לזכור את יוני / משה הלפרין

הפעם הראשונה שביקרתי בבית קברות בארץ ישראל הייתה בתכנית של בני עקיבא, ביום הזיכרון. המדריך הצביע על אבן אחת, אבן זהה כמעט לחלוטין לכל המצבות שמסביב, שעל רובן היו רק שם, שני תאריכים, ואולי פסוק.

הוא סיפר לנו שהחייל הקבור שם היה חבר שלו ; החייל החברותי, הקורן והנחמד ביותר בפלוגה כולה. הוא סיפר לנו שעד שחברו נהרג, היה לו קשה להאמין למה אנשים סיפרו על חברים שנפלו, שהיו הנחמדים, הקורנים והנחמדים ביותר בפלוגותיהם. עכשיו, סיפר, הוא מאמין להם. "כנראה", אמר, "הקב"ה לוקח דווקא את הטובים ביותר".

אני לא האמנתי לו עד סוכות השנה.

כשפגשתי את יוני לראשונה, היה זה מפגש פשוט. "שלום, אתה רוצה ללמוד משנה?", שאלתי; "תכננתי לסיים ש"ס משניות עד סוף השנה". "גם אני", וכך סיכמנו.

עד סוף השנה סיימנו את סדר זרעים, מטרה מציאותית קצת יותר. בזכות חוש ההומור והרוח הטובה של יוני, סדר משנה היה זמן ביום שתמיד ציפיתי לו. ולמרות שהעברנו את החברותא מאחר הצהריים לארוחת צהריים, לארוחת ערב, וחזרה לצהריים, בגלל החברותות הרבות של יוני, תמיד שמרנו על הרצף. אפילו בימים שלא יכולנו ללמוד, יוני היה רוצה ללמוד לפחות משנה אחת. הרצף היה חשוב לו מאוד. כשסיימו סדר זרעים בסוף שנה שעברה, ערכנו סיום, שבו התבדחנו והצחקנו את הנוכחים. בסוף המסיבה, יוני ניגש אלי, וברצינות גמורה שאל אם העליב אותי כשצחק על התספורת שלי. למרות שהיה בחור מצחיק, היה יוני גם רגיש מאוד, ותמיד נזהר לא להעליב איש.

אחד הדברים החשובים שלמדתי מיוני בסדר משנה היה להעריך את היופי של החלקים הפשוטים יותר של התורה. יש בחורים שמגיעים לישיבה במגמה ללמוד רק דברים שאינם יכולים ללמוד מחוץ לישיבה. יוני, לעומת זאת, אמנם חרש שעות רבות של עיון, אך אני חושב שהוא הכי נהנה ללמוד משניות עם קהתי, או בקיאות ברמב"ם. הייתה זו תגלית אמיתית בשבילי, שלמרות שאיני שובר את הראש על סוגיה קשה, אלא לומד בנחת - אני עדיין לומד.

יוני תמיד חייך. כששמעתי שהוא נפצע, מיד דמיינתי אותו מחייך. לא ידעתי שפציעתו חמורה כל כך, וראיתי אותו יושב לצידי בפינה של הרמפה, גבס על ידו, חיוך רחב על פניו. הייתי בטוח שיוני לא ייתן לפציעה לגזול ממנו יותר מידי זמן לימוד.

ישנו דין מעניין בנוגע לשטרות. ההלכה בירושלים שונה משאר מקומות: צריך לכתוב בשטר לא רק תאריך, אלא גם שעה. דווקא במקום המקודש ביותר, ישנה הקפדה על זמן. בתרבות הכללית, קדושה אינה נתפסת כך: היא נתפסת כקלילה ומעופפת, כעומדת מעל הזמן.

יוני היווה דוגמה חיה לסוג הקדושה של ההלכה. הוא לא בזבז את הזמן הקצר שה' נתן לו בעולם, ותמיד ניצל את זמנו בזהירות. בישיבה תמיד נמצא לומד, מלבד הזמנים שהתבדח עם חבריו והצחיקם, פעילות שגם בה ראה חשיבות רבה.

גם בתיכון היה יוני פעיל כל הזמן, ותרם באופן משמעותי לקהילתו הקטנה בגלזגו. למרות שעשה כל מאמץ לנצל כל רגע, תמיד פעל בנחת וקור רוח, ותמיד שמר על חוש הומור בריא. מישהו אפילו סיפר לי שאחד הזכרונות הראשונים שלו מהישיבה הוא מרדף-חצות במסדרונות בנין י"א על ידי סקוטי לבוש למחצה, מניף בידו מטאטא, ובפיו פזמון מלחמה.

חז"ל מלמדים שמיתת צדיקים מכפרת; יהי רצון שתראה הארץ רק ימי שלום, בזכות כפרה זו.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים