את בנו - הנשימה נעצרת, (ובמדרש - דמעות מלאכים) וברגע האחרון: "אברהם, אברהם".

נעיין בתיאור 'הרגע האחרון' כפי שהוא מופיע אצלנו: "עלתה וישבה על גבי עליונה... ואף הוא עלה לישב... באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב על גבי קרקע ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע...". דרמה? מתח? לא מיניה ולא מקצתיה - ישב כנגדה, באו ד' ציציותיו, נשמט וישב על גבי קרקע.

ממה הצילה הציצית את האדם - מהתאווה? סביר להניח שאכן הייתה כאן תאווה שהוא ניצל ממנה, אך המספר עושה הכל כדי שלא התאווה תעמוד במרכז. מה כן עומד במרכז? האדישות, השכחה. אנו לא נפגשים עם אדם המתייסר בין צו התורה לבין תאוותו. כלל לא מוזכר הליך של חשיבה או התלבטות. אדם זה שומע שיש זונה הנוטלת ד' מאות זהובים בשכרה ומיד שולח לה את הסכום. מובטח אתה שיום לפני כן קיבל בקשה לתרומה לאיזה מוסד, ובאותה אדישות רשם צ'ק ושלח. אנו נזכרים באבחנתו של הרמח"ל בהקדמה למסילת ישרים על כך שהנפילה בחטא אינה תוצאה של החלטה נחושה אלא של עיוורון: " שהיו רודפים והולכים במרוצת הרגלם ודרכיהם מבלי שיניחו זמן לעצמם לדקדק על המעשים והדרכים ונמצא שנופלים ברעה בלי ראות אותה". תפקידה של הציצית, אם כן, הוא להזכיר. וכך בפסוקים המדברים על מצוות הציצית: "...וראיתם אותו וזכרתם... למען תזכרו" (במדבר ט"ו, לט-מ).

לאור דברים אלו אנו מבינים מדוע רק בסוף הסיפור אנו מגלים ש'אותו אדם' הוא בעצם תלמיד חכם היושב בבית המדרש. מדוע אנו לא יודעים שהוא יושב בבית מדרש? מפני שהוא אינו באמת יושב. הוא נמצא בבית מדרש אך הוא איננו שם, הוא נוכח בבית המדרש, אך אישיותו היא אישיות מחוקה - 'אותו אדם'.

הציצית באה להילחם בשכחה המתבטאת בעובדה שיכול להיווצר נתק מוחלט בין הדברים שאדם מאמין בהם, והם מדריכים את דרכו כלפי חוץ, לבין המעשים שהוא עושה בפועל.

מיהו גיבור הסיפור?

חשפנו את דמותו של האדם - הוא תלמיד היושב בישיבה, ובכל זאת אינו נמצא בה. האם תווי פניו ברורים לנו? כלל וכלל לא. לאורך כל המעשה אנו רואים דמות חסרת צורה, חסרת כל אישיות. ונשאלת שאלה מתבקשת: מיהו גיבור הסיפור במעשה שלנו? לכאורה מתבקש שהתלמיד יהיה הגיבור, שהרי הסיפור מצהיר על כוונתו: "אין לך כל מצוה קלה שכתובה בתורה שאין מתן שכרה בעולם הזה, ולעולם הבא איני יודע כמה" - הסיפור בא להראות את שכרו של התלמיד שהקפיד על מצוות ציצית. אך עיון במעשה מותיר תחושה שהדמות המרכזית היא דווקא זו של הזונה! דבר זה בא לידי ביטוי בתיאור הנרחב של מעשה התגיירותה, אך לא רק בכך. ראינו שלאורך המעשה כולו הדמות הדומיננטית, היוזמת, היא דמותה של הזונה ואף בסיום, היוזמה אינה עוברת לידיו של האדם אלא נשארת אצל הזונה: "אותם מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר". המקום היחיד שבו התלמיד נוקט יוזמה הוא כאשר הציציות טופחות על פניו והוא "נשמט וישב על גבי קרקע". נראה שהמספר בחר בקפידה מילה המדגישה ביתר שאת את הפאסיביות של אותו אדם - 'נשמט' - אין מדובר בבריחה בהולה אלא בהשתמטות, בעזיבה. כביכול עד עכשיו היה תלוי באיזה זיז וכעת נשמט והחליק מטה. יש כאן דמות דומיננטית המפעילה בובה חסרת דמות שנגררת אחריה.

דומני שחוסר הדמות של אותו אדם והשאלה מי הגיבור מובילים לתשובה מפתיעה. אין כאן שתי דמויות אלא דמות אחת! הגיבור והזונה הם האדם ויצרו. הזונה בתחילת המעשה מובילה את האדם למעמקי הטומאה, ולאחר התפנית היא מתקדשת לו בטהרה - "אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר" - האדם עומד בצל יצרו, וזה האחרון יכול להובילו לגבהים של טהרה ולמעמקים של שכחה וחטא.

לאור זאת ניתן להבין את פרשת הגיור של הזונה כפרשת גיורו של היצר. התורה קובעת שתפקידה של הציצית הוא למנוע מהאדם לתור אחרי ליבו: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" (במדבר ט"ו, לט). העובדה שהזונה נשארת עד סוף המעשה ומתגיירת מלמדתנו על היחס ליצר. אין כאן השמדתו של היצר אלא גיורו [3]!

העימות בין שני הקטבים שביניהם נודד היצר - בין קדושה לטומאה - עולים בדו-שיח שמתנהל בין הזונה לאיש. לאחר שנשמט וישב על גבי קרקע מפגיעה בו הזונה "גפה של רומי איני מניחתך...", ומבאר רש"י - " 'גפה של רומי': נשבעה בחיי המלך שהוא שרה של רומי ; ל"א: לשון עבודה זרה". האיש מגיב: "העבודה שלא ראיתי אשה יפה כמותך" - רומי מול ירושלים, יופי חיצוני מול קדושה פנימית [4].

ד' ציציות

המהפך בסיפור מתרחש כאשר באות ד' הציציות וטופחות על פניו של האיש. כיצד הציציות יוצרות את המהפך? מהי המשמעות של ה'טפיחה'? הסיפור פותח בתיאור "מעשה באדם שהיה זהיר במצוות ציצית" מהי זהירות זו? האם עצם ההקפדה על לבישת ציצית דבר יום ביומו היא שהצילה, או שבציצית עצמה טמונה ה'טפיחה'?

ננסה לבחון את משמעותה של הציצית לאור ברייתא המופיעה בגמרא מספר שורות לפני סיפור המעשה וניתן לראות בה מעין הקדמה וכותרת למעשה:

"תניא היה רבי מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד, שנאמר: 'ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר' וכתיב: 'כמראה אבן ספיר דמות כסא' "   (מנחות מג:).

התכלת בציצית תופסת מקום מרכזי ונאמרו עליה דרשות רבות. בפסוק נאמר: "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם..." (במדבר ט"ו, לח-לט), בפשטות המילה 'אותו' מוסבת על ה'פתיל תכלת'. רבי מאיר עומד על ההתרחשות הנפשית שמולידה ההסתכלות בתכלת. תכלת דומה לים וים דומה לרקיע וכו'. רבי מאיר מעמיד סולם שרגליו נטועות בקרקע ואנו מטפסים בשלביו עד למרגלות כיסא הכבוד. 'הקפיצה' המשמעותית נעשית במעבר מים לרקיע, מעבר מהמציאות של עולמנו אל העולם העליון. הדמיון של ים לרקיע הוא פרי של השתקפות הרקיע במים; העובדה שאדם יכול להרכין ראשו ולהתבונן במים, ודווקא התבוננות זו כלפי מטה מגלה לעיניו את השמים, אוגדת בתוכה משמעות סמלית עמוקה שדומני שהיא שעמדה לנגד עיניו של רבי מאיר.

דמיון נוסף בין רקיע לים עולה במרחבים ששניהם מגלים - מרחב הים נראה כאין סופי וכך גם מרחב השמים. התחושה של אדם שנמצא בתווך - שמים מעל וים מתחת - היא תחושה של עמידה במרכז הכוליות. מכאן לציצית - חוטי הציצית נתלים בארבע כנפות הבגד שבו האדם מתעטף. מהי המשמעות של ארבע הכנפות?

המילה 'כנפות' מופיעה לעיתים כחלק מהביטוי ארבע כנפות הארץ כמבטאים את ארבע רוחות השמים. באיוב מופיעות כנפות הארץ בצורה ציורית:

"המימיך צוית בקר ידעתה השחר מקומו. לאחז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה"   (איוב   ל"ח, יב).

בפסוקים מופיע תיאור של עליית השחר, ובו הקב"ה אוחז בכנפות הארץ ומנער אותה. כנפות הארץ מבטאים את הכוליות, את העולם כולו, הקב"ה יכול לאחוז בארבע הכנפות ולנער את הארץ כולה [5]. הביטויים השונים ביחס לציצית כקבלת פני שכינה וכדומה, והתיאור הקוסמי של התכלת האוגדת בתוכה את מרחבי הים והרקיע עד לכסא הכבוד, יכולים לנבוע מתוך הבנה חודרת של מעשה ההתעטפות בציצית. איסוף ארבע הכנפות סביב האדם יכול להתפרש כהתעטפות בארבע כנפות הארץ. האדם המתעטף מכיר בכך שהעולם כולו עומד לפני הקב"ה ומצביע לעברו. רבי מאיר בספרי חש שבראיית הציצית יש משום ראיית פני שכינה:

"רבי מאיר אומר: 'וראיתם אותם' לא נאמר כאן אלא 'וראיתם אותו' מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלין עליו כאלו הקביל פני שכינה, שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע והרקיע דומה לכסא הכבוד, כעין שנאמר: 'וממעל לרקיע אשר על ראשם...'"   (פרשת שלח פסקא קטו).

לאור זאת, הדברים: "נדמו עלי כד' עדים" מהווים התפרטות של חוויית הארבע כנפות שמעידות על נוכחות רבונו של עולם. עדים בתורה מופיעים ביחס לראייה על ידי שני אנשים. המונח 'ד' עדים' מורה שאכן יש כאן עיניים שצופות, אך אין אלו עיני בשר ודם, אלא עיני השכינה המתבוננות באדם מבין ארבע רוחות השמים החובקות אותו.

אי שם בכרכי הים מעל מגדל של שבע מיטות, טומאה על גבי טומאה, מתעורר האדם לטפיחתה של הציצית המתופפת לו שהים והרקיע והסובב כולו נתונים כעפעפיים על עיניו של אלוקים.

---