מדבר שקר תרחק [1] / הרב יהודה עמיטל

א. כיצד מרקדין לפני הכלה?

גרסינן בגמרא, ריש פרק שני דכתובות:

"תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: 'מדבר שקר תרחק'! אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות"   (טז: - יז.).

הגמרא מציגה כאן את מחלוקתם של בית הלל ובית שמאי, ביחס לדרך הראויה בה יש לשמח חתן וכלה. לדעת בית שמאי יש לדבוק במידת האמת, ולא לומר דברים שאינם מדוייקים, ולעומתם סבורים בית הלל שיש להתגמש במידת האמת ובלבד שיגרום הדבר נחת רוח לכלה. כנימוק לדעתם, מביאים בית שמאי פסוק מפורש אשר ממנו הם מסיקים שאל לו לאדם להוציא מפיו דיבור שאיננו אמיתי: 'מדבר שקר תרחק'.

מדבריהם של בית שמאי, ניתן להסיק שלדעתם ישנו איסור עשה לומר דבר שקר. איסור זה נלמד מהפסוק: 'מדבר שקר תרחק'. מדברי התגובה של בית הלל, לא ניתן להסיק באופן ודאי מהי עמדתם ביחס לגדריו של האיסור. נראה, כי על בסיס דברי הראשונים ניתן להעלות שלוש הבנות שונות בהבנת מחלוקתם של בית הלל ובית שמאי:

א.  לדעת בית שמאי קיים איסור כללי לשקר, ואילו לפי בית הלל לא נאמר האיסור 'מדבר שקר תרחק' אלא לדיינים בלבד, ולא ביחס לכל אדם.

ב.  לדעת כולם קיים איסור עקרוני לשקר, אלא שיסוד המחלוקת הוא האם האיסור נאמר ביחס לכל דבר שקר באשר הוא, כדעת בית שמאי, או שמא

האיסור הוא דווקא כאשר דברי השקר גורמים לנזק.

ג.  לדעת הכל האיסור לשקר נאמר רק כאשר השקר גורם לנזק, אלא שנחלקו האם דברי שבח שאינם מדוייקים גורמים תועלת או דוקא נזק.  

ב. איסור בדיינים או בכל אדם

החובה להתרחק מדבר שקר מפורשת בתורה בפרשת משפטים:

"לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ. מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע. וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים"   (כ"ג, ו-ח).

ההקשר שבו מופיע האיסור בתורה, הוא מצוות הנוגעים לפעילותו של הדיין. לצד הציווי לא להטות משפט ולא לקחת שוחד, מופיעה גם הדרישה להתרחק מדברי שקר.

לאור העובדה הזו, נחלקו פרשני התורה כיצד יש לפרש את היקפו של האיסור. האבן עזרא הבין שלא נאמר האיסור אלא לדיינים בלבד:

"מדבר שקר - עם הדיין ידבר, שלא ידין דין שקר, וכמוהו צדק צדק תרדוף" (שם, ז).

בכיוון דומה הלך גם הרשב"ם:

"מדבר שקר תרחק - אם נראה בעיניך דין מרומה ועדים רמאים ואין אתה יכול להכחישן תתרחק מאותו הדין ואל תדין בו כלל..."   (שם).

לעומתם, הספורנו הבין כנראה שהאיסור הוא איסור כללי שתקף לכל אדם, ולא דווקא לדיינים:

"מדבר שקר תרחק - מכל דבר שיוכל לסבב שקר כאמרם ז"ל: 'הוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר' [2]"   (שם).

במקביל למחלוקת הפרשנית בהבנת הקשרו של האיסור בקרב פרשני התורה, נחלקו הראשונים ביחס לגדריו ההלכתיים של האיסור. המקור העיקרי בש"ס שבו מבוארים האיסורים שנובעים מפסוק זה, הוא דברי הגמרא בשבועות:

"תנו רבנן: מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו? תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק'. ומנין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו? ת"ל: 'מדבר שקר תרחק'. מנין לדיין שיודע לחבירו שהוא גזלן, וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן, מנין שלא יצטרף עמו? תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק'. מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר: הואיל והעדים מעידין, אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר עדים? תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק'... מנין לשנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה, שאומרין לו: לבוש כמותו או הלבישהו כמותך? תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק'..."   (ל:).

בגמרא מובאות דוגמאות רבות (שתים עשרה במספר) שבהם נאמר האיסור "מדבר שקר תרחק", וכולם דוגמאות ששייכות לסיטואציה משפטית. עובדה זו מעלה את השאלה שאותה העלינו קודם: האם האיסור נאמר דווקא ביחס לתרחיש משפטי כזה או אחר, או שמא זהו איסור כללי על כל שקר שגורם נזק או הפסד לאדם אחר. העובדה שכל הדוגמאות שמופיעות בגמרא עוסקות בדיינים ובדיון המשפטי, מעידה לכאורה, שהציווי להתרחק משקר נאמר רק ביחס לדיינים. לפי הכיוון השני יש לומר שבדרך כלל המקרים של שקר שכרוך בנזק קשורים לדיון משפטי בבית הדין, אך באופן עקרוני האיסור לא מוגבל לבית דין דווקא.

עיון בפסקיו של הרמב"ם מעלה, כי לדעתו האיסור 'מדבר שקר תרחק' איננו איסור כללי אלא נאמר ביחס לדיינים בלבד. הרמב"ם פסק [3] את כל הדוגמאות שמובאות בגמרא, וביחס לכל אחת ואחת הזכיר גם את הפסוק 'מדבר שקר תרחק'. יוצאת מן הכלל היא הלכה אחת:

"שני בעלי דינין שהיה אחד מהם מלובש בגדים יקרים והשני מלובש בגדים בזויין, אומר למכובד או הלבישהו כמותך עד שתדון עמו או לבוש כמותו עד שתהיו שוין, אחר כך תעמדו בדין"   (הלכות סנהדרין פכ"א, ה"ב).

בגמרא נאמר במפורש שהחובה לדון את בעלי הדין כששני הצדדים לבושים בביגוד דומה, נלמד מהפסוק 'מדבר שקר תרחק'. למרות זאת, הרמב"ם לא הביא את הפסוק בדוגמה הזו, כפי שעשה ביחס לכל הדוגמאות האחרות. מדוע? נראה שהרמב"ם הסתמך בהלכה זו על הדברים שכתב בהלכה הקודמת:

"מצות עשה לשפוט השופט בצדק שנאמר בצדק תשפוט עמיתך, אי זהו צדק המשפט זו השויית שני בעלי דינין בכל דבר, לא יהא אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך, ולא יסביר פנים לאחד וידבר לו רכות וירע פניו לאחר וידבר לו קשות"   (שם, הלכה א).

בהלכה זו ציין הרמב"ם את הפסוק הכללי שממנו למדים שיש לערוך משפט צודק וישר, ולא לעוות את הדין: 'בצדק תשפוט עמיתך'. לאחר שציטט פסוק זה, נמנע הרמב"ם בהלכה הבאה, בהביאו את הדין שיהיו שני בעלי הדין לבושין בשווה, לציין את הציווי 'מדבר שקר תרחק', מכיוון שהוא ראה בו תת ציווי של ההנחיה הכללית לשפוט בצדק. הרמב"ם כנראה הבין שהציווי 'מדבר שקר תרחק' נועד להרחיב את גבולות הציווי הכללי 'בצדק תשפוט עמיתך'. בעוד שהציווי לשפט בצדק נאמר רק ביחס לדיינים, בא הציווי להתרחק משקר והרחיב את החובה לשפוט משפט צדק גם ביחס לשותפים האחרים בהליך השיפוטי: עדים, בעלי דין, וכדומה.

מכאן ניתן להסיק על שיטתו של הרמב"ם ביחס לציווי להתרחק מדבר שקר: מדובר באיסור שנאמר לדיין ביושבו על כס המשפט, וכן לכל שאר האנשים שלוקחים חלק בהליך המשפטי, ואך ורק לגביהם. זהו ציווי שמטרתו לקדם את היעד הכללי לשפוט משפט צדק, והוא לא עומד בזכות עצמו. לא מדובר באיסור עצמאי אלא בחלק מהצעדים שצרכים להינקט בידי בית דין כדי להוציא מתחת ידם פסק דין   צודק וישר. ממילא, הרמב"ם לא חש להזכיר את הפסוק המורה להתרחק משקר, לאחר שבהלכה הקודמת ציין את הציווי הכללי 'בצדק תשפוט עמיתך', שכן ציווי זה כולל בתוכו גם את החובה להתרחק מדבר שקר בניהול המשפט ובפסיקת הדין.

ואמנם, אם נעיין ברמב"ם, נגלה שלדעתו אין כלל איסור לשקר שלא במסגרת עריכת משפט. המקומות היחידים שבהם מזכיר הרמב"ם את הפסוק: 'מדבר שקר תרחק', הם בהלכות סנהדרין (שבע פעמים), עדות (פי"ז, ה"ו) וטוען ונטען (פט"ז, ה"י). לעומת זאת, לא מצינו שהרמב"ם הזכיר את הפסוק ביחס לאמירת שקר שלא במסגרת בירור משפטי והכרעת דין.

הבנה זו בשיטת הרמב"ם מיישבת גם את העובדה שהרמב"ם לא מנה את המצווה להתרחק מדבר שקר במנין המצוות שלו [4]. על פי מה שהעלינו בשיטתו, הדבר מובן: לדעת הרמב"ם, כאמור, לא מדובר במצווה עצמאית, אלא חלק מהציווי הכללי לשפוט משפט צדק.

אמנם, כדי להבין את שיטת הרמב"ם באופן מלא, יש להזכיר גם את דבריו בהלכות דעות:

"אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו והענין שבלב הוא הדבר שבפה"   (פ"ב, ה"ו).

פסיקתו זו של הרמב"ם מבוססת על דברי הגמרא במסכת סוטה:

"אמר רבי ירמיה בר אבא, ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה: כת ליצים, וכת חניפים, וכת שקרים, וכת מספרי לשון הרע... כת שקרים, דכתיב: 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'..."   (לב.).

הן מדברי הרמב"ם, והן מדברי הגמרא עליה הוא מסתמך, לא ניתן להסיק שיש איסור לשקר. מלבד העובדה שלא נראה שמדובר כאן על איסור דאורייתא ממשי, אלא על דין דרבנן בלבד, הרי שבנוסף לכך מוכח מלשונו של הרמב"ם שלא מופיע כאן איסור לומר דבר שקר, אלא על איסור אחר לגמרי המורה לאדם שלא ירגיל את עצמו בדברי שקר, ולא יהפוך להיות 'שקרן כרוני', דהיינו - אדם שמורגל בדברי חלקות ופיתוי ואין תוכו כברו.

איסור נוסף שמופיע ברמב"ם, הוא האיסור לגנוב דעת הבריות:

"...ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי, כיצד לא ימכור לנכרי בשר נבילה במקום בשר שחוטה, ולא מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה, ולא יסרהב בחבירו שיאכל אצלו והוא יודע שאינו אוכל, ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל, ולא יפתח לו חביות שהוא צריך לפותחן למוכרן כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח וכן כל כיוצא בו, ואפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות"   (שם).

איסור זה אמנם חופף בחלקו לאיסור לשקר, אך שונה ממנו; כפי שמוכח מהדוגמאות שמביא הרמב"ם, לא כל שקר נכלל בו, וכן ישנם דברים שאינם שקרים שנאסרו מחמת גניבת דעת הבריות.

על כל פנים, מכך שאלו הם האיסורים היחידים שהזכיר הרמב"ם בהקשר זה, ניתן לדייק שאמירה נקודתית של דבר שקר, איננה אסורה כלל ועיקר. נמצאנו למדים, אם כך, שלשיטת הרמב"ם האיסור 'מדבר שקר תרחק' נאמר רק ביחס לדיינים, ולא כאיסור כללי התקף בכל נסיבות החיים. כראיה לשיטת הרמב"ם ניתן לגייס את דברי הגמרא בבבא מציעא:

"דאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת, ובפוריא ובאושפיזא. מאי נפקא מינה? - אמר מר זוטרא: לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא"   (כג:).

לאחר שהביאה הגמרא את דברי שמואל ביחס לשלושת הדברים בהם תלמידי חכמים נוהגים לשנות, מבררת הגמרא מהו החידוש ההלכתי שגלום בדבריו. תשובת הגמרא היא שישנו חידוש הלכתי ביחס לדיני החזרת אבידה, כך שניתן להחזיר לתלמידי חכמים אבידה בטביעות עין, שכן הם אינם חשודים על שקר מלבד בשלושת הדברים הללו. לכאורה, יכולה היתה הגמרא להציג נפקא מינא הלכתית פשוטה יותר לדבריו של שמואל, שכן מדבריו עולה שבשלושת הדברים הללו יש היתר לשקר. מכך שהגמרא לא ציינה את העובדה שזהו החידוש בדבריו של שמואל, ניתן להסיק שגם בשאר הדברים אין איסור לשקר, ועל כן חידושו של שמואל הוא רק בכך שבשלושת הדברים הללו בלבד תלמידי חכמים לא נוהגים לשקר באופן מעשי [5]. עולה, אם כך, שגמרא זו מחזקת את שיטת הרמב"ם שלפיה אין איסור לשקר שלא במסגרת הליך משפטי, שבו האיסור לשקר נובע מהחובה לשפוט משפט צדק [6].

על בסיס שיטת הרמב"ם ניתן לבסס את הכיוון הראשון בהבנת מחלוקתם של בית הלל ובית שמאי: בית שמאי סוברים שאיסור 'מדבר שקר תרחק' רלוונטי לא רק ביחס לדיינים, וממילא יש ליישמו גם ביחס לשאלה: 'כיצד מרקדין לפני הכלה'. לעומתם, בית הלל מצמצמים את שייכותו של האיסור רק ביחס לדיינים, כך שאין כלל איסור לשקר מחוץ להקשר של דיון משפטי.

דומה שהבנה זו בבסיס המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי, משתקפת בדברים הבאים המופיעים במסכת כלה רבתי:

"כיצד מרקדין לפני כלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרין לה כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה 'מדבר שקר תרחק'? אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בפניו או יגננו בפניו? הוי אומר ישבחנו בפניו, לפיכך בית הלל אומרים תהא דעת אדם מעורבת עם הבריות. ובית הלל, נמי ליכא הכא נאה במעשיה?! דילמא נאה מבתי אבות וחסידה במעשיה, דאחזוקי בבישותא לא מחזקינן. ובית שמאי, מי כתיב 'משקר תרחק'? 'מדבר' - אפילו סתם. ובית הלל - כי קאמר רחמנא 'מדבר שקר תרחק', משום 'ונקי וצדיק אל תהרג', הא לקומי שפיר דמי"   (פ"ט, ה"א) [7].

עולה מכאן שלדעת בית הלל האיסור מדבר שקר תרחק נאמר רק ביחס לדיינים, וכפי שהעלנו בשיטת הרמב"ם.  

ג. שקר שמסב נזק

הרמב"ם, כפי שראינו, לא מנה את הציווי 'מדבר שקר תרחק' במנין המצוות שלו. הסמ"ג, לעומת זאת, מנה את הציווי הזה כמצווה עצמאית ונפרדת (מצווה קז). לאחר שהוא מזכיר מספר דוגמאות מדברי הגמרא בשבועות, מסייג הסמ"ג את האיסור תוך הזכרת הדין של כיצד מרקדין לפני הכלה:

"...אמנם מותר לשנות בדבר השלום ולערב דעתו עם דעת הבריות.. כיצד מרקדין לפני הכלה.. בית הלל אומרים כלה נאה וחסודה"   (סמ"ג, מצווה קז).

דבריו של הסמ"ג זוקקים ביאור: לאחר שהוא הביא את הדרשות שנאמרו בגמרא שכולם ללא יוצא מן הכלל קשורים לדיינים ולבית דין, הרחיב הסמ"ג את האיסור וכלל בו גם אמירות שאין להם כל קשר למשפט ולהכרעת דין, שכן ביחס לאמירות כאלו נזקק הסמ"ג להיתר של דרכי שלום. מנין למד זאת הסמ"ג?

נראה, שמקור דבריו של הסמ"ג מצוי בדבריו של היראים, ממנו הושפע הסמ"ג:

"מדבר שקר תרחק. צוה יוצרינו בפרשת 'ואלה המשפטים': 'מדבר שקר תרחק' -   חייב להתרחק, אבל שקר שיוכל [8] לידי חברו נזק וצריך לתת לב בזה הענין שיוכל לבוא שקרו לידי היזק. ומקצת פירשו רז"ל בשבועות פרק שבועת העדות, דתנו רבנן: מניין לדיין שלא יעשה סיניגוריא לדבריו? תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק'... וכל יראי ה' יתנו לב להתרחק שיוכל לבא לידי רעה. ואם יאמר: לא חשבתי שיבא הדבר לרעה - דבר המסור ללב, לכך נאמר ויראת מאלהיך. אבל שקר שאינו בא לידי רעה - לא הזהירה תורה עליו, דדבר למד מענינו שברשע רע לבריות הכתוב מדבר, דכתיב: 'מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע' " (סי' רלה).

מדברים אלו של היראים ניתן להסיק שלדעתו האיסור לשקר איננו מוגבל לדיינים בלבד. הדינים שהובאו בגמרא בשבועות אינם מגדירים את היקף האיסור, אלא משמשים כדוגמאות בלבד לשקרים כאלו שיכולים להסב נזק לזולת. לפי היראים גדרו של השקר שנאסר הוא כל שקר שעלול לגרום לנזק, גם כאשר השקר איננו קשור לבית דין. שיטה זו היא הבסיס לדברי הסמ"ג שהחיל את איסור 'מדבר שקר תרחק' באופן כללי, ולא צימצמו לבית דין דווקא.

על פי גישה זו יש להבין שמחלוקתם של בית הלל ובית שמאי איננה קשורה לשאלה האם יש איסור שקר שלא בדיינים, כפי שהעלינו בשיטת הרמב"ם. לפי הסמ"ג יש לומר שלדעת כולם יש איסור באמירת שקר, אלא שבית הלל מצמצמים את האיסור רק לשקר שעלול לגרום נזק [9], ואילו לפי בית שמאי אסור לשקר גם כאשר השקר לא גורם כל נזק.

ד. דברי שבח לא מדויקים: תועלת או נזק?

היראים עצמו, מבאר באופן אחר את מחלוקתם של בית הלל ובית שמאי בסוגייתנו:

"והא דתניא בכתובות: 'כיצד מרקדין לפני הכלה, בית שמאי אומרים: כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה'... ההיא יש בו רעה לבריות כדברי בית שמאי, שנראה כגונב דעת הבעל" (שם).

לדבריו, גם בית שמאי מסכימים שיש לצמצם את האיסור לומר דבר שקר רק למקרים שבהם השקר גורם או עלול לגרום לנזק, אלא שלדעתם דברי שבח הנאמרים לכלה שאינה ראויה להם באמת, גורמים לנזק ולא לתועלת. מסברא, קשה להבין מה ההגיון שעומד בבסיס שיטתו: מה הנזק שיכול להיגרם לחתן או לכלה מכך שהיא תקבל מחמאות על הופעתה? כנראה שלדעתו יש סכנה בטיפוח תדמית עצמית שאיננה מציאותית, מחשש למפח נפש בעתיד. על כל פנים, לדעתו בית הלל ובית שמאי כלל לא נחלקו ביחס לגדריו של האיסור לשקר, ולדעת שניהם האיסור קיים רק בשקר הכרוך בנזק. מחלוקתם היא נקודתית בלבד, ונוגעת להערכת התועלת שבדברי שבח מוגזמים לכלה.

אם נסכם את דברינו עד כה, ראינו שלושה כיוונים לבאר את מחלוקתם של בית הלל ובית שמאי בסוגייתנו: ייתכן שזוהי מחלוקת עקרונית האם קיים איסור 'מדבר שקר תרחק' מחוץ לבית דין. לחילופין ייתכן שכולם מסכימים שאיסור כזה אכן קיים, אלא שנחלקו האם יש לצמצם אותו דווקא למקרים בהם השקר עלול לגרום לנזק. ואילו לפי הכיוון השלישי שראינו בדברי היראים, עולה שלדעת כולם רק שקר שעלול לגרום לנזק הוא זה שנאסר, ונחלקו רק ביחס להגדרתו של המקרה הספציפי של כלה ביום חופתה - האם מחמאות מוגזמות יגרמו לה ובעלה הצעיר נזק או תועלת.

