מוקדש לע"נ

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

אשר כיהן כרבה הראשי

וראב"ד בירושלים עיה"ק תובב"א

ומלפנים, רב ראשי לארץ מרוקו.

נלב"ע י' בניסן התשס"ג

ת.נ.צ.ב.ה

ברכת האילנות / תומר אברהם ונונו

א. היקף הדין

איתא בגמרא בברכות [1]:

"אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם" (מג:).

הראשונים פסקו דין זה להלכה [2]. הטור פסק גם כן את דברי הגמרא בברכות, והגביל את אפשרות הברכה דווקא לשעת הלבלוב:

"היוצא בימות ניסן ורואה אילנות שמוציאין פרח, אומר: בא"י אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם. ואם איחר לברך עד אחר שגדלו הפירות - לא יברך עוד".

כדברי הטור פסק גם מר"ן השו"ע (סעיף א').

הטור והשו"ע הגבילו את האפשרות לברך רק לראיית פרחים. אלא שאת פשר ההגבלה במקרה של ראיית פירות ניתן להבין בשני אופנים [3]:

א. כאשר רואה פירות לא יברך אפילו אם זאת ראייתו הראשונה [4].

ב. כאשר רואה האדם את עץ הפרי בפעם הראשונה מברך אפילו כשיש עליו פירות ולא פרחים [5]. האיסור לברך נאמר כאשר בראייה הראשונה ראה אדם פרחים ולא בירך עליהם, וברצונו לברך בראייה השניה, בשלב בו הפרחים הפכו כבר לפירות. דווקא במקרה זה, בו מאבדים את גורם הראשוניות, נקבע כי אין לומר את הברכה. דעה זו רווחת בראשונים, ומקורה הוא בדברי המרדכי (פ"ו, אות קמ"ח) [6].

במידה שאנו מאמצים את ההבנה השניה בדברי השו"ע, הרי שניתן להסיק ממנה שתי מסקנות הלכתיות:

א. כאשר יש על האילן פרחים ולא פירות, ניתן לברך עליו אפילו כשרואה אותו בפעם השניה. וכך אכן פוסק המ"ב (סק"ה) [7].

ב. מלשון השו"ע ניתן לדייק שהאיסור לברך בפעם השניה כאשר גדלו הפירות, נאמר גם כאשר רואה האדם את אותו אילן שראה בפעם הראשונה [8].

לעומת זאת, במידה שמאמצים את ההבנה הראשונה, הרי שהשו"ע כלל לא עוסק בראייה שניה, וההגבלה חלה על ראיית פירות אפילו כאשר רואה אותם האדם בפעם הראשונה [9].

האחרונים נחלקו בין שתי ההבנות האפשריות שהצבנו בהבנת דברי הטור. לדעת ה ב"ח, הא"ר והפמ"ג, הטור מאמץ את שיטת המרדכי וסיעתו, כהבנה השניה שהצגנו; ואילו לשיטת הבית יוסף, הפרישה והגר"א - הטור חולק על המרדכי, וסובר שיש לברך ברכת האילנות רק על פרחים, ועל פירות בכל מקרה אין לברך. אמנם, רוב האחרונים מציינים שהאיסור לברך הוא רק כאשר יש פרי שראוי לאכילה, ואז יש לברך עליו שהחיינו, וברכת "בורא פרי העץ". כל זמן שהפרי איננו ראוי לאכילה, אנו מתייחסים אליו כאל פרח, ועל כן ניתן לברך עליו. וכדברים האלו כתב הלבוש:

"היוצא בימי ניסן ורואה אילנות שמוציאין פרח, בפעם ראשונה שרואה אותם, אומר... ואם איחר מלברך עד שגידלו הפירות - שוב לא יברך עוד ברכה זו, שכבר הוקבע לכל פירי ופירי ברכתו בפני עצמו, כגון: 'שהחיינו' על הראייה, וברכת 'בורא פרי העץ' על האכילה" (על אתר).

הלבוש מנמק את העובדה שלא מברכים את ברכת האילנות על פירות, בכך שעל פירות נקבעה כבר ברכה אחרת, והיא ברכת שהחיינו וברכת הנהנין. מנימוק זה ניתן להסיק שכל זמן שהפרי איננו ראוי לאכילה ניתן עדיין לברך ברכת האילנות, שהרי בזמן זה ברכת שהחיינו עדיין לא ניתנה להיאמר [10]. ואכן, כך כותב במפורש החיי אדם:

"כשרואה אילנות מלבלבין... מברך... ואם לא ראה עד שכבר יש בהם פירות, אבל אין ראויין עדיין לאכילה, מ"מ יברך. אבל אם כבר גדלו הפירות, עד שראויין לאכילה - אין מברכין ברכה זו. כן נראה לי" (הל' ברכות כלל ס"ג, סעיף ב').

על בסיס ההיתר לברך כאשר הפרי איננו ראוי לאכילה, ניסו הלבוש והח"א ליישב את דברי הטור עם דברי המרדכי על ידי אוקימתא: הטור שפסק שאין לברך על פירות עסק בפרי שראוי לאכילה, ואילו דברי המרדכי שמאפשר לברך גם על פירות, נאמרו רק ביחס לפירות שעדיין אינם ראויים לאכילה. אמנם, נראה שאין זהו פשט דבריו של המרדכי, וכבר העיר על כך הפרישה.

ב. אופי הדין

כעת, ננסה לבחון את אופי הדין של ברכת האילנות על פי כל אחת מההבנות המרכזיות שהצגנו. כאמור, ההבדל המרכזי בין שתי ההבנות הוא בשאלה האם ניתן לברך על פירות כאשר רואה אותם בפעם הראשונה.

על פי ההבנה הראשונה לא מברכים כלל על פירות. כנראה, שיש להסביר דעה זו בכך שיסוד דין ברכת האילנות איננו נובע מתחושת השמחה הסובייקטיבית של האדם, אלא מהמצב האובייקטיבי של האילן, ובהתאם לשלב שבו הוא נמצא בתהליך הפריחה. תקנת הברכה נאמרה רק ביחס לשלב הפריחה, ובשלב זה ניתן לברך אף כשרואה את האילן בפעם השניה והשלישית, ואילו על שלב הפירות כלל לא נתקנה ברכה.

לפי ההבנה השניה, לעומת זאת, ניתן לברך על פירות בתנאי שהוא רואה אותם בפעם הראשונה. בביאור הבנה זו יש לומר שהדגש בברכת האילנות מצוי בתחושתו הסובייקטיבית של המברך, ולאו דווקא בהגדרת השלב המדויק שבו נמצא האילן בתהליך פריחתו. כאשר נפגש האדם במראה של אילן פרי המשמח את ליבו, עליו לברך את ברכת האילנות, וזאת ללא קשר עם מצבו האובייקטיבי של האילן.

אלא שבמסגרת הבנה זו יש מקום להסתפק ביחס לברכה הנאמרת על ראיית פרחים. כפי שראינו, על פרחים יכול האדם לברך אפילו כשרואה אותם בפעם השניה [11]. לכאורה, קביעה זו קשה שהרי בראייה השניה לא קיים מימד הראשוניות, אשר חסרונו גורם לכך שלא ניתן לברך על פירות כאשר רואה אותם בשנית. מענה לשאלה זו ניתן למצוא בדבריו של האליה רבה:

"...ועוד נ"ל לפרש, דדווקא ברואה שנית, כשעדיין דבר שמברך עליו קיימא בעניין ראשון, הוא דמברך אח"כ, משום דאותו שמחה עדיין קיים. וה"ה הכא, כשראה ולא בירך, וחזר וראה כשעדיין לא גדלו הפירות - הוא דמברך; אבל כשחוזר ורואה אחר שגדלו - אותו השמחה כבר אזלי מיניה, ואין לו שמחה בזה, כיוון שכבר ראהו בשמחתו יותר, כנ"ל... וכן נ"ל להורות וזה עדיף, שלא לעשות מחלוקת בין הפוסקים" (על אתר) [12].

במידה שהולכים בכיוון שמתווה האליה רבה [13], הרי שיש לחדש דין גם ביחס לראיית פירות: יש לצמצם את הדין שלפיו אין לברך על פירות כשרואה אותם בפעם השניה, דוקא למקרה שבראייה הראשונה ראה פרחים. אך כאשר גם בראייה הראשונה ראה פירות ולא בירך עליהם, יש באפשרותו לברך גם בראייתו השניה, שכן רמת השמחה שקיימת בראייה השניה מקבילה לזו שהייתה בראייה הראשונה.

נקודה זו של ברכה על ראייה שניה של פרחים, נתונה במחלוקת האחרונים, ביחס לשאלת היחס בין ברכת האילנות לברכת שהחיינו. ביחס לברכת שהחיינו קיימת מחלוקת בין הראשונים האם ניתן לברך על פרי חדש כאשר אוכל אותו בפעם השניה. הרמ"א (סי' רכ"ה, סעי' ג') מכריע להלכה שניתן לברך גם באכילה שניה, ואילו המג"א (שם, סק"ט) מביא את דעות החולקים. מה יהא הדין ביחס לברכת האילנות?

בעל "מחצית השקל" [14] סבור כי יש לקשר בין שני התחומים:

"ואם איחר לברך וכו': אבל קודם שגדלו הפירות - יוכל לברך, ואפילו לא בירך בשעת ראייה ראשונה. והיינו לדעת רמ"א בסימן רכ"ה... אבל לדעת החולקים... הוא הדין דכאן אין לברך אם לא בירך בראייה ראשונה...".

אמנם, כף החיים (אות י') הכריע שביחס לברכת האילנות אף הסוברים שאין לברך שהחיינו על אכילה שנייה, מודים שמברכים ברכת האילנות אף אם ראה את אותו אילן גם קודם לכן.

בשורש המחלוקת ניתן לומר, שלדעת בעל 'מחצית השקל', יסוד ברכת האילנות נעוץ במידת השמחה וההתפעלות שחש האדם בעת ראייתו את התחדשות הטבע, ועל כן יש לקשר בין ברכה זו לברכת שהחיינו, שגם בו המחייב היסודי בברכה הוא תחושת השמחה של האדם. כף החיים, לעומת זאת, הבין כנראה שהמחייב בברכת האילנות הוא המפגש של האדם עם תופעת התחדשות הטבע כשלעצמה, שעליה הוא צריך לשבח ולהודות. ממילא, גם בראייה השניה שבה תחושת השמחה איננה מלאה, יש לברך, שהרי המציאות האובייקטיבית של אילן בפריחתו היא זו שמחייבת בברכה.

כפי שראינו, על פי ההבנה השניה המוקד בברכת האילנות מצוי בתחושתו הסובייקטיבית של האדם. את התחושה הסובייקטיבית שמחייבת באמירת הברכה, ניתן למקד בתחושת שמחה והתלהבות שפוקדת את האדם עם ראיית האילן; או לחילופין, בתחושת שבח והודאה לקב"ה על הטוב שגמל אותנו בכך שהעניק לנו מטובו. ייתכן כי לאפשרויות אלו קיימת גם השלכה הלכתית: האם ניתן לברך על אילנות מורכבים? הפוסקים דנו בשאלה זו [15], וייתכן שיש לתלות אותה בהבנת אופיה הבסיסי של הברכה: אם ברכה זו מביעה ביסודה את רגשות השמחה של האדם, הרי שיש מקום לברכה על כל אילן הגורם לשמחה והתפעלות. לעומת זאת, במידה שיסוד הברכה הוא בחובה לשבח את הקב"ה ולהודות לו, ניתן לטעון שאין מקום לשבח את ה' על אילן שקיים בניגוד לרצונו.

גם בין שבח להודאה ניתן לערוך הבחנה מסוימת: כאשר האדם משבח הוא איננו מודה לקב"ה על הטוב שהעניק לו באופן סובייקטיבי, אלא קורא קריאת התפעלות הנובעת מהמפגש של האדם עם הבריאה המופלאה של הקב"ה, גם כאשר התפעלותו איננה קשורה בטובה אישית שהעניק לו הקב"ה.

בהודאה, לעומת זאת, הדגש ניתן לא על ההתפעלות מגודל מעשיו של הקב"ה, אלא על הודאתו של האדם על החסד והטובה שהעניק לו הבורא. כמובן, על אותה תופעה עצמה ניתן לחוש רגשות שבח והודאה גם יחד, שכן שני מרכיבים אלו קיימים כמעט בכל תופעה חיובית שפוגש האדם בעולם: מחד, הוא מתרשם מעוצמת מי שברא ויצר אותה, ויחד עם זאת, הוא מודה לו על כך שאיפשר לו ליהנות מאותה בריאה מופלאה.

האחרונים נחלקו ביחס למושא העיקרי של ברכת האילנות; כלפי מה מכוונת תחושת ההודאה הבאה לידי ביטוי באמירת הברכה. וכך כתב ערוך השולחן:

"...כלומר שנותן שבח והודאה להשי"ת שברא בשביל האדם אפילו דברים שאין בהם הכרחיות לחיי האדם, כמו פרי אילנות. ולכן אין מברכים ברכה זו על זרעים וירקות, דאלו הם כהכרחיות, ולא כן הפירות. ומברך בשעת הפריחה, דאז ניכר שיוציאו פירות... ואין ברכה זו אלא פעם אחת בשנה, אפילו רואה אילנות אחרות. דברכה זו היא ברכה של הודאה כלליות על חסדו וטובו יתברך" (אות א').

הרב חיים דוד הלוי בספרו 'מקור חיים', הציע מוקד אחר לברכת האילנות:

"...ולענ"ד היה נראה לומר, שעיקר הברכה לא תקנוה על הנאת הפירות באכילתם, אלא על היופי המופלא שהטביע הקב"ה בטבע הבריאה [16]. שכן, יכול היה להעניק לבריותיו את הפירות בצורה שנתן את הלחם ללא היופי של הפריחה. ולכן לא הזכירו בה 'פירות' אלא 'אילנות'. וטעם זה תואם את ההלכה שתתבאר לקמן, שאחר שגדלו הפירות - אין לברך יותר ברכה זאת..." (ח"ב; פרק צ"ז, סעיף א' הערה 2).

לדעת ערוך השולחן, ברכת האילנות מבטאת את הודאת האדם על כך שהקב"ה העניק לו גם פירות אשר אינם הכרחיים לקיום האנושי, אלא שיש בהם להוסיף על הנאת האדם ושמחתו באוכל אשר הוא אוכל. לעומתו, הרב חיים דוד הלוי מדגיש את החסד שעשה עימנו הקב"ה בכך שחנן אותנו לא רק במאכלים ערבים, אלא ליווה את גדילתם גם ביופיה שובה הלב של הפריחה. בשני ההסברים מודגש יסוד ההודאה שנעוץ בברכת האילנות: האדם מודה לאלוקיו על כך שהעניק לו מרכיבים נוספים שאינם הכרחיים לקיומו - בין אם המדובר בטעמם הערב של הפירות, או ביופיה המשכר של הפריחה.

אמנם, מבט נוסף על שתי השיטות, חושף את העובדה שיש בניהן הבדל עקרוני ביחס למקומו של מרכיב השבח ביחס למרכיב ההודאה שבברכה. במידה שמאמצים את דברי ערוך השולחן, הרי שמרכיב ההודאה הוא מרכזי, שכן האדם מודה לקב"ה על שהעניק לו את פירות האילן, כך שהוא יכול ליהנות מהם. לעומת זאת, על פי הכיוון שמפתח הרב חיים דוד הלוי נראה שדווקא מרכיב השבח זוכה לבכורה. שהרי, בהזכירו את יופיה של הבריאה, האדם איננו ממקד את דבריו בטובה האישית הצומחת לו מכך שהקב"ה טבל את עולמו ביופיה של הפריחה; מפגש האדם עם יופי הבריאה מאופיין בעיקר בתחושת התרוממות רוח והתפעלות מעוצמתו של הבורא שיצר והגה את כל היופי הנפרש לעיניו, ובמנותק מתועלתו האישית הכרוכה בכך. מדוע, אם כך, מברכים דווקא על אילנות פרי ולא על כל אילן אשר יש בו פריחה ולבלוב? ייתכן שהדבר קשור בנקודה שכבר עמדנו עליה: עיקר השבח המופנה כלפי הקב"ה ממוקד בכך שהוא היטיב עימנו ואיפשר לנו ליהנות מפריחתם של אילנות שלא זהו עיקר יעודם; למרות שהאילן נועד כדי להניב פירות למאכל, הקב"ה הוסיף אליו את הפריחה כערך מוסף, שעליו אנו מודים ומשבחים.

כמו כן, ייתכן ששתי הגישות הללו ביחס לתכניה של ברכת האילנות, מתיישבים עם שתי ההבנות שהצגנו לעיל בדעת השו"ע. על פי דברי ערוך השולחן נראה כי ברכה על פירות היא אפשרית, שכן תוכן הברכה הוא על הפרי. ממילא, גם אם ישנה עדיפות לברך בשעת הפריחה שבו מתחיל תהליך יצירת הפרי, הרי שאין סיבה למנוע את אפשרות הברכה כאשר הפרי כבר קיים. לעומת זאת, גישתו של הרב חיים דוד הלוי מתיישבת עם התפיסה שמצמצמת את אפשרות הברכה לשלב הפריחה בלבד, שכן לדעתו הברכה כולה מכוונת כלפי היופי שהטביע הקב"ה בבריאתו, אשר בא לידי ביטוי דווקא ביופי שמופיע בשעת הפריחה.

ניתן להציג השלכה אפשרית נוספת ביחס למחלוקת זו, והיא ביחס לשאלה האם ניתן לברך על עצים מורכבים, שנעשה בהם איסור כלאיים. מסברא, ניתן לומר שאם יסוד הברכה הוא היופי שנטבע בבריאה, הרי שניתן לברך על אילנות אלו, ואילו אם הברכה מכוונת כלפי הפירות של האילן, סביר לומר שאין לברך על אילן מורכב, שכן פירותיו באו לעולם באיסור. אמנם, ניתן לומר שכשם שפירות אלו מותרים באכילה (רמב"ם, הלכות כלאים פ"א, ה"ז), כך יהיה מותר גם לברך עליהם. בנוסף לכך, ניתן לתלות את המחלוקת הזו בשאלה אחרת שהזכרנו לעיל: ככל שמבינים שברכת האילנות משקפת את שמחתו של האדם במפגשו עם האילן, יש יותר מקום לברך גם על אילנות מורכבים. לעומת זאת, נראה שאם ממקדים את הברכה בשבח והודאה, הרי שיש להימנע מלומר אותה על אילנות מורכבים שהרי אלו נעשו בניגוד לרצון הבורא, ואין מקום לשבח אותו על כך.

הגדרתה של ברכת האילנות כברכת השבח, משמעותית גם לגבי קביעת היקפה של הברכה. האם יש לברך גם על אילנות סרק? נראה, שבמידה שרואים את ברכת האילנות כברכת השבח יש מקום לאומרה גם על אילנות סרק, שכן העדר הפירות איננו מוריד מיופי פריחתם, הממריץ את האדם לשבח את קונו. וכך עולה גם מהגדרתו של הרא"ה את טעם הברכה:

"וקבעו ברכה זו, לפי שהוא עניין בא לזמן, והוא עניין מחודש, שאדם רואה עצים יבשים שהפריח הקב"ה..." (ספר פקודת הלויים).