ה. האיסור בשקר שלא גורם נזק

העולה מדברי הראשונים שראינו עד כה הוא, שלהלכה אין איסור לומר דבר שקר כאשר השקר איננו גורם לנזק. נראה, שמדברי הריטב"א בסוגייתנו ניתן לדייק שלדעתו יש איסור באמירת דבר שקר, אף כאשר הוא לא גורם לנזק:

"ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו - פירוש דכל שהוא מפני דרכי שלום אין בו משום מדבר שקר תרחק"   (כתובות יז. ד"ה ישבחנו).

העולה מדבריו הוא שכל ההיתר באמירת דברים שאינם מדוייקים לכלה הוא מפני דרכי שלום. אילמלא ההיתר של דרכי שלום, הרי שאמירת השקר הייתה נאסרת מדין 'מדבר שקר תרחק', וזאת חרף העובדה ששקר זה איננו גורם נזק [10].

את מה שניתן להסיק מדברי הריטב"א בדרך דיוק, אומר בעל ספר חרדים באופן מפורש:

"מצות עשה לדבר אמת אפילו במילי דעלמא דליכא בהו דררא דממונא, שנאמר 'מדבר שקר תרחק' "  (פרק ד', מצוה כ"ו).

לדעתו, אם כך, אין להגביל את האיסור לומר דבר שקר למקרים בהם השקר גורם לנזק, שכן מדובר באיסור כללי על אמירת שקרים, ללא תלות בהקשרו ובמטרתו של השקר [11].

ביסוס לדבריו של החרדים, שהיה מראשוני האחרונים, ניתן להעלות מדבריו של המרדכי:

"מי שמת לו מת ולא נודע לו, אין חובה שיאמרו לו, ואפילו באביו ואימו... מיהו אם שואל עליו - אין לו לשקר ולומר: 'חי הוא', שנאמר: 'מדבר שקר תרחק' "   (מרדכי, סוף מועד קטן, סי' תתקלג).

המרדכי עוסק במקרה של שקר שאיננו קשור לנושא ממוני, וחרף זאת הוא מזכיר את האיסור של 'מדבר שקר תרחק'. אמנם, ייתכן שהמרדכי יישם כאן את האיסור רק משום שלדעתו גרימת צער לזולת, מקבילה ואולי אף חמורה יותר מאשר גרימת נזק ממוני. אם נאמר כך, הרי שגם המרדכי יודה שאין איסור לומר דבר שקר כאשר הדבר לא גורם לנזק כלשהו, רגשי או ממוני, לזולת [12].

גם בדבריו של רבינו יונה בספרו שערי תשובה (שער ג', סי' קעח-קפו), יש ביטוי לחילוק בין שקר שגורם נזק לבין שקר שאין בו אלא פיטומי מילי בעלמא. רבינו יונה מונה תשעה סוגים שונים של שקר, כאשר רק הסוג הראשון שבו יש גם הפסד ממון נאסר מדאורייתא, ואילו כל שאר הסוגים שאינם כרוכים בנזק ממוני אסורים רק מדרבנן. חידוש נוסף שמצוי בדבריו הוא ביחס לגדרי ההיתר לשנות מפני השלום: בעוד שלפי הסמ"ג ההיתר לשנות מפני השלום נאמר גם ביחס לשקרים שיש בהם כדי לגרום נזק, לדעת רבינו יונה ההיתר מצומצם רק לשקרים שבהם המשקר לא מתכוון לגרום נזק:

" המשקר בספור הדברים אשר שמע ומחליף קצתם במתכוין, ואין לו תועלת בשקריו ולא הפסד לזולתו, אבל כה משפטו מאהבתו שקר... ופעמים שהוא בודה מלבו ספור הדברים כולו. והאיש הזה יקל ענשו מצד אחד, על כי אין הפסד לאיש בשקריו ופחזותו, אבל גדול מאד ענשו בעז פניו ואהבת השקר... וזה החלק התירוהו לקיים מצות ודרישת טובה ושלום. ואמרו כי מותר לשבח הכלה לפני החתן ולאמר שהיא נאה וחסודה אף על פי שאינו כן. ואמרו מותר לשנות בדברי שלום..."   (שם).

אמנם, אין הכרח לומר שיש כאן מחלוקת שכן רבינו יונה עוסק במקרה שבו המשקר מתכוון לגרום נזק לזולת, ובמקרה כזה ייתכן שאף הסמ"ג מודה שלא התירו לשנות מפני דרכי שלום.

---