הרא"ה לא העלה על דעתו לצמצם את הברכה לאילנות פרי בלבד, ועל פי דרכינו יש להסביר זאת בכך שלדעתו, ברכת האילנות ביסודה ברכת שבח היא ולא ברכת ההודאה. שהרי, במידה שניתן דגש על יסוד ההודאה, יש סבירות רבה לצמצם את הברכה רק לאילנות מאכל, וכפי שראינו בדבריו של ערוך השלחן.

יש להדגיש, שרוב מנין ובנין של הפוסקים מכריעים להלכה, שברכת האילנות נאמרת על אילנות פרי בלבד. אמנם, ה'מור וקציעה' אוחז בדעת מיעוט לפיה יש לברך גם על אילנות נוי (סי' רכ"ה, דף צח:).

ג. הלכה למעשה

פסק מר"ן השו"ע:

"היוצא בימי ניסן וראה אילנות שמוציאין פרח, אומר: בא"י אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם. ואינו מברך אלא פעם אחת בכל שנה ושנה. ואם איחר לברך עד אחר שגדלו הפירות - לא יברך עוד" (סעיף א').

לעיל ראינו שנחלקו הפוסקים בהבנת פסק השולחן ערוך. וכך הכריע בדבר כף החיים (אות ט'):

"... אמנם מנהג העולם שאין לברך אלא דווקא בעודם פרח. דהיינו: כשיש בראשם כעין שושנה, כפשט דברי הגמרא. אבל אח"כ אין מברכין עליהם. ומ"מ נראה, דאם איחר מלברך, ואינו מוצא עוד אילנות שיש בהם פרח - יש לברך בלא שם ומלכות".

כך גם הכריע להלכה הרב עובדיה יוסף שליט"א (חזון עובדיה, ח"ב [17]), שאם נפלו הפרחים, אפילו אם לא גדלו הפירות באופן שראויים לאכילה, אלא שהתחיל גידול הפרי, אין לברך את הברכה [18].

לעומתם, המ"ב (ס"ק ד') הכריע כשיטת הלבוש וסיעתו, שניתן לברך גם בשלב שגדל הפרי, כל זמן שאיננו ראוי לאכילה.

בגישת ביניים נוקט הרב משה לוי (ברכת ה', חלק ד', פ"ד), הסובר שאף אם נפלה השושנה יכול לברך, כל עוד הפרי הוא בשלב ה'ניצנים' [19]. סיוע לשיטתו הוא הביא מדברי הרמב"ם:

"... היוצא לשדות או לגנות ביומי ניסן וראה אילנות פורחות וניצנים עולים, מברך..." (הל' ברכות פ"י, הי"ג) [20].

ייתכן שיש מקום לקשור את מחלוקת הפוסקים ביחס לשיעור הזמן של אמירת ברכת האילנות במחלוקת אחרת הקיימת בין הראשונים ביחס לקביעת זמן החנטה: המחמירים בברכת האילנות וטוענים שניתן לברך רק עד נפילת הפרח, נשענים על שיטת התוס' (ר"ה יב:, ד"ה התבואה) שמקדימים את זמן החנטה לשעת יצירת הפרי. לעומתם הסוברים שניתן לברך את ברכת האילנות גם לאחר נפילת הפרח, סמוכים על שיטת הרמב"ם, הקובע (הל' שמיטה פ"ד, ה"ט) שזמן החנטה מתוארך לשלב שבו הפרי ראוי מעט לאכילה. ואכן, הרמב"ם עצמו, כפי שראינו לעיל, מאחר את זמן הברכה, ומאפשר לברך גם לאחר גמר בפריחה, בשלב הניצנים.

---